תוכנה של כריתת ברית בין שני אוהבים הוא שבכל מצב שייווצר, אף כשלא יהיה כל בסיס וטעם לאהבה ואף יהיו גורמים להיפוכה של אהבה, גם אז תתקיים האהבה בתקפה. זה המיוחד בכריתת ברית (הרבי בשיחת פרשת מטות מסעי תשט"ז).
כתבות אחרונות
כשם שהבטה של רבי על חסיד פועלת, כך הבטה של חסיד על פניו הקדושות של הרבי פועלת, והבטה פנימית פועלת על עצם הנפש. וכמו בבית המקדש שבאים לשם לראות ולהיראות, דבר הנותן את כל הכוחות בעבודת ה' במשך כל השנה. על דרך זה, ראיית פני הרבי שכולו רוחניות מסייעת להפוך מגשמיות רוחניות. מסייעת להתגבר על היצר הרע בכלל, ועל מחשבות זרות, נדודי שינה ופחדים בפרט, נותנת חיות ופועלת הולדה.
החידוש המיוחד של יום הולדת הוא העבודה בכח עצמו, לעמוד על הרגלים של עצמך ("שטיין אויף די אייגענע פיס"). לא לסמוך על המתנות שמקבלים מלמעלה, אלא לעמול ולהתייגע בכח עצמו, כדי שהדברים האמיתיים והנפלאים אכן ייכנסו בתוכך, בתוך המצב הנמוך בו אתה נמצא, ויפעלו בך את פעולתם.
כשמבטלים את "מצרים" ומעבירים אותה מן העולם אזי נגאלים, וכשתושלם המלחמה ברע על ידי הקב"ה, (כפי שהבטיחנו שיעביר את רוח הטומאה מן הארץ), אז תהיה גאולה נצחית של עם ישראל ושל העולם כולו, אז ייהפך החושך לאור ("אתהפכא חשוכא לנהורא") ו"לילה כיום יאיר". ונגיע לשלימות הכוונה העליונה לעשות לה' יתברך דירה בתחתונים, אף בתחתון שאין למטה הימנו, אף בארץ מצרים "ערוות הארץ".
בעמדנו בשנת נפלאות אראנו, ובה גופא – בחודש ניסן, ובתוך השבוע דחג הפסח, זמן חירותנו, ולאור המאורעות והנסים האחרונים – שגלויים לעיני בשר… – ה"ז צריך לעורר אצל יהודי עוד יותר רצון וכחות לעשות את עבודתו באופן דנס, עד נסי נסים – אין זה מספיק שיתעלה ממצבו עד עתה בלימוד התורה וקיום המצוות בהידור, אלא צריך להתעלות… מעלה מעלה… עד שמגיע ל"נס גדול" האמיתי הקשור עם "גדול הוי' ומהולל מאד".
כשם שהקב"ה צמצם עצמו בין בדי הארון להשראת השכינה, כך הקב"ה מצמצם את עצמו לשכון בנפשו של כל אחד מישראל. וכמו שהקב"ה בכבודו ובעצמו קרא למשה, כך קורא הקב"ה לכל אחד ואחד מישראל בשוה. במיוחד שבכל אחד מישראל יש מבחינת משה, בחינת הדעת הממשיך את בחינת יחוד אור אין סוף למטה, עד שהוא שורה ומתגלה בנפש האדם.
זכות גדולה ומיוחדת לנחום איש גמזו בעל האמונה הפשוטה והתמימה, איש המלומד בניסים, שאינו נבהל משום דבר בעולם. בדרך חייו הוא מורה לנו דרך בעבודת ה' לקבל כל מה שה' נותן לנו באהבה ובשמחה. ואכן הכל משמים! ואין רע יורד מלמעלה!… הכל לטובה!… חשוב טוב יהיה טוב!…
שנת ה'תנש"א – "תנשא" בה"א הידיעה, "תנשא מלכותו" ד"דוד עבדי נשיא להם לעולם", דוד מלכא משיחא, הי' תהא שנת אראנו נפלאות – "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות", ובאופן ש"בהווייתה תהא", בכל התוקף והנצחיות, גאולה שאין אחרי' גלות. ובכל זה נעשה התוקף ד"חזקה" ע"י הוצאת שלשה ספרי תורה והקריאה בשלשת הספרים וההפטורה על שלשתם בענינים הקשורים עם הגאולה.
אצל הרבי שלום בית קודם לכל. בית יהודי הוא בית ה', בית מקדש. הרוגצ'ובי אמר, שבחיי נישואין יש להתחתן כל רגע מחדש, ולחשוב על שלום בית כל הזמן. מצות הנישואין נערכת פעם אחת, אך יש לקיימה לאורך כל החיים, וכל רגע מחדש. האשה היא עקרת הבית, יסוד הבית, ובה ועל ידה תלוי שלום הבית. כשאשה עושה תפקידה כראוי היא משרה אוירה טובה בבית. שמחה גוררת שמחה וחיוך גורר חיוך והכל על מקומו בא בשלום.
תכלית הכל היא התשובה אל ה' והיחוד עמו. המשכן שתכליתו לכפר על חטא העגל מעיד, שהכוונה העליונה במעשה העגל מלכתחילה היתה, כדי שעל ידי חטא זה יגיעו למעלת התשובה. וכמו כן, תכלית המקדש שנחרב ונתמשכן פעמיים בגלל עונותיהם של ישראל, היא כדי שיגיעו ישראל למעלת התשובה, ורק בדרך זו יחזיר הקב"ה את המשכון לישראל באופן נעלה יותר מקודם החורבן.
יעל אשה חכמה ברמה של שופטת שהרי מוזכרת ברשימה אחת עם שופט – "בימי שמגר בן ענת בימי יעל" – אינה יודעת מלחמה ולא התאמנה בצבא, אך עומדת לה זכות גדולה בזכות עצמה מלבד זכות אבות (זכות אשה צנועה הממלאת את תפקידה כאשה כשרה) להציל את עם ישראל.
אדם מתאוה לחייו ולנפשו, אל ה"אני" האמיתי והפנימי שלו שהוא הקב"ה. זוהי אהבה עצמית ממש. ומכיון שה' והתורה זה דבר אחד. על ידי לימוד תורה הוא ממשיך בקרבו אור אין סוף – חיים אמיתיים, את ה', שהוא מקור החיים שלו, ובאופן טבעי רצונו לדבוק בו.
הרבי מלך המשיח שליט"א. הוא ורק הוא מנהל את המלחמה. הוא ורק הוא המוביל אותנו בדרך הנכונה קדימה אל המטרה. ואנחנו צועדים אחריו מבלי להביט ימין ושמאל, בלי להסיח את הדעת מן העיקר, ממה שנצטווינו במפורש: לפרסם בכל העולם את בשורת הגאולה. להודיע לכולם כי ישנו גם עכשיו בכל התוקף "שופט דורנו ויועץ דורנו ונביא דורנו", אשר "הנשיא הוא הכל", הכל ממש. לקרוא לכל העולם להתקשר אליו…
מהו מעשה הקטורת ומהו יחודו? במה שונה הוא משאר הקרבנות שבבית המקדש? במה זכתה הקטורת להיות יקרה וחביבה לפני הקב"ה יותר מכל העבודות והרצונות שבעולם? למה חשוב כל כך בימינו כשאין בית המקדש לומר פרשת פיטום הקטורת פעמיים ביום?
מיהודי נדרשת רמה גבוהה של שמחה – שמחה בלי גבולות, עד שאדם יקל בעצמו ויעשה מעשי שטות. שמחה המביישת אותו כביכול, שמחה המעוררת תמיהה ואפילו התנגדויות ומתנגדים, עד שאם הוא תלמיד חכם או איש חשוב ואפילו מלך הוא "מבייש" לא רק את עצמו אלא את האנשים החשובים שבסביבתו. אולם דוקא זוהי השמחה האמיתית הנדרשת מכל יהודי בכל מצב ומעמד שהוא. זוהי השמחה המעידה על רמת ענוותנותו.
עניינו של חג הפורים היא "דלא ידע בין". לא להיות "פוסח על שתי הסעיפים". נכון אמנם ואמיתי ומוכרח שתשרור אהבה ואחדות אמיתית עם כולם, גם עם מי שאינני מסכים כלל וכלל עם דעתו ושיטתו והנהגתו. אבל בשום אופן לא לוותר לשם כך ח"ו על העקרונות ("שטחים תמורת שלום"). הדרך היחידה ליהודי היא דרכו של מרדכי היהודי, ש"לא יכרע ולא ישתחווה" לשום "עבודה שזרה לו".
אב ובן נפגשים. ומה מבקש האב מבנו? ישמעאל בני, ברכני!… הבן שהגיע בעבודת ה' שלו לעבודה הפנימית ביותר "לפני ולפנים", ומתאחד עם אביו ומתכלל בו בתכלית ההתאחדות. איזו ברכה הוא אומר? אותה תפילה שאביו שבשמים הכוסף למעשה ידיו מתפלל ובדיוק באותו הנוסח. כי באהבתו לעמו אבינו שבשמים רוצה לנהוג עמנו במידת הרחמים ולפנים משורת הדין.
מה נותן את הכח ליהודי לעמוד בתנאי הסבל של הגלות האיומה, אם לא אמונה, ביטחון בה' ושמחה בטהרתה. גם ברגעים הקשים ביותר יכול אדם להתעלות מתוך אמונה בה' ומתוך שמחה. הרבי מסביר שעשינו הרבה נסיונות להביא את הגאולה, אולם דבר אחד לא ניסינו עד הסוף והוא שמחה בטהרתה. הא לכם סיפור לדוגמה עד היכן מגיע כוחה של שמחה.
מדוע זכתה מצות זכירת מעשה עמלק להתייחסות מיוחדת? מיהו אותו "עמלק" שאת זכרו אנו חייבים למחות, והרי בימינו אין ביכולתנו באמת לנקום נקמת עמלק ולהילחם בהם, כי עדיין לא הגענו למצב שכל ישראל על אדמתם ("בהניח ה' לך מכל אויביך"), וגם יש קושי לאתר את עמלק, מאחר שסנחריב בלבל כל האומות ועירבם זה בזה. אז למה יש קריאה מיוחדת למצוה שאין באפשרותנו לקיימה?…
כדי לנצח את עמלק ("היודע את ריבונו") מחליט אפילו משה רבינו, ה"ראש" שלמעלה מכולם – "להרים את הידיים מעל הראש" – לא ללכת על-פי הראש והשכל, אלא דווקא להתעצם באמונה פשוטה ולוהטת שלמעלה מן השכל. שכן השכל מצד-עצמו – אפילו שכלו של משה רבינו, תכלית החכמה דקדושה – אין בכוחו לנצח את עמלק (אדמו"ר האמצעי ב"שער האמונה"). רק באמונה מעל השכל ננצח את עמלק ונקבל פני משיח צדקנו.
כוונת הפסוק: "שירו לה' שיר חדש" היא, שישראל ישירו לה' את שיר הגאולה עוד ברגעים שהכל נראה הפוך. כי הביטחון בה' יהי' כל כך מוחלט, עד שלא זו בלבד שישנים במנוחה ובשלווה, אלא מתחילים כבר לשיר לה' "שיר חדש", את שיר הגאולה. לא רק כ"סגולה" להביא את הגאולה, אלא משום שבאמת בטוחים בה' בביטחון כה חזק ומוחלט, עד שמתחילים כבר לשיר ולרקוד "בתופים ובמחולות" על הגאולה, שכבר נמצאת כאן.
פרשת תרומה העוסקת במשכן, בו מתגלה עצמות ה' ית', שאינו מוגבל בזמן ומקום, מתקשרת גם למשה רבינו שנולד ומת בז' באדר, שזכותו הגדולה בהורדת השכינה לעולם.
כל מה שעושה ה' הכל לטובה. יש לדעת שה' הוא עצם הטוב וטבע הטוב להיטיב. ובאמת אין רע יורד מלמעלה. אלא שלא תמיד הטוב הוא גלוי, ולא תמיד הוא נראה מיד. אולם עם קצת סבלנות כשמלאים אמונה וביטחון בה', רואים שכאשר חושבים טוב, אז גם נהיה טוב באופן גלוי, באופן הנראה ונגלה לעין.
פרשת משפטים עוסקת בעבד עברי. "כי תקנה עבד עברי" – יהודי יורש מאבותיו דרגה שלמעלה מנהר באופן של "קניין", שבקניין אין שינוי בגוף הדבר אלא רק שינוי רשות. "קנין" עניינו להמשיך מן ההעלם אל הגילוי ולא לחדש ולהמציא מ"אין ליש". ואכן נשמה שירדה לעולם והתלבשה בגוף לא נפרדה ממקורה ולא השתנתה ממהותה, לכן יכולה לפעול עילוי בתורה.
בדרך כלל רגילים בעת צרה לבכות, לעשות חשבון נפש, לחזור בתשובה וכיו"ב. הכל טוב ויפה רק דבר אחד שוכחים שהכל בהשגחה פרטית והכל לטובה כי אין רע יורד מלמעלה. צריך לדעת שה' מנסה את האדם והניסיון הוא רק דמיון. ובעת קשה כדאי לעורר דווקא את האמונה והביטחון שה' יכול להוציא אותנו מכל צרה בכל עת ובכל שעה. בעת קשה יש לנסות את השמחה דווקא, יש לקום לרקוד ולשמוח והגאולה מובטחת.
רבותינו נשיאינו כמו חכמינו ז"ל הפליגו במעלת נשי ישראל וזכותן, והדגישו את תפקידן הגדול של נשי ישראל. ואם יש למישהו ספק אם נשים חייבות בלימוד תורה ובפעילויות לחיזוק עם ישראל בתורה ומצוות, הרי שרבותינו נשיאינו ובפרט הרבי נשיא הדור השביעי מלך המשיח מורה נבוכי הדור הרבה לעודד נשים בלימודן ובפעילותן. ולדוגמה הבאנו מכתב של הרבי שהתפרסם באגרות קודש כרך ו עמ' רכה.
כמה יפה לראות את הפינגוינים מדדים על שתי רגלים כאנשים קטנים, הולכים צפופים ומחממים זה את זה, ושוחים כשחיינים מעולים. תמיד ביחד ללא מריבות וכמובן ללא אלימות, כשהם מלטפים זה את זה ומנשקים זה את זה, מתוך הבעת חיבה ואהבה בשקט ובשלוה. מי יתן ובני אדם יתבוננו בבריאת ה' הנפלאה ויחכימו (מאמר ובסופו סרטון).
פרשת יתרו מספרת על הודאת יתרו שאמר: "עתה ידעתי כי ה' הוא האלקים"… לאחר שעבד יתרו כל עבודה זרה שבעולם – "חכמה דקליפה", נעשה יתרון בחכמה דקדושה, עד לגילוי מתן תורה, בחינת "ישת חושך סתרו". כי כשהאור בא מן החושך, והחושך נהפך לאור, נעשה יתרון באור, שנמשך מן החושך של בחינת "ישת חושך סתרו".
טבעה של שמחה שהיא פורצת את כל הגדרים וההגבלות הן ההגבלות שבטבע ונפש האדם והן הגבלות העולם. על ידי שאדם מפזז ומרקד בכל עוז הוא מגלה את כוחותיו הנעלמים. ועד שאם הוא חלש הוא מתגלה כחזק יותר ובעל תוקף יותר, ואם הוא קמצן הוא מתגלה כנדיב, ואם הוא אכזר הוא מתגלה כרחמן. כי על ידי השמחה הוא מוציא מן הכח אל הפועל את כל הטוב הגנוז בו בעומק ועד שמתגלה כגיבור.
תכלית ומטרת עבודת ישראל לפעול את "באתי לגני" לגנוני למקום שהיה עיקר שכינה בתחילה, היינו, לעולם הזה דוקא. ואכן המשכן לה' ית' הוא בדברים גשמיים דוקא, שעל ידם משלימים את תכלית הבריאה, כי נתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים. תפקידנו להחזיר לעולם הזה את עיקר השכינה, את מדרגת אור ה"סובב כל עלמין" המאיר בכל העולמות בשוה, ולמעלה מזה, גילוי עצמות ומהות ה' ית' ממש.
תקופה זו קשורה עם אשה בישראל, הרבנית נ"ע, שכן זהו עניינן המיוחד של נשי ובנות ישראל, לעשות את הדירה שתהי' דירה נאה דווקא… על ידי עבודתן במצוות המיוחדות לנשים ובנות מתוך חמימות והתלהבות. "כולל ועיקר – בזמננו זה, הרגעים האחרונים לפני הגאולה – לעורר את עצמן ואת כל נשי ובנות ישראל אודות גודל הזכות של נשי ובנות ישראל להביא את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש…
בדבר מלכות לפרשת בא מסביר הרבי, שהחידוש של דורנו לגבי הדורות שלפני זה, שבדורנו זה יש תוספת מיוחדת בעבודת הפצת התורה והיהדות והמעינות חוצה.
מהפסוק בפרשת השבוע בא: החודש הזה לכם ראש חודשים… למדים שעם ישראל קובע את המועדות על פי הלבנה. ועל פי פנימיות התורה מיעוט הירח עם קיום המצוות של עם ישראל מסייע לגילוי האור הגנוז.
זהו סדר חדש, תקופה חדשה, אומר הרבי. אי אפשר בשום אופן להסתפק במה שהי' עד עתה, ולהוסיף לו עוד איזשהו פרט או כלל או אפילו כלל גדול. "רב לכם שבת בהר הזה". די לסדר העבודה שהי' עד עתה. "פנו וסעו לכם", עשו תפנית חדה, התחילו לעבוד באופן חדש לגמרי. "בואו ורשו את הארץ" – "צריך כל אחד ואחד מישראל לעשות כל התלוי בו לנצל זמן סגולה זה להביא את הגאולה האמיתית והשלימה כפשוטה ממש".
בעמדנו בשבת מברכים חודש שבט, כולל ובמיוחד העשירי בשבט – צריך כאו"א לקבל על עצמו להוסיף ביתר שאת וביתר עוז במעשיו, תורתו ועבודתו של בעל ההילולא, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נס"ו, ובפרט בהביטול וההתקשרות אל כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא הדור, "הנשיא הוא הכל", שבכאו"א – מציאותו וכל עניניו, בכל מכל כל, נעשים קודש לנשיא הדור… בקיום שליחותו.
עבודת האבות היא בבחינת המידות בלבד. אפשר להגיע לאהבת ה' וליראת ה' בתכלית, אולם על ידי אהבה נשארת עדיין ישות והאוהב הוא בבחינת "יש מי שאוהב", ועל ידי יראה הוא עדיין בבחינת "יש מי שירא". דרגתו של משה שהיא החכמה והביטול – "ונחנו מה" נעלית מדרגת האבות, דרגת משה היא דרגת עבד!… עבד פשוט!… שהוא בתכלית הביטול אל האדון, ודוקא עבד פשוט מגיע אל עצם האדון.
כדי להגיע לעצמותו יתברך צריך להתבטל בתכלית. חידוש זה של תורת החסידות, פיתח הרחיב והעמיק רבינו הזקן.
סיפור אהבה אמיתי – רחל אשה כשרה העושה רצון בעלה (שעושה רצונו ללמוד תורה) שולחת את בעלה ללמוד תורה. כאן היא מגלה את התכלית האמיתית לנישואיה. לא לטובת עצמה התחתנה אתו, אלא בהיותה אשת חיל היא רוצה בטובת בעלה. היא חפצה להוציא מן הכח אל הפועל את היכולות הגנוזות בו, ופועלת יחד אתו לגלות את הכוחות הפנימיים והנעלמים האצורים בו. מפליא ומדהים לראות עד היכן מגיע הכח של מסירות נפש לשם שמים מצד שניהם!…
כל הענין ד"הבאים מצרימה" הוא לאמיתתו – "גאולת ישראל". וזה שבינתיים ישנה ירידה ה"ז בחיצוניות, אבל בפנימיות, הירידה גופא היא (לא רק בשביל ועל מנת העלי' שבגאולת מצרים, אלא יתירה מזו -) חלק מהעלי' והגאולה עצמה, עד – העלי' דהגאולה האמיתית והשלימה. ומשום כך אומר המדרש על "ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה" – "על שם גאולת ישראל נזכרו כאן", שכוונתו גם על הגאולה העתידה לבוא.
נשמה שהיתה משוחררת מכל כבל ומאסר, כשאין עליה מושל. נשמה שמקור חוצבה ההרים הגבוהים, הם האבות (חג"ת דאצילות), ולמעלה מאצילות (חג"ת שלפני הצמצום). הסכימה לצאת ממקומה להתלבש בגוף ונפש הבהמית ולרדת לעולם הזה התחתון שאין תחתון ממנו! לעתים מתבוננת הנשמה במקור חוצבה ומתעורר בה צמאון גדול לשוב לשם, והיא זועקת בגעגועים – "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי".
ביאת עם ישראל למצרים היא באופן של "ישרש" – השרשה צורך צמיחה. וככל השרשה וזריעה שבתחילה היא בהעלם ולבסוף מביאה לידי צמיחה – גילוי, כך בירידת ישראל למצרים נשרשת צמיחה וגאולה. לא רק הגאולה ממצרים… אלא גם כל הגאולה שלעתיד לבוא… שאף שעם ישראל בגלות ובירידה עד "עקב" ובמיוחד בעקבתא דמשיחא, הנקודה הפנימית שהיא היו"ד (יו"ד משם הוי') מאירה בהם, ומשורש זה "יציץ ופרח ישראל".
עד היכן יכולה אשה כשרה להגיע בעשיית רצון בעלה?… הגמרא מספרת לנו סיפור מאלף על איש ואשתו שיש להם בעיות בתקשורת הלשונית, עד כדי כך שמחוסר הבנה הגיעה האשה להתנהגות שהיתה לגמרי לא הגיונית בעיני בעלה. אולם אין הם נופלים למריבות נוראות בשל כך, וכמובן אין עולה בדעתם להתגרש. ובסופו של דבר הם מתברכים בברכות גדולות.
רוב העילות למריבות הן טפשיות וקטנוניות ורק כי הן נוגעות לנו אנו מקימים מהומה בגללן. בואו ננסה להתייחס לכל סיבה לריב בפרופורציה המתאימה, וכשהאש מתחילה לעלות לכבות אותה מיד. ותמיד עם קצת התבוננות אפשר למצוא פשרה שתענה לדרישות שני הצדדים. ואין דבר נפלא יותר מפשרה המתקבלת על כל הצדדים. עד שאמרו חז"ל אפילו בעניינים הלכתיים ממש: יפה כח הפשרה מכח הדין.
מיד קם ר' שמואל מונקעס ממיטתו… התיישב מול בעלי הבית והסביר להם את המשמעות הפנימית העמוקה שבאמירת סליחות. על הדרגה הגבוהה של בעלי תשובה הנעלית מדרגת צדיקים גמורים, על הנשמה ששבה למקורה ושורשה על ידי התשובה, על הנחת רוח שיש לקב"ה מבעלי תשובה, ועל המשמעות המיוחדת של הפסוק: "למעשה ידיך תכסוף".
לאחר ההסבר הזדרז לצאת עם בעל הבית לבית הכנסת
ואמר את הסליחות בחרדת קודש ובכוונה עצומה.
ברכת יעקב לבניו בפרשת ויחי מתגלה גם היחוד שבכל אחד מן השבטים. ראובן מייצג את קו האהבה, היא סיבת החסד ופנימיותה, לכן עבודתו היא בקו גמילות חסדים. ואילו שמעון מייצג את קו היראה הוא קו העבודה, שעניינו תפלה. ולוי מייצג את קו התורה, המאחדת את ישראל עם הקב"ה עד שישראל וקוב"ה כולא חד. כל אלה הם הקדמה והכנה לעבודת ההודאה והביטול של יהודה הנעלית מכולם.
דורנו זה הוא דור האחרון של הגלות והוא הוא דור הראשון של הגאולה – כהודעת והכרזת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, יוסף שבדורנו (ע"ש יוסף הראשון שהודיע והכריז ש"אלקים פקד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב"), שכבר נשלמו כל מעשינו ועבודתינו, וכבר כלו כל הקיצין וכבר עשו תשובה… והכל מוכן לסעודה דלעתיד לבוא, לויתן ושור הבר ויין המשומר.
בדבר מלכות לפרשת השבוע ויגש מסביר הרבי שהתוקף של הגשת יהודה ליוסף – שבא ע"י הקשר שלו עם הקב"ה שלמעלה מהנהגת העולם (כפי שיתגלה לע"ל) – היא הכנה הנותנת את הכח להבאת הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יתגלה בתכלית השלימות בכל העולם כולו התוקף ד"ודוד עבדי נשיא להם לעולם", דבר הקשור לשלימות התוקף של הקב"ה, שיש בכחו לפעול "רצון יראיו יעשה", החיבור של רצונות הפכיים.
דווקא כאשר נדמה כי אכן ספו וגם תמו כל הגילויים לגמרי – אחרי ג' תמוז – גם אז ודווקא אז מתגלה העצם שלמעלה מכל הגילויים, ששום דבר בעולם לא יוכל לפגוע בו, והוא קיים בכל תוקפו ובכל עצמותו גם, ודווקא, אם צריך לשם כך להדליק "נרות של קרח" – כאשר ההכרזה "יחי אדוננו" פורצת מכל מקום ומכל פינה גם ודווקא כשנדמה כאילו ח"ו אין לה שום מקום כלל, כמו גם העובדה שהרבי חי וקיים בגשמיות כפשוטו.
יהודה שממנו צומחת מלכות בית דוד ניגש ליוסף מלך מצרים. יוסף ויהודה אינם שני אנשים פרטיים, יוסף ובנימין (נשמות כלליות) מייצגים שני עניינים עיקריים וחשובים – תלמוד ומעשה. מהו היחס בין יוסף ליהודה? מי נעלה יותר?… מהו היחס בין תלמוד למעשה – מה נעלה ממה?… אמנם תלמוד תורה כנגד כולם, אך עבודת האדם היא תכלית הכל וממנה משתלשלים כל ענייני העולם (כל סדר ההשתלשלות).
פרשת "מקץ" קשורה עם "קץ הימים" – סוף הגלות, ו"קץ הימין" – התחלת הגאולה. בד בבד עם חגיגת נס חנוכה אנו ממשיכים לחיות את הסיפור הנפלא של יוסף, שכל שלב מחייו מכין אותו ליעודו כמשנה למלך מצרים… ואת הסיפור של יעקב אבינו "בחיר האבות", שלאחר שביקש לישב בשלוה, וקפץ עליו רוגזו של יוסף, עומד להתראות שוב עם בנו ולישב בשלוה פורתא. כל זה הוא רק מעין והכנה לשלוה הנצחית בגאולה האמיתית והשלימה.
יש להוסיף מיום ליום כהוראת ימי חנוכה ש"מכאן ואילך מוסיף והולך" בהענינים המביאים את הגאולה בפועל ובגלוי. ומהם: חיזוק האמונה התשוקה והצפי' לביאת המשיח, עד כדי כך, שנרגש אצלו שכל זמן שמשיח צדקנו עדיין לא בא בפועל ובגלוי, ימיו חסרים, כדברי יעקב שאפילו מאה ושלושים שנה הם "מעט", כיון שעדיין לא באה הגאולה בפועל.