רבי ישראל בעל שם טוב (הבעש"ט) מייסד תורת החסידות, נולד בי"ח באלול שנת תנ"ח – לרבי אליעזר ושרה בעיר אוקופ ונפטר ביום רביעי ו' סיוון תק"כ יום א' של חג השבועות ומנוחתו כבוד במזי'בוז'.

ישראל היה בן יחיד להוריו ובהגיעו לגיל חמש נתייתם. לפני פטירתו ציוה עליו אביו שני דברים, לא להתיירא משום דבר, רק מהקדוש ברוך הוא בעצמו. ולאהוב כל יהודי בפנימיות לבבו. הבעל שם טוב קיבל את הדברים וחי על פיהם, ואכן יחודו של הבעל שם טוב הוא באהבת ישראל, אותה אין לשער, דבר שהחדיר בעם ישראל לדורי דורות.

רבי ישראל, נשמה גדולה שירדה לעולם לעורר את עם ישראל מה"עילפון" הגשמי והרוחני שהיה שרוי בו לאחר גזירות ת"ח ות"ט, נהג להתבודד בטבע בין הרים וביערות, שם נפגש עם צדיקים נסתרים שלמדו עמו תורה. צדיקים שניסו לעזור ליהודים בגשמיות וברוחניות, וברבות הימים הפך למנהיגם.

כאשר מלאו לו עשרים ושש שנה נתגלה אליו אחיה השילוני, ובמשך עשר שנים לימדו תורה נגלה ופנימיות. כאשר מלאו לו שלשים ושש התגלה לפי עצת רבו. מאז החל לנדוד ממקום למקום לא רק כדי לפדות שבויים ולרפא חולים ברפואות ובקמיעות, אלא בעיקר כדי להפיץ את תורת החסידות. עד שבשנת ת"ק, הגיע הבעל שם טוב למז'יבוז', שם התרכזו סביבו כבר אלפי חסידים יהודים פשוטים לצד גדולי תורה וצדיקים מפורסמים. ויחד למדו גמרא, הרמב"ם, הרי"ף הרא"ש ושאר מפרשים.

בראש השנה של שנת תק"ז עשה הבעל שם טוב עליית נשמה והגיע להיכלו של משיח. ושאל אותו: "אימתי קאתי מר"? ענה לו המשיח: "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה".

ואכן רבי ישראל בעל שם טוב צדיק יסוד עולם שהתעסק בעיסוקים רבים: שומר בית המדרש, עוזר למלמד, מוליך ומביא ילדים לחדר, מלמד, מרפא חולים וכו', התעסק בעיקר בלימוד תורה והפצת מעיינות החסידות. כאשר תלמידיו ותלמיד תלמידיו ממשיכים בהפצת המעיינות. במיוחד רבותינו נשיאינו והרבי מלך המשיח וכל שלוחיו עד היום הזה, שמפיצים את המעיינות עד לחוצה שאין חוצה הימנו, ומכאן שהעולם מוכן לגאולה.