בפרק זה באגרת התשובה מסביר אדמו"ר הזקן למה תשובה צריכה להיות דוקא מתוך ביטחון ומתוך שמחה ולאו דוקא מתוך מרירות.

על עם ישראל נאמר: "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו", נשמת יהודי היא חלק מה' וקשורה עמו תמיד. האם יתכן שהחטא יפריד את היהודי מה'?

על ידי הייסורים הקלים שעובר אדם כאן בעולם הזה, הוא ממרק את הנפש ומזה יבוא לידי שמחה עצומה בהיותו מתנקה ומתכפר לו ומתמרק מכל עוונותיו.

בפרק הנוכחי מסביר רבנו שיש אפשרות שהשמחה וההכנעה יהויו שניהם כאחד, למרות שהן שתי תנועות הפכיות. וזאת משום שכשהן באות משתי סיבות נפרדות יש ביכולתן להיות כאחד.

סדר העבודה הנדרש מבעל התשובה הוא ללכת מחיל אל חיל מלמטה למעלה מעבודת התשובה של תשובה תתאה לעבודת התשובה של תשובה עילאה הכל צריך להיות בסדר מסודר.

בפרק הנוכחי ממשיך רבנו לבאר שהאהבה והיראה הנדרשים לתשובה עילאה היינו מתוך התבוננות שכלית ולא באהבה ויראה טבעיים מתכונות נפשו הנולדות אתו. והחיבור של ה"א עליונה עם יו"ד של שם הוי"ה ברוך הוא הנקרא אתדבקות רוחא ברוחא בייחוד נפלא ועצום היינו מתוך עבודה ויגיעה ולא בדרך של טבע נפשו.

בפרק הנוכחי נלמד על שני שלבים נוספים בעבודת התשובה מלמטה למעלה מתשובה תתאה ועד לתשובה עילאה. בשלב ראשון על החוטא לנקות נפשו מהפגמים שנוצרו בעקבות החטא או החטאים וזאת לאחר שלבו כבר נשבר בקרבו. והשלב השני להשיב את הנפש למקורה ושורשה דבר שמוגדר כתשובה עילאה.

בפרק הנוכחי יבאר רבנו שתי דרכים להחזיר את נשמתו לשורשה ומקורה ולהשיב את הה"א תתאה למקורה על ידי תשובה.

למרות שגופו של היהודי זהה לכאורה לכל הנבראים שנוצרו מדיבור לעומת נשמה שנוצרה בניפוח במאמר "נעשה אדם" אף על פי כן מבאר לנו רבנו בפרק הנוכחי שגם כניסת הנפש לגוף נעשית ברוח פיו יתברך כבניפוח. וכשם שבניפוח אם יש דבר החוצץ לא ייכנס הרוח כך הגוף אינו חוצץ לפניו יתברך. וכניסת הנפש לגוף נעשית על דרך משל כבניפוח.

ביאור עניין התשובה כפי שרבנו מלמדנו בדרך תורת החסידות החב"דית.

בדורנו כשאין אנו בריאים כמו בדורות הקודמים נאלצים אנו לא להתענות על כל חטא וחטא כפי מספר הפעמים וסכום התעניות עולה לשנים רבות ואין בכוחנו לצום. על כן העיצה לחלש הרוצה להתענות לפדות את הצומות והתעניות בצדקה.

בפרק זה יתבאר מעלת התענית לכשעצמה הבאה לאחר התשובה והיא כקרבן ודורון הבא לרצות את המלך לאחר הסליחה, משל למה הדבר דומה לאחד שכעס על חברו ושלח לו שליחים לפייסו ואכן נתפייס לחברו כשיפגשו השניים מיד לאחר הפיוס יביא האחר מתנה או מחווה כל שהיא לרצות את חברו. ועוד יסביר רבנו שישנה מעלה סגולית בתענית בהיותה מעוררת את הרצון העליון.

פרק זה מתחיל בעיסוק בשלושה חילוקי כפרה על סמך הברייתא שבתלמוד, משם רבנו מזכיר את קביעתו כי עיקר התשובה היא עזיבת החטא.

עתה, אחרי שרבינו הסביר באריכות בפרקים הקודמים מה ״קורה״ במעשה החטא, ניגש רבינו להסביר כיצד עושים אכן ״תשובה נכונה״, שתתקן את כל החסרונות והפגמים הנ״ל, ותשיב את ״ה׳ תתאה״ למקומה.

שתי דרגות (בכללות) בתשובה עילאה: הדרגא הראשונה של צדיקים, בחינת ״בינה״, עסק התורה ״בדחילו ורחימו דקודשא בריך הוא״, והדרגא השני׳ של בעלי תשובה, אצלם זה למעלה מטעם ודעת לגמרי.

אדמו"ר הזקן ממשיך לבאר איך לעשות תשובה עילאה לפי הסדר, אחרי שכבר עשה תשובה תתאה כשלימות; כיצד ״קרוב אליך הדבר מאד״ להגיע גם לתשובה עילאה. (וכבר נתבאר בסוף הפרק הקודם, שבפנימיות גם זהו לצורך קיום ותוקף מוחלט של ״עצם התשובה״, ״עזיבת החטא בלבד״ – לגמרי).

בפרק זה מסביר אדמו"ר הזקן כיצר תפעל התשובה ותתקן את הפגמים שעשה בנפשו ולמעלה. שהרי סוף סוף זו כל התכלית וה״מבוקש״ של התשובה, שתהי׳ כפרה גמורה, ויתוקנו כל הפגמים והחסרונות שנעשו.

עדיף לסבול את הייסורים הפחותים והקלים, יחסית, בכמות ובאיכות, בעולם הזה, ולהינצל על ידי כך מהדינים הקשים בעולם הבא. וזוהי השמחה, על שנפטר מייסורי הגהינום. וזאת, כמובן, נוסף לשמחת הנפש על שניצלה מהחטאים האופפים אותה, שאינם מניחים לה להידבק באלוקות בתכלית.

כיצד ייתכן שישנם יהודים שעברו על איסורי כריתות ומיתות בידי שמים, שאז, על פי התורה, צריך להיות "מת ממש" קודם גיל חמישים או שישים, "והאריכו ימיהם ושנותיהם בנעימים"?!

בפרק ד׳ מתחיל רבנו לבאר את ענין התשובה על פי פנימיות התורה, כאן חוזר רבנו שוב ל״עצם התשובה״, ומבאר כיצד אפשר וצריך לעשות זאת ״באמת ובלב שלם״.

לאחר שרבנו הסביר את ענין התעניות – שבכל מקרה אינם חלק כלל ממצות התשובה, אלא עניינים נוספים, שתכליתם לפעול ולזרז את שלימות תיקון הנפש כאשר זקוקים לייסורים ח״ו (בעוונות חמורים), או לפעול את הזיכוך בלי ייסורים, או (גם בעבירות קלות) להביא למצב ש״יהיה מרוצה וחביב לפניו יתברך כקודם החטא״, מוסיף רבנו פרטים נוספים כיצד מיישמים כל דברים אלו למעשה.

אחרי שהבהיר רבנו את מהות התשובה בקיצור (על פי ״נגלה״ ותורה) – ש״עצם״ התשובה היא ״עזיבת החטא בלבד״, ו״שלימות״ התשובה היא החרטה על העבר, הווידוי ובקשת המחילה מה׳ כדי שיזכה לכפרה גמורה, (והתעניות אינן אלא דברים צדדיים, כנ״ל), בא רבנו לבאר בפרק זה ״כפרה״ מסוג אחר, נעלה הרבה יותר (וכאן יש תפקיד נכבד דווקא לתעניות).

חידושו של רבנו כבר בפרק זה, הפרק הראשון של ״אגרת התשובה״, הוא בגישה מיוחדת לכל הנושא של תשובה. רבנו מדגיש שלא מדובר כאן ב״חיסול חשבונות״, בפגם פרטי על ידי העבירה ובתיקון הפגם הפרטי על ידי התשובה, אלא במעבר ממצב כללי של פריקת עול מלכות שמים למצב של קבלת עול מלכות שמים. לא ״תשובה על חטא״ אלא ״לשוב אל ה׳״.