לכל חג יש ברכה המיוחדת לו. בדרך כלל בחג השבועות מברכים איש את רעהו בחג שמח! אולם הרבי הנהיג שנברך זה את זה במילים: קבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

ניתן לחיות כל רגע, גם אם מדובר בעמדת המתנה. בהשקפת עולם זו ניתן להפוך את ההמתנה למתנה. יש לחיות את ה"נקודה", ולזכור, שעמדת המתנה היא דרך אל היעד – אל הגאולה.

לקראת מתן תורה על הר-סיני אמר הקב"ה למשה רבינו: "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני-ישראל". מי הם "בית-יעקב"? – "אלו הנשים".

קודם לכל הווי' והתהוות צריך שיהיה העדר, וכמו הצמצום שהוא בשביל הגילוי. החרדה ע"י הקולות וברקים שהי' במתן תורה גרמה לביטול וענוה ובעקבות זאת לגילויי העצמות במתן תורה.

חודש סיוון הוא החודש השלישי אם מונים מניסן, והתשיעי אם מונים מתשרי. עיקרו של החודש הוא חג השבועות – חג הביכורים וחג מתן תורה.

היהדות מייחסת חשיבות מיוחדת ויוצאת־דופן לבית היהודי ולחיי הנישואין של האיש והאשה. וחכמינו ז״ל, בתלמוד. במפרשיו ובמדרשים, האריכו בתיאורים נפלאים ונשגבים בנושאים המייחדים את הבית היהודי.

בנוסח ברכת האירוסין נאמר "מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין", כלומר שהקב"ה הוא ה"בעל", ועם ישראל נקראים "אשה", והקב"ה קידש את עם ישראל.

מפרשת קורח למדים שכדי שעבודת הלויים תמשיך את האור האלוקי לעולם הוא על ידי שיתוף פעולה עם עבודת הכהנים, ודוקא כשהם טפלים לכהנים.

במתן תורה ניתנו גם עניני התורה שיתגלו לעתיד לבוא, תורתו של משיח שילמד את כל העם (שהרי מ"ת הו"ע חד-פעמי, ולא יהי' עוד הפעם מ"ת), אלא שענינים אלה הם בהעלם, ועד כדי כך, שהתגלותם לעתיד לבוא היא בבחינת "תורה חדשה (שאינה יכולה להתגלות ע"י מקבלי התורה, תלמיד ותיק, כי אם ע"י "נותן התורה") מאתי תצא" , שהיא באין-ערוך לגמרי לתורה שמתגלית בזמן הזה ע"י מקבלי התורה, כמאמר רז"ל "תורה שאדם למד בעוה"ז הבל היא לפני תורתו של משיח".

משה ואהרון משלימים זה את זה בעבודת ה' בהיותם מייצגים שתי דרכי עבודה. יחודו של משה רבינו בנתינת התורה – "משה קיבל תורה מסיני ומסרה"… משה שקיבל תורה ומוסרה לישראל פועל המשכה מלמעלה למטה, לכן הוא נקרא "שושבינא דמלכא", כי הוא ממשיך את ה"מלך" למטה. ולאידך גיסא, אהרון מעלה את הנרות במקדש, ועל ידי כך הוא משיב את נשמות ישראל למקורם למעלה, ולכן הוא נקרא "שושבינא דמטרוניתא".

על פי פנימיות התורה, כאשר מונים את עם ישראל, הם מקבלים מעמד של שוים – הגדול שבגדולים שוה לפחות שבפחותים. עם ישראל הופכים לשוים במעלתם ובחשיבותם מבחינת נקודת היהדות שבהם. ואכן, אין הבדל בין יהודי למשנהו בנקודת היהדות הפנימית העצמית שבהם, ונקודת היהדות כשלעצמה נעלית מגילוי, לכן הקב"ה מורה למנות את עם ישראל.

בדבר מלכות לפרשת בהר בחוקותי מסביר הרבי שההחלטה להוסיף באחדותם של ישראל כהכנה לקבלת התורה תמהר ותזרז את ביטול הגלות שסיבתו היפך אהבת ישראל. ותיכף ומיד תבוא הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו.

ביציאת מצרים ובקריעת ים סוף היה גילוי מלך מלכי המלכים, גילוי העצמות, הקב"ה פסח ודילג על הפרסאות והמסכים – "ופסח הוי' מעל הפתח". אבל רק על ידי ה"פתח", רק על ידי ספירת המלכות (הנקראת "לילה"), הקב"ה בקע את הפרסה שבין אצילות לבריאה יצירה עשיה. לכן יציאת מצרים נמשלה לנר. אבל אנו מצפים לבקיעת הנהר – לגילוי העצמות באופן ש"לא יכנף עוד מוריך" בגלוי לגמרי, עד לבקיעת הפרסה שבין אצילות לעולמות שלמעלה מאצילות. (ובפרטיות לבקיעת הפרסה שבין חכמה לבינה).

מפרשת יתרו למדים שלימוד התורה צריך להיות באופן של "לאמר". כשיהודי לומד תורה הוא צריך להרגיש, שלא הוא המדבר והלומד, כי אם שכינה מדברת מתוך גרונו ממש. הקב"ה עצמו חוזר שוב על ענייני התורה שניתנו בסיני, הלומד משמש כצינור בלבד, שדרכו נמשכים דברי ה'.

מהמילים "ביום הזה" שבפרשת יתרו למדים שדברי תורה דורשים חזרה ושינון יום יומיים, כמו שכתוב: "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר". "לאמר" משמעו הוא שלימוד התורה צריך להיות באופן של "תען לשוני אמרתך". התורה היא אמרתו של הקב"ה, ולשוני היא "כעונה אחר האומר". מכאן שמה ששמענו במתן תורה קיים לעד.

פרשת יתרו מספרת על הודאת יתרו שאמר: "עתה ידעתי כי ה' הוא האלקים"… לאחר שעבד יתרו כל עבודה זרה שבעולם – "חכמה דקליפה", נעשה יתרון בחכמה דקדושה, עד לגילוי מתן תורה, בחינת "ישת חושך סתרו". כי כשהאור בא מן החושך, והחושך נהפך לאור, נעשה יתרון באור, שנמשך מן החושך של בחינת "ישת חושך סתרו".

כשם שבמתן-תורה התכנסו כל בני ישראל באופן ד"ויחן שם ישראל, כאיש אחד בלב אחד" – כמו כן, צריך להיות גם בעבודתו של יהודי, כל אחד ואחד מישראל, שעליו לכנס את עשר כחות נפשו, ולעשותם מציאות אחת של "צבור" לעבוד את הקב"ה הן בעשר כחותיו הפנימיים (ג' המוחין וז' המדות), והן בכחותיו המקיפים (בחינת אחד עשר), רצון ותענוג – "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". ולכל לראש – להוסיף בלימוד התורה "באימה וביראה וברתת ובזיע", בידעו שבעת שלומד תורה ה"ז בהתאם לעשר כחות נפשו, וגם – הוא אומר את "דבר ה' ממש שנאמר למשה מסיני" !

עבודת האבות היא בבחינת המידות בלבד. אפשר להגיע לאהבת ה' וליראת ה' בתכלית, אולם על ידי אהבה נשארת עדיין ישות והאוהב הוא בבחינת "יש מי שאוהב", ועל ידי יראה הוא עדיין בבחינת "יש מי שירא". דרגתו של משה שהיא החכמה והביטול – "ונחנו מה" נעלית מדרגת האבות, דרגת משה היא דרגת עבד!… עבד פשוט!… שהוא בתכלית הביטול אל האדון, ודוקא עבד פשוט מגיע אל עצם האדון.

יציאת מצרים אינה עניין חד פעמי – יציאת מצרים היא עניין של יום יום. בכל יום הנפש האלוקית יוצאת מהמיצרים והגבולים של מאסר הגוף והעולם הזה. לכן בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים. ולא רק בכל יום (=אור) כשמאיר אור ה' אלא "כל ימי חייך", גם בלילה, גם בחשכת הגלות. ולא עוד אלא גם בזמן הגאולה – "להביא לימות המשיח". שאמיתית יציאת מצרים היא "ימות המשיח" – הגאולה האמיתית והשלימה, ופנימיות ימות המשיח היא גאולת מצרים.

כיצד נתכונן לקבלת התורה בחג השבועות? קבלת עיקר ועצם התורה אינה על ידי הדגשת ה"מציאות" שלי, ההבנה וההרגש שלי, אלא דווקא על ידי ביטול המציאות העצמית לנותן התורה.

הקב"ה מבקש לתת לעם ישראל חמדה גנוזה, והם בטחו בה' וסמכו עליו ואמרו לו בענווה ובביטול מתוך שמחה של אהבה: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע". עם פזיז שמקדים לשמוע ולציית עוד קודם שיודע במה מדובר. והקב"ה משיב אהבה לעמו – כנסת ישראל, ומכנה אותו: "אחותי רעייתי תמתי"… "אחותי כלה"… וקורא לה: "בואי כלה"… – ולא עוד אלא שלא זז מחבבה עד שקראה בתי"… שהיא בבחינת מקבל, ולא זז מחבבה עד שקראה "אמי", ש"ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים".

פרשת "בהר" הפותחת בפרטי הלכות שמיטה מלמדת אותנו, שכל התורה כולה על כל פרטיה ודקדוקיה ניתנו בהר סיני. התורה ניתנה על "הר" גבוה ומתנשא, הצומח שבדומם. שיש בו נפש הדומם ונפש הצומח, ללמדנו שבלימוד תורה יש לצמוח ולגדול מעלה מעלה. גם פרשת "בחוקותי" הפותחת במלים: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם" דורשת התקדמות ועליה בלימוד תורה וקיום מצוות – "בחוקתי תלכו", הליכה אמיתית, התקדמות תמידית.

משמעות מיוחדת לשבת מברכים של חודש אייר שבכולו אנו אומרים את ספירת העומר, בתחושה שכל יהודי יכול להיות "מדלג על ההרים (בזכות אבות) ומקפץ על הגבעות" (בזכות אמהות), ואף למעלה מזה.

יש טעמים אחדים שמובאים בחז"ל ובכתבי האריז"ל לתכלית הבריאה, אולם יש טעם פנימי שהוא מעל לטעם ודעת ומעל לסדר ההשתלשלות, והוא מצד עצמות אין סוף. כפי שאומרים חז"ל: נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים (מדרש תנחומא נשא ז א). היינו, הקב"ה רוצה לשכון בעולם הזה בלא לבוש והסתר, כמו אדם הנמצא בדירתו בכל עצמותו. על פי טעם פנימי זה לבריאה, שמצד עצמות ה' יתברך, לא נרגשת בעבודת האדם את קונו מציאות האדם, אלא מציאות הבורא.