משה רבינו הוא נשיא הדור, והנשיא הוא הכל. הוא שקול כנגד כל ישראל, והוא ככל הדור. הוא הנבחר מכל מין האדם. משה הוא איש אלוקים, וכפי שמסביר המדרש, חציו אדם וחציו אלוקים. הוא רבן של נביאים, שכינה מדברת מגרונו. נשמתו נשמה דאצילות, ומכיוון שעולם האצילות כולו אלוקות, נשמתו מאירה בעולם הזה כמו שהיא מאירה בעולמות העליונים. הוא הממוצע המחבר בין עם ישראל להקב"ה. לכן האמונה בו היא כמו האמונה בה'. וצריך לדעת שאין דור שאין בו כמשה.

כל תנועות הניגון "ארבע בבות" מכוונות לעניינים רוחניים ונזהרים לנגנו בדייקנות גדולה ורק במועדים מיוחדים כמו שלושת הרגלים, פורים, י"ט כסלו, י"ב תמוז, ימי הסליחות, כשמובילים את החתן לחופה וכשהכלה סובבת סביב החתן וכיו"ב.

אומר לך, עונה אותו יהודי: מבחינתי לא השתנה אז דבר. אני הייתי מוכן ורוצה ומשתוקק להמשיך את טקס הנישואין עד תומו ולהתחתן עמה. אלא שברגע האחרון, כשעמדתי כבר לפני השופט, ראיתי מולי את דמותו של הרבי. הדבר הפיל עלי אימה ופחד והרגשתי שאינני מסוגל בשום אופן לעשות את הצעד הזה, ואת ההמשך אתה כבר יודע.

הרב החסיד ר' אהרן מרדכי זילברשטרום. חסיד מופלא, חסיד נאמן, תלמיד חכם עצום, עסקן ציבורי מסור, ומגדולי מפיצי המעיינות חוצה, ועם זאת עניו ושפל ברך באמת במידה שאין דומה לה. ועד כדי כך שזכה, שהרבי שליט"א כתב עליו לרב חודקוב בשנת תש"י ביטוי נדיר ומיוחד – "ירא שמים בתכלית". על כך יעיד הסיפור המובא להלן.

ה"תרופה" לכל המחלות של עקבתא דמשיחא, שזהו יסוד ועיקר החסידות, היא לפני הכל ואחרי הכל, האמונה הפשוטה, ללא חכמות וללא התחכמויות. רק זה היסוד הבריא שעליו אפשר וצריך לבנות בנין גדול ואדיר של שכל רגש ותענוג, בניין שיישאר תמיד איתן בגלל היסוד החזק והעמוק ששום דבר לא יזיז אותו ממקומו.

אין אנו יכולים כלל להבין את עניין אחדות ה' בשכלנו, וקשה מאד אפילו לצייר זאת בשכלנו גם בלי להבין, "כי גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכי מדרכיכם ומחשבותי מחשבותיכם". לפיכך, כשם שאי אפשר לשום נברא בעולם להשיג מהות הבורא ועצמותו, כך אי אפשר להשיג מהות דעתו. לכן אין לנו אלא "להאמין אמונה שלימה דאיהו וגרמוהי חד. היינו, שמדותיו של הקב"ה ורצונו וחכמתו ובינתו ודעתו מאוחדות עם מהותו ועצמותו.

הציפייה למשיח קשורה בעובדה שהקב"ה הוא תכלית הטוב וטבע הטוב להיטיב. ומזה ברור שירידת הנשמה לעולם היא צורך עליה, וכמו כן, הגלות היא הכנה לגאולה. רוחו של משיח קדמה לבריאת העולם, כשהמטרה והתכלית לגלות את השכינה ואור האין סוף בעולם הגשמי הזה על ידי משיח צדקנו בבחינת גילוי נעלה יותר מגילוי האור שהיה קודם הבריאה והצמצום, ודוקא פה בעולם הזה התחתון.

הדבר הפשוט והבסיסי ביותר: את מה שצריך לעשות לא קובע העולם מסביב ולא השכל והרגש האנושיים, אלא אך ורק מה שאומרת התורה נטו לשם כך נחוץ ומוכרח ללמוד ולהתייגע, להתעמק ולהתבונן בתורה בכלל, במיוחד בדברי רבותינו נשיאינו, ובפרט בתורתו של כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א * ובנוגע למצבנו היום במיוחד: בשיחות האחרונות ששמענו לעת עתה, בדבר-מלכות תנש"א-תשנ"ב

בשבוע שעבר ביקרתי אצל השליח ברמת גן הרה"ח ר' מרדכי בן רחל (המכונה ר' מוטי גל). הוא זקוק לרפואה שלמה וקרובה בע"ה. וכפי שהרבי שליט"א מלמד אותנו תמיד, דווקא מצב זה דוחף אותו לפעול ולהפעיל במרץ בלתי נלאה למען התגלות הרבי שליט"א מלך המשיח נאו. הוא הפנה את תשומת לבי לאגדת חז"ל על הפסוק: "וישבי בנוב", וביקש שאלמד זאת, אחפש במפרשים, אתבונן בזה, ואנסה להבין מזה איזה מסר עבורנו.

כדי לצאת מהמציאות שלי, מה"אני" שלי, כדי להתבטל לאלוקות באמת – צריך לכל לראש להתקשר לרבי, ללמוד חסידות וללכת בדרכי החסידות: כשם שב"עולם קטן זה האדם", העובדה שכל האברים חיים וממלאים את תפקידם כראוי אינה אלא על ידי שהם מקבלים את חיותם מהנפש הרוחנית השורה ומתגלה במוח, רק הודות להתבטלות והתקשרות שלהם לראש ולמוח – כך, מבואר בחסידות, גם בעולם כפשוטו…

השאלה: מי מפחד ממשיח? לכאורה שאלה מצחיקה, הרי המשיח אמור להיות הגואל, אז מה יש לפחד ממנו. אולם מתברר, שאכן, יש אנשים ששומעים ש"הנה הנה משיח בא" במקום לשמוח הם נתקפים חרדה. פוחדים הם ממלחמת גוג ומגוג, מחשיפה עצמית בגילוי אלוקות פנים בפנים, וסתם אנשים פוחדים משינויים ומעדיפים להישאר בגלות, חלילה. גם במצרים היו אנשים שלא רצו לצאת ממצרים אף שהיו שם עבדים ועבדו בעבודת פרך.

ספירת המלכות מבטאת את העדר ההגבלה המוחלט של ה' יתברך, שלמעלה מכל ענין של מעלה ושלימות, עד שכביכול אין הוא יתברך מוגבל ומוגדר גם לא ב"ציור" וב"הגדרה" של "שלימותו שלו" ש"אין עוד מלבדו", אלא יכול הוא לברוא ולהוות גם דברים שיהיו כאילו נפרדים ממנו יתברך, ואף על פי כן לא יחול שום שינוי ח"ו בעובדה האמיתית המוחלטת ש"אין עוד מלבדו".

"עולם האצילות" הוא "עולם הספירות", שכל מציאותם הוא אלוקות. דוגמת עשר כוחות הנפש שבאדם (השכל והרגש), שמהוים חלק מאישיותו. המהות הגלויה של האדם הם שכלו ורגשותיו. ולמרות זאת הם רק כוחות הנפש ("כוחות" ולא "עצם"), שכן הנפש עצמה היא "פשוטה" ובלתי מוגבלת ואין בה חלוקה לכוחות פרטיים כלל. כך עולם האצילות. הספירות שבו אינם ח"ו דבר נפרד מאלוקות אלא הם כוחות אלוקיים, ואין כאן שום נתינת מקום לנבראים כלל.

כשם שהלבוש הוא דבר זר ונפרד מהאדם עצמו, כך הכוחות האלוקיים שבעולמות בי"ע, למרות היותם כוחות אלוקיים, הרי הם כבר "נותנים מקום" שיהיה דבר נוסף כביכול – שיתהוו נבראים, שבעצם הימצאותם מהווים הם ניגוד לאמת האלוקית האמיתית ש"אין עוד מלבדו", אין שום מציאות כלל חוץ הימנו. ולכן יכולים להתהוות נבראים בעולמות בי"ע.

כשלומדים את סוד הנישואין על ידי לימוד פנימיות התורה, כשמכניסים את הקב"ה לחיי הנישואין, הופכים מ"טובים השנים מן האחד" לרמה גבוהה יותר לרמת "שכינה ביניהם", "והחוט המשולש לא במהרה יינתק". אז הכוחות הטבעיים הופכים לכוחות אלוקיים, ועם כוחות כאלה תשכון אהבה אמיתית, אהבה שאינה תלויה בדבר, אהבה נצחית. אהבה העוזרת להתגבר על כל קושיי החיים, כי "על כל פשעים תכסה אהבה".

זוהי מעלת האדם שבבריאתו נעשה שותף לבריאה, ומשלים את הבריאה. שהעולם נברא במדידה והגבלה, ואדם הראשון על ידי עבודתו פורץ את כל הגדרים. על ידי עבודת האדם נמשך אור שלמעלה ממדידה והגבלה.

מה בין "ידיעת ה'" ל"אמונה בה'"? מה בין "ממלא כל עלמין" ל"סובב כל עלמין"? "לית מחשבה תפיסא ביה כלל" – אז מה היא דרגת ה' אותה אנו כן יכולים להשיג? מה מוטל עלינו לעשות לשם כך? איך ומתי נזכה ליעוד "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"?

הפטרת כי תצא מבטיחה ברית בין שלום בין ה' לישראל, ואכן על ידי התשובה ניגאל גאולה שלימה ויבנה בית המקדש. וכשנקיים מצוות בזמן הבית תהיה המשכה מבחינה עליונה יותר מעכשיו.

בפרשה כי תצא אין התורה מדברת על מלחמת הגנה אלא על מלחמת רשות שמטרתה להרחיב את גבול ישראל. מדובר במלחמת תנופה שיש בה תשוקה לעלות מעלה מעלה ממדרגה למדרגה. לכן נאמר "כי תצא", משמע, לצאת ממדידה והגבלה, לצאת מההגבלות של השכל… ולהתקדם…

פרשת ניצבים מכינה אותנו לראש השנה. לכן ראוי לתת את הדעת על מה שכתוב בספר התניא, שיהודי הוא "חלק אלוקה ממעל ממש" ושהוא בנו של הקב"ה, ושיש בו עשר כוחות הנפש הנמשכים מעשר הספירות שבאצילות, שלכן הוא יכול להבין אלוקות ולקלוט כל עניין אלוקי, עד לדרגות גבוהות ביותר; לכן בדרכו בעבודת ה' הוא יצליח אם יפנים לעצמו ויאמר: אם כן, אין הדבר תלוי אלא בי.

מהו סוד תקנת דוד המלך לברך מאה ברכות בכל יום? מדוע תקנה זו נוגעת גם לנשים? מהי משמעותה של הברכה שכוחה גדול כל כך?

לקראת שבת פרשת עקב שבת מברכים של חודש אלול בו נצא לקראת המלך בשדה, בואו נחשוב חשבונו של עולם!

עכשיו בעומדנו בפתחה של הגאולה האמיתית והשלימה, ראוי לעמוד על ההבדל בין הנבואה היום לנבואה שתהיה לעתיד לבוא שאז יתקיים בנו "ועמך כולם נביאים". בימינו כאשר כולנו עומדים הכן לחידושים גדולים ומסעירים בעולם, חידושים שלא בערך למה שהיה ביציאת מצרים ולא בגאולת מדי ופרס וכו'. כשכולנו מצפים לחידוש במעשה בראשית ולראיית שמים חדשים וארץ חדשה, לגילוי פנימיות עתיק – גילוי עצמות ה' יתברך כאן בעולם הזה, יודעים אנו בביטחון גמור שבקרוב ממש, נוכל כולנו לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו כאן בעולם הזה שיהיה דירה לה' יתברך.

בעבר כל אימרה ששמעו היתה תורה וכל מחזה שראו הוראה בעבודת ה'. הרבי הרש"ב אמר: פתגם חסידי מביא לצלילות הדעת ו"מנקה" את הלב. הנהגה טובה חסידית מאירה את הבית. ניגון חסידי מחזק את התקווה והביטחון, מביא שמחה ומעמיד את הבית ואת בני הבית בקרן אורה.

מנהג ידוע בקרב יהודי מרוקו, שבחצות היום של תשעה באב, זמן של לידת המשיח, זמן ראוי לגאול את ישראל, הנשים מכינות הבית לכבוד התגלות המשיח.