מתחילה ה' מהוה את כל הנבראים ואחר כך הוא מחיה אותם. וההתהוות היא באופן שה' מעלים את עצמו מהנברא עד שנדמה לנברא שאין לו עילה וסיבה שקדמה לו, מה שאין כן, בעניין מחיה, כשמתבונן איך הוא חי ואופן חיותו, מבין שישנו מקור שמחיה אותו.

בכל נס ונס מתחלפים צירופי אותיות הנברא לצירופי אותיות אחרות המשנים את טבעו בהתאם לנס, ומבחינה זו כל נס הוא בריאת "יש" מ"אין". ומזה אפשר ללמוד קל וחומר לבריאת העולם שהיא מאין ואפס ממש, שהיא פלא עצום ונפלא.

אין שום דבר הדומה להקב"ה. הבורא אינו בערך הנבראים כלל. בכל זאת מותר לצדיקים גדולים הבקיאים בחכמת ה', להשתמש במשלים מעולם הבריאה, כדי להסביר את חכמת ה' וידיעתו. מטרת המשלים היא לשבר את אוזן הלומד כדי שיוכל לקלוט עד כמה שאפשר בכלי השכל המצומצמים שלו, לא את עצמות ה' ומהותו ית', ש"לית מחשבה תפיסא ביה כלל", אלא רק את האור האלוקי הנמשך לנבראים דרך פעולותיו.

רק מדת החסד מהוה את המציאות, כי היא מקור ההשפעה. אמנם אנו מקבלים ממדת החסד וממדת הגבורה ביחד, אלא שמדת החסד נותנת את ההתהוות ואת החיות, ומדת הגבורה פועלת שהנבראים לא ירגישו שהם מקבלים את חיותם מהקדוש ברוך הוא. לכן נדמה לנבראים שהם מציאות לעצמם. היינו, מדת הגבורה פועלת את הרגשת הישות.

הנשמה התהוותה מהאורות, שכללות האורות הוא גילויים, והגוף התהוותו מהעצמות שמציאותו מעצמותו, ואין שום סיבה ועילה קודמת לו ח"ו. הנשמה המכירה במעלת הגוף רוצה להתחבר עם הגוף ולא לעבוד על ידו כדבר נפרד, היא רוצה להתחבר עם הגוף ולעבוד יחד איתו. הנשמה מבינה את העילוי שבעצמי, וזהו טעם ודעת דקדושה, אך יותר מזה היא רוצה לקיים את הרצון העליון שיהיה לו יתברך דירה בתחתונים.

רבי בשר ודם נשמה כללית שלמעלה מהגבלות. מדוע פרץ הרבי הריי"צ בבכי סוער? מדוע מבקש ילד יהודי פליט שואה שלא נותר לו דבר לנסוע לרבי? מי אמר: "לא צריך לחפש להצדיק את הקב"ה הוא מסתדר לבד"? על שאלות ועניינים אלה במאמר שלפניכם מאת הרב לויצ"ח גינזבורג

על פי רבי לוי יצחק מבארדיטשוב בשבת חזון מראים לכל יהודי מלמעלה את בית המקדש השלישי.

מעלתו של הצחוק היא שהוא מסייע לנו להבחין בין עיקר לטפל, בין חיצוני לפנימי, בין תעתוע למציאות אמיתית. על ידי זה עבודתנו בעולם נעשית נעימה יותר ומלאת חיות. אנחנו נעשים קלים ברגלינו וההצלחה מאירה לנו פנים. הרבי מבקש מאתנו לנסות את דרך השמחה – שמחה בטהרתה – כדי להביא את הגאולה.

מדות ה' הן דבר נעלה כל כך, שאינן בגדר השגה אנושית. וכשם שה' הוא אין סופי כך מדותיו הן בלי גבול. ובין "גבול" אפילו גדול ביותר לבין ה"בלי גבול" יש פער מהותי אין סופי. לכן שום נברא אפילו מלאך וכל שכן אדם אינו יכול להשיג את מדת חסדו של הקב"ה ולא את מדת גבורתו. וכשאנו מדברים על מדות ה': חסד, גבורה וכו' אנו עוסקים רק בשם המושאל בדרגה האנושית המצומצמת שלנו כבני אדם ולא בשם התואר והמעלה של חסד וגבורה אלוקיים.

בקריעת ים סוף לא היה בשינוי מהות ומציאות המים ובהגדרתם. בקריעת ים סוף רק טבע המים השתנה. היינו, לא היה בזה חידוש גמור. אך בריאת העולם היא בריאת "יש" מ"אין" וזהו נס גדול יותר. ועוד, שבבריאה החידוש של "יש" מ"אין" הוא בדרך של דילוג חד שלא בהדרגה וזהו עניין עצמי, שינוי בעצם – חידוש גמור, ובמיוחד שכח הפועל בנפעל נמשך תמיד ללא הפסק.

הקב"ה רוצה שלנבראים תהיה שייכות עם כח הבורא שלהם – שיוכלו להוסיף בכבודו, שהרי כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא בראו אלא לכבודו (אבות ספ"ו). ומכיון שתפקיד העולם לא רק להסתיר את הבורא אלא גם לגלותו, על ידי שיהודי מנצל בעבודתו את ענייני העולם לכבוד ה', הריהו מגלה את כבודו.

הרבי ראש בני ישראל המדריך אותנו הן בעבודת ה' והן בעניינים הארציים, הוא מלך המשיח המתקן עולם במלכות ש-די. הוא נפגש עם גויים אנשי מפתח ונותן להם עצות לתיקון העולם על ידי מעשי חסד ובין מעריציו הגויים נמנה אפילו חבר כנסת ערבי – מאמר מאת הרב לויצ"ח גינזבורג.

כמו שלמלאכים יש עבודה לבטל את היש והגוף שלהם על ידי נשמתם, שנלקחה מחיצוניות הכלים, והיא אין, כך ישראל צריכים לבטל את היש, שהוא הגוף הגשמי שלהם על ידי נפשם האלוקית, שהיא בעצמה אינה צריכה תיקון, לפי שהיא מבחינת "אין", ונלקחה מפנימיות הכלים, שהוא מקור גבוה הרבה למעלה ממחצב נפשות המלאכים, שנשמות ישראל עלו במחשבה. לכן נשמה יכולה להפוך ולכבוש גם גוף גשמי, מה שאין כן המלאכים. אילו היה להם גוף גשמי, היו נופלים ממדריגתם לגמרי.

חובה להשתכר בפורים "עד דלא ידע", כנפסק להלכה, אין לחשוש שזה יגרום לתוצאות בלתי-רצויות. חובה ללמוד סודות התורה – שתיית 'יינה של תורה' עד ל'שכרות' וביטול במציאות, ואין חשש שזה יביא אותו להנהגה של פרישות מן העולם, אדרבה, על-ידי מילוי מצוה זו בפורים, תהיה אצלו חיות נוספת בעבודת ה' כל השנה.

אדמו"ר האמצעי אמר, שגליא שבתורה נקראת מים ואל מים – הולכים, ואילו פנימיות התורה נקראת אש ומאש – נרתעים. על כן עצתו היא למי שהולך להפיץ את מעיינות החסידות ורוצה להשפיע על אנשים ללכת בדרכי החסידות, לבוא לקראת המקבל ולומר לו: אל תירא "כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא" (היום יום ט"ז מנחם אב). עניין זה שמייחסים אש לפנימיות התורה הוא משום שעניינה של החסידות לבאר ענייני אלוקות. ועוד כפי שמבאר אדמו"ר הצמח צדק, שנותנת חיות בגליא שבתורה…

הרי בודאי שמלך המשיח נמצא כבר בעולם לא רק בבחינת עיבור, אשר, לאחרי כן צריך עדיין לצאת לאויר העולם ("ויצא חוטר מגזע ישי גו'"), כי אם שמציאותו קיימת באויר העולם, ולא עוד, אלא שמציאותו קיימת כ"גדול" – "מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו"! (הרבי, התוועדויות ה’תשמ”ו ח"ג עמ' 194).

הרבי מסביר, שישנו קושי להחדיר ההכרה וההרגשה שעומדים על סף ימות המשיח ממש… והתיקון לזה: …עד שיתחילו "לחיות" בענייני משיח וגאולה, כי בכוח התורה (חכמתו של הקב"ה שלמעלה מהעולם) לשנות טבע האדם, שגם כאשר מצד הרגש שלו נמצא עדיין ח"ו מחוץ לענין הגאולה (כיון שלא יצא עדיין מהגלות הפנימי), הרי ע"י לימוד התורה בענייני הגאולה מתעלה למעמד ומצב של גאולה, ומתחיל לחיות בענייני הגאולה, מתוך ידיעה והכרה והרגשה ש"הנה זה בא".

כל כך אריכות הגלות הזה הוא כדי לזכות לגילוי פנימיות התורה שיהי' לעתיד לבוא, כי במתן תורה הי' קבלת התורה הנגלית, אבל פנימית טעמי התורה יהי' הגילוי שלהם לעתיד לבוא וע"ז נאמר אראנו נפלאות (תורה אור, שמות מ"ט א').

אין לתמוה שיש כמה שקשה להם לקבל את בשורת הגאולה, דמצינו כזה גם בגאולת מצרים דכתיב: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה", עד שמחרפים…

כל יהודי – המקושר למלך ומקבל עליו את תורתו ואת הוראותיו, (ומדהים שזה כולל יהודים רבים, שלא זכו לראות ואף לא לשמוע את המלך, ואף על פי כן קשורים בקשר אמיץ עם המלך) – מאמין באמונה שלימה, שהרבי המלך המשיח חי וקיים ופועל את פעולותיו ביתר שאת וביתר עז. ואכן לתופעה זו אין אח ורע בכל תולדות ישראל. עדה שלימה מקבלת בפשיטות את דברי הרבי, שאין כאן הסתלקות של צדיק, ואף לא שינוי דגניזה, אלא מצב של נסיון, ונסיון אינו מציאות אלא דמיון.

הרבי מסביר: …מובן וגם פשוט, שבימינו אלה, לאחרי כל מה שעברו במשך הדורות שלפנ"ז ויצאו ידי – חובת כל הענינים הבלתי רצויים (כמובא גם בדרושי אדמו"ר האמצעי), אין עוד ענינים של ירידה כו' (כולל גם שלילת הענין ד"מאן דנפיל מדרגי' איקרי כו'"), ובמילא, ישנה מציאותו של משה – "גואל ראשון הוא גואל אחרון" – נשמה בגוף באופן נצחי.

שאלת השאלות שעולה בכל דור היכן האמת?… מיהו עובד ה' האמיתי, קין או אצל הבל?… מי הבכור, יעקב או עשו? מי מבני יעקב ראוי להיות המנהיג – יהודה או יוסף?למי להאמין למשה רבינו או לקורח?… למשה או למרגלים?… מי המלך שאול או דוד?… דוד או אבשלום בנו?… שלמה או אדוניה בן חגית?… אלפי שנים אחרי זה עם ישראל מתלבט אם ללכת עם הרמב"ם או עם מתנגדיו – חלק מבעלי התוספות. ובדורות האחרונים אם ללכת אחר הבעל שם טוב או עם מתנגדיו…

הגאון המקובל – ר' מרדכי אליהו זצ"ל אמר על הרבי: ראיתי שהוא למעלה ממלאך, כי הרבי אינו מחכה שיבקשו תורה מפיו. אלא דואג במסירות נפש להפיץ את התורה חוצה, מוסיף והולך מוסיף ואור. הרבי צדיק הדור ומאורו, מיזג בפעילותו הכבירה את שלוש השלמויות – שלמות התורה, שלמות העם ושלמות הארץ. באמצעות שליחיו ברחבי תבל, עורר את הניצוץ היהודי שבכל אחד ואחד והגביר אחדות בעם ישראל. הרבי גם החיה את האמונה בביאת המשיח ועשה אותה מוחשית.

הרבי מליובאוויטש שראוי להיות משיח מעיד על עצמו שהוא נביא ושהוא מלך המשיח. מאות רבנים שבחנו את הדבר על פי תורה בכלל ועל פי תורת החסידות ותורת הרבי בפרט מעידים בפסק דין תורני שהרבי הוא מלך המשיח.

יהודי תמיד מודה לה', ועל כן הוא מברך אותו בכל עת ובכל שעה, וחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום ועל ידי זה ניכר הקשר התמידי בינינו לבין הקב"ה. וברור ופשוט שגם בראיית פני המלך המשיח שאנו מצפים לו כל כך הרבה זמן נודה לה' ונשבח אותו ונברך חמש ברכות. וחייבים ללמוד את הברכות כבר עכשיו כדי שלא נהיה במבוכה של חוסר ידיעת הברכות, כי הוא יופיע במהרה ופתאום.

זהו מכתב שנשלח בצורת עלון לאלפי אנשים מהם רבנים ומהם מרצים באוניברסיטאות ובעיקר ל"עמך ישראל" הקדושים, ומצוה להפיצו בכל מקום. תוכנו מסביר על רגל אחת את אמונת החסידים שהרבי הוא מלך המשיח. אמונה שהיא ידיעה, כי היא מבוססת על דברי הרבי ועל לימוד ענייני משיח וגאולה במרחבי מקורות תורתנו הקדושה.

השבירה בעולם התוהו שבמקורו הוא לא בגדר זמן, היא המשכת שפע לעולם הזמן באופן של שבירה, המתחדשת בכל רגע ורגע, בהתאם לעולם הזמן המתחדש בכל רגע ורגע. כאשר מגיעה השבירה לעולם הזמן יש בכל פעם שבירה חדשה. כשהשפע הבלתי מוגבל מגיע לעולם הזמן הוא נעשה מוגבל ובגדר זמן. וכל פעם שנופלים שברים חדשים – ניצוצות של תוהו – בכוח הצומח יש צמיחה חדשה, הולדה חדשה.

"ישת חושך סתרו" הוא חושך והעלם, בחינת פנימיות "עתיק" – בחינת ההעלם העצמי שלמעלה מבחינת אור, המשכה מבחינת עצמות א"ס ב"ה.

בסדר של השתלשלות יכול להתהוות דבר רוחני מדבר רוחני גבוה ממנו, אף שיכול להיות מרחק גדול ביניהם, כמו נפש הבהמה שהשתלשלה מפני שור שבמרכבה. לעומת זאת ה"יש" הנברא אינו יכול להתהוות בסדר של השתלשלות, מציאות של "יש" מ"אין" יכולה להיות רק על ידי הקב"ה – "בחיק הבורא", שהוא אין סוף ולמעלה גם מגשמיות וגם מרוחניות.

עניין המשכת גילוי פנימיות ועצמות אור אין סוף בגילוי למטה בעולם התחתון דוקא – אין זה מצד איזה הכרח וטעם שכלי אלא שהוא למעלה מטעם ודעת. בשביל זה ירדו נשמות לעולם. ונשמות ישראל על ידי עבודתם בקיום תורה ומצוות ממשיכים בחינת עצמות אור אין סוף למטה.

"עולם חסד יבנה", ראשית הכל ומעל לכל היא מדת החסד. האהבה הנובעת ממדת החסד היא הבסיס והמקור לכל היחסים שבין איש לרעהו, וכמובן בין איש לאשה. "ואהבת לרעך כמוך" הוא לא רק כלל גדול בתורה, אלא הוא כל התורה כולה. זהו כוחה של אהבה המסייעת לנו לקפוץ ולדלג הרבה דרגות מעל הטבע.

דבורה הנביאה אשה מדהימה שלמרות מעלותיה היחודיות הסכימה לבוא בקשרי נישואין עם בעלה הפשוט והקטן ממנה בחכמה, (ולא סתם קטן בחכמה אלא עם הארץ). וגם לאחר שנישאה לו אין היא מתנשאת עליו, וכמובן, אינה מואסת בו ואינה מזלזלת בו, ח"ו. נהפוך הוא – היא דואגת להצלחתו בעולם הזה, ולא עוד אלא, עוזרת לו לזכות בחיי העולם הבא, על ידי שמסייעת לו לעבוד עבודת קודש ולהתחבר עם אנשים כשרים.

כמים הפנים לפנים משמעו שטבע האדם הוא שכאשר מרגיש אהבה מצד חברו, זה גורם לו ממילא לאהוב את חברו. כך שלא קשה לבדוק כמה הזולת אוהב אותי, כי ברור שהוא אוהב אותי במידה שאני אוהב אותו. זהו דבר טבעי הטבוע בנפש כל אדם ובמיוחד בין בני זוג, שהם שני חצאים של אותה נשמה שהתחברו. (מסיפורי אהבה)

טבעת היא בצורת עיגול. לעיגול שאין לו התחלה ואין לו סוף, מסמל את האור האלוקי הנעלה מן העולם, אור הסובב כל עלמין, הוא הכח האלוקי העליון המקיף את העולם, שהוא רם ונישא חזק ונשגב ומעל העולמות. הטבעת כדבר עגול מסמלת את הרעיון והכוונה הפנימית של הנישואין, שעל ידי הנישואין מתגלה אור הסובב, מתגלה כח האין סוף, כח הבלי גבול.

התורה היא נצחית ושייכת לכל זמן ולכל מקום, לכן עניין הקניגיא של הלויתן ושור הבר קשור לעבודת כל איש ישראל גם בימינו. ללויתן ולשור הבר יש גם משמעות רוחנית, הרומזת לשתי דרכים בעבודת ה' – לשני מיני צדיקים. בסופו של דבר, הקב"ה יראה לצדיקים לעתיד לבוא, שכללות עבודת כל אחד משניהם טובה כאחת.

יהודי שהוא חלק אלוקה ממעל ממש אינו שייך לחטא ולעניינים בלתי רצויים. לכן אף אם פגמו או החסירו ישראל בקיום התורה, לא יתכן שזה יפגע בקשר העצמי שלהם (שלמעלה מהתורה) עם הקב"ה. בכוחה של תשובה לא רק לתקן את החטא מעיקרו, אלא שעושה עילוי בנשמה שלא היה בה קודם לכן.

הקשר של עם ישראל עם הקב"ה הוא קשר עצמותי. כשהקב"ה אמר "נעשה אדם", במי הוא נמלך?… "בנשמותיהן של צדיקים", "ועמך כולם צדיקים". הקב"ה דומה לאב שחקוקה לפניו צורת בנו הקטן לפני שנולד. ומאחר ששורש נשמות ישראל הוא בבחינת "בצלמנו כדמותנו", לכן ה' יכול לומר בפשטות: "נעשה אדם". זהו עם ישראל עם סגולה, שהקשר בינו לבין הקב"ה הוא קשר הדדי כשיש השפעת גומלין ביניהם.

פרשת כי תבוא מדברת על מצוות ביכורים. יהודי "חלק אלוקה ממעל ממש", לכן לא רק מה שקיבל מה' שייך לה', אלא הוא עצמו שייך לה'. לכן מקומו של יהודי הוא בבית המקדש כביכורים.

משנימול אברהם ונפרדה הערלה מן היסוד, אין אומות העולם מקבלים חסד מלמעלה. אברהם אבינו נעשה "אב המון גויים" – אב ומושל עליהם, (עם זאת, נשאר אב לארם, שהרי"ש לא זזה ממקומה). כל האומות ממליכים את אברהם עליהם לנשיא אלוקים ולקצין, (דוגמת יוסף שנעשה אב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים). בברית המילה של אברהם מתחיל עם ישראל להיות "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".

כאשר ילמדו בכל יום פרשה חומש עם רש"י, ביום ראשון עד שני, ביום שני עד שלישי וכו', וילמדו בכל יום גם את השיעור תניא כפי שנחלק לימות השנה על-ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר, ויאמרו בכל יום אחרי התפלה את התהלים היומי כפי שנחלק לימי החודש, יקויים העניין ד"ויהי חתת אלקים על הערים", ויהיה "ויסעו", שיסעו מתוך מנוחה לארץ ישראל בגאולה האמיתית והשלימה.

שרש עבודת הלויים היא מקו השמאל – בינה, גבורה והוד – אהבה כרשפי אש, הנמשכת מלמטה למעלה בבחינת "רצוא" שלמעלה מעבודת הכהנים – אהבה כמים, הנמשכת מלמעלה למטה בבחינת "שוב". אלא שהעולם כפי שהוא היום אינו כלי להכיל מדרגה זו של ה"גבורות", לכן היום הלויים טפלים לכהנים; אולם לעתיד לבוא כשהעולם יתעלה, הלויים יהיו כהנים והעיקר.

ר' לוי יצחק מברדיטשוב על ספר התניא: איך אפשר להכניס אלקים גדול כל כך בספר קטן כל כך?! ורבי זושא אמר, שעם ספר התניא יצאו לקראת משיח צדקנו, שממנו תבוא הגאולה. וכדברי הרבי הריי"צ שאמר, ספר התניא הוא תורה שבכתב בתורת החסידות (=פנימיות התורה), והלימוד בו כלימוד חומש. וכמו חומש, שלומדים בו גדולים וקטנים, ואף בן חמש שנים למקרא, וכל אחד מבין לפי ערכו, כך כל אחד צריך ללמוד תניא לפי ערכו.

אדמו"ר הזקן הפליא לעשות שכתב את ספר התניא, ספר השוה לכל נפש, שבו ועל ידו ימצא כל אחד את מקומו בעבודת ה' הפרטית הקשורה אליו. ואף שבדרך כלל אין להחליף הדרכה אישית בשום ספר, ספר התניא יוצא דופן מכלל הספרים, שיכול להיות תחליף להדרכה אישית ויחידות.

בינוני – אין לו עבירות כלל, אפילו לא עוון ביטול תורה. אך יש לו יצר הרע, שהרע שבו בתוקפו ובגבורתו כתולדתו ואין הוא מואס בו – לבו חומד ומתאוה תאוות עולם הזה, אך הוא מושל ברוח תאוות לבו. לפי שכאשר יצר הרע מתעורר בו, הוא נלחם בו ומנצחו, ואין הוא רשע אפילו שעה אחת, כי הרע שנמצא בו בכח אינו יוצא לעולם אל הפועל. אך אהבתו לה' מתעוררת רק בשעת התבוננותו בגדולת ה' בזמן התפילה וכיו"ב.

הנשמה היא, כביכול, הקב"ה שנעשה "נברא" (יש). ומבחינה זו יהודי הוא הנברא היחידי שבמהותו ועצמותו הוא הקב"ה בעצמו, שהרי הנשמה היא בעצם הקב"ה, ורק בחיצוניותה היא "נברא". יהודי הוא חלק מה' ולא רק חלק מן העולם. ובעצם היהודי הוא מעל העולם.

עשר כחות הנפש הם מעין לבושים לנפש. אמנם ביחס ללבושי הנפש: מחשבה, דבור ומעשה, הנפרדים יותר ממהות הנפש, כחות הנפש נחשבים למהות הנפש עצמה, אם כי ביחס לנפש עצמה הם נחשבים לכלים ולבושים. לכן עשר הספירות נקראות גם תיקונים.

מחשבה, דבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה הם ה"לבושין דקדושה" של הנפש האלוקית המורכבת מתרי"ג אברים – הם כלי הביטוי והגילוי למהותה המיוחדת. כשאדם (אותיות אדם מרמזות למחשבה דבור ומעשה) מקיים תרי"ג מצוות במעשה, ולומד תורה, שהיא פירוש התרי"ג מצוות והלכותיהן המתפרטות לאין סוף פרטים בדבור, ומשיג עד כמה שאפשר בפרד"ס התורה במחשבה, אז יש שלימות בלבושים.

כל מי שאין בו ביטול לה', כל מי שאינו בטל למקורו, ויש לו הרגשה מוטעית שהוא "דבר נפרד בפני עצמו", אינו נכלל בצד הקדושה, אלא בצד האחר, בסטרא אחרא, הנקראת קליפה, על שום שמכסה על האמת שה' הוא חיי החיים שלנו, ושאין עוד מלבדו (דברים ד לה).

לקליפת נוגה השפעה תמידית על גוף האדם, על נפשו הבהמית המלובשת בדמו ועל מדותיו הרעות והטובות, והיא פועלת בהם שינוי. כשפעולותיו לשם שמים, היא מעלה אותן לקדושה וכשכוונתו למלא את תאוות נפשו, היא מורידה אותן לשלש הקליפות הטמאות. כך למשל בעניין האכילה יש טוב ויש רע. הרע הוא כשאדם אוכל אכילה גסה ובתאוה, ומוריד את קליפת נוגה לשלש הקליפות הטמאות, שאין בהן טוב כלל. אולם כשהאכילה היא לצורך גבוה (=לשם שמים) היא טובה והכרחית.

עניין המצוות קשור בזה, שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים, ועלינו הוטלה המשימה להכין את הדירה, על ידי עבודת הבירורים, על ידי הפרדת הטוב מן הרע (=הקליפה) והעלאת ניצוצות הקדושה. עלינו לנקות את הדירה ב"סור מרע", ולקשט אותה ב"ועשה טוב". אם העבודה נעשית כדבעי – מה טוב! ואם לא – לפי גודל הפגם, כך היא רמת המירוק והזיכוך.