לפתע שמעתי קול קריאה מתוך אחד הבתים: "כגן! כגן!" הפניתי ראשי בתדהמה. מי פה מכיר אותי? והנה, לנגד עיני עומד גינזבורג, חברי למאסר. שמחנו שמחה רבה זה בזה, והוא, כמובן, הזמין אותי להישאר בדירתו.

"הדברים הנפלאים על מתן תורה שיצאו מפה קדשו של הרבי, העמידה של העם השומעים ומאזינים ברוב קשב, מתאמצים שלא להחסיר אף מילה ומשתדלים לקלוט כל עניין, כל אחד לפום שיעורא דיליה – כל אלה נתנו למעמד הקדוש אופי מיוחד במינו, שאין דומה לו…" מעיד אחד החסידים שנכח במעמדים אלה.

הריקוד מלא החיים, ההתלהבות והשמחה של פשוטי חסידים אלו, העונג והשביעות רצון שזרחה מפניהם השזופים והצרובים, פעלו רושם עז על גדולי החסידים שעמדו בצד והביטו נכחם.

"ראינו אז בחוש מופת גלוי, ממש לא יאומן כי יסופר, והגם שכולנו רעדנו מפחד, בטחנו בהשם יתברך ובעבדו הנאמן. והתקשרנו בחזקה אל רבינו ולא חשבנו מאומה. רק השתוקקנו לא להחסיר מפיו אף מילה. כה ישבנו שם עד לערך שעה ארבע לפנות בוקר. "שתים עשרה שעות רצופות ארכה סעודת הפורים, והייתה זו מעין מסיבת פרידה לרבי הרש"ב. לאחר שבועיים עלתה נשמתו הקדושה למרומים. "סעודת פורים זו, על כל מה שראינו בעינינו, לא תמוש מזיכרוני לעולם".

בין רבבות החיילים שנשלחו מארה"ב לאיזור המפרץ הפרסי, היה גם צ'פלין יעקב גולדשטיין. הרב גולדשטיין הנו חסיד חב"ד תושב 'קראון הייטס' המכהן כאיש דת בצבא האמריקני. קודם נסיעתו לאיזור המפרץ, הגיע אל הרבי, במעמד חלוקת דולרים ביום ראשון, וביקש את ברכתו של הרבי. הוא אף אמר לרבי כי הוא נוטל עמו מגילת אסתר כדי לקרוא בה בפורים. הרבי הניף ידו בתמיהה ואמר: "עד פורים לא תצטרכו לזה שם…"

כשנפרדנו, הביט בי בעיניים אסירות-תודה. "אני מאושר שבאת וגרמת לי לספר את הסיפור", אמר. "הקלת עליי מאוד. וחוץ מזה: עצם העובדה שאנחנו יושבים היום, בארץ-ישראל, בפורים, ואומרים 'לחיים', זה הניצחון הגדול על אותו צר ואויב שביקש להשמיד, להרוג ולאבד"…

המפקד אמר: "הבוקר הסתובב שוטר סיור ברחובה של עיר. לפתע הבחין בשניאורסאהן עומד על-גבי מכונית חונה, והוא נושא דברים בקול רם. סביבו היו הולכי רגל רבים שנעצרו כדי להקשיב לדבריו של האיש. נוצרה התקהלות בלתי חוקית, דבר שאנו מקפידים עליו מאוד. השוטר החליט אפוא לעצור את מארגן ה'הפגנה הלא-חוקית' שלא תואמה מראש עם המשטרה, ולברר את פשר העניין עד תום…"

הרבי, כדרכו בקודש, מעולם לא הסביר את פשר אותם מאורעות שמימיים שחולל בהתוועדות פורים תשי"ג. מעין "אישור" לכך ניתן רק כעבור ארבעים שנה, כאשר אותו מאמר דא"ח מופלא הודפס והוגה מחדש על ידי הרבי. הרבי גם הגיה את ה'פתח דבר' לקונטרס ובכך אישר את הכתוב בו: "לקראת ימי הפורים הבאים עלינו לטובה, הננו מוציאים לאור את המאמר דיבור המתחיל 'על כן קראו לימים האלה פורים', שאמר כ"ק אדמו"ר שליט"א בהתוועדות פורים תשי"ג, המאמר השני שנאמר בהתוועדות דפורים בשנה ההיא, שאמירתו הייתה קשורה, כנראה, עם המאורעות שאירעו בתקופה ההיא עד למפלתו של סטאלין המושל דמדינה ההיא שהיה צורר ישראל…

גברת שניאורסון מסרה לי את הבקשה על הבקבוק והשקית של נייר, ותמחלו לי, אבל אנחנו נצטרך לקבל את המחשבה כאילו שזה קרה גם במעשה, אבל אני מעדיף בקבוק עם שקית של נייר יותר מבקבוק מפואר מכסף"… אני לא רוצה לעשות מחיצה בין אורח חיי לבין אורח החיים של האנשים שסביבי". הרבי הוסיף דוגמא – "יש לי הרבה קופסאות מכסף לאתרוג, אבל אני מעדיף להשתמש בקופסת קרטון"…

רעייתי סיפרה כי הרבנית חיה מושקא אמרה לילדה "בואי לדודה". זו הייתה צורת היחס שלה, יחס של דודה. אמרתי לרעייתי "תראי איך שאשה מבוגרת בגיל שמונים ושבע, שאין לה ילדים משלה, ובכל זאת היא יודעת איך להתייחס לילדה כדי שזו תרגיש בנוח…

בפורים היא הביאה לרבנית חיה מושקא משלוח מנות. כשהיא נכנסה, ביקשה ממנה הרבנית שתאכל משהו, אך היא ענתה שכבר אכלה. הרבנית שאלה אותה "את הולכת להתוועדות של הרבי?" היא ענתה בחיוב, והרבנית אמרה שבהתוועדות של הרבי צריכים הרבה כח כדי לדחוף – "אז תאכלי עוד משהו…"

הרבנית חיה מושקא אמנם לא רצתה להיות "ליובאוויטשער רעבצין" אבל רק בגלוי; על החלק של החיצוניות, של הכבוד, היא ויתרה, אבל היא הייתה החסיד הגדול ביותר של הרבי. היא מסרה את כל חייה לשליחויות ולענייני הרבי.

, "לא היו לנו ילדים, אך לא היינו עצובים כלל, מפני שהרבנית אמרה שאנו נדבר עם ילדינו אידיש, ובשביל שנוכל לקיים את דברי הרבנית, התנאי הראשון הוא שיהיו לנו ילדים; לכן היינו בטוחים שנפקד בזרע חייא וקיימא, ולא רק באחד, אלא ביותר, כי הרבנית אמרה "מיט די קינדער" – ילדים".

באחת עשרה בלילה, לאחר שכבר שכבתי לישון, צלצלה הרבנית לפתע והתנצלה על השעה המאוחרת. היא סיפרה לי כי יצאה לסידורים עם ידידה וכשחזרה הבייתה חשה שלא בטוב; בדאגתה המופלאה לא רצתה לצער אף אחד ולכן לא סיפרה על כך דבר, גם לא לבעלה, הרבי…

דבר מפליא ביותר היה, שכשהרבי רצה לומר משהו, היה מביט בעיניו ברבנית חיה מושקא והיא ממבטו הייתה יודעת בדיוק את כוונתו ורצונו ופועלת בהתאם לכך.

לרבנית חיה מושקא היו עיניים חדות וחודרות; דבר לא נסתר ממבטה, וגם תנועת היד הכמעט בלתי מורגשת של בני, לא נסתרה מעיניה. היא הבינה לליבו, חייכה ואמרה לו: "מיין מאן איז אן אינטלגנט. ער מישטזאך נישט אן אין מיין ריידן" (בעלי הוא אינטלגנט. הוא איננו מתערב בשיחות שלי עם אנשים).

הרבנית חיה מושקא נודעה ביחסה המיוחד לילדים. בכל פעם שהגעתי לביקור, היה מוכן כיבוד על השולחן, ערוך בטוב טעם, וכשהגעתי לבקר יחד עם הילדים, יכולתי להבחין כי דאגה להכין כיבוד שהם יאהבו. בשנת תש"מ טסתי לתשרי לרבי יחד עם בתי הגדולה ובניי התאומים, וכמובן שנכנסתי לבקר את הרבנית בחול המועד סוכות. לילדים היא הגישה גלידה ועוגיות וביקשה מהם ללכת לברך ולאכול בסוכה.

פרט מעניין הוא שהיו אנשים שהביאו לרבנית חיה מושקא מתנות, וכשהיו אלה אנשים שבאו מארץ ישראל, הרבנית לא הסכימה לקבל מהם מתנות שאינן תוצרת הארץ. לכן, בכל פעם שהגענו לרבנית, הקפדנו לבדוק שהמתנות שקנינו עבורה יהיו מתוצרת ישראל.

מידי שנה, טרם חג הפורים, ביקש הרבי להתעניין על התכנית לחלוקת משלוח מנות בקרב חיילים, שוטרים ובתי סוהר. הרבי אף היה משלם שליש מההוצאות למשלוחי מנות אלו, ולאחר פורים מוסיף שני שליש הנותרים. כך שילם הרבי מידי שנה את משלוחי המנות שקיבלו כוחות הביטחון…

הרבי מציע עשירות לכל מבקש אולם לא כולם רוצים, וממשיך הרבי ואומר: "אחר כך מתלוננים שזה חסר וזה חסר, אך כאשר ישנה עת רצון עושים "חב"ד'סקע שטותים"… מה אעשה לכם…

באחת השנים נסע הרב החסיד ר' יצחק גינזבורג להשתתף בפעילות, וכשחזר סיפר שהגיע למשפחה אחת בשעה מאוחרת של חג הפורים. כשנכנס בדלת, זעקו לקראתו בני המשפחה "אליהו הנביא הגיע…" התברר כי הם חיכו לחב"ד כל שעות היום ופחדו לצאת כדי שלא לפספס את החב"דניקים…

"חשתי הרגשה מעורבת", נזכר הרב גורביץ'. "מצד אחד זה גרם לי סיפוק והנאה שגרמנו לרבי נחת רוח ואפילו ציין זאת לשבח, ומצד אחר – הדברים גרמו לי להרגשת התכווצות ואי-נוחות שהובילה ל'ביטול' פנימי". עוד הרב גורביץ' יושב על מקומו, מאזין, ולא יודע את נפשו, והרב טוביה בלוי, אף הוא ממאזיני השידור, קם ממקומו בהתרגשות, ניגש אל גורביץ' ומטביע נשיקה חמה במצחו. כולם הביטו בו מופתעים-משהו. הרב טוביה בלוי נרגש: "מגיע לך 'כל הכבוד' שבגללך הרבי מדבר שיחה כזאת".

הרב הדגיש: 'אין לזה שום קשר לשלטונות סעודיה. משלוחי המנות מגיעים מניו יורק לחיילים יהודיים במפרץ, וזה יזכיר לחיילים שמישהו חושב עליהם, והם נושאים את המסר שלא שכחנו אותם. חלקם אפילו לא שמעו על פורים, אבל עכשיו תהיה להם אפשרות ללמוד וליהנות מהמטעמים'.

הייתה זו הרגשה נפלאה, שהנה אנו עושים משהו, ולו משהו קטן, כדי למחות את זרעו של המן ולהגביר את כוחו של מרדכי היהודי בשמירת חגי ישראל, "לקיים עליהם להיות עושים את יום ארבעה עשר לחודש אדר .. בכל שנה ושנה" – – –

– חברות יש לך?, המשיך הרופא בשאלותיו. – מה??? חברות???, אני? תלמיד ישיבה? – מה פתאום! חס וחלילה. במבט רחמים וחמלה הביט בי הרופא ושאל: "ול'מוביס' (סרטים, קולנוע) אתה הולך עם החברים?" – פע…, מוביס" א ישיבה בוחר? ככה אתה חושד בי? עניתי. – באמת? אתה רציני? לבחור צעיר ונאה כמוך, בשיא גיל הנעורים אין חברות? אתה לא הולך עם החברים לקולנוע? – אתה מעליב אותי, אדוני הרופא, שאני בחור ב'תומכי תמימים' אהיה שייך לכאלה דברים? סבר פניו של הרופא התחלף, "יו נו וואט? י-ו א-ר ק-ר-י-י-ז-י!" (אתה יודע מה? אתה משוגע!), צרח עלי, גו הום!!! (לך הביתה)…

באותו הלילה שוב עשה הרב המגיד עליית נשמה, והגיע אל היכלות טוהר שמימיים, ושאל את מי ששאל, האם עליו להעביר את מנהיגות עדת החסידים לידי רבי שניאור זלמן תלמידו? נענו ואמרו לו כי גם שאלה זו עליו לשאול את זלמנ'יו עצמו, והוא אשר יענה לו כדת.

רבי משה שפירא עצמו תמה, למי יפנה ומה יעשה, כדי לקבל רשיון להקמת בית דפוס. המארח, הגביר ר' מאיר רפאל'ס, שידוע היה בקשריו הענפים בממשל המקומי, היה אף הוא אובד עצות; כל רעיון לא עלה במוחו מי יכול לעזור בעניין זה. אמנם שניהם, רבי מאיר רפאל'ס ורבי משה שפירא, האמינו באמונה שלמה בדבריו הקדושים של רבינו הזקן, אולם את רוחו העכורה של המלמד ר' ישראל, לא יכלו להרגיע.

"בעוד יומיים יחול חג החנוכה וצריך לעשות 'פרסומי ניסא'. קח אותי אל ראש-העיר. שמעתי שהוא יהודי ואני רוצה שהוא ישתתף בטקס הדלקת נרות החנוכייה בצורה פומבית". האיש נדהם. "מה איתך" גער בי "לא מתחילים לעבוד כך. צריך לתאם פגישה ולבקש ראיון. זה לא הולך כך שבאים ונכנסים אל ראש העיר". אולם אני התעקשתי וראש העיר הסכים לבוא לטכס הדלקת נר חנוכה, וכך התחלתי את דרכי ברגל ימין ובהצלחה.

בהגיע היום הגדול והנורא, ראש השנה, התפלל רבי יחיאל בהתלהבות רבה מתוך כוונות וייחודים אותם למד בבית מורו ורבו הבעל שם טוב. לאחר מכן הוציא את שופרו ותקע שלושים תקיעות רמות. קול התקיעות הדהד ברמה במרחבי האי הנידח, ורבים מיושבי המקום שלא ידעו כלל על המצאו של הזר במקום, נזעקו ובאו אל החוף.

הבעל שם טוב מספר שעשה עליית נשמה והגיע להיכלו של משיח ושאל את פי משיח: אימתי קאתי מר? והשיב לו המשיח: בזאת תדע, בעת שיתפרסם לימודך בעולם, ויפוצו מעינותיך חוצה, מה שלימדתי אותך והשגת, ויוכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך ואז ייכלו כל הקליפות ויהיה עת רצון וישועה.

הרבי פנה לאריק שרון ואמר: 'למה אתה לא מדבר על העניין הפרטי שלך? אני יודע שיש סכסוך בינך לשר אחר בממשלה. זה לא טוב שיש סכסוך בין שרי הממשלה. אריק הופתע ביותר ואישר את דברי הרבי ואמר, 'הרבי יודע היטב מה שהיה'. ואז ייעץ לו הרבי מה לעשות. כשיצאו מהרבי אמרה הגב' לילי אשתו של אריק: "הרבי נמצא בברוקלין ויודע בדיוק מה נעשה אצלנו בירושלים".

הרבי נותן הוראות מדוייקות לחתנים וכלות הבאים בקשרי השידוכים איך להתנהג לפני החתונה בתקופת הפגישות, בקבלת הפנים שללפני החופה, בזמן החופה, בשבעת ימי המשתה של "שבע ברכות" וכו'. כדאי לפרסם דברים אלו ברבים.