יְלָדִים יְקָרִים, מִסִּפּוּר זֶה לוֹמְדִים עַל גְּדֻלָּתוֹ שֶׁל אַדְמוֹ"ר הַזָּקֵן וְעַל הַמֶּסֶר שֶׁהוּא מוֹסֵר לְכֻלָּנוּ. וּמַהוּ הַמֶּסֶר הֶחָשׁוּב לָנוּ? הַמֶּסֶר הוּא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַפֶּה מֵאִתָּנוּ שֶׁנַּעֲשֶׂה אֶת הָעֲבוֹדָה בָּעוֹלָם וְכָל הַזְּמַן נִתְקַדֵּם בָּהּ, וְלֹא נִדְרֹךְ בַּמָּקוֹם. כָּל הַזְּמַן הַשֵּׁם שׁוֹאֵל אוֹתָנוּ אֵיפֹה אֲנַחְנוּ בָּעֲבוֹדָה וּלְאָן כְּבָר הִגַּעְנוּ.

בכוחו של הנר החמישי להאיר את החושך הגדול ביותר. וכמו בסיפור המופת של הרבי שברוב ענוותנותו זקף אותו לרבי הריי"ץ חותנו באומרו, שהוא רואה למרחוק…

באותו לילה ממש הגיעה לצפת ונקלעה, בעצת עוברים ושבים, למכון "אסנט" לקבלה וחסידות. בדיוק באותו יום נערכה שם הדפסה חגיגית של ספר התניא שליוה אותה בתרמיל בכל המסע המסוכן ושמר עליה מפני המכשף, מפני אותו האיש, מפני הסמים ומפני טירוף הדעת. כעת הודפס ברוב פאר והדר, כאילו לכבודה, לכבוד בת המלך האבודה שחזרה לעצמה.

ישנם הרבה סוגי מלחמות, והרבה סוגי ניצחונות. האומץ וגבורה שהראה יהודה מנדלובסקי, מקבילה לגבורה של המכבים. כאשר אדליק את המנורה בליל ראשון של חנוכה, אחשוב על הלהבות החדשות של יהודה מנדלובסקי, על להבות הניצחון האישיות שלו!

כְּשֶׁיּוֹצְאִים מִן הַבַּיִת, מִן הָעִיר מִן הַשְּׁכוּנָה לִתְקוּפָה מְסֻיֶּמֶת מִתְגַּעְגְּעִים. כְּשֶׁנִּפְרָדִים מֵהַמִּשְׁפָּחָה, מֵאֲנָשִׁים שֶׁאֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים, מִן הַחֲבֵרִים מֵהַשְּׁכֵנִים אָז אָנוּ מַרְגִּישִׁים גַּעְגּוּעִים. וְכַאֲשֶׁר אָנוּ חוֹזְרִים לַבַּיִת, לַמִּשְׁפָּחָה לַחֲבֵרִים לַלִּמּוּדִים לָעֲבוֹדָה, אָנוּ חוֹזְרִים עִם כּוֹחוֹת חֲדָשִׁים וּבְיֶתֶר חַיּוּת וְשִׂמְחָה. כָּךְ גַּם הַגָּלוּת הִיא הֲכָנָה לַגְּאֻלָּה. בִּתְקוּפַת הַגָּלוּת מִתְגַּעְגְּעִים לַגְּאֻלָּה, וּכְשֶׁנִּגְאָלִים יוֹדְעִים לְהַעֲרִיךְ אוֹתָהּ כְּמַתָּנָה גְּדוֹלָה מִשָּׁמַיִם וּשְׂמֵחִים בָּהּ שִׂמְחָה אֵין סוֹפִית.

דרכים נפלאות להתקשרות הרבי עם חסידיו. בסיפור זה הבין הרב פינחס טייץ בדרך מיוחדת מהו קשר בין רבי לחסידים. הוא הבין שלרבי יש דרכים רבות למסור מסרים לחסידיו – פעמים דרך כתיבה, פעמים דרך ראיה, פעמים דרך תנועה, ולפעמים אפילו בקנעטשים!!! הקשר של הרבי לחסידיו לא נפסק אף פעם. גם היום יש לנו קשר עם הרבי באגרות קודש. הרבי חי וקיים ואיננו עושים שום צעד בלי התייעצות עם הרבי.

סיפור מופת על הבעל שם טוב. שמסר למישהו מכתב שהגיע ליעדו רק לאחר שבע עשרה שנה כדי לעזור ליהודי.

תהתה מיכל: מצד אחד האדם מגיע להישגים עצומים, לפיתוח טכנולוגיות משוכללות, להמצאות נפלאות, לירח, ומאידך הוא נתון בכזאת שפלות מוסרית, מתבזה על-ידי יצריו האפלים. למה אנחנו חיים כאן? כמעט קראה בקול, למה אנחנו חיים? כך נהגה באותה תקופה לצאת לרחוב הסואן ולשוב לדירת הגג, והשאלות שבקירבהּ הלכו והתעצמו.

ראשו של כחלון נשמט על כתפי הרב ונשמעה מפיו התייפחות יבשה. "אני יודע שיש א-להים, רבי, ועכשיו אני קרוב אליו ולא יכול לברוח… אני רוצה לעלות אליו עם המצוה הזאת… אני מפחד לעלות למעלה בלי כלום…" כך השיב יעקב כחלון נשמתו לבוראו ביום חופתו בטהרה. אכן, יש מי שקונה עולמו בשעה אחת…

היו אלו ימי אלול. הרב יוסי דיבר על ראש-השנה המתקרב ועל כך שההחלטות שנקבל כעת ישפיעו על כל השנה הבאה. הוא דיבר על הימצאות בצומת דרכים ועל הרצון להתחיל הכל מחדש. עוד דיבר על הצורך להיות עם ההורים בראש-השנה. אז חשבה לעצמה שהיא רוצה לחגוג עם אמה את ראש-השנה המתקרב, דבר שלא עשו מעולם לפני כן.

נִשְׁתַּתֵּק צְבִי שֶׁפֶר, נֶאֱנַח קִמְעָא וְקָם מִן הַכִּסֵּא, וַאֲנִי עֲדַיִן יָשׁוּב. בּוֹ בַּמָּקוֹם הֶחְלַטְתִּי לֹא לְחַפֵּשׂ הַשְׁרָאָה לָרְשִׁימָה לְחַג הַסֻּכּוֹת, כִּי אִם לְהָבִיא לִפְנֵי קוֹרְאַי אֶת דִּבְרֵי יְדִידִי כִּלְשׁוֹנָם וְאַף לְמַלֵּא מִצְוָה וְלַהֲבִיאָם בְּשֵׁם אוֹמְרָם, קַמְתִּי גַּם אֲנִי וּבַדֶּרֶךְ לַמְּכוֹנִית שָׁאַלְתִּי: אַגַּב, הַאִם שָׁמַעְתָּ מֵאָז עַל רַבִּי מֶענְדֵּל? הַיּוֹדֵעַ אַתָּה מָה אִתּוֹ? תְּשׁוּבָתוֹ שֶׁל יְדִידֵי בָּאָה כִּמְהַסֶּסֶת.

מָשָׁל זֶה מְלַמֵּד אוֹתָנוּ גַּם שֶׁצָּרִיךְ לַחְשֹׁב לִפְנֵי כָּל פְּעֻלָּה שֶׁעוֹשִׂים בַּחַיִּים. צָרִיךְ לְהִתְבּוֹנֵן מַהִי הַתַּכְלִית שֶׁל הַמַּעֲשֶׂה אָנוּ עוֹמְדִים לַעֲשׂוֹת, וְהַאִם כְּדַאי לַעֲשׂוֹת אוֹתוֹ, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה עֲבוֹדָה לְשָׁוְא וּבְרָכָה לְבַטָּלָה.

בְּשַׁבָּת הָעוֹלָמוֹת עוֹלִים לְמַדְרֵגָה גְּבוֹהָה בְּיוֹתֵר וּמַרְגִּישִׁים אֶת זֶה גַּם בְּגַשְׁמִיּוּת וְגַם בְּרוּחָנִיּוּת. אָנוּ טוֹרְחִים כָּל הַשָּׁבוּעַ וּבִמְיֻחָד בְּיוֹם שִׁשִּׁי לִכְבוֹד שַׁבָּת. וּבְשַׁבָּת לוֹבְשִׁים בִּגְדֵי שַׁבָּת, אוֹכְלִים מַאַכְלֵי שַׁבָּת, יֵשׁ לָנוּ מַצַּב רוּחַ טוֹב יוֹתֵר בְּשַׁבָּת וְהַרְבֵּה תַּעֲנוּג. עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁמַּרְגִּישִׁים טַעַם מְיֻחָד בְּמַאַכְלֵי שַׁבָּת.

הַכֹּל מִהֲרוּ אֵלֶיהָ לְהָשִׁיב אֶת רוּחָהּ. רַק נַעַר אֶחָד עָמַד עַל מְקוֹמוֹ כִּמְאֻבָּן. רָחֵל הִתְעוֹרְרָה, קָמָה עַל רַגְלֶיהָ וְרָצָה אֵלָיו בִּצְעָקָה נִרְגֶּשֶׁת: יוֹסֵפְקֶה, הַאִם אֵינְךָ מַכִּיר אוֹתִי? מֵעֵינֵי הַנַּעַר הֵחֵלּוּ לִזְלֹג דְּמָעוֹת. הוּא בִּקֵּשׁ אֶת סְלִיחַת אַנְשֵׁי הַמִּנְזָר וּפָנָה עִם אֲחוֹתוֹ לַגַּן. שָׁם לָחַשׁ לָהּ: בִּתְחִלָּה לֹא הִכַּרְתִּיךָ, אֲבָל הַצְּעָקָה שֶׁלְּךָ הִזְכִּירָה לִי אוֹתָךְ.

לא נותר אצלו דבר פרט לידיעה, שכאשר יחזור לארץ עליו לבדוק את ענין היהדות. האחות, שאליה כתב, התקרבה כשנתיים לפני כן ליהדות. הוא נזכר שהיא אמרה פעם כי "מי שנעשה לו נס צריך לומר הגומל". כמו כן זכר שיש מושג ביהדות שנקרא "נדר", שאומרים אותו בעת צרה. כעת פנה לראשונה בחייו למי שאינו גוף ואין לו דמות הגוף: "ריבונו של עולם… אם אתה נמצא פה ושומע אותי, תדע לך שאם תוציא אותי מפה בחיים, אני… הולך לומר הגומל בכותל!…"

הקב"ה מַשְׁגִּיחַ עַל כָּל הַנִּבְרָאִים לְמִגָּדוֹל וְעַד קָטָן. וּכְבָר מִשֵּׁשֶׁת יָמַי בְּרֵאשִׁית הֵכִין לְכָל נִבְרָא אֶת כָּל צְרָכָיו. וּבְרַחֲמָיו הַמְּרֻבִּים עַל כָּל מַעֲשָׂיו עוֹמֵד לִימִין הָאָדָם בְּכָל עֵת וּבִמְיֻחָד בְּעֵת צָרָה וּמְצוּקָה. צָרִיךְ רַק רַק לְהַאֲמִין וְלִבְטֹחַ בּוֹ וְאָז הָעֶזְרָה בָּאָה מֵאֵלֶיהָ.

סיפור מרתק ונפלא ומרגש עד דמעות על ליל ראשון דחנוכה של מפקד נ.ק.וו.ד. מספר לייזר: "מדי שנה בשנה, בהדליקי נר ראשון של חנוכה, אני רואה אותו לפני: יהודי במדים סובייטיים יושב בחדרו ברחוב לנינא 3 שבלבוב. המונים מתדפקים על דלתו אבל הוא שוכח את מקומו, תפקידו ומעמדו. הוא יושב מול השלהבת הקטנה ומכסה בשתי כפות ידיו את נר החנוכה שהדליק על שולחנו, מפזם בניגון עצוב 'הנרות הללו' ומהרהר…

רַבֵּי שִׁמְעוֹן וְרַבִּי אֶלְעָזָר עָסְקוּ בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ בְּלִמּוּד תּוֹרָה בַּמְּעָרָה בְּמֶשֶׁךְ שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה. וְכַיָּדוּעַ, דַּוְקָא בִּזְכוּת זֶה נִתְגַּלּוּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי סוֹדוֹת הַתּוֹרָה וְכָתַב אֶת סֵפֶר הַזֹּהַר.

מַעֲשֶׂה זֶה שֶׁל רָחֵל מְבַטֵּא יוֹתֵר מִכֹּל אֶת גֹּדֶל מַעֲלַת מִדַּת הַוִּתּוּר. כַּאֲשֶׁר רָחֵל מְוַתֶּרֶת עַל חֶלְקָה וְעַל הַמַּגִּיעַ לָהּ. כַּאֲשֶׁר רָחֵל מְוַתֶּרֶת עַל הַדָּבָר הַקָּרוֹב אֵלֶיהָ בְּיוֹתֵר, עַל הָאָדָם הָאָהוּב עָלֶיהָ בְּיוֹתֵר, רַק כְּדֵי לְהַצִּיל אֶת זוּלָתָהּ. דָּבָר זֶה גָּדוֹל בְּעֵינַי הַשֵּׁם אֲפִלּוּ יוֹתֵר מִנִּסְיוֹן הָעֲקֵדָה וְלָכֵן הִמְתִּיק אֶת הַדִּין עַל עַם יִשְׂרָאֵל.

הַזָּקֵן הָיָה אָדָם שָׂמֵחַ בְּטִבְעוֹ וְרָאָה טוֹב בְּכָל מַצָּב. וְלָכֵן חָשַׁב שֶׁלַּמְרוֹת גִּילוֹ הַמֻּפְלָג אוּלַי יִזְכֶּה לֶאֱכוֹל מִפְּרִי עֲמָלוֹ כִּי יַאֲרִיךְ יָמִים, אוֹ שֶׁבָּנָיו יִזְכּוּ לֶאֱכוֹל מִפְּרִי עֲמָלוֹ. לָכֵן כְּדַאי לוֹ לַעֲמֹל. וּבְסוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר הוּא הֶאֱרִיךְ יָמִים וְזָכָה לִרְאוֹת אֶת הַפֵּרוֹת שֶׁעָמֵל לְמַעֲנָם, לֶאֱכוֹל מֵהֶם וּלְכַבֵּד בָּהֶם אֶת הַמֶּלֶךְ. הַמֶּלֶךְ הִתְפַּעֵל מִן הַזָּקֵן וְנָתַן לוֹ כָּבוֹד, כִּי חָשַׁב אִם הַשֵּׁם מְכַבֵּד אוֹתוֹ וּמַאֲרִיךְ יָמָיו עוֹד וְעוֹד, כַּנִּרְאֶה הוּא רָאוּי לְכָךְ וּמַגִּיעַ לוֹ כָּל הַכָּבוֹד.

נִסָּיוֹן הַצְּדָקָה הוּא נִסָּיוֹן קָשֶׁה וּבִפְרָט אֵצֶל אֲנָשִׁים עֲנִיִּים. אוּלָם כְּבָר הוּבְטַחְנוּ שֶׁהַשָּׂכָר עַל הַצְּדָקָה הוּא גָּדוֹל בְּיוֹתֵר. אֶלָּא שֶׁלִּפְעָמִים צָרִיךְ לְהַמְתִּין הַרְבֵּה זְמַן וּבְסַבְלָנוּת רַבָּה עַד שֶׁמְּקַבְּלִים אֶת הַשָּׂכָר. לָכֵן תָּמִיד צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת אֶת הַמִּצְוָה בְּשִׂמְחָה בְּלִי לְצַפּוֹת לְשָׂכָר וְאָז הַשָּׂכָר מַגִּיעַ בְּהַפְתָּעָה.

לִפְעָמִים נִדְמֶה לָנוּ שֶׁהַזְּמַן עוֹמֵד לִרְשׁוּתֵנוּ וְאָנוּ יְכוֹלִים לִדְחוֹת דְּבָרִים מֵהַיּוֹם לְמָחָר, מֵהַשָּׁנָה לַשָּׁנָה הַבָּאָה וְכֵן הָלְאָה, אוּלָם הַזְּמַן חוֹלֵף, הַזְּמַן קָצָר וְהַמְּלָאכָה מְרֻבָּה. מַה שֶּׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת הַיּוֹם אֵין לִדְחוֹת לְמָחָר. בְּסוֹף הָעֲבוֹדָה מֻבְטָחִים אָנוּ לְקַבֵּל שְׂכַר עֲבוֹדָה – יָגַעְתָּ וּמָצָאתָ תַּאֲמִין!

עודני עומד ליד הנרות, התקבצו סביבי עשרות אסירים. בטוחים היו, כנראה, כי אני המטרה היחידה של הופעתו של אותו חייל רוסי, וכי סופי קרוב. אחד מהם, גוי בעל מזג טוב, התקרב אלי ולחש לי באזני, כי היות שלא הרחק מכאן ישנה פינה נידחת מכוסה בערמות שלג – כדאי שאזרוק לשם את החנוכייה ונרותיה הדולקים…

שאלתי אפוא את הרבי שליט"א האם לנסוע לאירן, והוא ענה: "סע לשלום", והוסיף: 'בוודאי תדליק מנורת חנוכה באירן'. "בתחילה חשבתי לעצמי: מה?… איך?… הן כלל לא התכוננתי להישאר באירן בימי החנוכה, וגם אם איאלץ להישאר – הלא אין ספק כי אמלא את מצוות החג ואדליק נרות חנוכה. מדוע מצא הרבי לנכון לעודדני לקיים מצווה זו?

הגיע חג הפסח. אי-אפשר לתאר את הפסח בבית חב"ד בבאנקוק! ממש בית מקדש במזרח-הרחוק, התרוממות רוח והתעלות שאין כמותן בארץ הקודש, פסח אמיתי עם מַצוֹת טעימות ויין חזק, שירים וניגונים המסתלסלים מפיהם של החבר'ה הכי זרוקים בעולם. גיא שתה את כל ארבע הכוסות והוסיף עוד ועוד עד שהתעלף…