ריקוד – מעורר ומחזק את השמחה

א. מצווה גדולה לרקד לפני החתן והכלה ולשמחם[1], כדברי המשנה[2]: "מרקדין לפני הכלה כו'", "אמרו עליו על רבי יהודה בר' אילעאי שהיה מרקד לפני הכלה"[3].

שמחה וריקודים שונים הם זה מזה במהותם:

"שמחה"[4] הינה מהות פנימית שבלבו של האדם, ולא באיברי גופו החיצוניים.

ואילו ה"ריקוד", הינו מעשה חיצוני של איברי הגוף, הרגליים, והוא יכול להיות גם כשאין שמחה פנימית בלב, גם מי ששרוי בעצבות יכול לרקוד, לעשות תנועות קצביות ברגליו[5].

אולם הריקוד שבחתונה צריך להיות כזה, שהוא מלא וחדור בהתלהבות ושמחה לכבוד החתן והכלה.

כאשר השמחה היא גדולה ועצומה, הרי מתוך עוצמת השמחה נפרצים כל הגדרים – "שמחה פורצת גדר", והשמחה פורצת ויוצאת מפנימיות האדם, מהלב, אל עולם המעשה הגשמי, לריקודים ומחולות, בבחינת "כל עצמותי תאמרנה"[6], שהשמחה כביכול חודרת בכל הגוף כולו, כל כולו מלא בשמחה, אושר ותענוג, גם הרגליים.

יתרה מזו: הצורה החיצונית של הריקוד היא – קפיצה ודילוג של הרגל, ועל ידו כל הגוף, כולל הלב והראש, מתרוממים. הדברים נכונים גם ביחס למשמעות הפנימית והמהותית שבריקוד

– הריקוד מבעיר ומגדיל את להט השמחה, על ידי הריקוד מתגברת ומתווספת השמחה הפנימית שבלב ובמוח.

זוהי הסיבה שאמרו חז"ל שבחתונה אין להסתפק בשמחה בלבד, אלא יש לצאת בריקודים ומחולות, שהם מבטאים את השמחה הגדולה, ומוסיפים ומעוררים את השמחה עוד ועוד.

ריקוד, "מפזז ומכרכר", כשהשמחה עצומה

ב. בספר "דרושי חתונה"[7] של אדמו"ר האמצעי, קיים דיון רחב במעלת הריקוד, ומבואר שם:

שני אופנים בריקוד: האחד – ריקוד בתנועות מסודרות ומדוייקות לכל פרטי הניגון, שמכוון ומדייק כל תנועה ותנועה שבניגון לתנועות רגליו, ולא יטה ימין ושמאל ולא ישנה. והשני – ריקוד בתנועות שונות ללא סדר, וכמו שנאמר על דוד[8]: "מכרכר בכל עוז גו' מפזז ומכרכר גו'".

האופן הראשון בריקוד הוא כשיש שמחה מדודה ומוגבלת, שמחה שבמוח ובלב, והאדם מכוון את תנועות ידיו ורגליו בהתאם לשירה ולשמחה;

והאופן השני בריקוד נובע מהתגברות שמחת הנפש, שההתפעלות והשמחה עצומים כל כך, שהם ממלאים את כל מציאות האדם, עד עצם פנימיותו, והלב והמוח אינם יכולים "לקלוט" בתוכם את עוצמת השמחה, וכתוצאה מסערת השמחה האדם מתפרץ בסערת ריקודים ומחולות, "מפזז ומכרכר", רוקד בלי סדר וכוונה, בתנועות שונות, ריקוד שלמעלה מן הדעת.

ריקוד קשור למהות החתונה

ג. השמחה העצומה של החתונה, המתבטאת בריקוד, שמחה החודרת בכל עצמותו ומהותו של האדם – קשורה למהות החתונה:

כאמור לעיל, שהחתונה מאחדת בין החתן לכלה לא רק ברובד החיצוני ובגוף, אלא גם ברובד הפנימי, עד לפיסגה הכי עליונה – הנשמה, ועל כן השמחה ממלאת את כל יישותו של האדם, עד עצמותו ומהותו, וזה מתבטא כאמור בריקודים ומחולות.

ויש להוסיף גם לפי המבואר בקבלה ובחסידות במעלת הריקוד[9]: "מחול, הוא עיגול, דהיינו בחינת מקיף, עיגולים עליונים", והוא כעניין החתונה שהחיבור בין האיש לאשה הוא לא רק בדברים הפנימיים והגלויים, אלא גם ברבדים העליונים והמקיפים[10].