פרשת צו עוסקת בהוראות לכוהנים בענייני הקורבנות, בטכס הקדשת הכוהנים לתפקידם בשבעת ימי המלואים ועוד.

בפרשת צו מצווה משה לדבר אל אהרון ואל בניו ולצוותם על חובת הקרבת קרבנות ישראל: העולה, המנחה, חביתי הכהן הגדול, החטאת, האשם, התודה, השלמים, איסורי חלב ודם…

הָאֵשׁ שֶׁעַל הַמִּזְבֵּחַ דָּלְקָה תָּמִיד גַּם בְּשַׁבָּת גַּם כַּאֲשֶׁר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיוּ טְמֵאִים, וּמֵעוֹלָם לֹא כִּבּוּ אוֹתָהּ.

מצות הצדקה שקולה כנגד כל המצוות, ונקראת "מצוה סתם", כי היא עיקר כל המצוות, ו"עולה על כולנה", כי היא "נוגעת" לכללות נפשו הבהמית, שהרי "במעות אלו היה יכול לקנות חיי נפשו החיונית", לכן, כאשר אדם נותן ממון זה לקדוש־ברוך־הוא, הרי הוא "נותן חיי נפשו לה'".

שְׁאֵלוֹת הַחִידוֹן 1. "אֵין צַו אֶלָּא לְשׁוֹן זֵרוּז" – מָתַי יֵשׁ צֹרֶךְ מְיֻחָד בְּזֵרוּז? 2. לִמְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ: "בְּגָדִים שֶׁבִּשֵּׁל בָּהֶם קְדֵרָה לְרַבּוֹ, אַל יִמְזֹג בָּהֶם כּוֹס לְרַבּוֹ" – עַל מָה מוּבָא מָשָׁל זֶה?…

שְׁאֵלוֹת הַחִידוֹן א. מֹשֶׁה נִצְטַוָּה לְהַקְהִיל אֶת כָּל עַם יִשְׂרָאֵל אֶל פֶּתַח _______ _______ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נוֹכְחִים בְּקִדּוּשׁ הַכֹּהֲנִים. ב. מַדֵּי הַכֹּהֵן הָיוּ עֲשׂוּיִים אָרִיג שֶׁל פִּשְׁתִּים, כְּלוֹמַר, _______ ג. "כָּלִיל" בַּאֲרָמִית…

בשיחת הרבי על פרשת צו מסביר הרבי שהאש שלמעלה שבדמות אריה הבאה מצד עבודת הקרבנות בכללותה העיקר בו הוא קו הגבורה והצמצום. אך הקרבנות בבחינת דורון לה', לגרום ״נחת רוח לקונו״, מתגלה בהם השפעה אלקית שמעל סדר ההשתלשלות – אז נהפכות הגבורות לחסדים.

מפרשתנו פרשת צו למדים שאש תמיד תוקד על המזבח, וכמו אש, שמיד מחממת את סביבתה ולא מאפשרת לקור להתקיים לידה, כך אש התמיד שבלב, מסלקת את כל העניינים שהם "לא" – העניינים השליליים! שאותם היא מחלישה ומכבה.

לָמָּה עָלֵינוּ לִזְכֹּר אֶת מַה שֶּׁעָשָׂה לָנוּ עֲמָלֵק בְּצֵאתֵנוּ מִמִּצְרַיִם, וְלָמָּה אָנוּ חַיָּבִים לִמְחוֹת דַּוְקָא אוֹתוֹ… הֲרֵי הַרְבֵּה עַמִּים עָשׂוּ לָנוּ צָרוֹת, וּבְכָל זֹאת לֶעָתִיד לָבוֹא הֵם יִתְעַלּוּ מִמַּדְרֵגָתָם וְיִהְיוּ עוֹבְדֵי הַשֵּׁם. לָמָּה דַּוְקָא עֲמָלֵק "אַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אוֹבֵד"?…

ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף היה גילוי מלך מלכי המלכים, גילוי העצמות, הקב"ה פסח ודילג על הפרסאות והמסכים – "ופסח הוי' מעל הפתח". אבל רק על ידי ה"פתח", רק על ידי ספירת המלכות (הנקראת "לילה"), הקב"ה בקע את הפרסה שבין אצילות לבריאה יצירה עשיה. לכן יציאת מצרים נמשלה לנר. אבל אנו מצפים לבקיעת הנהר – לגילוי העצמות באופן ש"לא יכנף עוד מוריך" בגלוי לגמרי, עד לבקיעת הפרסה שבין אצילות לעולמות שלמעלה מאצילות. (ובפרטיות לבקיעת הפרסה שבין חכמה לבינה).

בעמדנו בשנת נפלאות אראנו, ובה גופא – בחודש ניסן, ובתוך השבוע דחג הפסח, זמן חירותנו, ולאור המאורעות והנסים האחרונים – שגלויים לעיני בשר… – ה"ז צריך לעורר אצל יהודי עוד יותר רצון וכחות לעשות את עבודתו באופן דנס, עד נסי נסים – אין זה מספיק שיתעלה ממצבו עד עתה בלימוד התורה וקיום המצוות בהידור, אלא צריך להתעלות… מעלה מעלה… עד שמגיע ל"נס גדול" האמיתי הקשור עם "גדול הוי' ומהולל מאד".

הרבה גויים יש בעולם ולעתיד לבוא יתעלו ממדרגתם – "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה', לעובדו שכם אחד" – כולם יהיו עובדי ה'. אולם עמלק "אחריתו עדי אובד". מיהו עמלק זה שמצוה לזכור מעשיו ומצוה למחותו? וכי הקב"ה בורא בריה או עם בעולם כדי להאבידם?…

כשמבטלים את "מצרים" ומעבירים אותה מן העולם אזי נגאלים, וכשתושלם המלחמה ברע על ידי הקב"ה, (כפי שהבטיחנו שיעביר את רוח הטומאה מן הארץ), אז תהיה גאולה נצחית של עם ישראל ושל העולם כולו, אז ייהפך החושך לאור ("אתהפכא חשוכא לנהורא") ו"לילה כיום יאיר". ונגיע לשלימות הכוונה העליונה לעשות לה' יתברך דירה בתחתונים, אף בתחתון שאין למטה הימנו, אף בארץ מצרים "ערוות הארץ".

העבודה בדרגת הנבראים קשורה ל"כפרת נפשו" של האדם שיהיה מושלם. אולם הקרבנות שצריכים להביא לגילוי האור שמעל דרגת הנבראים, הם "דורון" הגורם נחת רוח לה', (כי לולא גרם לו נחת רוח לא היה נותן לו את הדורון). ובזה יש תוספת על הכפרה על החטא והיא ההודעה על כך, כי מתוך שרמת העבודה גבוהה יותר הרי שהאדם מרוצה וחביב לפני ה' יתברך, ולפיכך מודיעים ומגלים לו שהקב"ה כבר מחל וסלח לו והוא יכול להתראות עם המלך.