"מהיום והלאה" – פסק המגיד לאישה – "עלייך לעשות קוגל נוסף לשבת, אחד יאכלו לפני הסעודה ואחד בסופה". נחה דעתם של בני הזוג, עשו שלום ביניהם ומהיום ההוא והלאה חיו חיי אושר ושלווה.

הרהרו התלמידים בלבם: הייתכן? הם לא יכלו לעורר שמחה אצל רבם, והאיש הפשוט הזה הצליח לעשות זאת?! הרגיש הבעל שם טוב בתמיהתם ושלח את רבי דויד למלא איזו שליחות. לאחר שיצא סיפר לתלמידים את פשר הקירוב המיוחד.

למחרת, ערב שבת, ניגש מ. כהרגלו להדליק נרות שבת קודש. כמה דקות אחר כך שמע את אשתו מחנה את רכבה ואחרי שנייה היא פרצה מתנשפת אל הבית: "האם מאוחר מדי? האם אני יכולה עדיין להדליק נרות?"…

והנה יום אחד "נשבר הקרח", אשתו של ר' מענדל השתנתה מן הקצה אל הקצה. היא ביקשה את סליחתו על שציערה אותו כל השנים, ואמרה שמעתה תקבל בחפץ לב ובשמחה את כל האורחים ותשרת אותם בנאמנות בכל כוחה.

מה עשה רבי אריה לוין כאשר שמע בערב שבת אחד את אחת השכנות כשהיא רבה עם בעלה, והבין שעילת הריב היא שהבעל אינו נותן לאשתו די כסף להכין את צרכי השבת?…

כשנסע מהעיירה לדרכו ונפרד מאבא, ראה הרב איך אבא מיהר אל העגלה שישב בה השליח ודבר־מה תחת בגדו. כשהתקרב למקום, הבחין שאבא נתן לו מטפחת של נשים ואמר: "הא לך מתנה בשביל אשתך ולא תמרר את חייך".

העיירה דוברומיסל שבאוקראינה הייתה ידועה בדרך כלל כעיירה שלווה, שלא רבו בה הסכסוכים. אך בתחום חיי המשפחה היו לא מעט בעיות, ובבתים רבים לא שרר שלום בית. ובכל זאת הצליחו להשכין בה שלום בית, הכיצד?

על זכויות ושכר לעולם הבא בזכות השכנת שלום, ניתן ללמוד גם מהסיפור התלמודי על האנשים, שהיו שמחים ומשמחים ומשכינים שלום בין אדם לחברו.

רבי מאיר בעל הנס היה ידוע במאמציו ובכוחו להשכין שלום. אחד הסיפורים המפורסמים על מעשיו אלו מופיע במדרש. כדלהלן:…

ידועה התורה של הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב לגבי שבת חזון, ש"חזון" הוא על שם ה"מחזה" שמראים לכל יהודי מלמעלה בשבת זו את בית המקדש השלישי.

התנ"ך נותן מקום מכובד לנשים: אימהות, נביאות, מנהיגות, וסתם נשים חכמות, שלהן כח והשפעה גדולה בחיי עם ישראל. שרח בת אשר היא אחת הנשים החשובות בתנ"ך.

פרשת מסעי מונה 42 מסעות במדבר. ותכלית המסעות היתה ללכת במדבר אשר לא ישב אדם שם, ולעשות ממנו ענין של בית, כתפארת אדם לשבת בית, ומשם להגיע לארץ ישראל.

הבחינה שלמעלה מהשכל נקראת בשם גורל, שכל נפש מישראל יש לה ענין מיוחד ומצוה פרטית השייכת במיוחד לנשמה פרטית זו, וענין זה אינו בבחי׳ הטעם והדעת המושג אלא למעלה מבחי׳ הדעת, ודוגמתו למטה הוא בחי׳ הגורל ממש.

קליפת מדין מנגדת לשם הוי׳. מדין מלשון מדון ומריבה. כלומר, קליפת מדין הוא ענין הפירוד וההתחלקות, ועד לשנאת חנם ופירוד הלבבות, היפך ענין השלום והאהבה שבקדושה, לכן יש להילחם בה.

ענין הנדרים – איש כי ידור נדר גו׳ לא יחל דברו, משמעו, לא יעשה דבריו חולין, וככל היוצא מפיו יעשה. ולא שאוסר דבר האסור כבר, כי אם לאסור דבר המותר לו. מהי תכלית הנדר?

פרשת מטות עוסקת בענייני נדרים ושבועות, במלחמת מדיין ובעניין בני ראובן ובני גד המקבלים נחלה בעבר הירדן המזרחי.

ראה הבעל שם טוב שכל שאלה נוספת מיותרת, האיש שם בטחונו בה' ולא יזוז מזה. והראיה, שהוא ממשיך לארח את הבעל שם טוב ומכניס עוד אורחים בשמחה ובטוב לבב וביד רחבה, כאילו הוא עשיר גדול ואין לו שום דאגה.

פעם אחת נסע רכי ישראל בעל שם טוב עם אחד מתלמידיו למקום מדבר ושממה שאין שם מים. כך המשיכו בדרכם הרב והתלמיד והם הולכים והולכים, התעייף התלמיד וצמא מאד למים עד שהגיע לסכנת מוות מרוב חולשה וצימאון.

הבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו היא מצווה גדולה שאפשר לקיימה בהדרכה נכונה וברצון טוב. לפניכם טיפים לשלום בית המבוססים על עצות והדרכות של הרבי.

מהסיפור על סוסי הקוזקים אפשר ללמוד הרבה על עבודת ה', ללמוד מהי הקרבה, מהי מסירות, מה הפירוש לתת את הכל למען המטרה, להחזיק מעמד בגבורה בתנאים הקשים ביותר ועוד ועוד.

בכל יום ויום הייתה באה בת קול לאבא אומנא ואומרת לו: "שלום עליך". לאביי, הייתה באה אחת לשבוע, בערב שבת, ואילו לרבא – הייתה באה אחת לשנה, בערב יום הכיפורים.

פרשת פינחס כוללת את שכרו של פינחס, המלחמה במדין, מפקד בני ישראל, חלוקת הארץ בגורל, בנות צלפחד וחוק הירושה, קרבן התמיד וקרבנות מוספים.

שידוך משמים – סיפור מרגש במיוחד, שהתרחש בשנת ש"כ בערך, בתקופה שקדמה להתגלות תורת־החסידות בכמה דורות. הובא ב'ספר הזיכרונות' של אדמו"רי חב"ד.

כיצד מרקדין לפני הכלה? רבי יהודה בר אילעאי היה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה ואומר: כלה נאה וחסודה. רב שמואל בר רב יצחק היה רוקד עם שלשה בדי הדס, זורק ותופס אחד אחרי השני.

בנוסח המיוחד לברכות הנאמרות תחת החופה, מתוארים הנישואין היהודיים במילים "בנין עדי עד". אין זה ביטוי פיוטי סתמי אלא דוגמא המכילה רעיונות משמעותיים לגבי האופן שבו יש להביט על הנישואין.

אהבה אינה רגש סוחף ומסנוור המתואר ברומן. ספרים אלה לא מתארים מציאות חיים אמיתית, אלא עולם דמיוני שהרגשות המתוארים בו אינם אלא פרי דמיון. מציאות החיים שונה…

בכל חודש יש צירוף אחר של שם הוי׳, וכן של שם אדנ-י, ולפי הצירוף כן הוא עליית הקרבנות בפרטות. כלומר, שלפי אופן הצירופים דחדשי השנה כן הוא אופן הקרבנות. מלבד עולת התמיד שהוא ענין כללות כולם דרך כלל, היינו שהוא תמיד בשוה.

אך בגורל יחלק את הארץ – הכוונה לחלוקת הארץ בימי יהושע, חלוקה שנעשתה על פי הגורל, וכמפורש גם בספר יהושע. גורל הוא למעלה מטעם ודעת, היינו שהחלוקה אינה ע״פ שכל וסברא אלא משום שכך עולה בגורל.

מעלת ישראל היא שהם ראשית תבואתה. מעלת התבואה הוא שעניינה למעלה הם המלאכים, כמבואר בזהר, שהמלאכים נקראים חציר, וישראל הם ראשית תבואתה, היינו שהם למעלה מהמלאכים.

כל יהודי הוא בן אברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה רחל ולאה, שיסודתו צורים וגבעות, צורים הם האבות וגבעות הן האמהות. וכשמסתכלים בו רואים שרשו ומקורו.

כתוב שאין מזל לישראל, אז איך אפשר לומר "דרך כוכב מיעקב"? ועוד כתוב שהכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל. ומבאר שם הרב המגיד שמדריגת אין שהיא חכמה היא המזל לישראל.

במאמר הרבי לפרשת בלק מסביר הרבי שכוונת בלעם: אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב גו׳, לראיה דוקא משום שרומז על משיח צדקנו שחידושו יהיה בבחינת ראיה דוקא. וכדי להביא גילוי זה לעתיד צריכה להיות גם העבודה עתה בזמן הגלות בבחינת ראיה.

בהקדמה של אדמו"ר האמצעי לספרו "נר מצוה ותורה אור" הוא מביא משל המלמד על הקשר שבין עם ישראל לאביהם שבשמים.

הרמב"ן בפירושו על התורה אומר, ש"עשרת הדברות חמישה בכבוד הבורא וחמישה לטובת האדם, כי כבד את אביך – כבוד הא-ל, כי לכבוד הבורא ציווה לכבד האב המשתתף ביצירה, ונשאר חמישה לאדם בצורכו וטובתו.

לאחר כיבוש ארץ סיחון ועוג, נפל פחד גדול על מדיין ומואב. לכן מואב ומדיין שעד אז היו אויבים זה לזה עשו שלום ביניהם ומטכסים עצה איך להינצל מישראל לשם כך הם פונים לבלעם.

כאשר עליתי למשאית, אמי החזיקה אותי ואמרה: "אם את רוצה שניפגש, את חייבת לזכור את המילה: 'מקווה'".

דוקא בין המצרים מתגלה הקשר העצמותי של ישראל לה', ואז הזמן ללמוד ולעסוק בעניני משיח וגאולה ובעניני בנין בית המקדש.

רבי פרידא, סבלן גדול היה. באורך רוח היה חוזר ומלמד תלמיד זה פעם ועוד פעם, מסביר ומשנן, מרחיב ומבהיר עד שהבין התלמיד את הדברים והם נכנסו ללבו.

בחג השבועות בחר הקב"ה בעם ישראל להיות עם סגולה – "אתה בחרתנו מכל העמים" – בבחירה חופשית.

מפרשת חוקת למדים שהמצוות צריכות להיות חקוקות בנפשנו. יש ענין בנפש האדם שהוא למעלה מבחינת אותיות החקיקה, כי אף שחקיקת האותיות היא מיני׳ ובי׳, האבן עצמה היא למעלה מהאותיות הנחקקות בה. אבל האיתן שבנשמה הוא למעלה גם מהתורה כמו שהיא באופן של חקיקה.

שירת הבאר מרמזת על מעלת הנשמה ותכלית ירידתה למטה. מעין גנים – מדריגת הנשמה למעלה טרם ירידתה למטה, ובאר מים חיים – הנשמה כמו שהיא יורדת ומתלבשת בגוף למטה בעולם הזה.

כל העבודה בקיום תורה ומצוות היא בשתי התנועות של המשכה מלמעלה למטה והעלאה מלמטה למעלה, רצוא ושוב. ולכן נאמר בפרה אדומה זאת חוקת התורה, כי מצוה זו היא כללות הענין של רצוא ושוב

לאחר מחלוקת קרח התחזקה המהירות שבהמשכה ע״י אהרן, וכמו נהר שכאשר יש בו דברים מעכבים הוא מתגבר עליהם ופורץ ביתר שאת וביתר עז, ואז ההמשכה היא במהירות ועד מהרה ירוץ דברו, שאין מי שמעכב בידו.

למקום שאליו לא הצליח להגיע שלמה המלך בחוכמתו העצומה, הגיע משה רבנו, הרועה הפשוט וכבד הלשון באמונתו הפשוטה. למה? כי משה רבנו לא השתמש בכלים שכליים, אלא בכוח האמונה שמעל השכל.

פרשת חוקת עוסקת במצוות פרה אדומה, במות מרים ואהרון, בחטא מי מריבה בכיבוש ארץ סיחון ועוג מלך הבשן ועוד.

היום נדרשת מאיתנו מסירות נפש ועקשנות תקיפה ובלתי מתפשרת, יחד עם אהבה ואחדות אמיתיים להביא את הגאולה. מסירות נפש של "אל ייבוש מפני המלעיגים" ומסירות נפש של "אנא נסיב מלכא".

זאת חוקת התורה, משמע, שאת בחינת החקיקה שבתורה צריך להמשיך באותיות הכתב – בתורה שבכתב, וממנה לתורה שבע״פ. וגם בנפש האדם, את החקיקה שבנפש האדם צריך להמשיך בעבודה של הכחות הפנימיים, עד למעשה בפועל. ועוד, שאת זה צריך להמשיך בעולם כולו, עד שהתורה תהיה כל מציאות העולם בגלוי.

טענת קרח היתה, טלית שכולה תכלת תהא פטורה מן הציצית. כי טלית הוא אור הסובב, וטלית שכולה תכלת הוא שגם אור הסובב המשכתו ע״י הצמצום ונגע בו הצמצום, וטענתו היתה שלא רצה באור פנימי, אלא מספיק ההמשכה של אור הסובב שגם בו נגע הצמצום, ולכן תהא פטורה מן הציצית.

מה הקשר של "שמע ישראל", השייך לעולם האצילות ששם יש ביטול במציאות, יחודא עילאה, לבין ה"מלכות"? הרי "אין מלך בלא עם" – אין מלך אלא על אנשים הנפרדים מן המלך (=עם), דבר הקשור לנבראים בעולמות: בריאה, יצירה ועשיה, יחודא תתאה?

אמנם ה' יצר את מדת הגבורה המעלימה את האור האלוקי, אך מדת הגבורה עצמה אינה דבר נפרד מן הבורא. וההסתר כאמור הוא רק כלפי הנבראים, ולא כלפי ה' שכולא קמיה כלא חשיב.