רַבִּים מֵאִתָּנוּ נִתְקָלִים בָּזֶה הַרְבֵּה בַּחַיִּים הַיּוֹמְיוֹמִיִּים. חֹדֶשׁ אֱלוּל מִתְקָרֵב, עֲשֶׂרֶת יְמֵי־תְּשׁוּבָה הוֹלְכִים וּבָאִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לָנוּ מַתָּנָה יָפָה – תְּשׁוּבָה, אֲשֶׁר בָּהּ וְעַל יָדָהּ נוּכַל לְהַשְׂבִּיעַ אֶת נַפְשֵׁנוּ – נִשְׁמָתֵנוּ הָרְעֵבָה וְהַצְּמֵאָה.

האדם הרי הוא צריך לפרנס את אשתו וילדיו, יש לו הרבה טרדות, ובנוסף לכל זה מוטלים עליו מסים וארנונות – ומעל הכל עול הגלות הקשה מכבידה עליו, ובכל זאת הוא מתנהג כמו שצריך – או אז מתגאה בו הקדוש ברוך הוא…

באחת השנים, בשעה שקהל החסידים ישב בראש השנה ואמר תהלים, נכנסו בניו של כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק' וכמה מהחסידים אל הרבי ה'צמח צדק' וביקשו שהרבי יצא אל הקהל ויאמר מאמר דא"ח. פתח הרבי את דלת חדרו ואמר: "הציבור אומר תהלים ואתם מבקשים לשמוע דא"ח?! עדיף שתאמרו תהלים…"

"דבורה לאה בת שטערנא: היום ערב יום הכיפורים, ברכי נא את בנך יחידך היתום מנחם מענדל בן דבורה לאה, שזה הקטן גדול יהיה בתורת הנגלה והנסתר בהצלחה, במעשים טובים ובאריכות ימים ושנים. בקשי נא רחמים גם עלי, על קהל עדת החסידים ועל תורת הבעל-שם-טוב…"

לפתע, אורו עיניו… הוא מצא את השופר מוטל לא הרחק מפסי ה"טרומאוואיי" (חשמלית), זו הרכבת הפנימית שנוסעת ברחובות העיר. בו ברגע חלפה במקום החשמלית. לבו קפא באימה. רק מילימטרים ספורים הפרידו בין השופר הנכסף לבין גלגלי החשמלית שהתגלגלו בקול רעש גדול, ורק בנס זו לא עלתה על השופר וריסקה אותו לרסיסים…

"חַכּוּ רֶגַע", נִשְׁמַע שׁוּב קוֹלוֹ שֶׁל הֶעָשִׁיר. הַפַּעַם הוּא נָתַן לָהֶם שְׁטָר שֶׁל 10 רוּבָּל, וְרַבִּי שְׁנֵיאוֹר זַלְמָן אָמַר לוֹ תּוֹדָה רַבָּה, בְּדִיּוּק בְּאוֹתָהּ צוּרָה בָּהּ הוֹדָה קֹדֶם לָכֵן עַל קַבָּלַת הַקּוֹפֵּקָה. מַחֲזֶה זֶה חָזַר וְנִשְׁנָה מִסְפַּר פְּעָמִים, כְּשֶׁבְּכָל פַּעַם נוֹתֵן הַגְּבִיר סְכוּמִים גְּדוֹלִים יוֹתֵר, עַד שֶׁהוּא פָּרַץ פִּתְאוֹם בִּבְכִי.

הוסיף הרבי ושאלו האם הוא יודע את הכוונות. השיב הלה בפשטות: "רבי, אני יודע רק זאת – הקב"ה ציווה עלינו לתקוע בשופר". הגיב על כך הרבי ה'צמח צדק': "אם כן, אתה תתקע!"

כשהגיעה השעה – עמדו המגיד ורבי לוי יצחק על הבימה. פני המגיד רציניות עד אימה. הוא בירך את הברכות, וכשנתן רבי לוי יצחק את השופר בפיו, נפל על מקומו מתעלף, אחוז פחד נורא. במשך שעה ארוכה עמלו חבריו להקיצו עד שהחזירוהו למקומו.

אם תפילה נקראת 'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", סולם המרים את המתפלל משפלותו הארצית לרום השמים, הרי בליל ראש השנה זה, הייתה תפילת הערבית של החתן עם אמירת התהלים של החותן – סולם כפול. כשני עובדים שצריכים לבצע עבודה בתקרה הגבוהה, עולים בסולם הכפול, בעליה שליבה אחר שליבה, בשמרם על המעמד המאוזן למנוע נפילה עלולה, עלו שני אלה, באופן הרמוני, בעבודת התפילה שלהם.

"הרי שני מלאכים מלווים את האדם, וכשהם שומעים איך שכל אחד אומר לחברו בליל ראש השנה אחרי תפילת ערבית 'לשנה טובה תכתב ותחתם' בטוהר הלב, הם עולים למעלה כמליצי יושר להמליץ ולהפציר על שנה טובה ומתוקה".

רַבִּי תַּנְחוּם מָסַר לְבַעַל הַדִּין אֶת הַקֻּפְסָה וְכֶסֶף לִקְנִיַּת הַטַּבָּק. אוּלָם מִיָּד נָקַף אוֹתוֹ מַצְפּוּנוֹ עַל שֶׁהֵטִיל אֶת הַמְּשִׂימָה עַל בַּעַל הַדִּין, וַהֲרֵי יֵשׁ בָּזֶה מִשּׁוּם שֹׁחַד לַדַּיָּן, וְהָרַב הִזְהִיר אוֹתוֹ שֶׁאָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּבַעֲלֵי הַדִּין. אוּלָם כְּבָר הָיָה מְאֻחָר, כִּי בַּעַל הַדִּין הִזְדָּרֵז וְהִתְרַחֵק מִן הַבַּיִת.

העיסוקים וההכנות הרבות של ערב ראש השנה רבו למעלה מראש, אולם הרב כהן חש את כובד האחריות המוטלת על כתפיו; הוא הרגיש כמי שחייהם ובריאותם של יהודים רבים תלויים כעת במעשיו. הוא ידע כי עליו לפעול מיד, שכן נותרו שעות אחדות בלבד עד כניסתה של השנה החדשה, שנת תשי"ז…

בעת תקיעת שופר אנו מזכירים את הברית שכרת הבורא עם אברהם אבינו בעת עקדת יצחק. על-ידי תקיעת השופר בטוחים אנו כי בורא העולם יזכור לנו את מסירות הנפש של אברהם אבינו ויצחק בנו, שנעקד על גבי המזבח, וכן את מעשי מסירות הנפש שנעשו בכל הדורות. בזכות אותן שעות גורליות, ייטיב לנו השם יתברך הכתיבה והחתימה לכלל ישראל כאחד, בגשמיות וברוחניות.

בתום סעודת יום טוב, החל מצפונו של השמש נוקפו – איך השאיר יהודי תלמיד חכם לבדו בבית הכנסת. הוא הכיר את הרבי כיהודי נכבד, וחש שלא בנוח. הוא שב אפוא לבית הכנסת ולתדהמתו ראה את הגוי עומד בחדר הכניסה ובוכה בכי רב.

"אף אני כך", סיים הרב. "אף על פי שבימים אלה עוסקים אנו בניקוי הביבין שלנו, הרי כיוון שמשרתים אנו בחצרו של מלך מלכי המלכים, אני עושה זאת מתוך ניגוני שמחה".

גְּדוֹלָה הָיְתָה שִׂמְחַת רַבִּי בָּרוּךְ וְאִשְׁתּוֹ, כַּאֲשֶׁר נִתְקַיְּמָה בִּרְכַּת הַבַּעַל שֵׁם טוֹב וְלִתְקוּפַת הַשָּׁנָה נוֹלַד לָהֶם יֶלֶד לְמַזָּל טוֹב. רַבִּי בָּרוּךְ הוֹדִיעַ בְּכָל הָעֲיָרוֹת שֶׁבַּסְּבִיבָה, כִּי הוּא מַזְמִין אֶת כָּל הָעֲנִיִּים, לָבוֹא וְלָקַחַת חֵלֶק בְּשִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. וְאָמְנָם הֵחֵלָּה נְהִירָה שֶׁל אוֹרְחִים, עֲנִיִּים כְּבַעֲלֵי־בָּתִּים, מִכָּל יִשּׁוּבֵי הַסְּבִיבָה.

חשק היהודי את שפתיו בכאב, ודוק של דמעות הציף את עיניו. לבו התמלא רגשות חרטה. לאחר הרהורים רבים החליט בלבו: 'אלך אל הבעל-שם-טוב והוא בוודאי ידריכני בדרך ישרה, לתקן את אשר עשיתי'.

אני מרגיש צורך לשתף אתכם בחוויה מדהימה שעברנו אורית, הילדים ואני שלשום. אנחנו לא מצליחים להשתחרר מההתרגשות ותחושת ההתרוממות שמלווה אותנו מאז הסיפור חזה. תסלחו לי על האריכות. תקראו ולא תתחרטו!

"את הכפתורים מצחצחים ומנקים בחול ובמים. חול זהו אותיות התהלים, ומים – הם הדמעות המכבסות. היום ערב ראש השנה ועל כל אחד לנקות את עצמו באמירת תהלים בדמעות מעומק הלב, ויחד עם כך, מתוך שמחת הנפש".

וכשמגיע ראש השנה, והוא רוצה מאוד בקרבת המלך, הוא מתחיל לבכות ולזעוק ללא מילים. קול צעקה פשוטה היוצאת מעומק הלב, בדמות תקיעת השופר. כשהמלך, הקב"ה, שומע את קול השופר, הרי הוא מתעורר ברחמים, ומקרב את בנו בחמלה גדולה ובאהבה אינסופית.

הצחוק נדם באחת. את מקומו תפסו הערכה והערצה. הכול מתפעלים מהמיומנות, מהרצינות, ומרוכזים בשמיעת הקולות המעוררים לקבלת מלכותו יתברך. הציבור מופתע. הם ציפו אולי לתקיעות חלקות, אבל לא לתמימות ולרצינות התהומית של ברוך. דבקותו הרבה למצווה הרשימה מאוד את המתפללים הקשישים.

"שונה היה המצב כאן; הפעם מצאו את ההזדמנות לפרוק מעליהם את אשר העיק על לבם כל הימים. היו אלה תפילות מעומקא דליבא שבקעו מתוך לבבות שבורים, וזרמי דמעות פרצו מעיניהם בעת שפכם צקון לחשם אל צורם וקונם.

"יודע אתה מהו משיח? – כשמשיח יבוא הוא יגלה את עומק פנימיות התורה ואז כולם ירגישו את אור התורה. בשנה זו התגלה הספר "לקוטי תורה" שחיברו סבי רבי שניאור זלמן (בעל התניא); דברי הרבי הם-הם גילוי אור התורה הפנימי, והם סגולה לגילוי הנפש…"

"ראיתי את המתחולל בלבו של אותו יהודי", סיים הבעל-שם-טוב, "והמתנתי לתפילתו. רציתי להתפלל יחד עמו. זו הסיבה לאיחור התפילה היום, אך זכינו להתפלל יחד עם בעל התשובה, ותפילתנו הגיעה יחד עם תפילתו היישר לריבון העולמים".

והדמעות של אז והיום מתערבבות להן יחדיו בכדו של הקב"ה. וכך חיי נהפכו "מאפלה לאור גדול". וזהו הפירוש הפשוט של "יתרון האור מתוך החושך".