אוצר פתגמים

הקדוש ברוך הוא הוא עצם הטוב וטבע הטוב להיטיב, אלא שישנו העניין ד"א-ל מסתתר" והכוונה היא בזה כדי שיחפשוהו (הרבי תורת מנחם ה'תשי"א עמ' 324)

עליית האדם הוא על ידי התפילה… כי במקום שמגמת האדם וחפצו ותשוקתו שם נכלל ונדבק עצמותו ומהותו בכללו (על פי אדמו"ר הזקן, ליקוטי תורה פרשת נשא עמ' 52)

האם הקדוש ברוך הוא זקוק לדאגה שלך, כדי לדעת כיצד ואיך לפתור את בעיותיך? או שמא יצליח למצוא פתרונות טובים גם בלי הדאגה שלך? (הרבי)

כְּשֶׁהַמִּתְפַּלֵּל אוֹמֵר: "הַשֵּׁם שְׂפָתַי תִּפְתַּח", מִיַּד מִתְלַבֶּשֶׁת בּוֹ הַשְּׁכִינָה וּמְדַבֶּרֶת מִגְּרוֹנוֹ אֶת הַתְּפִלָּה. וְכַאֲשֶׁר הוּא מֵבִין וּמַאֲמִין בָּזֶה, נוֹפֶלֶת עָלָיו יִרְאָה וְגַם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְצַמְצֵם עַצְמוֹ וְשׁוֹרֶה אֶצְלוֹ (עַל פִּי כֶּתֶר שֵׁם טוֹב קצ"ח).

יהי רצון שיקויים בפועל ה"בעל הבית דוחק" – שהקב"ה דוחק את הקץ, "קץ הימין" של הגאולה האמיתית והשלימה, שכן, כשם שבנ"י עייפים מהגלות, כך הקב"ה, כביכול, לא יכול לסבול יותר את הגלות, שהרי "עמו אנכי בצרה", שכינתא בגלותא! (הרבי, ש"פ בהעלותך, ט"ז סיון ה'תש"נ).

בכל אדם יש דעת בחינת משה שיכול להמשיך יחוד אור אין סוף שיתגלה בנפשו. כח שיש בכל נפש מישראל לקשר מחשבתו בה' בקשר אמיץ וחזק כמו… שרואה בעיני בשר (על פי אדמו"ר הזקן, ליקוטי תורה ראשית פרשת ויקרא ג)  

אמר הקב"ה, הוו זהירים בתפילה, שאין לך מידה יפה ממנה, והיא גדולה מכל הקרבנות, ואפילו אין אדם כדאי לענות לו, כיון שמתפלל ומרבה בתחנונים, חסד אני עושה עמו ועונה לו, שכל דרכי חסד! (תנחומא וירא א). 

לעתיד לבוא תהיה הראיה באלוקות כמו דבר טבעי ממש כי יתגלה לא רק האור שהאיר בגילוי קודם הצמצום בעולמות, אלא גם פנימיות ועצמות אור אין סוף שלמעלה גם מהאור שהאיר קודם הצמצום, דבר שיהיה למעלה מראיה למעלה מגילוי דוקא בגלל הצמצוםומצד משיח שהוא מלך (ע"פ מאמר אחרון של פסח תשכ"ה הערה 61)

יכול האדם לדעת איזה עולם הבא יהיה לו. לפי מידת העונג והנחת רוח שיש לו בשבת כך יהיה העולם הבא שלו (רבי פינחס מקוריץ).

כל הרוצה להתחבר אל הקב"ה שנאמר עליו: עוז וחדוה במקומו, אסור לו להיות שרוי בעצב, ומי שאין לו שמחת הנפש, סימן שאינו במחיצת הקב"ה (ר' ישראל מרוז'ין).

המשכת עצמות אור אין סוף לעולם הזה הוא לא על ידי הבנה והשגה שעניינה שכל שאינו בערך כלל לשכל שלמעלה, אלא על ידי שמחה דוקא (על פי מאמר הרבי לפרשת חיי שרה תשי"ב).   

מדוע האוכל ושותה בתשיעי (ט' תשרי), כאילו התענה תשיעי ועשירי (ט' תשרי וי' תשרי)? כי לאכול לשם שמים קשה הרבה יותר מלצום לשם שמים (המלבי"ם)

דע כי החיבור הוא ענין קדוש ונקי, כשיהיה הדבר כפי מה שראוי, ובזמן הראוי, ובכוונה הראויה, ואל יחשוב אדם כי בחיבור הראוי יש גנאי וכיעור ח"ו, כי החיבור נקרא ידיעה (אגרת הקודש לרמב"ן פרק ב').  

תוכנה של כריתת ברית בין שני אוהבים הוא שבכל מצב שייווצר, אף כשלא יהיה כל בסיס וטעם לאהבה ואף יהיו גורמים להיפוכה של אהבה, גם אז תתקיים האהבה בתקפה. זה המיוחד בכריתת ברית (הרבי בשיחת פרשת מטות מסעי תשט"ז).

הגאולה שלאחר הגלות תביא למצב נעלה מכפי שהיה לפני הגלות, שכן אם להחזיר את המצב לקדמותו – מה היה צורך בגלות? וכמו ״סותר על־מנת לבנות״: הבנין שלאחר הסתירה גדול מכפי שהיה לפני הסתירה (הרבי בשיחת פרשת מטות מסעי תשט"ז).

תשובה אמיתית יש לעשות בשמחה גדולה. שאם כל מצוה צריך לעשות בשמחה שהיא עבודה גדולה! קל וחומר מצוה חשובה כמצות התשובה שיכולה לתקן כל מה שהחסירו בכל המצוות, שבודאי היא גדולה וחביבה מכל המצוות (הרבי בשיחת ו' תשרי ה'תשמ"ב).

אותי חינכו שלא נוגעים בדבר שאינו שלי. אשה היא דבר קדוש, ולא נוגעים בה סתם. אשה שייכת לא לכל אחד, אלא רק למי שהיא נשאת לו (הרבי אמר זאת לאשה שרצתה ללחוץ לו יד).

האמת היא בריאה, טהורה, ברה וזכה, הראויה לבעל חכמה, אבל היא מצויה יותר באיש פשוט… היא באה בענווה, בדברי נחת ובשקט. עם זאת יש לה עצמה רבה, וגם השקרן ועז הפנים יכרע ברך בפניה. בפני האמת כולם מתבטלים (הרבי הריי"צ)

כאשר חושבים על הגלות, צריך לדעת שהיא חלום, ומכיון שנמצאים בחלום הגלות, חושבים שזוהי המציאות. אולם יש לדעת, שכל ענייני הגלות הם רק חלום, והמציאות האמיתית גם בזמן הגלות היא הגאולה (שיחת הרבי ש"פ פינחס ה'תשד"מ).  

אדם יכול לחשוב שיש לו זמן גם מחר או מחרתים, והיה לו זמן אתמול וכו' – ספירת העומר מלמדת שכל יום הוא עולם מלא כשלעצמו. לכל רגע שניתן לאדם תכלית מסוימת, ויש לנצל כל רגע (הרבי, התועדויות תשמ"ב ח"ג 1217)

כאשר אדם שמח הוא שלו ורגוע והכל נראה לו טוב יותר. שמחה מרחיבה את כלי המוח, בניגוד לעצבות המצמצמת את יכולת המחשבה. על כן יש להרבות בשמחה כדי להגיע לישוב הדעת לשלוה, ולא להיות בעצבות המורה על חסרון באמונה.
 

היחידה שבנפש היא בחינת התענוג וכאשר היחידה שבנפש הבהמית מתכללת עם היחידה שבנפש האלוקית, ניטל ונלקח עצם בחינת התענוג וטוב טעם בעניינים הגשמיים, ועל כן, הכל בהשוואה אצלו (אדמו"ר האמצעי, ספר המאמרים פרק קט).   

אם את כל המצוות צריך לקיים בתוקף, כל שכן שמצוות אהבת ישראל, יסוד כל התורה, צריך לקיימה בתוקף, מבלי להתפעל משום אדם. 
וכאשר ילכו מתוך תוקף ומסירות נפש, יתבטלו כל המתנגדים (תורת מנחם ה)

כאשר משיח יבוא הוא לא ידע משום קונצים אלא יתבע – "אלה פקודי המשכן"? תרשום לי על פתק: כמה חסידים עשית שיהיו חסידים של הרבי!… על כמה יהודים פעלת שיקראו חת"ת?… על כמה פעלת שיבואו לומר את כל התהילים בשבת מברכים?!… (הרבי, ש"פ פקודי, תשכ"ז)

יבוא ויתגלה משיח צדקנו בפועל ממש – והוא בשר ודם שנמצא בעולם הזה, דמכיון שאחכה לו בכל יום שיבוא – על כן צריך לומר שמציאותו נשמה בגוף קיימת גם עכשיו (הרבי, התוועדויות תשמ"ט כרך א עמ' 446) 

יש מעלה בשמחה של מצוה יותר ממעשה המצוות עצמו, כי התענוג והשמחה שמצד המצוות מגיע רק עד לרצון ותענוג שלמעלה, אולם שמחה של מצוה הנובעת מרוממות ועצמות הנפש ממשיכה מלמעלה את השמחה מעצמותו ומהותו ית' שלמעלה מרצון ותענוג (הרבי, ש"פ תבוא תשמ"ז).

"חסיד" הוא זה שמסור לדרוש טובת זולתו, ומוותר על טובת עצמו כדי להטיב לזולתו, גם כשטובת עצמו ודאית וטובת זולתו בספק.
 

 

 

רבי אלימלך מליז'נסק מתלמידי הרב המגיד מספר, שפעם קרא לו הרב המגיד ואמר לו: שומע אתה, מיילך, מה שאומרים במתיבתא דרקיע (בישיבה של מעלה) שאהבת ישראל פירושה לאהוב רשע גמור כצדיק גמור (הרבי הריי"צ בספר השיחות ת"ש עמ' קי"ט). 

הבעל שם טוב שהדגיש שיש השגחה פרטי פרטית בכל דבר, גם לימד אותנו שבכל דבר שרואים או שומעים יש ללמוד הוראה בעבודת ה'.

בהשכלה האלקית (של חסידות חב״ד) שנתן לנו אדמו"ר הזקן נוכל לעלות אף לעולם האצילות, ונוכל לאכול ולשתות אלקות כמו באצילות. כשיבוא המשיח יהיו כל החסידים אוכלים כך ויהיו בדרגה זו (הרבי הרש"ב, תורת שלום״ ע׳ 57-58)
 

רבותינו נשיאינו הפליגו והפליאו במאד מאד במעלת הרגש, עד שראו בו דבר עיקרי. הרגש הוא גם סימן ההיכר של החסיד – ורגשתיו של חסיד הן באהבת ה' אהבת התורה ואהבת ישראל (הרבי, אגרת הקודש ו קצה)

לאמיתו של דבר אין העולם יכול להיות מנגד לגאולה, כיון שכל מציאות העולם תלויה בענין הגאולה, כדאיתא בגמרא (סנהדרין צח, ב): "לא איברי עלמא אלא למשיח" (הרבי, שיחת תזריע מצורע ה'תשנ"א). 

לכל אחד ואחד מישראל חיים נצחיים כפשוטם, החל מבני ישראל שבדורנו זה, נשמות בגופים, לאורך ימים ושנים טובות, לא רק מאה ארבעים ושבע שנה כשני חיי יעקב, ולא רק ק"פ שנה כשני חיי יצחק, אלא חיים נצחיים (שיחת הרבי, פרשת ויחי תשנ"ב) 

כל יהודי הוא אור אין סוף, מעין כור אטומי של אור אלוקי, שממנו נפוצים אורות לכל העולם, שהרי עיקר תפקידם של ישראל בעולם להיות "אור לגויים". 

כל ארץ ישראל שייכת לכל יהודי ולכל היהודים, ואף אחד אינו בעל הבית לשנות זאת, לא גוי ואפילו לא, להבדיל, יהודי! (הרבי, שיחת י' שבט תשל"ו).  

ביום ההולדת על האדם להתבודד, ולהעלות זכרונותיו ולהתבונן בהם, והצריכים תיקון ותשובה – ישוב ויתקנם (ספר היום יום י"א ניסן).  

יהודי הוא חלק אלוקה ממעל ממש, והעצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו, ובמילא כשתופסים יהודי פה למטה, תופסים כביכול עצמות ומהות אין סוף (הרבי בשיחות קודש תשמ"א ח"ב ס"ע 515 ואילך). 

הנשמות הן מה שהבורא עצמו נעשה מהות נברא אלא שהוא בדרך יש מאין (מאמר הרבי ש"פ שמיני תש"כ. ספר המאמרים תש"כ-תשכ"א ע' 124) 

כל מי שהוא מתפלל בירושלים כאילו מתפלל לפני כסא הכבוד, ששער השמים הוא שם ופתח פתוח לשמוע תפלה, שנאמר, וזה שער השמים (מדרש תהילים לתהילים צא).

לעתיד לבוא צדיקים מהלכים באש כאדם המהלך בחמה ביום צינה והיא עריבה עליו. וכבר היה לעולמים כאשר נבוכדנצר הטיל את חנניה מישאל ועזריה לתוך האש והיו מהלכים בה והיא עריבה עליהם (על פי פסיקתא רבתי לה).

על כך אומר הרמב"ם שבכל מצוה צריך להיות "מפזז ומכרכר" בכל עוז, כיון שיהודי הוא תמיד "לפני ה'"! (הרבי, בהתוועדות ש"פ בראשית ה'תשל"א).

כאשר עוסקים בפעולות להכניס כל יהודי תחת כנפי השכינה ("בבואו אל הקודש") יש לעשות זאת בריש גלי ובפרסום גדול ("ונשמע קולו"). יש להתעסק בהפצת היהדות מתוך "קול רעש גדול", לצאת לרחוב ולהכריז שם בקול רם שיהודים יניחו תפילין וכיו"ב (הרבי בליקוטי שיחות).  

אצל נשיאי חב"ד וחסידיהם נהוג למחוא כפים ולרקוד בשבת ויום טוב. הטעם הפנימי לכך: אנו הולכים ומתקרבים לביאת משיח צדקנו, לכן אנו נוהגים כמו דוד מלכא משיחא, בו נאמר: ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה' (שמואל ב, ו יד; על פי ליקוטי שיחות חלק א').  

גם כשעבודת צדיק גמור היא בשלמות אלא שמתבונן שלגבי הרוממות של אור אין סוף, גם העבודה האמיתית לחטא יחשב, הוא מרגיש את עצמו לאובד ונידח עני ורש, ולכן זוכה לגילוי ה' מבחינת צדקה (על פי מאמר הרבי, יום ב' דראש השנה תשכ"ח ס"ז). 

בהילוך אדם עולה ממדרגתו הקודמת והולך מעולם לעולם בסדר והדרגה, ואילו בריקוד שהוא עבודה שלמעלה מטעם ודעת, הילוך שלא בערך, שטות דקדושה, הוא מנתק עצמו לגמרי ממדרגתו הקודמת שלא בהדרגה כלל למעמד ומצב אחר לגמרי (באתי לגני תשט"ו ס"ג).   

יש מעלה מיוחדת כשלומדים ענייני משיח והגאולה ברבים בנוגע להתפעלות והשמחה ברגש הלב שעל ידי זה הולכת וגדלה ההשתוקקות והציפייה לביאת המשיח (הרבי, פרשיות תזריע מצורע ה’תנש”א)

"בשעה שהקב"ה זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם מוריד שתי דמעות לים הגדול וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו" (ברכות נט ע"א). מי שברא את הדמעות הבטיח למחות אותן, ומובטחים אנו שזה יהיה בקרוב ממש.

ונפש השנית בישראל היא חלק אלוקה ממעל ממש, כמו שכתוב: ויפח באפיו נשמת חיים, ואתה נפחת בי, וכמו שכתוב בזוהר: מאן דנפח מתוכיה נפח, פירוש, מתוכיותו ומפנימיותו, שתוכיות ופנימיות החיות שבאדם מוציא בנפיחתו בכח (תניא פ"ב)

אדמו"ר הזקן אמר על השמחים בשמחת גאולתו (בי"ט כסלו): מי שישמח בשמחתי, אוציאנו מן המצר אל המרחב בגשמיות וברוחניות ואדאג לו בעולם הזה  ובעולם הבא. לשנה טובה בלימוד החסידות ובדרכי החסידות ניכתב וניחתם! חג שמח!
 

רבינו הזקן סיפר לבנו אדמו"ר האמצעי: הסבא (הבעל שם טוב) אומר שזקוקים למסירות נפש על אהבת ישראל, אפילו על יהודי שאף פעם לא ראו (היום יום ט"ו כסלו).