שְׁאֵלוֹת הַחִידוֹן 1. כֵּיצַד מְכֻנֶּה סֵפֶר "וַיִּקְרָא"? 2. מַדּוּעַ? 3. מַה הַמִּין שֶׁל קָרְבָּן עוֹלָה – זָכָר אוֹ נְקֵבָה?

פרשת ויקרא עוסקת בקרבנות המובאים בנדבה או כחובה. ואלה הם הקרבנות: עולה, מנחה, שלמים, חטאת ואשם.

בפרשת ויקרא ה' קורא למשה ומצוה אותו על הקרבנות המובאים בנדבה או בחובה; אלה הם מיני הקרבנות: העולה, המנחה, השלמים, החטאת, והאשם.

ספר ויקרא נקרא גם ספר הקורבנות כי תוכנו עוסק באחת המצוות שהיו נהוגות במשכן ואחר כך בבית המקדש – הקרבת קרבנות.

פָּרָשַׁת וַיִּקְרָא עוֹסֶקֶת בְּפָרָשַׁת הַקָּרְבָּנוֹת. בְּנוֹשֵׂא הַקָּרְבָּנוֹת יֵשׁ סוֹדוֹת עֲמֻקִּים. בְּסֵפֶר הַזֹּהַר נֶאֱמַר, שֶׁסּוֹד הַקָּרְבָּן עוֹלֶה עַד הַסּוֹד שֶׁל הָאֵין סוֹף…

פרשת ויקרא לילדים – חידון. שְׁאֵלוֹת הַחִידוֹן 1. "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" – מַה טִּיבָהּ שֶׁל קְרִיאָה זוֹ? 2. "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם" – לָמָּה כָּתוּב "אָדָם"? 3. "וְנֶפֶשׁ כִּי תַּקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה" – לָמָּה רַק לְגַבַּי מִנְחָה נֶאֱמַר "נֶפֶשׁ", וְלֹא לְגַבֵּי שְׁאַר קָרְבְּנוֹת נְדָבָה?…

בשיחת הרבי לפרשת ויקרא מסביר הרבי, שעבירה בשוגג היא פעולה הנעשית מאליה ומלמדת על מהותו של האדם, שבה קשור ה"אני" שלו, שהוא יותר מכוונה ודעת, ולכן הוא נמשך, אינסטינקטיבית, לעשות אותה בפועל…

נאמר ויקרא אל משה ולא נאמר מי הקורא. והכוונה היא ל"אנכי מי שאנכי", ומצד שחסר אצלו בהתעוררות מלמטה, חסר באותיות שלו, לכן מה שנמשך באותיות הוא רק באופן של מלאך או ספירת המלכות.

שְׁאֵלוֹת הַחִידוֹן א. קָרְבָּן הַמְּכַפֵּר עַל חֲטָאִים מְיֻחָדִים, וְהוּא קָרְבָּן בִּפְנֵי עַצְמוֹ. חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה מָנוּ מֵהֶם שִׁשָּׁה. שְׁלוֹשָׁה מֵהֶם נִזְכָּרִים בְּפָרָשָׁתֵנוּ. ב. מַה מְּסַמֵּל הַמֶּלַח שֶׁמּוֹסִיפִים לַקָּרְבָּן? ג. גְּרוּסָה בְּעוֹדָהּ לַחָה

פָּרָשַׁת וַיִּקְרָא פּוֹתַחַת בְּתוֹרַת הַקָּרְבָּנוֹת, וְזֶהוּ עִנְיָנוֹ שֶׁל סֵפֶר וַיִּקְרָא כֻּלּוֹ. קָרְבָּן, מִלְּשׁוֹן קֵרוּב, תַּפְקִידוֹ לְקָרֵב אֶת הָאָדָם לְהַשֵּׁם, וּבִזְכוּת לִמּוּד תּוֹרַת הַקָּרְבָּנוֹת נִזְכֶּה לַגְּאֻלָּה הָאֲמִתִּית וְהַשְּׁלֵמָה

בשיחת הרבי לפרשת ויקרא מסביר הרבי שדוקא הקריאה והלימוד של התינוקות, ודוקא כאשר ״מתחילין לתינוקות בתורת כהנים״ – לפני שיש אצלם ענין של הבנה והשגה, כשהעיקר אצלם היא הקריאה בפני עצמה. עצם הדיבור ולא תוכן הדיבור, זה מבטא ומגלה את האהבה העצמית של הקדוש־ברוך־הוא שבחר דוקא בגופות ישראל, וזה דוקא מביא בשלימות לידי ״העולם עומד״.

שנת ה'תנש"א – "תנשא" בה"א הידיעה, "תנשא מלכותו" ד"דוד עבדי נשיא להם לעולם", דוד מלכא משיחא, הי' תהא שנת אראנו נפלאות – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ובאופן ש"בהווייתה תהא", בכל התוקף והנצחיות, גאולה שאין אחרי' גלות. ובכל זה נעשה התוקף ד"חזקה" ע"י הוצאת שלשה ספרי תורה והקריאה בשלשת הספרים וההפטורה על שלשתם בענינים הקשורים עם הגאולה.

כשם שהקב"ה צמצם עצמו בין בדי הארון להשראת השכינה, כך הקב"ה מצמצם את עצמו לשכון בנפשו של כל אחד מישראל. וכמו שהקב"ה בכבודו ובעצמו קרא למשה, כך קורא הקב"ה לכל אחד ואחד מישראל בשוה. במיוחד שבכל אחד מישראל יש מבחינת משה, בחינת הדעת הממשיך את בחינת יחוד אור אין סוף למטה, עד שהוא שורה ומתגלה בנפש האדם.

ילד יהודי מעצם היותו יהודי, הוא קשור לתורה. ולא עוד אלא שהתורה ניתנה לו בירושה – "מורשה קהילת יעקב", והרי גם תינוק בן יומו יורש הכל וקשור למושגי התורה. אם כן, ילד קטן לפני הגיעו לחינוך, אף שאין לו עבודה של תורה ומצוות, ניכרת בו מעלתו העמוקה, שהאהבה הפנימית והעצמית שבין ה' לישראל גלויה בו ביותר. לכן "יבואו טהורין ויתעסקו בטהורין". לכן תינוקות של בית רבן מתחילים את לימוד התורה בתורת כהנים ובזכותם העולם עומד.

כשבניית המשכן מגיעה לסיומה ולתכליתה – כבוד ה' ממלא את המשכן! "כבוד ה'" הוא אור אין סוף ממקום עליון ונורא מאד, בחינת אור אין סוף הסובב כל עלמין שנמשך ושורה במשכן, בחינה שאין לבני אדם בה שום השגה ושום תפיסא, אלא בחינת "חושך" – "ישת חושך סתרו". "אנת חכים ולא בחכמה ידיעא", וכשם שאין תפיסא בה' ית', כך אין תפיסא בחכמתו. לשם אפילו משה רבינו אינו יכול להיכנס… אז "ויקרא אל משה"…

קרבת יהודי לה' צריכה להיות נצחית דוגמת מלח שקיים לעולם, לכן מצווים אנו במצות עשה "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח", ובמצות לא תעשה "ולא תשבית מלח ברית אלוקיך מעל מנחתך". שעל ידי המלחת הקורבן נוצרת בינינו לבין הקב"ה כריתת "ברית מלח עולם". אין דבר המסמל יצירת קשר בל יינתק יותר ממלח – "מלח שאינו מסריח לעולם".

פָּרָשָׁתֵנוּ פָּרָשַׁת וַיִּקְרָא פּוֹתַחַת בַּמִּלִּים: "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה" – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ קוֹרֵא לְמֹשֶׁה כְּמוֹ אַבָּא הַקּוֹרֵא לִבְנוֹ. קְרִיאַת חִבָּה, מִתּוֹךְ הִתְקַשְּׁרוּת פְּנִימִית שֶׁל אַהֲבָה. וּכְמוֹ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּנָה לְמֹשֶׁה בְּחִבָּה יְתֵרָה, כָּךְ הוּא פּוֹנֶה לְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, כִּי בְּכָל יְהוּדִי יֵשׁ נִיצוֹץ מִ"בְּחִינַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ".