התורה ניתנה בשני רבדים; "סתים" (הנסתר) ו"גליא" (הנגלה). הנגלה הוא חלק התורה שמתלבש בעניני העולם הזה כדי לבררו ולתקנו – מבואר בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים, והנסתר – חלק התורה שענינו גילוי אלקות – מבואר במדרשים, בזהר הקדוש, ספרי הקבלה והחקירה וספרי מוסר.

האיסור שהי' בימיהם – לעסוק בפנימיות התורה, לא הי' איסור "חפצא" ח"ו – שחלק הנסתר שבתורה אסור בלימוד!… שהרי התורה כולה היא "מורשה קהילת יעקב", אלא שלעיתים אין תנאים מתאימים לתועלת הלימוד של חלק מסויים בתורה, וכשהגיע הזמן ובשלו התנאים – חזרנו ללמוד חלק זה שבתורה, ועי"ז נזכה להתגלות הגאולה אמיתית ושלימה ע"י הרבי משיח צדקנו.

ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף היה גילוי מלך מלכי המלכים, גילוי העצמות, הקב"ה פסח ודילג על הפרסאות והמסכים – "ופסח הוי' מעל הפתח". אבל רק על ידי ה"פתח", רק על ידי ספירת המלכות (הנקראת "לילה"), הקב"ה בקע את הפרסה שבין אצילות לבריאה יצירה עשיה. לכן יציאת מצרים נמשלה לנר. אבל אנו מצפים לבקיעת הנהר – לגילוי העצמות באופן ש"לא יכנף עוד מוריך" בגלוי לגמרי, עד לבקיעת הפרסה שבין אצילות לעולמות שלמעלה מאצילות. (ובפרטיות לבקיעת הפרסה שבין חכמה לבינה).

יש להוסיף מיום ליום כהוראת ימי חנוכה ש"מכאן ואילך מוסיף והולך" בהענינים המביאים את הגאולה בפועל ובגלוי. ומהם: חיזוק האמונה התשוקה והצפי' לביאת המשיח, עד כדי כך, שנרגש אצלו שכל זמן שמשיח צדקנו עדיין לא בא בפועל ובגלוי, ימיו חסרים, כדברי יעקב שאפילו מאה ושלושים שנה הם "מעט", כיון שעדיין לא באה הגאולה בפועל.

"עם ישראל דומים ללבנה ומונים ללבנה ועתידים להתחדש כמותה". שהלבנה מאירה ביום ובלילה, בעולם הזה ובעולם הבא. והיא בבחינת "ביטול" הממעטת את עצמה, אין לה משלה כלום, (היא רק בבחינת מקבל האור). כך עם ישראל ממעטים את עצמם, ואינם בבחינת "יש" ודבר. הם רק כלי קיבול לאור האלוקי.

עִנְיָנָהּ וּמַהוּתָהּ שֶׁל תּוֹרַת הַחֲסִידוּת הוּא מָשִׁיחַ. וּלְפִיכָךְ בְּיָמֵינוּ לִמּוּד חֲסִידוּת הוּא חוֹבָה מַמָּשׁ. רֵאשִׁית, בִּגְלַל הַחֹשֶׁךְ הַכָּפוּל וּמְכֻפָּל שֶׁבָּא קֹדֶם בִּיאַת מָשִׁיחַ, צָרִיךְ אוֹר גָּדוֹל בִּמְיֻחָד לְהָאִיר לָנוּ אֶת הַדֶּרֶךְ, בִּבְחִינַת הַקְדָּמַת רְפוּאָה לַמַּכָּה. וְשֵׁנִית, מִכֵּיוָן שֶׁזּוֹהִי תּוֹרָתוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, הַשַּׁיֶּכֶת לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת, אֲזַי לִפְנֵי הַשַּׁבָּת – הָאֶלֶף הַשְּׁבִיעִי – יֵשׁ לִטְעֹם מִמַּאַכְלֵי הַשַּׁבָּת, כַּהֲלָכָה הַיְּדוּעָה בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ.

הקב"ה מבקש לתת לעם ישראל חמדה גנוזה, והם בטחו בה' וסמכו עליו ואמרו לו בענווה ובביטול מתוך שמחה של אהבה: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע". עם פזיז שמקדים לשמוע ולציית עוד קודם שיודע במה מדובר. והקב"ה משיב אהבה לעמו – כנסת ישראל, ומכנה אותו: "אחותי רעייתי תמתי"… "אחותי כלה"… וקורא לה: "בואי כלה"… – ולא עוד אלא שלא זז מחבבה עד שקראה בתי"… שהיא בבחינת מקבל, ולא זז מחבבה עד שקראה "אמי", ש"ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים".

מי קדם למי "שמים" או "ארץ"? – מי חשוב יותר?… מצד הגילויים שמים קדמו לארץ, אולם מצד העצם ותכלית הכוונה, ארץ קדמה לשמים, כי דוקא בארץ הזו הגשמית יש המשכת העצמות; ולעתיד לבוא כשתתגלה מעלת המעשה תהיה מעלה זו של הארץ בגילוי, והמלכות שעכשיו אינה עיקר אלא טפל תהיה "אשת חיל עטרת בעלה", שהרי המעשה הוא העיקר, והכל תלוי במעשינו ועבודתנו דוקא.

ברוך ה' מעיינות תורת החסידות נפוצו חוצה לכל עבר, ובכל פינה בעולם לומדים חסידות; אולם יש עדיין אנשים התוהים מדוע חשוב כל כך ללמוד חסידות?… חסידות היא פנימיות התורה, המאור שבתורה, שהתגלתה דוקא בדורנו – דור עקבתא דמשיחא כדי להאיר את החושך הכפול ומכופל, וכדי להכין אותנו לגאולה האמיתית והשלימה, שעיקר עניינה לדעת את ה'.

מי"ט בכסלו חג הגאולה למדים שכאשר הרבי והחסידים עומדים במסירות-נפש בגשמיות וברוחניות, דווקא על ידי זה נבקע ההעלם וההסתר, מתגלה ה"העלם העצמי", עד ש"ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר" – וכן תהי' לנו.

הנביא זכריה בהפטרה לפרשתנו פרשת וישב מדגיש – "וראיתי והנה מנורת זהב כולה" – ראיתי כללות נשמות ישראל כמקשה אחת, ("נר ה' נשמת אדם"). "וזה מעשה המנורה מקשה…" – על ידי ההקשה מתערב העליון בתחתון והתחתון בעליון, ונעשים "כל ישראל ערבים זה לזה" (מעורבבים זה בזה) קומה אחת בהשוואה ובאחדות.

אין שום דבר הדומה להקב"ה. הבורא אינו בערך הנבראים כלל. בכל זאת מותר לצדיקים גדולים הבקיאים בחכמת ה', להשתמש במשלים מעולם הבריאה, כדי להסביר את חכמת ה' וידיעתו. מטרת המשלים היא לשבר את אוזן הלומד כדי שיוכל לקלוט עד כמה שאפשר בכלי השכל המצומצמים שלו, לא את עצמות ה' ומהותו ית', ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל", אלא רק את האור האלוקי הנמשך לנבראים דרך פעולותיו.

כל כך אריכות הגלות הזה הוא כדי לזכות לגילוי פנימיות התורה שיהי' לעתיד לבוא, כי במתן תורה הי' קבלת התורה הנגלית, אבל פנימית טעמי התורה יהי' הגילוי שלהם לעתיד לבוא וע"ז נאמר אראנו נפלאות (תורה אור, שמות מ"ט א').

ר' לוי יצחק מברדיטשוב על ספר התניא: איך אפשר להכניס אלקים גדול כל כך בספר קטן כל כך?! ורבי זושא אמר, שעם ספר התניא יצאו לקראת משיח צדקנו, שממנו תבוא הגאולה. וכדברי הרבי הריי"צ שאמר, ספר התניא הוא תורה שבכתב בתורת החסידות (=פנימיות התורה), והלימוד בו כלימוד חומש. וכמו חומש, שלומדים בו גדולים וקטנים, ואף בן חמש שנים למקרא, וכל אחד מבין לפי ערכו, כך כל אחד צריך ללמוד תניא לפי ערכו.

הרבי הרש"ב אמר: אדמו"ר האמצעי לא ידע את זה, כי היה פרופסור, אלא משום שלמד תורה, וליתר דיוק פנימיות התורה. ועל פי תורה יש עורק כזה באדם העליון שבעולמות העליונים, ואם זה קיים באדם העליון ברוחניות, זה קיים גם באדם התחתון הגשמי בעולם הזה, שנברא בצלם האדם העליון ובדמותו.

אף שמעלת נרות המקדש גדולה ביותר, מעלת נרות חנוכה גדולה מהן, (שלכן שונים הם במספרם ובזמן הדלקתם). אם מספר "שבע" קשור בסדר השתלשלות, הרי שמספר "שמונה" הוא למעלה מסדר השתלשלות, וכמו שכנור בית המקדש היה שבעה נימין, וכנור של ימות המשיח יהיה שמונה נימין. אם בית המקדש הוא שלימות סדר ההשתלשלות, הרי שבימות המשיח יהיה גילוי שלמעלה מסדר השתלשלות – גילוי שם הוי' דלעילא.