בפרשת בא עם ישראל מסיים את תפקידו בבירור ניצוצות הקדושה במצרים – ערב רב של נשמות גרים, כלי כסף וכלי זהב ושמלות… "וינצלו את מצרים"… עשאוה "כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים"… ובשבירת וביטול הקליפה שאי אפשר לבררה ולהעלותה לקדושה. ומכאן עם ישראל יוצא לרשת את ארץ ישראל – "ארץ שרצתה לעשות רצון קונה".

על פי פרשת בא עם ישראל יורד למצרים כדי לעלות לדרגה של "צבאות ה'", לאחר שעשו עבודת קודש של בירור הניצוצות בקבלת עול ובמסירות נפש באחדות ובהתכללות.

בדבר מלכות לפרשת בא מסביר הרבי, שתכלית בריאת עולם הזה הוא שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. שתכלית השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרגה אינו בשביל עולמות העליונים הואיל ולהם ירידה מאור פניו יתברך אלא התכלית הוא עולם הזה התחתון.

מהפסוק בפרשת השבוע בא: החודש הזה לכם ראש חודשים… למדים שעם ישראל קובע את המועדות על פי הלבנה. ועל פי פנימיות התורה מיעוט הירח עם קיום המצוות של עם ישראל מסייע לגילוי האור הגנוז.

שבת פרשת בשלח זכתה לשמה המיוחד "שבת שירה" על שם "שירת הים". אך מכיון שמתגלית מעלת הנשים על האנשים בהרבה עניינים, ובעיקר בענייננו "קריעת ים סוף", ששירת הנשים נעלית משירת האנשים, מפטירין בשירת נשים – "שירת דבורה".

בשירת הים נרמזת השירה העתידית – "אז ישיר"… "אשירה לה'"… משה רבינו יקום לתחיה לשיר את השירה העשירית. וכמו שבשירת הים רמוזה הגאולה ממצרים: "תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה' כוננו ידיך, ה' ימלוך לעולם ועד", כך רמוזה בה הגאולה העתידה שתהיה בעילוי רב יותר מיד ממש. ה' יעביר את רוח הטומאה מן הארץ, ועם ישראל ישוב לארצו. "תורה חדשה מאתי תצא" ובית המקדש בנוי ומשוכלל ירד משמים, וה' ימלוך לעולם ועד.

תכלית ומטרת עבודת ישראל לפעול את "באתי לגני" לגנוני למקום שהיה עיקר שכינה בתחילה, היינו, לעולם הזה דוקא. ואכן המשכן לה' ית' הוא בדברים גשמיים דוקא, שעל ידם משלימים את תכלית הבריאה, כי נתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים. תפקידנו להחזיר לעולם הזה את עיקר השכינה, את מדרגת אור ה"סובב כל עלמין" המאיר בכל העולמות בשוה, ולמעלה מזה, גילוי עצמות ומהות ה' ית' ממש.

סעודה שלישית היא מעין עולם הבא, שאין בו לא אכילה ולא שתיה, אולם בעולם הבא יהיה החיבור שבין הגוף לנשמה שלא על ידי אכילה ושתיה, ולא תאבד ולא תתבטל מעלת וחשיבות הגוף היהודי. וכפי שסוברת תורת החסידות (כדעת הרמב"ן!), ששלימות העולם הבא תהיה בזמן שאחר תחיית המתים כשיהיו נשמות בגופים, ואז יתגלה שבגוף היהודי עצמו יש מעלה מיוחדת.

אמנם "את השמים ואת הארץ אני מלא" תמיד, אבל בהעלם, על ידי קיום תורה ומצוות ממשיכים את אור הסובב בגילוי ובפנימיות. על ידי קיום תורה ומצוות נעשה יחוד שם הוי' ואלוקים ואז מתגלה שם הוי' – "והיה הוי' לי לאלוקים". זוהי כוונת ותכלית הבריאה שעל ידי תורה ומצוות ימשיכו את אור הסובב בהתגלות. "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי" – עשיתי ארץ בשביל האדם ותכלית בריאת האדם בשביל "בראתי" (בגימטריא תרי"ג). כוונת הבריאה – קיום תרי"ג מצוות להמשיך את אור הסובב בגילוי.

על פי פרשת וארא רואים שבזמן הגלות החושך כפול ומכופל – הגוף מחשיך ומסתיר את אור הנשמה, והגלות מכבה את האור… יהודי סובל בחשכת הגלות עד שהופך רפה אונים ונדכה, אפילו משה רבינו אינו עומד בניסיון כזה, וצועק אל ה': "למה הרעות לעם הזה"? על כך באה תשובת ה' הפותחת במלה – "וארא"… שמשמעה, ה' מתגלה לכל יהודי באופן נצחי.

מכיון שאצל האבות היה ענין של ראית אלוקות, "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב" ועבודתם היתה באופן של ראיה, הרי שזה נמשך לכל אחד מישראל באופן של ירושה. כל יהודי ללא שום שייכות למעמדו ומצבו (אפילו תינוק שנולד זה עתה) יורש הכל. שהיורש הוא במקום המוריש והוא כמו "עצם" המוריש ("תחת אבותיך יהיו בניך"). לכן לכל יהודי יש הכח והיכולת לעבוד את ה' באופן של ראיה. עניין זה מודגש בשם הפרשה: "וארא".

עבודת האבות היא בבחינת המידות בלבד. אפשר להגיע לאהבת ה' וליראת ה' בתכלית, אולם על ידי אהבה נשארת עדיין ישות והאוהב הוא בבחינת "יש מי שאוהב", ועל ידי יראה הוא עדיין בבחינת "יש מי שירא". דרגתו של משה שהיא החכמה והביטול – "ונחנו מה" נעלית מדרגת האבות, דרגת משה היא דרגת עבד!… עבד פשוט!… שהוא בתכלית הביטול אל האדון, ודוקא עבד פשוט מגיע אל עצם האדון.

בפרשתנו, יוסף ויהודה הם בחינות "שמים" ו"ארץ" – "צומח" ו"דומם" – "זעיר אנפין" ו"מלכות" – (מידות ואותיות). יוסף (לשון תוספת וריבוי) מוסיף והולך בהגדלה והגבהה למעלה (בחינת צומח). הוא מבריח מעלה מעלה עד שעולה לרום המעלות – צדיק עליון. יוסף בחינת "יסוד" שעולה עד ה"דעת", ו"דעת" עולה עד ה"כתר". "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה". יהודה מלשון הודאה (=ביטול) הוא בחינת ה"דומם" דאצילות – שיא הביטול.

במבט לאחור, יעקב רואה לא רק את הצלחתו באותן 17 שנים, אלא גם מה פעל יוסף בעולם באותן 22 שנות ניתוק ממנו. לימד את פוטיפר ושאר הסובבים אותו, שיש אלוקים בעולם. ועד שבסוף כל המוני המצריים למדו שיש אלוקים, וגם יוסף עצמו, זכה לעלות מעלה מעלה, ונעשה שליט כל יכול במצרים. והמסקנה היא שהפיכת "חושך" הגלות ל"אור", מביאה לרווח כפול: א. רווח לעולם ב. רווח לאדם

דוקא בתקופה של העלם והסתר "מפני הצינה" כשאור הנשמה אינו בגילוי, מתגלה כח העצמות (עצמות ה') שאינו מוגבל במגבלות של גילוי. ועצם האלוקות נהנה מהגוף שהפך לקדושה. זוהי המשמעות הפנימית של "הגוף נהנה מן הגוף". הגוף במובן "עצמות", עצם האלוקות (כמו "גופי הלכות" "גופא דמלכא") נהנה מהגוף – מעצמות כנסת ישראל. לעתיד לבוא תתגלה מעלת הגוף עד שהנשמה תהיה ניזונית מן הגוף.

ברכת יעקב לבניו בפרשת ויחי מתגלה גם היחוד שבכל אחד מן השבטים. ראובן מייצג את קו האהבה, היא סיבת החסד ופנימיותה, לכן עבודתו היא בקו גמילות חסדים. ואילו שמעון מייצג את קו היראה הוא קו העבודה, שעניינו תפלה. ולוי מייצג את קו התורה, המאחדת את ישראל עם הקב"ה עד שישראל וקוב"ה כולא חד. כל אלה הם הקדמה והכנה לעבודת ההודאה והביטול של יהודה הנעלית מכולם.

רחל אמנו, שטובת בניה היא טובתה שלה, אינה מסוגלת לנוח על משכבה, ומעדיפה להיות במקום שתוכל לעמוד לבניה על המשמר. ברור לה שדוקא במקום מצוקתם היא תוכל לבקש עליהם רחמים. ואכן רחל הרואה בצרת בניה זועקת מתוך קברה בקול העולה השמימה, עד ש"קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה… כי איננו"… מבכה ללא הפסק… "מאנה להינחם"… ומפני קולות בכי ותחנונים כאלה בדמעות שליש ללא מרגוע, אף מדת הדין של הקב"ה אינה יכולה לעמוד.

"אלה תולדות יעקב יוסף" – "תולדות יעקב" הם הגילויים של יעקב אותם גילה יוסף. רק יוסף הצדיק הצליח להוריד לעולם את הגילויים הנסתרים של יעקב. יעקב וענייניו היו בעולם ה"אצילות" ויוסף ממשיכם לעולמות: "בריאה יצירה ועשיה". מכיון שיוסף בדרגה גבוהה משל יעקב הוא יכול לרדת למקום תחתון יותר, כפי הכלל, שכל הגבוה גבוה יותר יורד למטה מטה יותר.

פרשת יתרו מספרת על הודאת יתרו שאמר: "עתה ידעתי כי ה' הוא האלקים"… לאחר שעבד יתרו כל עבודה זרה שבעולם – "חכמה דקליפה", נעשה יתרון בחכמה דקדושה, עד לגילוי מתן תורה, בחינת "ישת חושך סתרו". כי כשהאור בא מן החושך, והחושך נהפך לאור, נעשה יתרון באור, שנמשך מן החושך של בחינת "ישת חושך סתרו".

פרשת יתרו עוסקת במתן תורה, בו קיבלו נשים לא רק מה שהן יכולות לשמוע, אלא אדרבה הן קיבלו את "עצם התורה וכלליה", שהרי נשים שייכות לכל התורה כולה… ואכן נשים קיבלו את כל התורה ומצוותיה כולל מצוות עשה שהזמן גרמן, אף שהן פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן.

מהמילים "ביום הזה" שבפרשת יתרו למדים שדברי תורה דורשים חזרה ושינון יום יומיים, כמו שכתוב: "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר". "לאמר" משמעו הוא שלימוד התורה צריך להיות באופן של "תען לשוני אמרתך". התורה היא אמרתו של הקב"ה, ולשוני היא "כעונה אחר האומר". מכאן שמה ששמענו במתן תורה קיים לעד.

נשמה, שהיתה שם למעלה בקשר חזק וקרבה יתירה לה' באהבה בתענוגים, יורדת לעולם לקיים מצות אהבת ה' מתוך עבודה ויגיעה להתקרב אל הקב"ה. עיקר העבודה בעולם הזה היא עבודת האהבה – "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא". ואכן בזמן הגלות העבודה קשה כמו במצרים "בחומר ובלבנים". "בחומר" זה לימוד "קל וחומר", "ובלבנים" זה "ליבון הלכתא". יסורי הגלות מזככים את הנשמה בדומה לכור ברזל המצרף כסף מן הסיגים. עד שהנשמה פורצת את כל ההעלמות וההסתרים ומגלה אלוקות.

יציאת מצרים אינה עניין חד פעמי – יציאת מצרים היא עניין של יום יום. בכל יום הנפש האלוקית יוצאת מהמיצרים והגבולים של מאסר הגוף והעולם הזה. לכן בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים. ולא רק בכל יום (=אור) כשמאיר אור ה' אלא "כל ימי חייך", גם בלילה, גם בחשכת הגלות. ולא עוד אלא גם בזמן הגאולה – "להביא לימות המשיח". שאמיתית יציאת מצרים היא "ימות המשיח" – הגאולה האמיתית והשלימה, ופנימיות ימות המשיח היא גאולת מצרים.

ביאת עם ישראל למצרים היא באופן של "ישרש" – השרשה צורך צמיחה. וככל השרשה וזריעה שבתחילה היא בהעלם ולבסוף מביאה לידי צמיחה – גילוי, כך בירידת ישראל למצרים נשרשת צמיחה וגאולה. לא רק הגאולה ממצרים… אלא גם כל הגאולה שלעתיד לבוא… שאף שעם ישראל בגלות ובירידה עד "עקב" ובמיוחד בעקבתא דמשיחא, הנקודה הפנימית שהיא היו"ד (יו"ד משם הוי') מאירה בהם, ומשורש זה "יציץ ופרח ישראל".

הרבי מלמד אותנו (בשיחת ש"פ תצא תשמ"ח) שמה שעדיין לא עשו וצריכים לעשות עתה כדי להביא את הגאולה הוא שמחה בטהרתה, שמחה במיוחד לקבלת פני משיח צדקנו. ומוסיף ומדגיש: "אדרבה, ינסו – ויווכחו"! ובכלל, לשמחה יש שייכות מיוחדת לגאולה האמיתית והשלימה, שהרי "משיח" אותיות "שמח" בתוספת י'. ועל ימות המשיח נאמר "אז ימלא שחוק פינו". והרבי שליט"א מדגיש (בדבר-מלכות תצא תנש"א, ובפרט בשיחת י"א אלול תנש"א) שהיום כבר נמצאים "אז", בימות המשיח!