סיפור-תלמודי-לילדים

בכל יום ויום הייתה באה בת קול לאבא אומנא ואומרת לו: “שלום עליך”. לאביי, הייתה באה אחת לשבוע, בערב שבת, ואילו לרבא – הייתה באה אחת לשנה, בערב יום הכיפורים.

רבי פרידא, סבלן גדול היה. באורך רוח היה חוזר ומלמד תלמיד זה פעם ועוד פעם, מסביר ומשנן, מרחיב ומבהיר עד שהבין התלמיד את הדברים והם נכנסו ללבו.

…וְהַשֵּׁם הַנֶּאֱמָן לְשַׁלֵּם שָׂכָר שִׁלֵּם לְדָמָא אֶת שְׂכָרוֹ תְּמוּרַת הַקְפָּדָתוֹ עַל מִצְוַת כִּבּוּד אָב, וּפָרָתוֹ הִמְלִיטָה פָּרָה אֲדֻמָּה…

רַבִּי טַרְפוֹן עֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ לַחֲצִי הַכָּבוֹד שֶׁצִּוְּתָה הַתּוֹרָה לְכַבֵּד אָב וְאִם.

חשיבות רבה ועצומה יש לסיפורים בכלל ולסיפורי ילדים בפרט. אין כמו סיפור טוב ללימוד מהנה להרגעת הנפש לדיבוק חברים ולפיתוח הדמיון והיצירתיות. ואם הדבר נכון לגבי אנשים מבוגרים קל וחומר לגבי ילדים.

מעשה קמצא ובר קמצא הוא סיפור תלמודי המסביר שירושלים חרבה בגלל שנאת חינם. לכן התיקון לזה הוא אהבת חינם.

מַעֲשֶׂה בְּאָדָם שֶׁהִקְפִּיד לָתֵת מַעַשְׂרוֹתָיו כַּדִּין וְזָכָה לְעֹשֶׁר רַב. וְאָכֵן כְּמוֹ שֶׁמַּסְבִּיר רַבִּי יוֹחָנָן “עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר”.

הֵבִין רַבִּי עֲקִיבָא שֶׁזְּכוּת מִצְוַת הַצְּדָקָה עָמְדָה לְבִתּוֹ וְעַל כֵּן נִצְּלָה מִמָּוֶת. יָצָא רַבִּי עֲקִיבָא נִפְעָם וְנִרְגָּשׁ מֵהַבַּיִת, נִגַּשׁ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְדָרַשׁ בָּרַבִּים: “צְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת!”

לָמָּה נִקְרָא רַבֵּי חָנָן – “חָנָן הַנֶּחְבָּא”?… מִפְּנֵי שֶׁהָיָה מַחְבִּיא עַצְמוֹ מִגֹּדֶל עַנְוְתָנוּתוֹ בְּשָׁעָה שֶׁהָיוּ מְחַפְּשִׂים אוֹתוֹ שֶׁיִּתְפַּלֵּל עַל הַגְּשָׁמִים. גַּם כַּאֲשֶׁר רָצוּ לְמַנּוֹתוֹ פַּרְנָס עַל הַצִּבּוּר הֶחְבִּיא עַצְמוֹ כִּי לֹא רָצָה לְקַבֵּל אֶת הַמִּנּוּי.

אָמַר אַבָּא חִלְקִיָּה לְאִשְׁתּוֹ: יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁלֹּא בָּאוּ אֶצְלִי הַחֲכָמִים אֶלָּא בִּשְׁבִיל גְּשָׁמִים, נַעֲמֹד וְנַעֲלֶה לַעֲלִיָּה וּנְבַקֵּשׁ רַחֲמִים, אֶפְשָׁר שֶׁיִּתְרַצֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיֵרְדוּ גְּשָׁמִים, וְלֹא נַחְזִיק טוֹבָה לְעַצְמֵנוּ. עָלוּ לַעֲלִיָּה, עָמַד הוּא בְּזָוִית זוֹ וְאִשְׁתּוֹ בְּזָוִית זוֹ וּבִקְּשׁוּ רַחֲמִים, קָדַם וְעָלָה עָנָן מִצַּד זָוִית שֶׁל אִשְׁתּוֹ.

מָשָׁל זֶה מְלַמֵּד אוֹתָנוּ גַּם שֶׁצָּרִיךְ לַחְשֹׁב לִפְנֵי כָּל פְּעֻלָּה שֶׁעוֹשִׂים בַּחַיִּים. צָרִיךְ לְהִתְבּוֹנֵן מַהִי הַתַּכְלִית שֶׁל הַמַּעֲשֶׂה אָנוּ עוֹמְדִים לַעֲשׂוֹת, וְהַאִם כְּדַאי לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה עֲבוֹדָה לְשָׁוְא וּבְרָכָה לְבַטָּלָה.

בְּשַׁבָּת הָעוֹלָמוֹת עוֹלִים לְמַדְרֵגָה גְּבוֹהָה בְּיוֹתֵר וּמַרְגִּישִׁים אֶת זֶה גַּם בְּגַשְׁמִיּוּת וְגַם בְּרוּחָנִיּוּת. אָנוּ טוֹרְחִים כָּל הַשָּׁבוּעַ וּבִמְיֻחָד בְּיוֹם שִׁשִּׁי לִכְבוֹד שַׁבָּת. וּבְשַׁבָּת לוֹבְשִׁים בִּגְדֵי שַׁבָּת, אוֹכְלִים מַאַכְלֵי שַׁבָּת, יֵשׁ לָנוּ מַצַּב רוּחַ טוֹב יוֹתֵר בְּשַׁבָּת וְהַרְבֵּה תַּעֲנוּג. עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁמַּרְגִּישִׁים טַעַם מְיֻחָד בְּמַאַכְלֵי שַׁבָּת.

רַבֵּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר עָסְקוּ בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ בְּלִמּוּד תּוֹרָה בַּמְּעָרָה בְּמֶשֶׁךְ שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה. וְכַיָּדוּעַ, דַּוְקָא בִּזְכוּת זֶה נִתְגַּלּוּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי סוֹדוֹת הַתּוֹרָה וְכָתַב אֶת סֵפֶר הַזֹּהַר.

אַחֲרֵי שֶׁהָאִשָּׁה מַסְבִּירָה לָרַב שֶׁעָשְׂתָה רְצוֹן בַּעֲלָהּ לֹא רַק שֶׁאֵינוֹ כּוֹעֵס עָלֶיהָ וּמוֹחֵל עַל כְּבוֹדוֹ, אֶלָּא שֶׁמְּבָרֵךְ אוֹתָהּ בִּשְׁנֵי בָּנִים תַּלְמִידַי חֲכָמִים כָּמוֹהוּ, שָׂכָר עַל שֶׁעָשְׂתָה רְצוֹן בַּעֲלָהּ.

אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוּס מוֹפֵת לָרַבִּים עַד הֵיכָן צְרִיכָה לִהְיוֹת מְסִירוּת נֶפֶשׁ כְּדֵי לִלְמֹד תּוֹרָה. אֱלִיעֶזֶר עָזַב אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ – אֶת בֵּיתו,ֹ אֶת מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶת פַּרְנָסָתוֹ, וְרַק כָּךְ זָכָה לִלְמֹד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ, לְשֵׁם שָׁמַיִם, וּלְהַגִּיעַ לְעָמְקָהּ שֶׁל תּוֹרָה וְכָךְ גַּם זָכָה בְּכִתְרָהּ שֶׁל תּוֹרָה.

סִפּוּר זֶה צָרִיךְ לְלַמֵּד אוֹתָנוּ מַהוּ כֹּחָהּ שֶׁל תְּפִלָּה. מְרַגֵּשׁ לִרְאוֹת נִבְרָא הַמִּתְחַטֵּא לִפְנֵי אֱלֹקָיו כְּבֵן לִפְנֵי אָבִיו, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁעָג עוּגָה וְכִבְיָכוֹל מְאַיֵּם שֶׁלֹּא יֵצֵא מִמְּקוֹמוֹ עַד שֶׁבַּקָּשָׁתוֹ תִּתְמַלֵּא. וּמַה הוּא מְבַקֵּשׁ דּוֹרֵשׁ וְתוֹבֵעַ? לֹא בַּקָּשָׁה פְּשׁוּטָה וְגַם לֹא אִישִׁית אֶלָּא שְׁלִיטָה מֻחְלֶטֶת בְּאֵיתָנֵי הַטֶּבַע וְסִדְרֵי בְּרֵאשִׁית. שְׁלִיטָה בְּאַחַד הַמַּפְתְּחוֹת שֶׁיֵּשׁ רַק לקב”ה, דֻּגְמַת לֵדָה וּתְחִיַּת הַמֵּתִים – זֶהוּ סִפּוּרוֹ שֶׁל חוֹנִי הַמְעַגֵּל.

יְדוּעִים הַרְבֵּה סִפּוּרִים עַל אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא, שֶׁעָלָה בִּסְעָרָה הַשָּׁמַיְמָה, וְהִתְגַּלָה לַאֲנָשִׁים בָּעוֹלָם הַזֶּה שֶׁלָּנּוּ. גַּם בָּרוּר שֶׁהָאָבוֹת הַקְּדוֹשִׁים לֹא נִפְרְדוּ מִבְּנֵיהֶם, זְכוּתָם וּתְפִלָּתָם מְגִנָּה עָלֵינוּ תָּמִיד. גַּם הַתְּפִלָּה שֶׁאָנוּ מִתְפַּלְּלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה כֹּחָה עָצוּם. וּמוּבָן שֶׁכָּל הַתְּפִלּוֹת שֶׁאָנוּ מִתְפַּלְּלִים דוֹרֵי דּוֹרוֹת יֵשׁ לָהֶם חֲשִׁיבוּת גְדוֹלָה, עָצְמָתָם מִצְטַבֶּרֶת וְלֹא יָשׁוּבוּ רֵיקָם. וּבְוַדַּאי תְּפִלָּתָם שֶׁל הַצַּדִּיקִים הַגְּדוֹלִים תַּכְרִיעַ אֶת הַכַּף לְטוֹבַת עַם יִשְׂרָאֵל.