פרשת השבוע בהעלותך מדברת על השראת השכינה בהדלקת הנרות מבהירה לנו מהי החשיבות הגדולה כל כך של הדלקת המנורה עד שהיא למעלה מן הקרבנות, הרי "רזא דקורבנא עולה עד רזא דאין סוף"?… הדלקת הנרות קיימת בכל זמן ובכל מקום לנצח ואפילו בגשמיות.

מפרשת בהעלותך למדים שכל יהודי עובד את ה' במשכן הרוחני שבלבו פנימה דוגמת כוהן. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד. ועבודתו כוללת גם את העלאת הנרות והטבתן – העלאת והטבת נשמות ישראל.

מהפסוק בפרשת בהעלותך "בהעלותך את הנרות, ומהפסוק בהפטרה "ראיתי והנה מנורת זהב כולה… זה דבר ה' אל זרובבל". למדים שהמנורה היא "דבר ה'", ו"דבר ה'" הוא מקור נשמות ישראל, וכללות נשמות ישראל הנקראים מנורה "נזרעו" בבבל, היינו בגלות!, ואין זאת אלא ירידה צורך עליה.

בפרשת השבוע בהעלותך מדובר על אהרון הכהן המדליק את הנרות, דרגה שלמעלה מאברהם אבינו. בעוד אברהם אבינו בחינת "אהבת עולם", אהרן בחינת אהבה שלמעלה מעולם. כי לאחר מתן תורה נתבטלה הגזירה שעליונים לא ירדו למטה ותחתונים לא יעלו למעלה.

מפרשת בלק למדים שישראל עם מבורך. אך ההשגחה העליונה רצתה גם להפוך את הקללה לברכה. ה' רצה לשים את ברכותיו בפי בלעם הרשע, כי יש יתרון באור הבא מן החושך.

עבודת ה' בשמחה היא יסוד ועיקר ביהדות, ומודגש בחסידות. ואף ש"משנכנס אב ממעטים בשמחה" לא מבטלים אותה. ולמעלה מזה, ממעטים את העצבות על ידי שמחה.

לעתיד לבוא יתאחדו שתי המעלות של שני בתי המקדש: קדושה אלוקית גלויה אין סופית, ועולם כלי שיוכל לקלוט קדושה זו, לכן יהיה נצחי.

כמו בירידה צורך עליה, וכמו שהתכלית הפנימית של החטאים היא התשובה, כדי שזדונות ייהפכו לזכויות; כך הקללות הן לצורך הפיכתן לברכה שהרי "הכל הולך אחר החיתום". נמצא שהברכה היא פנימיות ועצמיות הקללה. הברכה שבקללה היא מיניה וביה (ממנה ובה) ממש, עד שבסופו של דבר יהיה אפשר לומר בפשטות: "אודך הוי' כי אנפת בי", כי פשוט וברור שאין רע ואין קללה יורדים מלמעלה!… אין קללות בתורה!… אבינו אב הרחמן הברוך והמבורך מקור הברכות רק מברך אותנו בכל עת ובכל שעה!…

מפרשת כי תצא למדים שבשביל לנצח את המנגד לקדושה יש להשתמש במוחין ובמידות, ובמיוחד לעורר את מדת הנצח המושרשת בעצם הנפש. ואכן עלינו לזכור תמיד שכל הכוחות שניתנו לנו מיועדים לנצח את המנגד לקדושה, את כוחות הטומאה, ואת כל מה שמעלים ומסתיר על אלוקות. אולם במקום של קדושה אין מלחמה יש רק מנוחה. לכן צריך לברר תמיד מיהו האויב האמיתי.

מהסיפור על המלחמה בקליפת מדין בפרשת מטות למדים, מה מפריע ליצירת קשר של אהבה ושלום? מהי קליפת מדין? מה מקורה של שנאת חינם ואיך נוכל לבטלה?

פרשת מטות מסעי – סיפור בנות צלפחד כסיום לספר במדבר. "נשים – עם בפני עצמן". סוד נפש האשה הוא, שהיא עיקר הבית, וכגפן פוריה סוככת על כל יושבי הבית בענפיה.

מסעי ישראל במדבר אינם עניין היסטורי שחלף, לפי הבעל שם טוב כל חיינו נכללים ונרמזים בכל המ"ב מסעות. מהי תכלית המסעות שיהודי עובר בחייו, ומנין לו כוחות לכך?

טל תורה שהחיה את נשמות ישראל במעמד הר סיני ועתיד להחיות את המתים, ניתן גם עכשיו לכל לומד תורה ומחייהו. עד שהתורה חודרת בכל מציאותו, בכל דרכיו ובכל מעשיו.

פרשת השבוע נשא, משמעה התנשאות. עם ישראל הלך במדבר 40 שנה, כדי להפוך מדבר שמם מקור הקליפות והטומאה ללא השפעה של חסד, כדי לשבור את הקליפות ולהשפיע חסד מצד הקדושה.

פרשת נשא עוסקת בפרשת סוטה. ישראל הם בבחינת אשתו של הקב"ה ואפילו בזמן הגלות. כי עם ישראל מעולם לא היו מגורשים, כי אי אפשר להחליף אותם בשום עם אחר.

המן אוכל שמיימי אלוקי, אוכל ניסי, אוכל של אמונה משולחן גבוה – שולחנו של מקום, שאינו חלק מהעולם החומרי הרגיל שלנו. המן הוא בחינת טל – "ותעל שכבת הטל", הוא "טל תחיה", שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים. המן שהיה תלוי במשה רבינו, (שלכן נפסק לאחר מותו), הוא המזון שאכל עם ישראל במדבר ועתיד לאכול ממנו לעתיד לבוא.

פרשת קורח מספרת לנו על מטה אהרן. "אהרן" אותיות "נראה" ("באורך נראה אור") יש בכוחו, להמשיך אורות מלמעלה מעלה עד למטה מטה במהירות גדולה בלי עיכובים.

מפרשת קורח למדים שכדי שעבודת הלויים תמשיך את האור האלוקי לעולם הוא על ידי שיתוף פעולה עם עבודת הכהנים, ודוקא כשהם טפלים לכהנים.

כל סיפור בתורה הוראה בעבודת ה'. התורה מספרת לנו את הסיפור הנורא על קורח, כדי ללמדנו לקח. ומדגישה התורה, שיש לזכור להישמר, שלא להיות כקורח וכעדתו.

בחודש אלול המלך יוצא לשדה ולכל אחד הרשות והיכולת לבוא להקביל פניו, הכל תלוי ברצון כל איש ואיש. וכשיהודי מראה רצון להקביל את פני המלך, המלך מראה לו פנים שוחקות, ויש לו תענוג מזה, תענוג המתבטא בשחוק, כי שורש השחוק הוא בעצמות התענוג (תענוג עצמי בלתי מורכב), שלמעלה מתענוג הבא על ידי דבר (תענוג המורכב).

הרבי מסביר: "גלה סודו אל עבדיו הנביאים" – הם רבותינו נשיאינו, החל מהבעש"ט, שאצלם הי' השראת השכינה ורוח הקודש… וראו אצלם אותות ומופתים בגלוי.

תורה ירדה לעולם באופן של "שלח" ולכן שייכת לכל מקום ולכל זמן, וכל אחד יכול לזכות בה. וכמוה כל יהודי בכל מקום שנמצא ובכל זמן הוא הוא שליח הקב"ה לעשות רצונו.

בפרשת שלח מסופר על המרגלים ששלח משה, ללמדנו שעל כל יהודי לתור את ארץ כנען שבנפשו, שמידותיו יהיו לה'. ובעיקר לבושי נפשו, מחשבה דיבור ומעשה, שזהו כיבוש יריחו.

המרגלים התרים את הארץ רואים שארץ ישראל – "ארץ זבת חלב ודבש" – "טובה הארץ מאד מאד" והיא מבורכת בפירות טובים וגדולים. ובכל זאת, אינם רוצים להיכנס לארץ. מה טעם?…

בשם הפרשה "שלח" מלשון "שליחות" אנו למדים שאנו השליחים של משה רבינו! לכן אסור שיהיו לנו נגיעות אישיות בשליחות.