פרשת אחרי עוסקת ביום כיפור שתפקידו לטהר את הנשמה. שהרי נשמה, ששורשה באור אין סוף ב"ה שלמעלה משם הוי', ששורשה בעצמות שלמעלה מכל שמות וגילויים, ירדה פלאים… ובדרך לא דרך צריכה להימשך ולעלות חזרה לשורשה…

פרשת אחרי קדושים קוראים בימי בימי ספירת העומר – המקשרים את חג הפסח עם חג השבועות, חג מתן תורה, ומסמלים את הגעגועים וההכנה למתן תורה ולבית המקדש ובהם עבודת בירור שבע המידות הוא בהדגשה יתירה.

פרשת קדושים עוסקת במצות "ואהבת לרעך כמוך". כדי לקיים מצוה זו צריך להבין שכל נשמות ישראל מצד שורשם הן עצם אחד, חלק אלוקה ממעל ממש. לכן הם מאוחדים בעצם. ורק צריך להגביר את הנפש על הגוף בביטול ה"אני" של הגוף והנפש הבהמית.

בשבתות שאחרי פסח כולל שבת פרשת אחרי קדושים קוראים פרקי אבות, ופותחים בפסוק: "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". משמע, כל ישראל יזכו לחיי העולם הבא. מדוע? כי כולם מקיימים מצוות, עד שאפילו פושעי ישראל מלאים מצוות כרימון.

פרשת אמור מדברת על ספירת העומר. כשעם ישראל יצאו ממצרים נגלה עליהם מלך מלכי המלכים, לכן יצאו "ביד רמה" הן הנפש האלוקית והן הנפש הבהמית ו"ברכוש גדול" הן חלקו בעולם, אך לאחר הגילוי, הרע שבחלל השמאלי שבלב נשאר בתוקפו. לכן היה צורך בעבודה מיוחדת עם הנפש הבהמית. זוהי עבודת ספירת העומר.

פרשת השבוע "אמור" עוסקת במצות קידוש ה'. הנבראים – מלאכים ונשמות – מתפעלים מהקדוש ברוך הוא המופלא הטמיר והנעלם, ומביעים את התפעלותם ואהבתם לה' כל אחד לפי רמת השגתו.

פרשת אמור קוראים סמוך לל"ג בעומר. שני דברים מיוחדים קרו בל"ג בעומר: יום הסתלקות רשב"י ויום של חיות תלמידי ר' עקיבא. אמנם רשב"י אחד מחמשת תלמידי ר' עקיבא האחרונים שנותרו בחיים, שהם העמידו תורה, לכן יש מקום לשמחה, אולם איך זה מתחבר לשמחה על הסתלקותו של רשב"י?…

הקשר בין כנסת ישראל להקב"ה דומה לקשר בין אשה לבעלה. וכמו אשה הסופרת שבעה נקיים וטובלת במקוה, ורק אחרי כך יכולה להתייחד עם בעלה עד "והיו לבשר אחד" – כך כנסת ישראל מתכוננת לגילוי ה' במתן תורה, וסופרת (דוגמת "וספרה לה") ספירת העומר – ספירת "שבעה נקיים"…

פרשת השבוע בהר עוסקת בכללות עבודת האדם ללמדנו מהי תכליתה. התכלית היא "ושבתה הארץ שבת לה'". מעשינו ועבודתנו מכינים אותנו "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים". לאחרי ששת אלפים של עבודה נגיע באלף השביעי למנוחה לחיי העולמים.

מפרשות בהר בחוקותי למדים שהתבטלות אמיתית אינה סתירה להתנשאות ולתוקף של קדושה, שאין זו התנשאות של מציאות האדם אלא של אלוקות. יהודי הוא בבחינת "עבד מלך מלך", אין לו מציאות משלו אלא מציאות המלך.

פרשתנו פרשת בהר כוללת את הברכה "ואולך אתכם קוממיות", ומכאן שמפתחות הגאולה האמיתית והשלימה בידינו.

מפרשת בחוקותי למדים שלא די בקיום תורה ומצוות באופן של "מצות אנשים מלומדה", יש לקיימן באהבה. אמנם טבעי הדבר שאדם יאהב את אלוקיו – מקור חיותו, שהוא חייו ממש, אלא שהנפש הבהמית אינה מבינה ואינה מרגישה את זה, ועלינו מוטלת העבודה ללמד אותה ולעזור לה להרגיש אלוקות.

משה ואהרון משלימים זה את זה בעבודת ה' בהיותם מייצגים שתי דרכי עבודה. יחודו של משה רבינו בנתינת התורה – "משה קיבל תורה מסיני ומסרה"… משה שקיבל תורה ומוסרה לישראל פועל המשכה מלמעלה למטה, לכן הוא נקרא "שושבינא דמלכא", כי הוא ממשיך את ה"מלך" למטה. ולאידך גיסא, אהרון מעלה את הנרות במקדש, ועל ידי כך הוא משיב את נשמות ישראל למקורם למעלה, ולכן הוא נקרא "שושבינא דמטרוניתא".

היחידה שבנפש קשורה עם יחידו של עולם – "יחידה ליחדך". ניצוץ קטן בחינת אלוקות התלבש בניצוץ נברא הנקרא "יחידה". על כן גילוי היחידה שבנפש הוא גילוי אלוקות והתאחדות עמו, כי עצם הנפש קשור ומאוחד בתכלית עם עצמות ה' ית' לעולם. וכמו עצמות ה', גם עצם הנפש בלתי משתנה ואינו נתפס, אך הוא הנותן לאדם את הכח ואת התוקף עד למסירות נפש.

על פי פנימיות התורה, כאשר מונים את עם ישראל, הם מקבלים מעמד של שוים – הגדול שבגדולים שוה לפחות שבפחותים. עם ישראל הופכים לשוים במעלתם ובחשיבותם מבחינת נקודת היהדות שבהם. ואכן, אין הבדל בין יהודי למשנהו בנקודת היהדות הפנימית העצמית שבהם, ונקודת היהדות כשלעצמה נעלית מגילוי, לכן הקב"ה מורה למנות את עם ישראל.

מפרשת החודש הקשור בחודש ניסן למדים שנס וטבע הם אותו עניין ובאים מאותו מקור. כל חידוש טבעי בפעם הראשונה הוא נס, וכשהוא נעשה תמידי ומתרגלים אליו, הוא יוצא מכלל נס והופך לטבע. ידיעת ה' היא מהתבוננות בגדולת ה' הן בהנהגה טבעית והן בהנהגה ניסית.

מפרשת החודש העוסקת בחודש ניסן למדים שהכוונה והתכלית של בריאת העולם בתשרי במדידה והגבלה היא, שיהיה בעולם הגילוי של ניסן שלמעלה מהגבלה.

ברכת כהנים שבפרשת נשא שייכת לכל ישראל בהיותם "ממלכת כהנים וגוי קדוש", ולא סתם כהנים אלא "כהנים גדולים", לכן כל יהודי פותח את היום בברכת כהנים כבר בברכות השחר.

פרשת קדושים שבת מברכים של חודש אייר. יהודי מתייחס להנהגות הטבע באופן שלמעלה מן הטבע, לכן הוא רואה גם את עניין מולד וחידוש הלבנה הטבעי כדבר שלמעלה מן הטבע, ומכריז: "מי שעשה ניסים לאבותינו"… ואף הקב"ה מתנהג עם בניו באופן של מידה כנגד מידה, ועושה להם ניסים שלמעלה מן הטבע.

הבעל שם טוב מייסד תורת החסידות גילה לנו בהדגשה יתירה ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים, שהבורא משגיח היא על כל הנבראים, אף על מין הצומח והדומם ועל כל פרטיהם ופרטי פרטיהם ובכל רגע ממש, שהרי השגחה פרטית של הבורא קשורה בעצם קיום העולם וחיותו בכל רגע. ומכיון שהנבראים כולם מתהווים על ידי הבורא בכל רגע מחדש, פשיטא שהם פרטים בידיעתו ובהשגחתו.

התורה היא נצחית ושייכת לכל זמן ולכל מקום, לכן עניין הקניגיא של הלויתן ושור הבר קשור לעבודת כל איש ישראל גם בימינו. ללויתן ולשור הבר יש גם משמעות רוחנית, הרומזת לשתי דרכים בעבודת ה' – לשני מיני צדיקים. בסופו של דבר, הקב"ה יראה לצדיקים לעתיד לבוא, שכללות עבודת כל אחד משניהם טובה כאחת.

פרשת תזריע עוסקת במצות מילה שמעלתה עליונה על מצות התשובה אף שעניינם אחד. מצות התשובה היא מצוה רוחנית כי "עיקר התשובה בלב", בעוד שהמילה היא מצוה גשמית, ודוקא משום שהיא נמשכת למטה בגשמיות מעלתה גדולה יותר.

בשבת אנו זוכים להמשכת תענוג העליון מעולם האצילות. אך "מילה שניתנה בשמיני" היא בדרגה הרבה יותר גבוהה מעולם האצילות. שמיני הוא "יסוד א"ק", כתר עליון, רעוא דכל רעוין.

מהו הקשר בין יולדת למצורע? הרבי גילה לנו סוד גדול שכל יהודי הוא פרט בשכינה, האשה של הקב"ה, שחובתה להתעורר מלמטה ("תזריע") ולהיות יולדת "זכר", כי על ידי לימוד תורת המצורע, תורתו של משיח, בא המשיח והגאולה שאין אחריה גלות.

בפרשות תזריע ומצורע נרמזים ענייני גאולה. כנסת ישראל משולה לאשה של הקב"ה – והקב"ה משבח את רעייתו. גם המצורע קשור בגאולה!… זהו שמו של משיח בזמן הגלות.