בפרשת וילך מעודד משה את בני ישראל העומדים להיכנס לארץ. הוא ממנה את יהשע במקומו, ומביא להם את שירת האזינו לעד שלא יעברו על דברי תורה.

בפרשת וילך מכין משה רבינו את עם ישראל לכניסתם לארץ. הוא ממנה תחתיו את יהושע, הוא מדבר על מצוות הקהל, ומנבא להם שיעברו על דברי תורה וייענשו, ועל כך תהיה שירת האזינו לעד.

פרשת ניצבים היא הפרשה האחרונה שקוראים השנה, ויש בה מסרים חשובים עבורנו. בפרשה זו מתאר משה רבנו לעם ישראל מה דרוש מהם על מנת להיות עם חופשי באמת.

פרשת ניצבים מזהירה את עם ישראל שלא להפר את הברית בינם לבין השם, ועם זאת, היא מורה את דרך התשובה שלא נפלאת היא ולא רחוקה.

פרשת ניצבים מזהירה את עם ישראל מהפרת הברית עם השם, תוך שהיא מסבירה מה יהיו תוצאות הפרת הברית. עם זאת, מורה לישראל את דרך התשובה שעל ידה יוכלו לחזור למעמדם הטוב.

אתם נצבים היום כולכם… ראשיכם שבטיכם… טפכם נשיכם… לעברך בברית… עשר דרגות בבני ישראל, חמש בפסוק הראשון וחמש בפסוק השני, שהם ב׳ דרגות כלליות, זו למטה מזו. למה מפרט גם חמש הדרגות התחתונות?

כי המצוה הזאת אשר אנכי מצוך היום לא נפלאת היא ממך ולא רחוקה היא, לא בשמים היא וגו׳ ולא מעבר לים היא… כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. מדוע לא נפלאת היא ממך, בשעה שמצד עצמה היא נפלאת ורחוקה?

אם יהי׳ נדחך בקצה השמים משם יקבצך השם אלקיך ומשם יקחך. משמע, שהקב״ה יקבץ את כל ישראל, ואפילו מי שנמצא במצב של ״נדחך״.

כל מקום שנאמר "היום" סתם הכוונה לראש השנה, וענין "האמרת" הוא פועל יוצא, שישראל פועלים למעלה כביכול ענין האמירה, היינו שפועלים למעלה את אמירת העשרה מאמרות מחדש.

הקב״ה פונה לכנסת ישראל ואומר: "קומי אורי כי בא אורך" גם בזמן הגלות, ובפרט בימים האחרונים של הגלות, זה אפשרי וומוכרח, הן בנוגע לאור הנשמה (אורך) והן בנוגע לזה שהנשמה מאירה את הגוף (קומי אורי).

במאמר הרבי לפרשת כי תבוא מסביר הרבי, שירידת הנשמה היא באופן של "נותן לך", שהנשמה גם בהיותה למטה הרי היא מתקשרת למעלה להיות מציאות אחת עם אלקות, עד שעבד מלך מלך.

פרשת כי תבוא, שנושאה העיקר הוא הברית שבין השם לישראל בערבות מואב. עוסקת בנושאים: פרשת הביכורים, ביעור מעשרות ומעמד הברכות והקללות בהר גריזים והר עיבל.

פרשת כי תבוא פותחת בנושא הבאת הביכורים לבית המקדש וגם בביעור המעשר מן הבית בשנה הרביעית לשמיטה ובשנת השמיטה. ועיקר תוכנה בברית שבערבות מואב.

פרשת כי תצא עוסקת בדינים רבים בנושאים אחדים: אשת יפת תואר, משפט הבכורה, בן סורר ומורה, השבת אבדה, שילוח הקן, נשך וריבית, מתנות עניים ועוד.

פרשת כי תצא עוסקת בריבוי נושאים: אשת יפת תואר, דיני ירושה, בן סורר ומורה, איסורי עריות, נדרים, ציצית, מצוות שילוח הקן, מעקה וכלאיים ועוד.

"כי תצא למלחמה על אויביך" – אדם צריך לכבוש את ענייני העולם ולעשותם כלים לאלוקות. והוא צריך הוא לדעת שמלכתחילה הוא במצב של על אויביך, למעלה מאויביך, כי הוא הולך בכח התורה.

"כי תצא למלחמה" נאמר בלשון יחיד. מכיון שמדובר במלחמה של עבודת התפילה, שצריכה להיות באופן של אחדות ישראל ואהבת ישראל. לכן גם אומרים קודם התפילה: הריני מקבל עלי מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך".

כי האדם עץ השדה – מזונותיו של האדם אינם אלא מן האילן. מסביר הבעל שם טוב: "רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף" – מדוע בני-אדם רעבים וצמאים? משום ש"נפשם בהם תתעטף" – הנפש עטופה ברעב ובצמא לניצוץ האלוקי.

"שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" – "שעריך" הם כל אברי הגוף: עיניים ואזניים פה ידים ורגליים, שצריך לתת עליהם שופטים ושוטרים. ועל פי ספר יצירה זה כולל גם שבעה שערים בנפש.

פרשת שופטים קשורה לחודש אלול, כי אלול הוא זמן מוגבל לחשבון הנפש במחשבה דיבור ומעשה. חשבון הנפש מתחיל באיברים הקרויים "שעריך", ומהם נמשך לכל האיברים.

פרשת השבוע שופטים עוסקת בהלכות המכינות את עם ישראל לכניסה לארץ ישראל, למנות שופטים ושוטרים, לתת לכוהנים וללויים כל מחסורם כי אין להם חלק ונחלה, להישמר מחוקות הגויים ועוד.

פרשת שופטים עוסקת במצוות מינוי שופטים ושוטרים, באיסור עבודה זרה, ומצוות הקמת בית הדין הגדול בירושלים, בהלכות מלכים, במתנות כהונה, בסדר עבודת הכוהנים בבית השם, בדיני נביא ואיסור כישוף ועוד.

פרשת ראה עוסקת בנושאים רבים: הברכה והקללה על הר גריזים והר עיבל, חוקים ומשפטים הקשורים בכניסה לארץ, דין נביא שקר, מסית ומדיח ועיר הנידחת, דיני צדקה, דיני מעשר, דיני כשרות, חגיגות שלושת הרגלים ועוד.

פרשת ראה פותחת במילים: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". לא מובן מדוע נאמר כאן דוקא לשון אנכי, שלא כבכל ציוויי התורה שנאמר בהם שם הוי׳ או שם אלקים (ובפרט בספר דברים).

במאמר הרבי לפרשת ראה, הוא מסביר את הפסוק בהפטרה: "ושמתי כדכד שמשותיך". ששמשותיך הן שתי בחינות שמש, האחת, "כי שמש ומגן הוי׳ אלקים", ששם הוי׳ נקרא שמש, והשנית, "שמש צדקה ומרפא בכנפיה".

בפרשת ראה נאמר: "אחרי הוי׳ אלקיכם תלכו… ובו תדבקון". והכוונה היא, הפרישו עצמכם מעבודה זרה ודיבקו בהשם. השאלה היא: איך יתכן שתכלית העבודה להידבק בהשם היא על ידי פרישה מעבודה זרה?

בפרשת עקב נאמר על ארץ ישראל: ארץ אשר… תמיד עיני השם אלקיך בה… מרשית השנה ועד אחרית שנה. כי בכל שנה יורד אור חדש עליון יותר שלא היה מאיר מעולם עדיין אור עליון כזה, וזה נמשך בכל ראש השנה, רשית השנה, עד אחרית שנה.

בית הוא כמו עולם שלם והמזוזה שקובעין בפתח הבית שומרת את הבית וכל מי שנמצא בבית. כך שבקביעת המזוזה בפתח הבית מראים שהבית וכל מה שבו וגם בעל הבית הנמצא בו שייך לקב״ה.

מהפסוק בפרשת עקב: ועתה ישראל מה הוי׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה גו׳ לומדים, שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר: ועתה ישראל מה השם אלקיך שואל מעמך, אל תקרי מה אלא מאה.

מהפטרת פרשת ואתחנן: "נחמו נחמו עמי" לומדים, שמכיון שלקתה בכפליים: חורבן בית ראשון וחורבן בית שני. לקתה במוחין ובמידות, שזהו ענין פמליא של מעלה ופמליא של מטה. על זה באה הנחמה בכפליים.

לשון ההפטרה לפרשת ואתחנן: נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם, ללמדנו שהנחמה היא בכפליים, לכן נאמר פעמיים נחמו, וכמו שחטאה בכפליים שנאמר: חטא חטאה ירושלים, לכן לקתה בכפליים ונוחמה בכפליים שנאמר נחמו נחמו עמי.

"ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה", הוא הפסוק החותם את ההפטרה של שבת פרשת דברים. ואמנם על פי רז״ל, "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", אבל כשאינו כן אזי העצה היעוצה לזה היא, ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה…

הפסוק ציון במשפט תיפדה… נאמר בסוף הפטרת פרשת דברים, שבתחילתה מדובר בענינים בלתי רצויים, כי הפדייה וההשבה אינה רק ביטול העניינים הבלתי רצויים שבתחילת ההפטרה, אלא יתירה מזו, שזהו ענין הפיכת כל העניינים הבלתי רצויים לטובה.

חב"ד – אור אין סוף הוא אתר ללימוד יהדות וחסידות בשפע של מאמרים וסיפורים המלווים בהרצאות סרטונים וניגונים בנושאי פרשת השבוע, זוגיות, סוגיות בתנ"ך ועוד, באור החסידות והקבלה. אתם מוזמנים לגלוש בהנאה.

פרשת עקב עוסקת בחזרה על מעשה העגל ושבירת הלוחות, בלוחות השניים, בסיפור הניסים במדבר, באזהרה על שמירת התורה ומצוותיה, בשבח ארץ ישראל אותה באים לרשת, בפרשת קריאת שמע השנייה ועוד.

עֶרֶב כְּנִיסָתָם לָאָרֶץ מַזְכִּיר מֹשֶׁה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַכַּוָּנָה בַּכְּנִיסָה לָאָרֶץ הִיא קִיּוּם מִצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בָּהּ. עַם יִשְׂרָאֵל מְצֻוֶּה לְקַיֵּם אֶת "כָּל הַמִּצְוָה". כְּלוֹמַר, אֶת כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן וּבְכַוָּנַת הַלֵּב, וְכָל מִצְוָה בִּשְׁלֵמוּת, שֶׁאֵין הַמִּצְוָה נִקְרֵאת אֶלָּא עַל שֵׁם גּוֹמְרָהּ.

על המילים בפרשת ואתחנן: "קול גדול ולא יסף" אומר המדרש בשמות רבה, שהיה זה קול שלא הייתה לו בת קול. כלומר, לא היה לו שום הד. על כך נשאלות שתי שאלות (או יותר)…

פרשת ואתחנן עוסקת בבקשת משה להיכנס לארץ, באזהרה על שמירת המצוות, בערי מקלט, בעשרת הדברות, בקריאת שמע ועוד.

מֹשֶׁה רַבֵּנוּ מְסַיֵּם אֶת הַמְּשִׂימוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת בְּחַיָּיו. נִקְמַת מִדְיָן וְכִבּוּשׁ אֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג וַחֲלֻקָּתָהּ לִשְׁנַיִם וָחֵצִי הַשְּׁבָטִים: רְאוּבֵן, גָּד וַחֲצִי מְנַשֶּׁה. בְּלֵית בְּרֵרָה הוּא שׁוֹלֵף אֶת שַׁרְבִיטוֹ וּמוֹסְרוֹ לִיהוֹשֻׁעַ וּמְמַנֶּה אוֹתוֹ לְמַנְהִיג הָעָם תַּחְתָּיו…

בפרשת דברים מוכיח משה את עם ישראל ברמזים על פי המקומות בהם חטאו. הוא מתעכב במיוחד בעניין חטא המרגלים. הוא מזכיר להם את מינוי השופטים, את מסעותיהם במדבר ועוד.

וְאֵלֶּה הַדְּבָרִים – סֵפֶר דְּבָרִים נֶאֱמַר עַל יְדֵי מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל בִּשְׁלוֹשִׁים וְשִׁשָּׁה יָמָיו הָאַחֲרוֹנִים מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ שְׁבָט בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד לִשְׁבִיעִי בַּאֲדָר – יוֹם פְּטִירַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ.

פרשת מסעי עוסקת במסעי בני ישראל במדבר, במצוות התנחלות הארץ, בגבולות הארץ, בערי הלויים ומגרשיהן, בערי מקלט ובדיני רוצחים, ובדין בת היורשת נחלה, שעליה להינשא לבן שבטה.

קָשֶׁה לִקְרֹא וְקָשֶׁה לִכְתֹּב עַל הַשּׁוֹאָה, אַךְ אוּלַי דַּוְקָא בִּזְמַן זֶה, בִּזְמַן הַחֲשֵׁכָה, זָרַח וְהֵאִיר עוֹד יוֹתֵר חֻסְּנוּ וְיִחוּדוֹ שֶׁל הַבַּיִת הַיְּהוּדִי.

אָנוּ קוֹרְאִים וְשׁוֹמְעִים רַבּוֹת עַל נָשִׁים צִדְקָנִיּוֹת שֶׁסִּיְּעוּ לְבַעֲלֵיהֶן לִשְׁמֹר תּוֹרָה וּמִצְווֹת בְּרוּסְיָה הַקּוֹמוּנִיסְטִית. בְּסִפּוּרִים אֵלּוּ מִשְׁתַּקְּפִים מְסִירוּת הַנֶּפֶשׁ וְהַסִּכּוּן הָעַצְמִי, שֶׁכֵּן הַקּוֹמוּנִיסְטִים עָצְרוּ וְהֶעֱבִירוּ לְמַחֲנוֹת עֲבוֹדָה נָשִׁים יְהוּדִיּוֹת שֶׁנִּתְפְּסוּ בְּסִיּוּעַ לִשְׁמִירַת תּוֹרָה וּמִצְווֹת.

אַחֲרַי כַּמָּה חֳדָשִׁים חָזַר הַסּוֹחֵר, וּמִיָּד כְּשֶׁנִּכְנַס לְבֵיתוֹ. לִפְנֵי שֶׁפָּשַׁט אֶת מְעִילוֹ וְהֶחְלִיף אֶת בִּגְדֵי הַדֶּרֶךְ, רָץ בִּמְהִירוּת לִידִידוֹ רַבִּי יַעֲקֹב. נָתַן לוֹ רַבִּי יַעֲקֹב 'שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם' וּשְׁאָלוֹ…

הָרַבִּי מִקּוֹצְק, הִנְהִיג עֲדַת חֲסִידִים גְּדוֹלָה וּמְפֻרְסֶמֶת בַּדּוֹר הַשְּׁלִישִׁי לַחֲסִידוּת, הָיָה מְפֻרְסָם בַּחֲרִיפוּתוֹ וּבְלַמְדָנוּתוֹ, יָדוּעַ בְּאִמְרוֹתָיו הַשְּׁנוּנוֹת וְהַחַדּוֹת וְדָרַשׁ אֶת מִדַּת הָאֱמֶת לְתַכְלִיתָהּ. פַּעַם אַף אָמַר: "אֵין לִי צֹרֶךְ בְּאַלְפֵי חֲסִידִים; אִם יִהְיוּ לִי שְׁלוֹשָׁה חֲסִידִים שֶׁיַּחְבְּשׁוּ עֲלֵי כְּרוּב לְרָאשֵׁיהֶם, יַעֲלוּ עַל הַגַּג וְיִצְעֲקוּ: 'אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ', אֶסְתַּפֵּק בְּכָךְ". נִרְאֶה שֶׁאֵלּוּ מֵחֲסִידָיו שֶׁזָּכוּ לַתֹּאַר "קוֹזָק" הִצְטַיְּנוּ בַּמִּדּוֹת הָאֲמוּרוֹת לְמַעְלָה.

עד כמה שחשובה ומובנת השפעתה של הדוגמה האישית, יש לזכור שקיים גם ערוץ השפעה פנימי יותר שלא ניכר מעל פני השטח, השפעה שנוצרת בשל הקשר הנפשי בין בני זוג, שגילויה מותנה בהנהגות שבין בני הזוג.

אם חכמינו ז"ל אמרו על כל יהודי: "והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", ודאי שיש לנהוג כן בין איש לאשתו.

כשחושבים על האישה צריך תמיד לזכור שכל עם ישראל וכל יהודי בפרט, נקרא אישה של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

"מהיום והלאה" – פסק המגיד לאישה – "עלייך לעשות קוגל נוסף לשבת, אחד יאכלו לפני הסעודה ואחד בסופה". נחה דעתם של בני הזוג, עשו שלום ביניהם ומהיום ההוא והלאה חיו חיי אושר ושלווה.