בפרק זה נלמד על ידי מאמר מעץ חיים את מעלת המצוות המעשיות דווקא שדווקא על ידי ביצוע רצונו יתברך כפשוטו גורם לייחודים עליונים.

אהבה ויראה נמשלו לכנפיים של העוף המיועדות לעזור לעוף לפרוח ואילו עבודת השם ככל שתהיה שלמה ללא אהבה ויראה אין היא פורחת למעלה.

אגרת זו מסיימת את החלק אגרות הקודש שבתניא החלק הרביעי ובה מברך רבנו על הסדר המסודר שנוסד בענייני צדקה בקהילות ועיירות ישראל ומשבח את העושים ואת המעשים היינו הגורמים לעושים לעשות ואף על פי כן ישנה מעלה כשהאדם עושה מעצמו ולא כשמעוררים אותו על כך.

כאן יתבאר מעלת דיבוק חברים ומעלת האהבה בין יהודים וממשיל זאת רבנו ללב ואברים שהשכינה היא כנסת ישראל נמשלה ללב ואילו יהודים בני ישראל נמשלים לאברי הגוף ואם יש קלקול בחיבור האברים דבר זה משפיע על זרימת הדם לאברים.

כבר נתבאר בפרק כא על מעלת רוב המעשה ולא גודל המעשה כאן ממשיך רבנו לבאר נקודה זו ומדגיש שבוודאי אסור לפחות מהצדקה של שנים עברו אלא יש להוסיף יותר ויותר.

בפרק זה בו אנו מתחילים ללמוד מבאר רבנו את מעלת לימוד ההלכות של התורה הנדרשים לקיום מצוותיו יתברך שבהם ועל ידם דווקא מתגלה הרצון העליון.

אנחנו צריכים להיות גם יעקב וגם עשיו. מצד אחד ללכת עם התורה עד הסוף וללא פשרות, כמו יעקב אבינו. איש תם יושב אוהלים שלא נתן לעולם הזה להפריע לו בפיפס. וזה ההתחלה והבסיס של כולנו. מצד שני, כשיוצאים החוצה, צריך לבוא במצב של "יודע ציד". לצוד ציד ולהפוך אותו ל"מטעמים" כפי שעשה עשיו לאביו יצחק.

בהמשך לפרק הקודם בו מבאר רבנו לחסידים לאחר הסתלקות רבי מנחם מענדל מויטבסק את הנחמה שישנה בהסתלקות צדיק. ממשיך רבנו באגרת זו שנכתבה לרבי לוי יצחק מברדיטשוב לנחמו על הסתלקות בנו שמיתת צדיקים מכפרת על כל הדור.

יש נגלה ונסתר בתורה. הרעיא מהימנא שבזוהר כותב שהנגלה הוא עץ הדעת טוב ורע והנסתר הוא עץ חיים וכדי שלא נחשוב שהדבר כפשוטו מעורר רבנו באגרת זאת שכל התורה כולה נקראת עץ חיים אלא שבתורת הנגלה ישנה התלבשות השכינה בעץ הדעת טוב ורע ולכן ישנם דינים של איסור טומאה ופסול, ואילו הנסתר שבתורה הוא התלבשות השכינה בעץ החיים.

באגרת זאת מבאר רבנו איך שהכול בא מאיתו יתברך הכול מהשם יתברך, ממילא אין מקום לכעס כלל אם עשה מישהו משהו כנגדך דע שהכול מאיתו יתברך אלא שההתגלות יכולה להיות בגלות בתוך האדם הרע או אפילו גוי המדבר ועושה ומפריע לך בעבודת השם וממילא מובן שאין כל מקום למידת הכעס.

אגרת זו באה לגזור גזירה על הציבור. וגזירה שהציבור יכול לעמוד בה והיא שלא לשוח שום שיחה או דיבור לבטלה מהרגע שהחזן שליח הציבור מתחיל את התפילה עד אמירת הקדיש האחרון שבסיום התפילה בשחרית מנחה ומעריב.

באיגרת זאת מעורר רבנו הזקן כי עשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם ולא רק כשעוסקים בתורה אלא על כל עשרה מישראל המתכנסים השכינה באה ושורה שם ואם חס ושלום עוסקים בדברים בטלים הרי השכינה נמצאת בגלות איתם בתוך הדברים בטלים שלהם לכן מעורר רבנו להתחזק בלימוד תורה מתוך עשרה דווקא.

באיגרת זאת מתאונן רבנו על החסידים שבאים לשאול עצות גשמיות באומרו איפה מצאתם להיות מנהג לשאול לחכם בעצה גשמית מה לעשות בענייני העולם כי שאלה כזו צריכים להפנות לנביאים ולא לחכמים. ומסיים רבנו את האיגרת באריכות הביאור כיצד לפעול התעוררות ביראת השם ובקבלת ייסורים מתוך אהבה.

בפרק זה מעורר רבנו הזקן את הזריזות בנתינת הצדקה ומוסיף ביאור על מעלת נתינת צדקה בפעמים רבות מאשר בפעם אחת.

בפרק זה נלמד אחד מהיסודות הנפלאים של תורת החסידות והוא עמוק מאד והעניין הנלמד כאן שדווקא הגשמיות התחתונה והכי למטה מבחינה רוחנית דווקא היא נוצרה מעצמותו ומהות יתברך כי כדי לברוא דבר הנראה נפרד לגמרי מעצמותו יתברך, רק בכוח עצמותו יתברך לברוא דבר זה שנקרא יש מאין. מכאן ניתן להבין חשיבות קיום המצוות המעשיות בדברים גשמיים דווקא.

בין עולמות האין סוף לבין העולמות המוגבלים עד לעולם התחתון שלנו שאין תחתון למטה ממנו יש ממוצע המחבר ביניהם והממוצע זהו התורה שמחברת בין האור האין סופי לבין הנבראים המוגבלים.

כָּל אָדָם נִבְרָא שׁוֹנֶה מֵחֲבֵרוֹ בְּחִיצוֹנִיּוּתוֹ וּבִפְנִימִיּוּתוֹ, אוּלָם הַתּוֹרָה מְלַמֶּדֶת אוֹתָנוּ לְהִתְאַחֵד וּלְהִתְכַּלֵּל זֶה בָּזֶה. כַּאֲשֶׁר מַכְנִיסִים אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְתוֹרָתוֹ לְחַיֵּינוּ, אָנוּ עוֹלִים מִדַּרְגָּה לְדַרְגָּה עַד לְדַרְגָּה שֶׁלֹּא נִכָּר הַהֶבְדֵּל בֵּינֵינוּ, אֶלָּא רַק הָרָצוֹן הַמְּשֻׁתָּף לַעֲשׂוֹת אֶת רְצוֹן אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.

שני מיני אהבה באהבת השם: "אהבה בתענוגים" של צדיקים, שלא כל אדם זוכה לכך כי זהו בבחינת "עבודת מתנה אתן את כהונתכם", והשנית היא אהבה שהנפש מתאווה ומשתוקקת לדבקה בה' יתברך, והריחוק מהשם רע לה מאד, ואהבה זו היא מסותרת בלב כל איש ישראל ואנו מתפללים לבורא יתברך שיוציא ממסגר אסיר ותתגלה אהבה זו בכל ישותנו.

בשבח מעלת הצדקה – "רחבה מצותך" – ולא מצותיך לשון רבים אלא מצותך היחידה שהיא מצוות הצדקה המשמשת ככלי רחב ושטח נרחב להתלבש בה אור אין סוף ברוך הוא.

אגרת זו נשלחה לקהילה מסוימת שהוכתה בפרנסתה והחלה מתוך הכרח לקמץ בנתינת הצדקה. והרבי מעורר אותם להמשיך לתת צדקה ובהרחבה.

אנו מרבים להשתמש בביטוי "הספירות העליונות". שמהם משתלשל למטה העשר ספירות בגוף האדם ולהבין מעט משמעותם והוא על ידי שכתוב "מבשרי אחזה אלוקה" שעל ידי בשר האדם ניתן להבין את הנמשל העליון בספירות הקדושות.

ארץ ישראל היא כנגד הארץ העליונה הנקראת "ארץ החיים" ושם מאיר אור חדש כל שנה ומתחדש בראש השנה וגילוי האור נעשה על ידי מעשה התחתונים ובזכות תשובתם בראש השנה ועשרת ימי תשובה.

"מה רב טובך שצפנת ליראיך" הטוב והחסד הרב נמצא אצל הירא את השם באופן מוצפן ונעלם. וזאת משום היות שורש נשמתו מצד הגבורה והיראה. אולם יהודי צריך להיות מאוזן מחסד וגבורה ושתיהן צריכות להיות בגלוי ולא מוצפנות ונעלמות.

והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח. מה ההבדל בין שלום לביטחון? על פי מאמר רבותינו זיכרונם לברכה בפירוש "עושה שלום במרומיו" שלום בא לחבר בין שני דברים הפכיים, בין אש ומים, וזה נעשה על ידי מידת הרחמים המאזנת בין חסד וגבורה. אבל כשיש צורך לביטחון דהיינו כששני הצדדים מנוגדים ונפרדים זה מזה אזי נדרש משהו נעלה יותר ואז צריכה להיות פעולה שאינה מעשה אלא עבודה וכדלהלן.

אגרת זו עוסקת בחיזוק האמונה שאין רע יורד מלמעלה והכול טוב באמת וראשית הכול שישמח האדם בכל עת ובכל שעה על כל הטוב אשר גמלנו בורא העולם ויקפיד האדם לחיות באמונה שלמה בהשם המחיה והמהווה אותנו בכל רגע תמיד ומטיב עמנו בכל עת. ממילא המאמין לא יחוש משום ייסורים הבאים עליו מכל ענייני העולם הזה.

מפרשת חיי שרה לילדים לומדים שרבקה הדליקה נרות שבת בהיותה בת שלוש שנים. ומכאן הוראת הרבי לכל בנות ישראל להתחיל להדליק נרות שבת מגיל 3 שנים.

בפרשת חיי שרה מסופר על קטורה זו הגר. אמנם היה שלב שקטורה חזרה לגילולי בית אביה, אבל מכיוון שספגה מאברהם את האמונה בא-ל אחד, עשתה תשובה וחזרה אליו ואל האמונה בה'.

למרות שאנו לא שלמים ובכל זאת עושה איתנו הקדוש ברוך הוא חסד חינם, כך גם אנו נדרשים להתנהג במידת הרחמים ולפנים משורת הדין.

בפרק זה מובא התמצית של הנהגה החסידית של לפנים משורת הדין דהיינו עשיית הצדקה באופן נעלה. כי לא רק אם יש לך הרבה תן לצדקה אלא אף אם יש לך מועט עשה בשביל הצדקה באותה מידה שאתה עושה בשביל עצמך.

אף אגרת זו תעסוק במעלת הצדקה ויתבאר איך שייך לשון זריעה בצדקה כמו שאומרים זורע צדקות מצמיח ישועות, וכדלהלן.

פרק זה יבאר את דבר התפילה: "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו" להבין מהו חלק ומהו גורל.

אף אגרת זו תעסוק במעלת מצוות הצדקה ובאה בהמשך למה שנתבאר בפרק הקודם. ועוד יתבאר שמבלי צדקה אי אפשר לעורר רחמים עליונים לעולם הזה וכדלהלן.

אגרת זו תעסוק במעלת מצוות הצדקה ויוכיח רבנו שבימינו אלו בעקבתא דמשיחא מעלת הצדקה אף על לימוד התורה וכדלהלן.

הפרק יעסוק בביאור הפסוק "צדק לפניו יהלך" על ידי ביאור הפסוק "לך אמר ליבי בקשו פני את פניך השם אבקש" שישנה באהבת השם בלב היהודי שתי דרגות ברצון הלב, פנימיות וחיצוניות. בחיצוניות רצון הלב, האדם יכול לפעול בעצמו אהבה זו. אך לאהבה גדולה של פנימיות רצון הלב נדרשת עבודה גדולה כי היא בבחינת גלות בליבו של היהודי ואינה יוצאת מגלות אלא בכוחו של הבורא יתברך.

בפרק זה יבאר רבנו את גודל מעלת מצוות הצדקה בהיותה שונה משאר המצוות, אגב יתבאר שבעולם הזה אין אפשרות כלל להעניק שכר אמיתי פרט למצוות גמילות חסדים, עליה נאמר: "שאדם אוכל פרותיה בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא". מדוע?

בקשת רבינו שלמרות גודל סבלו במאסר וממילא גודל השמחה בשחרור מהמאסר, לבל ירום לבבם של חסידים להתנשאות מעל מנגדיהם אלא לשמוח מתוך תודה והודיה להשם הבאה מהכנעה וענווה.

אגרת זו מדברת במעלת מנהג חסידים, מנהג שנהוג עד ימינו – לחלק את התלמוד בין לומדים רבים ומסיימים בלימוד את כל הששה סדרים של מסכתות התלמוד בכל שנה ושנה, במעלת לימוד הלכות מעשיות ועבודת השם בהתבוננות בגדולת הבורא יתברך ובעניין תפילה במתינות.

על ידי הייסורים הקלים שעובר אדם כאן בעולם הזה, הוא ממרק את הנפש ומזה יבוא לידי שמחה עצומה בהיותו מתנקה ומתכפר לו ומתמרק מכל עוונותיו.

בפרק הנוכחי מסביר רבנו שיש אפשרות שהשמחה וההכנעה יהויו שניהם כאחד, למרות שהן שתי תנועות הפכיות. וזאת משום שכשהן באות משתי סיבות נפרדות יש ביכולתן להיות כאחד.

סדר העבודה הנדרש מבעל התשובה הוא ללכת מחיל אל חיל מלמטה למעלה מעבודת התשובה של תשובה תתאה לעבודת התשובה של תשובה עילאה הכל צריך להיות בסדר מסודר.

בפרק הנוכחי ממשיך רבנו לבאר שהאהבה והיראה הנדרשים לתשובה עילאה היינו מתוך התבוננות שכלית ולא באהבה ויראה טבעיים מתכונות נפשו הנולדות אתו. והחיבור של ה"א עליונה עם יו"ד של שם הוי"ה ברוך הוא הנקרא אתדבקות רוחא ברוחא בייחוד נפלא ועצום היינו מתוך עבודה ויגיעה ולא בדרך של טבע נפשו.

בפרק הנוכחי נלמד על שני שלבים נוספים בעבודת התשובה מלמטה למעלה מתשובה תתאה ועד לתשובה עילאה. בשלב ראשון על החוטא לנקות נפשו מהפגמים שנוצרו בעקבות החטא או החטאים וזאת לאחר שלבו כבר נשבר בקרבו. והשלב השני להשיב את הנפש למקורה ושורשה דבר שמוגדר כתשובה עילאה.

בפרק הנוכחי יבאר רבנו שתי דרכים להחזיר את נשמתו לשורשה ומקורה ולהשיב את הה"א תתאה למקורה על ידי תשובה.

רבים מאתנו מכירים את הסיפור של ש"י עגנון "מאויב לאוהב". בסיפור מתאר עגנון את מאבקו עם הרוח, את רצון הבנייה שלו מול רצון ההרס של הרוח. שרק על ידי עבודה יסודית בהתמדה ניצח את הרוח. סיפור זה יכול להיות משל למלחמתנו עם כל אויבינו מבית ומחוץ.

משמעות הביטוי "אודך ה' כי אנפת בי", בחינת הודאה דוקא, כי הודאה היא הסכמה לדבר המנוגד לסברתו של אדם, ושייך רק לדבר פלא שלמעלה משכל האדם, על דרך מה שכתוב: "אודה שמך כי עשית פלא". והכונה בזה לאריכות הגלות שהוא דבר פלא ו"אינו מושג בשכל כלל, זהו מכלל במופלא ממך אל תדרוש"

לאחר שיצאו ישראל לגלות ושכינה עימהם, יכולה להיות השפעה לנשמת היהודי מהיכלות הקליפות ולכן יהודי אינו נכרת ממש בחמישים או ששים שנה אלא ניתן לו החיות מהקליפות ליותר זמן. אלא שחסרון זה בהיותן מקושרים דרך הקליפות והסטרא אחרא מאפשר גם לתקן את המצב ביותר משך זמן.

למרות שגופו של היהודי זהה לכאורה לכל הנבראים שנוצרו מדיבור לעומת נשמה שנוצרה בניפוח במאמר "נעשה אדם" אף על פי כן מבאר לנו רבנו בפרק הנוכחי שגם כניסת הנפש לגוף נעשית ברוח פיו יתברך כבניפוח. וכשם שבניפוח אם יש דבר החוצץ לא ייכנס הרוח כך הגוף אינו חוצץ לפניו יתברך. וכניסת הנפש לגוף נעשית על דרך משל כבניפוח.

ביאור עניין התשובה כפי שרבנו מלמדנו בדרך תורת החסידות החב"דית.

בדורנו כשאין אנו בריאים כמו בדורות הקודמים נאלצים אנו לא להתענות על כל חטא וחטא כפי מספר הפעמים וסכום התעניות עולה לשנים רבות ואין בכוחנו לצום. על כן העיצה לחלש הרוצה להתענות לפדות את הצומות והתעניות בצדקה.

ה"מודה אני" קאי על ה"יחידה שבנפש", אבל עוד לפני כן ישנו "כשניעור משנתו", שזהו התגלות עצם הנשמה שלמעלה גם מ"יחידה", שזוהי עצם המציאות של יהודי. "מודה אני" הוא כבר תנועה של דיבור (או אפילו מחשבה) שבאה אחרי עצם מציאותו. אך עוד לפני כן ישנה ההתגלות של עצם מציאותו, ורק העצם, בכך שניעור משנתו, וכבר בנשימת האוויר הוא מרגיש מיד, עוד לפני ה"מודה אני", את עצם הנשמה, שהיהודי הוא דבר אחד עם הקב"ה.

בפרק זה יתבאר מעלת התענית לכשעצמה הבאה לאחר התשובה והיא כקרבן ודורון הבא לרצות את המלך לאחר הסליחה, משל למה הדבר דומה לאחד שכעס על חברו ושלח לו שליחים לפייסו ואכן נתפייס לחברו כשיפגשו השניים מיד לאחר הפיוס יביא האחר מתנה או מחווה כל שהיא לרצות את חברו. ועוד יסביר רבנו שישנה מעלה סגולית בתענית בהיותה מעוררת את הרצון העליון.

פרק זה מתחיל בעיסוק בשלושה חילוקי כפרה על סמך הברייתא שבתלמוד, משם רבנו מזכיר את קביעתו כי עיקר התשובה היא עזיבת החטא.

על כל אחד מאתנו לשאול את עצמו ללא הרף: "אייכה?", האם היום אני שייך לרבי והולך יחד עמו קדימה לאן שהוא מוליך אותנו. או שמא אני נותר מאחור, עם כל ה"פעקליך" שבהן הדברים הטובים והישרים והאמיתיים והנכונים, אלא ש…

לא רק רצונו וחכמתו, בינתו ודעתו ומידותיו הקדושות הכל אחד, והצמצום אינו כפשוטו אלא רק בגילוים, וכל זה למען הנבראים ואינו באמת לאמיתו. ואפילו הבריאה כולה אנו משתמשים בביטוי לומר שנבראו בעשרה מאמרות משום שכך עלה ברצונו יתברך לברוא את העולם בכ"ב מיני המשכות כמו כ"ב אותיות היוצאות מחמשת מוצאי הפה, אך יכולה להתעורר שאלה. אז איך יש ריבוי עצום כל כך של נבראים מכ"ב מיני המשכות לעולם?

לא רק המידות והספירות נקראות בשמות למען הברואים, אלא גם העשרה מאמרות שבהם נברא העולם וממנו השתלשלו המידות חסד וגבורה וכדומה, שנאמרו כדי להוות ולהחיות ולקיים את הנבראים, גם עשרה מאמרות אלו אינם אלא לנבראים. אבל למעלה הכל אחדות פשוטה ואינה מורכבת ואין הוא מתרבה או משתנה.

כל מידותיו של הקדוש ברוך הוא הנקראות בשם ספירות, מתחלקות לעשר ספירות אורות וכלים, כל זה לגבי הנבראים בלבד. שמשום שהנבראים מקבלים חיותם וקיומם על ידי אותם העשר ספירות ובעיקר השבע מידות, כגון חסד, גבורה ורחמים ועוד. אבל לגביו יתברך אינם נקראים בשמם אלא הם בטלים במהותם כביטול אור השמש בשמש.

רבינו ממשיך לבאר את ההבדל בין נבראים לבורא, שבעוד אצל הנבראים מדרגת החכמה היא הראשית לכל סדר השתלשלות המורכב מחמשה חלקים מוחין ומידות, מחשבה, דיבור ומעשה. לגבי הקדוש ברוך הוא החכמה נחשבת כדרגה התחתונה (עשייה) וגם זה רק כדי לשבר את אוזנם של השומעים. וכפי שיתבאר בהמשך.

בפרק זה מתחיל מהלך נוסף שימשך אף לפרקים הבאים עד לסיום שער הייחוד והאמונה. ויעסוק בהבנת העניין, שיש הבדל גדול בין הבנת הנבראים מפני הצמצום לבין ההגיון האלוקי.

לגבי הנבראים יכול להיות ייחוד עליון ותחתון כי כשהם במקורם קודם שנבראו הרי שם הייחוד הוא עליון ואין הנבראים תופסים מקום אלא הם בביטול כביטול אור השמש בשמש, ואילו למטה לאחר הצמצום שנעשה למען הנבראים ולמענם בלבד, שם ישנו ייחוד תחתון.

גם למטה אין הצמצום כפשוטו, כי בקדושה אין המידות נפרדות זו מזו אלא הם באות בהתכללות אחת עם השניה. משום שבקדושה לא נפרדים מהשורש והמקור. ושורשן אחד.

המאמר המוסגר שהחל בחצי ריבוע לקראת סוף פרק ד' ממשיך לאורך כל הפרק הנוכחי, עד לסופו. בו ממשיך לבאר רבנו הזקן את השאלות המרכזיות שנוצרו ממאמר המוסגר האמור.

מידת הגבורה וכוח הצמצום של הקדוש ברוך הוא גורמת לשאת שני הפכים. מצד אחד המקור נמצא מחובר לנברא, והנברא לכאורה היה צריך להתבטל במציאות. ואף על פי כן עשה השם לנו שהנברא לא ירגיש את המקור, כדי שיראה בעצמו כאילו הוא מציאות נפרדת.

הנברא אינו מציאות לעצמו והוא בטל לגמרי למקורו ושורשו, שזה הוא דבר השם המחייה והמהווה אותו תמיד. ומה שהנברא נראה כמציאות נפרדת, זה מפני שבעיני הבשר שלנו אין אנו יכולים לראות את המציאות האמיתית, והיא הדבר השם המחייה והמהווה אותנו תמיד. אין אנו רואים את הסיבה אלא רק את המסובב, לא המקור אלא התוצאה.

בפרק זה יבאר לנו רבנו הזקן שהכוח האלוקי המחייה את הנבראים היינו אותיות הדיבור של עשרה מאמרות שבהם נברא העולם חייבות להיות תמיד בנבראים, כי ברגע שייפרד דבר השם מהנברא ויחזור למקורו, הנברא יתבטל ממציאות לגמרי, הוא פשוט יפסיק להיות קיים, כי החיות האלוקית צריכה להיות בכל רגע, כדי להוות את הנברא ולא רק להחיותו שלא יחזור להיות אין ואפס כמו קודם ששת ימי בראשית.

בפרק זה נלמד על ייחודו ואחדותו יתברך שהבריאה אינה דבר נפרד מן הבורא אלא הוא מחייה ומהווה אותה בכל רגע ורגע וכל פרט ופרט בבריאה מתקיים בזכות מאמרו של הקדוש ברוך הוא והכוח האלוקי הנקרא "דבר השם" הוא המחייה ומהווה את הנברא ללא הפסק כלל.

פרק זה הנקרא בשם "חנוך קטן" משמש כפתיחה לחלק זה של ספר התניא הנקרא "שער הייחוד והאמונה". חינוכו של ילד קטן נועדה להחדיר בו את האמונה הנאמנה והטהורה בבורא העולם. ולכן כהקדמה לשער הייחוד והאמונה יתבאר דרך החינוך של קטן באמונה והקניית ההרגלים הטובים בעבודת השם.

אברהם אבינו הוא הראשון משלושת אבות האומה (אברהם יצחק ויעקב). ענינו של אברהם אבינו יבואר בפרקים שלהלן.

אֶפְשָׁר וְצָרִיךְ לְחַנֵּךְ כָּל יֶלֶד יְהוּדִי, אַף כְּשֶׁהוּא בְּגִיל אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ שָׁנִים, לִדְרֹשׁ בְּתֹקֶף, וּלְהִתְחַנֵּן בִּדְמָעוֹת מִתּוֹךְ אִכְפַּתִּיּוּת עֲצוּמָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְגַּלֶּה אֵלֵינוּ, כְּמוֹ שֶׁהִתְגַּלָּה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ.

הקב"ה היושב בשמים ברא עולם תחתון שאין תחתון למטה ממנו, אבל הוא הקדים רפואה למכה וברא דרך להגיע אליו.

בפרשתנו מספרת התורה על אברהם כי הוא זקן ובא בימים. מדוע ראתה התורה לנכון לחזור על הביטוי בוורסיה אחרת? אנחנו יודעים מה זה זקן, מדוע יש צורך לציין כי הוא גם "בא בימים"? הנחת העבודה היא כי אין מילה מיותרת בתורה ואין חזרות מליציות לצרכים ספרותיים. כל תג ופסיק- הוא שיעור.

יש שיאמרו אתה מדבר בכזו הערצה אולי אפילו עיוורת על רבינו הזקן בעל התניא, כי אתה משוחד היות וחסיד חב"ד אתה! להם אומר שההיפך הוא הנכון אני מדבר בהערצה וכבוד נפלא על כבוד קדושת רבינו הזקן רבי שניאור זלמן מלאדי בעל התניא והשולחן ערוך כי הנני מעריצו מאד ולכן בחרתי להיות חסיד חב"ד.

יש אומרים שניתן לזהות חסיד חב"ד מקילומטר, והסיבה כי אצל חסידי חב"ד הנהגות ומנהגי החסידים באים במוחצן בהנהגתם. ולכן כשתראה חסיד חב"ד יורגש בכל ישותו את הליכות החסידים ומנהגי החסידים.

במסגרת פרק זה נעסוק בחמש יצירות תורניות מתוך מכלול מסכת חייו הכבירה של רבנו הזקן על מנת לקבל איזה מושג ולו מועט על גדולת האיש.

במסגרת זו נעסוק בעיקר לחביבותא דמילתא מתוך הערכה והוקרה לרבנו הזקן בעל התניא במספר נקודות המלמדות על הכלל של תורת החסידות.

ספר התניא נדפס לראשונה ביום כ' כסלו תקנ"ז בחיי בעל התניא בחמשה עשר אלף העתקים. בהדפסה זו נדפסו רק שני החלקים הראשונים של התניא מה שנקרא "לקוטי אמרים" ו"שער הייחוד והאמונה". בשנת תקנ"ח נדפסו עוד חמשת אלפים העתקים, ובשנת תקנ"ט – עשרים אלף העתקים, סה"כ ארבעים אלף העתקים. מאז נדפסת מידי שנה כמות נוספת של אלפי ספרים.

הוד כבוד קדושת אבותינו רבותינו הקדושים, והחסידים הראשונים וזקני החסידים שבכל דור ודור, התייחסו לספר התניא על דרך אותה הדרת הקודש שמתייחסים לספר החומש.

רבינו הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא והשולחן ערוך, הוא דור שביעי למהר"ל מפראג מזרע דוד המלך חי וקיים. מרגע לידתו ניכר היה בו מאמר חכמינו זיכרונם לברכה: "בוצין בוצין מקטפיה ידיע".

בפרק זה יסכם רבנו היכן קודש הקודשים בעולם הזה הגשמי, היכן היה בבית המקדש הראשון והשני והיכן הוא עתה בזמן הגלות כשאין לנו בית המקדש, אך במהרה יבנה.

בפרק זה ממשיך רבנו במהלך הזה ויבאר את ההבדל בין אלוקות לבין העולמות ואפילו עולמות עליונים ורוחניים לאור המשל המוזכר מהנשמה המתלבשת באברי הגוף.

בפרק זה יובא הסבר על דברי הינוקא שהובאו בפרק לה' על הפסוק "החכם עיניו בראשו" מבאר הינוקא שהחכם צריך לתת את עיניו שלא יחסר השמן בפתילה שעל ראשו, כמו שאמר שלמה המלך: "ושמן על ראשך לא יחסר", למרות שכידוע ה"שמן" מסמל את ה"חכמה" כאן כוונת הינוקא למעשים טובים דהיינו עשייה בפועל ממש.

בפרק זה נעסוק בדרגת אהבה חדשה והיא הנקראת "כלות הנפש". דהיינו אין האוהב מרגיש מציאות לעצמו, רק שאינו חפץ להיפרד מהבורא יתברך ומתוך תשוקתו להתקרב אל הבורא הוא מרצה ומרווה את צימאונו בקיום מצוותיו יתברך.

כשם שהקדוש ברוך הוא עשה הכול מתוך אהבתו הרבה לעמו ישראל למנוע מהם את כל המניעות והעיכובים בעבודת השם, כך על יהודי כמים הפנים אל הפנים לעשות הכול כדי לסלק את כל המונע והמפריע מצדו הוא.

בפרק זה יבאר רבינו את מהות הצמצום בשני משלים ולמרות היותם שנים הם נמשל אחד.

בפרק זה ממשיך רבנו לבאר את הנקודה של יציאת מצרים ויוסיף ביאור שאין יציאת מצרים סיפור ישן שהיה לפני למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנה אלא היום ממש ובכל יום ויום ישנה יציאת מצרים ובהמשך אליו המשמעות של גילוי החיבה הנפלאה מאתו יתברך.

הָבָה נֵלֵךְ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ גַּם בְּרוּחָנִיּוּת, וּנְשַׁפֵּר אֶת מִדּוֹתֵינוּ וְנִחְיֶה בִּקְדֻשָּׁה. נַרְבֶּה בְּלִמּוּד תּוֹרָה לִשְׁמָהּ, נִתְפַּלֵּל בְּכַוָּנָה, וְנִשְׁתַּדֵּל לַעֲשׂוֹת מַעֲשִׂים טוֹבִים וְלִגְמֹל חֲסָדִים. עַד שֶׁנִּתְעַלֶּה יוֹתֵר וְנוּכַל לִכְבֹּשׁ גַּם אֶת אֶרֶץ קֵינִי, קְנִיזִי וְקַדְמוֹנִי, שֶׁבְּרוּחָנִיּוּת הַכַּוָּנָה הִיא לִשְׁלֹשֶׁת הַמֹּחִין: חָכְמָה בִּינָה דַּעַת.

עד עכשיו התבארו לנו דרכים שונות כדי לעורר את הדבר לידי פועל על ידי התבוננות המביאה להתעוררות האהבה והיראה המוסתרים בתעלומות ליבנו. בפרק זה מביא רבנו דרך נוספת ונפלאה ומכנה אותה דרך שהיא קרובה מאד מאד, דהיינו לא רק שהיא קרובה אלא קרובה מאד ולא רק שהיא קרובה מאד אלא היא מאד מאד קרובה.

כשאנו מקיימים מצווה כי אנחנו יודעים שיש שכר גדול בעקבותיה או כי ברצוננו להיות "מתוגמלים" בברכה, שפע הצלחה וטוב, אנו בעצם מקיימים את רצון ה'. בחיצוניות זה נראה כאילו הגוף שלנו נהנה מהשפע והברכה שקיבלנו אבל בפנימיות הנשמה נהנית מעצם קיום המצווה, וזה מה שחשוב.

נוסף למידת אברהם אבינו שהיא אהבה וחסד ונקרא "אברהם אהובי" ומידת יצחק שהיא גבורה ויראה ונקרא "פחד יצחק", ישנה דרך נוספת להגיע לעבודת השם נאמנה במידתו של יעקב אבינו מידת התפארת והרחמים "במידת אמת ליעקב".

שתי דרגות האהבה הנקראות "כברא דאשתדל" או "נפשי איויתיך", ברות השגה לכל בר ישראל.

פרק זה עוסק בהשלמת הביאור בסוגי היראה: יראה תתאה ויראה עילאה. בשתי דרגות באהבה: אהבת עולם ואהבה רבה. ובסדר הנכון בעבודת השם: מה קודם למה יראה לאהבה או אהבה ליראה.

בפרק זה נלמד כי הדרך הישרה להגיע לגילוי ה"אוצר של יראת שמים" הוא על ידי התבוננות והתבוננות זו נדרשת שתבוא ביגיעת בשר ויגיעת נפש.

בפרק זה נעסוק בכמה עניינים נפלאים המבטאים את הדרך בו יושגו אהבה והיראה.

יהודי מצפה לשבת כל ימי השבוע. כאשר הוא קורא את המזמור שאותו היו קוראים הלויים בבית המקדש הוא אומר: היום יום ראשון בשבת, היום יום שני בשבת וכו', כי כל יום הוא חי את השבת, וכל מה שהוא עושה בימי החול הוא עושה בשביל השבת.

בפרק הנוכחי ישלים רבנו את הביאור על עניין התיקון למצב עגום זה בו התורה והמצוות לא עלו למעלה לפני השם.

בפרק זה נעסוק בעבודת השם הנעשית מתוך אהבה ויראה טבעיים או נרכשים.

בפרק זה לאחר הקדמת סיכום עניין חשיבות הדיבור בפה במצוות הקשורות לדיבור כמו תפילה, ברכות ותלמוד תורה, ימשיך רבנו לבאר שאף קיום המצוות בכוונה (לא רק הדיבור) בעל חשיבות בעניין המשכת האור אין סוף בעולם.

בפרק זה יתבאר לנו מדוע המשכת אור אין סוף ברוך הוא נדרשת מפני היותה גם על הגוף ונפש הבהמית ואי אפשר להסתפק בלימוד התורה שהמשכת האור בה היא על הנפש הא-לוהית, ועד כדי כך שזהו תכלית כל בריאת העולמות.

בהמשך לפרק הקודם בו התבאר מעלת המצוות המעשיות בהיותן המקור להשראת השכינה בעולם ימשיך רבנו לבאר את התכלית והמכוון בבריאת העולם שיהיה כאן גילוי והארת האלוקות בבריאה.

מפרק זה עד פרק מ' מתחיל מהלך נוסף בספר התניא ובו יבואר בצורה מעמיקה את מהות הנשמה, מהותן של מצוות מעשיות ולימוד התורה, היחס בין גוף המצווה לרגש של מקיימה ומעל הכול תכלית בריאת העולם והדרך להשראת השכינה בתחתונים.

לקראת סיום המהלך שנתבאר בפרקים כט-לד מבאר לנו רבנו הזקן את השמחה הגדולה שיש ליהודי בהיותו מכון לשבתו יתברך.