פרק כא בליקוטי אמרים – אני ה' לא שניתי

דבור ה' ומחשבתו מיוחדים במהותו ועצמותו ית' בתכלית היחוד, גם אחר שיצא דבור ה' אל הפועל בבריאות העולמות, כמו שהיה מיוחד עמו קודם בריאת העולמות, שאין שום שינוי לפניו בין לפני הבריאה בין אחרי הבריאות. כמו, דרך משל, דבור ומחשבת האדם לפני שהם יוצאים מן הכח אל הפועל, כאשר הן בכח בשכלו או בתשוקה שבלבו; שלפני שעולים מהלב למוח באותיות המחשבה, הן מיוחדות בשרשן.

פרק כב בליקוטי אמרים – נפרד מאלוקות כעובד עבודה זרה

גסות הרוח היא עבודה זרה – כי מי שבאמת הוא אין ואפס, אבל חושב את עצמו למציאות וחשוב, אפילו שמאמין שה' גדול וחשוב ממנו, חסר לו בביטול לה' ובהבנה באחדותו – שאין עוד מלבדו (דברים ד לה). והוא כעובד עבודה זרה. ולכן אמרו חז"ל, שמי שיש בו גסות הרוח, כאילו הוא עובד עבודה זרה (סוטה ד ב). שהכלי לקדושה הוא דוקא הביטול המוחלט.

פרק כג בליקוטי אמרים – התאחדות עם ה' על ידי תורה ומצוות

הדרך להתאחד עם ה' ולהידבק בו הוא על ידי תורה ומצוות. רק שיש מעלה בתורה על המצוות. שהתורה היא דבר ה' המאוחד עם ה', ורמ"ח מצוות עשה הם רמ"ח אברים דמלכא, אברי המלך הקב"ה. שהמצוות דומות לאברים, כשם שהנפש מתאחדת עם אברי הגוף, כך מתאחד הקב"ה עם המצוות ומקיים המצוות מתאחד עם ה'.

פרק כד בליקוטי אמרים – עבירה עושה פירוד

האדם החוטא גרוע מהקליפות וסטרא אחרא שנקראים עבודה זרה ואלקים אחרים, כי בעוד הקליפה מאמינה בה' מקור חיותה ומכירה בו ועושה רצונו, החוטא מורד בה', עושה נגד רצונו, נפרד ממנו וכופר באחדותו, במלכותו, בריבונותו ובעליונותו עליו יותר מהקליפה. מאחר שחושב שדעתו ורצונו חשובים מדעתו ורצונו של הקב"ה.

פרק כה בליקוטי אמרים – קרוב אליך הדבר מאד

אם יהודי מוכן למסור נפשו כדי שלא להיפרד מה' אחד, על אחת כמה וכמה שיהיה מוכן להשתדל לשבור תאוותיו, שמביאות אותו לידי עבירה. שהרי הרבה יותר קל לשבור תאוות מאשר למסור את הנפש. וכשיחדיר למודעותו והכרתו שעל ידי עבירה אפילו קלה הוא נפרד מה' אחד בשעת העבירה, כמו בעבודה זרה ממש – אזי יזהר מאד לקיים תורה ומצוות, כי על ידי כך הוא נדבק בה'.

פרק כז בליקוטי אמרים – גם "אתכפיא" נחת רוח לבורא

יש מעלה נפלאה בעבודת האתכפיא של הבינוני – הכופה את יצרו ומתבטל לרצון ה' – שהיא נעלית אפילו מעבודת האתהפכא של הצדיק – ההופך את הרע לטוב. אמנם הצדיק נעלה מן הבינוני, והבינוני צריך להשתדל להגיע למדרגת צדיק, לקיים את השבועה שמשביעין אותו, תהי צדיק (נדה סוף פרק ג). אך אם עדיין לא הגיע למעלת צדיק בכל פעם שכופה את היצר ודוחהו, נכפית הסטרא אחרא גם בשרשה למעלה; ונמשך לעולם אור נעלה מכל אור אחר הנמשך לעולם מעבודה אחרת.

פרק כח בליקוטי אמרים – המלחמה בשעת העבודה

מכיון ששעת התפילה היא שעת הבירור, והנפש האלוקית בשיא הכוונה וההתעלות בעבודת ה', אז יוצאת הנפש הבהמית למלחמה כנגדה ושולחת מחשבות זרות. שדרך הנלחמים והנאבקים זה עם זה, כשאחד מתגבר השני מתאמץ ומתגבר עוד יותר כדי להכריעו. ודוקא העובדה שהנפש הבהמית מתעוררת כל כך בשעת התפילה מעידה שהתפילה כדבעי; כי הנפש הבהמית רואה שהבינוני מתעלה ועובד את ה' כמו שצריך, אז היא מנסה לבלבלו ולהכשילו כדי לנצחו.

פרק כט בליקוטי אמרים – ביטוש הטמטום

הפתרון לגסות הרוח של הקליפה, שמגביהה עצמה ומסתירה את הנפש האלוקית ומחשיכה את אורה, אינו התבוננות גדולה ועמוקה יותר בגדולת ה'; אלא שבירת חומריות הקליפה, ביטושה והכנעתה עד עפר; מאחר שכל חיותה הוא גאוותה וגסות רוחה, כל עניינה מציאות "יש" – אני ואפסי עוד (ישעיהו מז ח-י, צפניה ב טו). זהו היפך הקדושה שעניינה "ביטול", שהרי אני נבראתי לשמש את קוני (משנה קדושין ד יד, ועוד). והביטוש הוא על ידי הכאה; והכאה יכולה להיות גם דבור קשה, שדבור קשה נחשב להכאה.

פרק ל בליקוטי אמרים – להיות שפל רוח

לא די לבינוני להיות שפל רוח בפני קל שבקלים, אלא שצריך להרגיש עצמו גרוע מקל שבקלים. משום שברמתו ובנסיבות שבהן הוא נתון, הוא עושה עבודה גרועה מקל שבקלים. כי מלחמת היצר של קל שבקלים קשה הרבה יותר משל הבינוני, וכמו נסיון קשה לוותר על כל מה שיש לו ואפילו כמו לוותר על חייו. לכן הבינוני צריך לבחון ולשקול את עצמו. הוא צריך לבחון את עבודת ה' שלו בכמותה ולשקול אותה באיכותה, לפי מקומו – מקום הגוף והנפש הבהמית. ולפי מדרגתו – מקום הנפש האלוקית.

פרק לא בליקוטי אמרים – הדרך לשמחה אמיתית

כאשר הבינוני עושה חשבון נפש נוקב עם עצמו, קודם כל הוא רוגז על הנפש הבהמית. הוא יודע שהוא רחוק מה' בתכלית, אך הוא מייחס את הרע שבו אך ורק לנפש הבהמית, שהיא האדם עצמו בבינוניים, ואילו "נשמה שנתת בי – טהורה היא".

פרק לב בליקוטי אמרים – אהבת ישראל

ישראל נמשכו מאותו מקום, אך גם בהסתכלות על הנשמות המחולקות, שלכל אחת מעלה אחרת, צריך להקפיד באהבת ישראל, כי מי יודע גדולתן ומעלתן של הנפש והרוח בשרשן ומקורן.

פרק לד בליקוטי אמרים – להיות משכן לה'

אצל מי ואיפה האיר יחוד ה' האמיתי? אצל האבות, אצל הנביאים, במעמד הר סיני, במשכן… ובמיוחד במשכן הפרטי של כל יהודי על ידי לימוד תורה, שהרי הקב"ה שוכן בד' אמות של הלכה. אך גם עסקי משא ומתן יכולים להיות מכון לשבתו של הקב"ה. והעיקר הוא שבכל עבודת ה' צריך להיות בשמחה. במיוחד בימינו אין מקום לעצבות ואף לא למרירות על חטאים. וכשאדם עושה חשבון נפש יש לו לשמוח שנפשו האלוקית יוצאת מן הגלות של גופו ונפשו הבהמית והוא מתעלה ושב למקורו האלוקי.

פרק לו בליקוטי אמרים – תכלית הכוונה – שכינה בתחתונים

יש טעמים אחדים שמובאים בחז"ל ובכתבי האריז"ל לתכלית הבריאה, אולם יש טעם פנימי שהוא מעל לטעם ודעת ומעל לסדר ההשתלשלות, והוא מצד עצמות אין סוף. כפי שאומרים חז"ל: נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים (מדרש תנחומא נשא ז א). היינו, הקב"ה רוצה לשכון בעולם הזה בלא לבוש והסתר, כמו אדם הנמצא בדירתו בכל עצמותו. על פי טעם פנימי זה לבריאה, שמצד עצמות ה' יתברך, לא נרגשת בעבודת האדם את קונו מציאות האדם, אלא מציאות הבורא.

פרק לז בליקוטי אמרים -הגאולה האמיתית והשלימה תלויה במעשינו ועבודתנו

לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה (אבות א יז). וכמו שנאמר: היום לעשותם (דברים ז יא). דהיינו, בעולם הזה – העיקר הוא קיום המצוות, ובפועל ממש. שהרי גם בגן עדן לומדים תורה, ואף ברמה גבוהה יותר. תכלית הבריאה לעשות לה' ית' דירה בתחתונים. לכן ירדו נשמות לעולם הזה הגשמי. תפקידנו לזכך את הגשמיות והחומריות, ולא די בזיכוך שעל ידי התורה, שמברר את הלבושים הפנימיים (מחשבה ודבור) של הנפש החיונית, שאין זה די תחתון, אלא צריך את הלבוש החיצוני, הוא המעשה.

פרק לח בליקוטי אמרים – גוף ונשמה בתורה ומצוות

אין מעלה בדביקות בה' על ידי כוונת המצוות יותר מהמעלה שבדביקות בה' על ידי מעשה המצוות, בשניהם אותה רמה של דביקות בה', שהרי גם המצוה וגם הכוונה הם רצון ה', כמו שאין הבדל בדביקות בה' בין מצוה למצוה. שהרי אפילו היינו נדרשים לחטוב עצים, היה עלינו לעשות את זה באותה דביקות בה' כמו בכל מצוה אחרת. הקב"ה עשה עמנו צדקה וחסד שקדשנו במצוותיו. על ידי מעשה המצוה וכוונתה, יש נתינת כח לדביקות בה'. ורצון ה' הוא שתהיה גם כוונה במצוה.

פרק לט בליקוטי אמרים – עבודת ה' לשמה

מי שעובד את ה' במצות אנשים מלומדה, אולי יש לו איזו יראה אך אין היא חדורה בלבו. והרי אפילו ביחסים בין בני אדם – אדם עושה רצון חברו בשר ודם, כי הוא אוהב אותו או ירא ממנו, על אחת כמה וכמה ובאין ערוך, שאין לעבוד את ה' ולמלא רצונו בלי לזכור ולהתעורר באהבתו ויראתו, לפחות במוחו ומחשבתו. שיזכור את האהבה והיראה במוחו ויעוררן בתעלומות לבו. וזה מעורר אותו לעבודת ה' לשמה, לעשות רצון ה', שאז עבודתו עולה למעלה, שלא כמצות אנשים מלומדה, שחסר בה ה"לשמה".

פרק מ בליקוטי אמרים – מעלת עבודת ה' כשהיא לשמה

אהבה ויראה הן תנאי הכרחי לעליית התורה והתפילה. ללא אהבה ויראה אין התורה והתפילה עולות לעשר ספירות כלל. הספירות הן פנימיות ונשמת העולמות, שבהן מתלבש ומתיחד אור אין סוף ב"ה ממש.

פרק מא בליקוטי אמרים – עבודת ההתבוננות

ה' מיחד את שמו על עם ישראל בכלל, ומיחד מלכותו על כל יהודי בפרט, לכן כל יהודי צריך לראות את עצמו כאילו בשבילו נברא העולם. וכמו שאומרת המשנה: לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם (סנהדרין פ"ד מ"ה) – בשבילי נברא ההעלם והצמצום, כדי שאגלה אלוקות בעולם. כל יהודי צריך להרגיש כמו אדם הראשון בגן עדן, שבעבודתו היו תלויים כל העולמות, אם להעלותם או להיפך; שכן כל יהודי נברא יחידי.

פרק מב בליקוטי אמרים – יראת ה' היא אוצרו

יראת ה' היא יסוד, עיקר ושרש בעבודת ה', לכן יש לעורר את היראה הטבעית המסותרת, ולפחות לקבל עול מלכות שמים, ולא למרוד בה'. השאלה היא איך לעורר את היראה ואיך לפתח אותה? יראת ה' דורשת יגיעת נפש ויגיעת בשר.

פרק מג בליקוטי אמרים – יראה תתאה ויראה עילאה; אהבה רבה ואהבת עולם

בעבודת ה' מתעוררות הרבה שאלות. יהודי רוצה ללמוד תורה וגם להיות ירא ה', ואינו יודע במה להתחיל, מצד אחד נאמר: ראשית חכמה – יראת ה' (תהלים קיא י), ומצד שני, אמרו חז"ל: אין בור ירא חטא (אבות ב ה). אם כן, מהי הדרך שיבור לו האדם? יש הרבה דרגות ביראה. אז איך עולים במעלות היראה? כמו כן, יש סוגים ודרגות באהבת ה' – אהבה רבה ואהבת עולם. איך עולים במעלות האהבה? ומה קודם למה אהבה או יראה?

פרק מד בליקוטי אמרים – בחינות באהבת ה'

לכל אדם יש מדרגה שונה באהבת ה', בכמות – גודל האהבה, ובאיכות – סוג האהבה ואופיה. וכמו שמסביר הזהר הקדוש את הפסוק: נודע בשערים בעלה (משלי לא כג) – לכל אחד יש שיעור ומדה באהבת ה', כפי ההתבוננות וההכרה שלו בה'; ובהתאם לכך, הקב"ה נודע ומושג ומידבק בו. מאחר שהקב"ה – בעלה של כנסת ישראל – מתגלה ומתידע לבני האדם לפי כלי הקיבול שלהם; שאם יתגלה כפי שהוא, לא יוכלו להתקשר עמו ולהידבק בו, שהרי הוא סתום ונעלם.

פרק מה בליקוטי אמרים – לעורר רחמים רבים

בכח ה"רחמים העליונים" להוציא את הניצוץ האלוקי מהגלות, עד שמאירה באדם "אהבה רבה", שלמעלה מהשכל, שהיא מהבורא ית' שמו, שחותמו אמת. ככתוב: תתן אמת ליעקב. ה' מעורר את מדת הרחמים של יעקב להמשיך את אמת ה', כי על ידי הרחמים ה"אהבה רבה" ניתנת מלמעלה. וזהו שכתוב: ליעקב אשר פדה את אברהם. כאשר, מדת אברהם – מדת האהבה – בהסתר, מדת יעקב – מדת הרחמים – פודה אותה. עד כדי כך שמתגלה האהבה גבוהה ביותר – אהבה רבה.

פרשת וירא – "וירא אליו ה'"

בפרשת וארא היתה התגלות אלוקים לאברהם. אנחנו שוכני בתי חומר, והחומר מחשיך ומסתיר מראות אלוקיים. לנו יש עיני בשר… ולעין הגשמית אין רשות לראות דברים רוחניים. איננו רואים את "כח הפועל בנפעל". איננו רואים את החיות האלוקית שבנברא. אנו רואים את ה"יש הנברא" ולא את ה"יש האמיתי". לעתיד לבוא נזכה גם אנו להתגלות אלוקית.

פרשת וישלח – ביקש יעקב לישב בשלוה

אדמו"ר הזקן רק יוצא ממאסרו ומיד מתחילה פעולת "יפוצו מעיינותיך חוצה" בהבנה והשגה. מתחילה ההכנה לביאת המשיח, התלויה בלימוד זה. כמענה המשיח לבעל שם טוב: אימתי יבוא מר? "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה"!…

פרשת מקץ – נס חנוכה

אף שמעלת נרות המקדש גדולה ביותר, מעלת נרות חנוכה גדולה מהן, (שלכן שונים הם במספרם ובזמן הדלקתם). אם מספר "שבע" קשור בסדר השתלשלות, הרי שמספר "שמונה" הוא למעלה מסדר השתלשלות, וכמו שכנור בית המקדש היה שבעה נימין, וכנור של ימות המשיח יהיה שמונה נימין. אם בית המקדש הוא שלימות סדר ההשתלשלות, הרי שבימות המשיח יהיה גילוי שלמעלה מסדר השתלשלות – גילוי שם הוי' דלעילא.