ספירת המלכות של עולם הבריאה נקראת אמה, על שם שטפלה לספירת המלכות שבעולם האצילות – המתלבשת בתוכה, ומלכות דבריאה משרתת אותה.

ספירת המלכות נקראת אימא תתאה (האם התחתונה) ורמוזה באות ‘ה’ אחרונה ־ התחתונה מבין שתי האותיות ‘ה’ של שם הוי’.

ספירת הבינה נקראת אימא עילאה (האם העליונה), ורמוזה באות ‘ה’ ראשונה – העליונה מבין שתי האותיות ‘ה’ שבשם הוי’ ב”‘ה.

“יצירה דכללות”: “עקודים” ו”כתר דאצילות”, שהם מתחילת “התרקמות” הספירות (אחרי ה”בריאה” בא”ק) ועד סוף התפתחותם, טרם ש”נולדו” להיות “מציאות ממש” של “ספירות ממש” ב”ציור” ובגבול של עולם האצילות (ה”פרטי”).

‘בריאה דכללות”: הספירות והעולמות, הגבול וה”ציור”, עברו ממצב של ”אין” למצב של “יש”. למרות שבגלוי זה נראה ממש כמו קודם (כמו שברגע התחלת ההריון לא רואים שום שינוי), אבל כאן העניו כבר “הולך לכיוון זה”, ”יש כבר על מה לדבר”.

“אצילות דכללות”: פירוש המילה “אצילות”, מלשון “האצלה והפרשה” (בניגוד ל”בריאה”, שהיא דבר חדש) הוא ש”האצילו” משהו ממה שהי’ קודם. לא התחיל כאן עדיין שום דבר חדש, ואפילו לא “מדברים על כך”. זהו עדיין המצב הקודם, מצב של “אין” מוחלט, אלא שזהו לא המצב הקודם כמו שהוא בכל תוקפו ובכל עצמותו, אלא רק ”האצלה” ו”הפרשה” של ”משהו” ממה שהי’ קודם. אבל אנו בהחלט נמצאים עדיין במצב הקודם.

ה”יש” המוגמר, שכאן “חותרים”כדי להגיע אליו הוא “עולם האצילות”. כלומר: לא מדובר כלל על שום “תפיסת מקום” לנבראים, ובוודאי שלא מדובר על נבראים בפועל. מה שכן מדובר כאן הוא על “ציור” והגבלה של “עשר ספירות” באלוקות גופא.

…ידיעת המציאות מההשתלשלות היא… מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ”ש וידעת היום כו’ דע את אלקי אביך כו’ ומביאה ללב שלם כו’ שהוא העיקר (תניא קונטרס אחרון עמ’ 312)

…ידיעת המציאות מההשתלשלות היא… מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ”ש וידעת היום כו’ דע את אלקי אביך כו’ ומביאה ללב שלם כו’ שהוא העיקר (תניא קונטרס אחרון עמ’ 312)

…ידיעת המציאות מההשתלשלות היא… מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ”ש וידעת היום כו’ דע את אלקי אביך כו’ ומביאה ללב שלם כו’ שהוא העיקר (תניא קונטרס אחרון עמ’ 312)

למעלה מ”כתר” (אך לפעמים כוללים גם אותו בתוך “כתר”, כשמדברים בצורה כללית יותר, ובכל אופן למעלה מ”עתיק ואריך”) ישנו עולם ה”עקודים” שבו “עשר אורות עקודים בכלי אחד”.

למעלה מעולם האצילות הוא “כתר עליון” המתחלק בפרטיות לשני חלקים: “עתיק יומין” ו”אריך אנפין. “עתיק” הוא “המדריגה התחתונה שבמאציל” ו”אריך” הוא “ראש וראשון לנאצלים”.

…ידיעת המציאות מההשתלשלות היא… מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ”ש וידעת היום כו’ דע את אלקי אביך כו’ ומביאה ללב שלם כו’ שהוא העיקר (תניא קונטרס אחרון עמ’ 312)

ספירת המלכות מבטאת את העדר ההגבלה המוחלט של ה’ יתברך, שלמעלה מכל ענין של מעלה ושלימות, עד שכביכול אין הוא יתברך מוגבל ומוגדר גם לא ב”ציור” וב”הגדרה” של “שלימותו שלו” ש”אין עוד מלבדו”, אלא יכול הוא לברוא ולהוות גם דברים שיהיו כאילו נפרדים ממנו יתברך, ואף על פי כן לא יחול שום שינוי ח”ו בעובדה האמיתית המוחלטת ש”אין עוד מלבדו”.

אין אנו יכולים כלל להבין את עניין אחדות ה’ בשכלנו, וקשה מאד אפילו לצייר זאת בשכלנו גם בלי להבין, “כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי מחשבותיכם”. לפיכך, כשם שאי אפשר לשום נברא בעולם להשיג מהות הבורא ועצמותו, כך אי אפשר להשיג מהות דעתו. לכן אין לנו אלא “להאמין אמונה שלימה דאיהו וגרמוהי חד. היינו, שמדותיו של הקב”ה ורצונו וחכמתו ובינתו ודעתו מאוחדות עם מהותו ועצמותו.

“עולם האצילות” הוא “עולם הספירות”, שכל מציאותם הוא אלוקות. דוגמת עשר כוחות הנפש שבאדם (השכל והרגש), שמהוים חלק מאישיותו. המהות הגלויה של האדם הם שכלו ורגשותיו. ולמרות זאת הם רק כוחות הנפש (“כוחות” ולא “עצם”), שכן הנפש עצמה היא “פשוטה” ובלתי מוגבלת ואין בה חלוקה לכוחות פרטיים כלל. כך עולם האצילות. הספירות שבו אינם ח”ו דבר נפרד מאלוקות אלא הם כוחות אלוקיים, ואין כאן שום נתינת מקום לנבראים כלל.

כשם שהלבוש הוא דבר זר ונפרד מהאדם עצמו, כך הכוחות האלוקיים שבעולמות בי”ע, למרות היותם כוחות אלוקיים, הרי הם כבר “נותנים מקום” שיהיה דבר נוסף כביכול – שיתהוו נבראים, שבעצם הימצאותם מהווים הם ניגוד לאמת האלוקית האמיתית ש”אין עוד מלבדו”, אין שום מציאות כלל חוץ הימנו. ולכן יכולים להתהוות נבראים בעולמות בי”ע.

ידיעת המציאות מההשתלשלות היא… מצוה רבה ונישאה ואדרבה עולה על כולנה כמ”ש וידעת היום כו’ דע את אלוקי אביך כו’ ומביאה ללב שלם כו’ שהוא העיקר והשגת המציאות הוא להפשיט מגשמיות (תניא, קונטרס אחרון עמ’ 312).

השבירה בעולם התוהו שבמקורו הוא לא בגדר זמן, היא המשכת שפע לעולם הזמן באופן של שבירה, המתחדשת בכל רגע ורגע, בהתאם לעולם הזמן המתחדש בכל רגע ורגע. כאשר מגיעה השבירה לעולם הזמן יש בכל פעם שבירה חדשה. כשהשפע הבלתי מוגבל מגיע לעולם הזמן הוא נעשה מוגבל ובגדר זמן. וכל פעם שנופלים שברים חדשים – ניצוצות של תוהו – בכוח הצומח יש צמיחה חדשה, הולדה חדשה.

הפרסא, היא הפרוכת, המפסקת בין אצילות לבריאה, יצירה עשיה, שהוא מסך עב המבדיל ומעלים את האור הרב והזך עד למאד של עולם האצילות.

אור הסובב ומקיף את החלל ומקום פנוי מהווה ומחיה את העולמות מאין ליש. אור זה אינו מצומצם כל כך, אולם אין הוא מתלבש בתוך העולמות להחיותם בבחינת גילוי והשפעתו על העולמות היא בבחינת “מקיף” ובהעלם בלבד. מאור הסובב נמשך הקו וחוט אל תוך החלל ומקום פנוי, והוא אור המכיל הארה מועטת ומצומצמת מאד מאד, אך החיות האלוקית שבו ממלאת את כל העולמות ומתלבשת בפנימיותם ובגילוי באופן של קירוב, והשגחה פרטי פרטית.

הקו והרשימו מתיחדים כאורות וכלים לכלל העולמות כנשמה וגוף. וראה הקב”ה שברשימו בלבד, שהוא בחינת דין וצמצומים, בלי המשכת הקו – מידת הרחמים, אין העולם יכול להתקיים, לכן המשיך אור מסביבות החלל לתוכו.

עניין הרשימו הוא רושם האור הבלי גבולי שלפני הצמצום, רושם בעלמא מאור אין סוף שלפני הצמצום. מה שלא נגע בו הצמצום. הוא בחינת כוח הגבול שבאין סוף.

ההבדל בין עיגולים לקוים הוא כמו בעיגול גשמי שאין לו ראש, תוך וסוף, ואין בו שום התחלקות לשום קצוות לעומת קו ישר, שיש בו כל הבחינות הללו. ספירות היושר עומדות באמצע העיגולים כאדם העומד, שהוא בבחינת קו ישר, שנדמה לו תמיד, שעומד באמצע הרקיע העגול.

…ידיעת המציאות מההשתלשלות היא… מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ”ש וידעת היום כו’ דע את אלקי אביך כו’ ומביאה ללב שלם כו’ שהוא העיקר (תניא קונטרס אחרון עמ’ 312). וכהמשך ההסבר לסדר ההשתלשלות – אדם קדמון הוא העולם העליון ביותר בסדר ההשתלשלות, לאחר הצמצום הראשון.