ראש-השנה

עיקר עבודת התשובה – השיבה לשם היא לצאת מהגדרים הטבעיים שלנו. לא לטבוע בטבעים שלנו, לא להיכנע לטבע החיצוני שבנו אלא *לחשוף את המציאות הפנימית שהיא מעל הטבע*.

שְׁאֵלוֹת הַחִידוֹן 1. מָה מְבָרְכִים קֹדֶם הַדְלָקַת הַנֵּרוֹת בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה? 2. אֵיךְ מְנַצְּלִים אֶת הַדַּקּוֹת וְהַשָּׁעוֹת שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה מִחוּץ לִזְמַן הָאֲכִילָה וְהַתְּפִלָּה? 3. מָה אוֹמְרִים אִישׁ לְרֵעֵהוּ בַּלַּיְלָה הָרִאשׁוֹן שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה?…


חודש תשרי הוא חודש הבריאה והמשפט ובעיקר חודש של המלכת ה' עלינו, והוא משופע בחגים ובימים מיוחדים יותר מכל חודשי השנה

ערב ראש השנה הוא זמן מיוחד. מה עושים כל בית ישראל ביום זה, ומהי הנהגת רבותינו נשיאינו בערב ראש השנה? לקלוט ולהפיץ הלאה.

פרשת ניצבים קורין לעולם קודם ראש השנה המרומז במלת "היום". ועבודת ראש השנה (אתם נצבים היום) היא הכתרת הקב"ה למלך.

ראש השנה – קבלת המלכות. לכל חג הכח והיחודיות שלו. לראש השנה – לקול, לבקשה ולהתקשרות יש נימה מיוחדת – המלכת הקב״ה למלך עלינו!

חודש תשרי חודש עמוס בחגים גדולים לעם ישראל החל מראש השנה וכלה בשמחת תורה. לשם כך יש לנו חודש אלול חודש הרחמים להתכונן לראש השנה ושאר החגים.

הרבי הרש"ב היה מזהיר שבראש השנה, ביחוד, יבקשו ויעוררו רחמי שמים, מתוך בכייה והתעוררות פנימית, לתיקון המידות ולהנהגה במידות חסידיות.

"כשבאו החסידים לתפילת מנחה של ראש השנה, פשטו כולם את בגדי המשי ולבשו בגדים פשוטים. מאז הקפידו כי החסידים שנכחו במקום שלא ללבוש בגדי משי כל ימי חייהם".

והנה פתאום רואים שכ"ק אדמו"ר שליט"א מטפס על הגדר בכדי להיכנס לפנים הגן, וכשרצו לעזור לו, לא הניח, וכך עלה על הגדר וירד פנימה (כאשר הירידה מהגדר הייתה קשה יותר מהעלייה). מובן שאחרי כ"ק אדמו"ר שליט"א עשו כמותו כולם, זקנים וצעירים. כולם נכנסו פנימה ואחרי אמירת תשליך רקדו ושרו כמו בכל שנה.

"מה אני יכול לעשות, והלא גם מאות אלפי נשמות מחכות לו למעלה, ובכלל הן מחכות לזמן שיבואו מגן עדן לעולם הזה כדי שיגלה להן חסידות, את התורה שבעל פה הגנוזה בספר התניא. ואם כן, איך לא נחכה לו אנו, ובפרט כשהיום ראש השנה?!…"

בזכות שמיעת 'כתר' מרבי לוי-יצחק מברדיטשוב בימים הנוראים, היו נשים עקרות נפקדות וזוכות לתשועה.

"לנו" – סיים אדמו"ר הריי"צ – נוגע רק מלכות שמים בלי הגבלות…"

ואכן, לאחר האירועים הקשים באותה שנה, הבינו הכול כי כבר בראש השנה, בעת כתיבת הדין בזמן תקיעת שופר, חש הרבי בענני קטרוג התלויים ממעל, והוא התחנן על נפשו ועל נפש חסידיו…

החסידים יודעים ומשערים עד כמה נעלית ונשגבה היא עבודתם הקדושה של אדמו"רי חב"ד בליל ראשון של ראש השנה; כמה דמעות ובכיות הם שופכים בעבור כלל ישראל, כמה כוונות בתפילה הם מייחדים בלילה זה. והנה, הרבי לא שוכח את מצבה של ילדה קטנה שנפלה, ומפר את הכלל שלא לדבר, בהתעניינו אצל אביה לשלומה…

"הוא מקורב מאוד לרבי, וכשהרבי בוכה, בוכה גם הוא…"

"זלמניו, כשהוא אומר 'וידע כל פעול כי אתה פעלתו', הוא איננו זז מהסטנדר שלידו הוא מתפלל, עד שהסטנדר אכן ירגיש 'כי אתה פעלתו'…"

הפלא הוא, שאף על פי שהרבי מקבל הרבה פ"נים בערב ראש השנה, הוא זכר שלא קיבל פ"נ מחסיד פלוני…

לפתע פתאום אחזתני בהלה וקפצתי למטה. מאורע זה הציק לי עוד זמן רב, ורק כעבור שנים ארוכות נרגעה רוחי. היה זה לאחר שקראתי את דבריו של בנו, הרבי הריי"צ (קונטרס "ב' ניסן תש"י) שאמר…

השיב הרבי: אני התפללתי עם הסטנדר; התבוננתי בכך שהתהוות הגשמיות היא ממהותו ועצמותו יתברך.

זהו סיפורו הבלתי-מושלם של איתן. כיום איש אינו יודע את מקומו, לא רק בגשמיות. בוודאי הוא ממשיך להסתובב במעגלים רחבים סביב עצמו, בודק את נשמתו ונמלט; שוב בודק ועדיין נמלט…

סיפור זה סיפר הרב חיים גוטניק ע"ה בעצמו, מתוך התרגשות רבה. ואכן, במשך השנים היה לאחד מחשובי הרבנים באוסטרליה.

הצחוק נדם באחת. את מקומו תפסו הערכה והערצה. הכול מתפעלים מהמיומנות, מהרצינות, ומרוכזים בשמיעת הקולות המעוררים לקבלת מלכותו יתברך. הציבור מופתע. הם ציפו אולי לתקיעות חלקות, אבל לא לתמימות ולרצינות התהומית של ברוך. דבקותו הרבה למצווה הרשימה מאוד את המתפללים הקשישים.

והדמעות של אז והיום מתערבבות להן יחדיו בכדו של הקב"ה. וכך חיי נהפכו "מאפלה לאור גדול". וזהו הפירוש הפשוט של "יתרון האור מתוך החושך".

"שונה היה המצב כאן; הפעם מצאו את ההזדמנות לפרוק מעליהם את אשר העיק על לבם כל הימים. היו אלה תפילות מעומקא דליבא שבקעו מתוך לבבות שבורים, וזרמי דמעות פרצו מעיניהם בעת שפכם צקון לחשם אל צורם וקונם.

בעת תקיעת שופר אנו מזכירים את הברית שכרת הבורא עם אברהם אבינו בעת עקדת יצחק. על-ידי תקיעת השופר בטוחים אנו כי בורא העולם יזכור לנו את מסירות הנפש של אברהם אבינו ויצחק בנו, שנעקד על גבי המזבח, וכן את מעשי מסירות הנפש שנעשו בכל הדורות. בזכות אותן שעות גורליות, ייטיב לנו השם יתברך הכתיבה והחתימה לכלל ישראל כאחד, בגשמיות וברוחניות.

וכשמגיע ראש השנה, והוא רוצה מאוד בקרבת המלך, הוא מתחיל לבכות ולזעוק ללא מילים. קול צעקה פשוטה היוצאת מעומק הלב, בדמות תקיעת השופר. כשהמלך, הקב"ה, שומע את קול השופר, הרי הוא מתעורר ברחמים, ומקרב את בנו בחמלה גדולה ובאהבה אינסופית.

לפתע, אורו עיניו… הוא מצא את השופר מוטל לא הרחק מפסי ה"טרומאוואיי" (חשמלית), זו הרכבת הפנימית שנוסעת ברחובות העיר. בו ברגע חלפה במקום החשמלית. לבו קפא באימה. רק מילימטרים ספורים הפרידו בין השופר הנכסף לבין גלגלי החשמלית שהתגלגלו בקול רעש גדול, ורק בנס זו לא עלתה על השופר וריסקה אותו לרסיסים…

ולמי שעדיין רוצה עוד הוכחות שאנו על סף הגאולה ממש! הנה לפניכם סיפור על אדמו"ר הזקן בעל ה"תניא" וה"שולחן ערוך" מייסד תנועת חב"ד, שפעם אחת כאשר קרא בתורה את "פרשת פקודי" בבית הכנסת והגיע לפסוק: וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם (שמות ל"ח כ"ח). במקום לקרוא את המלה: הָאֶלֶף – ה"א בקמץ, אמר הֵאָלֶף ה"א בצירה. משמע, ה' אלפים ושבע מאות וחמישה ושבעים (5775).

כשהגיעה השעה – עמדו המגיד ורבי לוי יצחק על הבימה. פני המגיד רציניות עד אימה. הוא בירך את הברכות, וכשנתן רבי לוי יצחק את השופר בפיו, נפל על מקומו מתעלף, אחוז פחד נורא. במשך שעה ארוכה עמלו חבריו להקיצו עד שהחזירוהו למקומו.

העיסוקים וההכנות הרבות של ערב ראש השנה רבו למעלה מראש, אולם הרב כהן חש את כובד האחריות המוטלת על כתפיו; הוא הרגיש כמי שחייהם ובריאותם של יהודים רבים תלויים כעת במעשיו. הוא ידע כי עליו לפעול מיד, שכן נותרו שעות אחדות בלבד עד כניסתה של השנה החדשה, שנת תשי"ז…

אם תפילה נקראת 'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", סולם המרים את המתפלל משפלותו הארצית לרום השמים, הרי בליל ראש השנה זה, הייתה תפילת הערבית של החתן עם אמירת התהלים של החותן – סולם כפול. כשני עובדים שצריכים לבצע עבודה בתקרה הגבוהה, עולים בסולם הכפול, בעליה שליבה אחר שליבה, בשמרם על המעמד המאוזן למנוע נפילה עלולה, עלו שני אלה, באופן הרמוני, בעבודת התפילה שלהם.

בתום סעודת יום טוב, החל מצפונו של השמש נוקפו – איך השאיר יהודי תלמיד חכם לבדו בבית הכנסת. הוא הכיר את הרבי כיהודי נכבד, וחש שלא בנוח. הוא שב אפוא לבית הכנסת ולתדהמתו ראה את הגוי עומד בחדר הכניסה ובוכה בכי רב.

"אף אני כך", סיים הרב. "אף על פי שבימים אלה עוסקים אנו בניקוי הביבין שלנו, הרי כיוון שמשרתים אנו בחצרו של מלך מלכי המלכים, אני עושה זאת מתוך ניגוני שמחה".

חשק היהודי את שפתיו בכאב, ודוק של דמעות הציף את עיניו. לבו התמלא רגשות חרטה. לאחר הרהורים רבים החליט בלבו: 'אלך אל הבעל-שם-טוב והוא בוודאי ידריכני בדרך ישרה, לתקן את אשר עשיתי'.

הָבָה נִתְמַלֵּא בְּשִׂמְחָה בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אַף שֶׁהוּא יוֹם הַדִּין. נִשְׂמַח עַל הַזְּכוּת שֶׁיֵּשׁ לָנוּ לְהַמְלִיךְ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ לְמֶלֶךְ וְנִהְיָה בְּטוּחִים שֶׁנֵּצֵא זַכָּאִים בַּדִּין, וְנִזְכֶּה לַגְּאֻלָּה הָאֲמִתִּית וְהַשְּׁלֵמָה שֶׁתִּהְיֶה מִיָּד מַמָּשׁ.

"את הכפתורים מצחצחים ומנקים בחול ובמים. חול זהו אותיות התהלים, ומים – הם הדמעות המכבסות. היום ערב ראש השנה ועל כל אחד לנקות את עצמו באמירת תהלים בדמעות מעומק הלב, ויחד עם כך, מתוך שמחת הנפש".

"הרי שני מלאכים מלווים את האדם, וכשהם שומעים איך שכל אחד אומר לחברו בליל ראש השנה אחרי תפילת ערבית 'לשנה טובה תכתב ותחתם' בטוהר הלב, הם עולים למעלה כמליצי יושר להמליץ ולהפציר על שנה טובה ומתוקה".

באחת השנים, בשעה שקהל החסידים ישב בראש השנה ואמר תהלים, נכנסו בניו של כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק' וכמה מהחסידים אל הרבי ה'צמח צדק' וביקשו שהרבי יצא אל הקהל ויאמר מאמר דא"ח. פתח הרבי את דלת חדרו ואמר: "הציבור אומר תהלים ואתם מבקשים לשמוע דא"ח?! עדיף שתאמרו תהלים…"

זקוקים כביכול להכרזת "יחי אדוננו" * מבואר בחסידות שבראש השנה מכתירים אנו את הקב"ה למלך * הכל צריך להיות באתערותא דלתתא – גם עצם העובדה שהוא יתברך ימלוך עלינו, למרות היותו "מלך בעצם" * כך בדיוק במלך המשיח – זקוקים לקבלת מלכותו בהכרזת "יחי המלך" ודווקא באופן של "מראה באצבעו ואומר זה" – "יחי אדוננו"

מאמר דברי אלוקים חיים מפי הרבי בערב ראש השנה תשמ"א. המאמר מבאר את מעלתו של האדם בחיר הנבראים שנברא ביום השישי לבריאת העולם, ולכן יום זה השישי חשוב יותר מהיום הראשון לבריאת העולם.

אליעזר עבד אברהם שליח של יצחק מתפלל על מציאת השידוך ליצחק. וכשהוא מגיע למקום שליחותו, הוא מתפלל שה' יעשה חסד עם אברהם ויזמן לפניו את הנערה המתאימה ליצחק… "ויהי הוא טרם כילה לדבר והנה רבקה יוצאת"…

ויש לומר שיש רמז בקשר לכך שפרשת "וזאת הברכה אשר ברך משה" נקראת השנה שלוש פעמים (במשך שלושה שבועות), דבר המורה על תוספת מרובה בברכות הניתנות במיוחד בשנה הזאת, עד לברכה העיקרית והמושלמת, שאליה "קווינו כל היום" — ביאת דוד מלכא משיחא, "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו", וכל אחד ואחת יברכו ויודו תמיד לה': "ברוך ה' לעולם אמן ואמן", במצב ובזמן הגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש. בכבוד ובברכת חתימה וגמר חתימה טובה

יְלָדִים יְקָרִים, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כְּשֶׁנַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֻּלָּנוּ בְּיַחַד כְּאִישׁ אֶחָד, כְּדֵי לְהַמְלִיךְ אוֹתוֹ עָלֵינוּ, וּכְדֵי שֶׁיָּדוּן כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ עַל עֲבוֹדָתֵנוּ בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה; נִהְיֶה בְּהִתְרַגְּשׁוּת גְּדוֹלָה בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה, וּכְשֶׁנִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר שֶׁהוּא קוֹל פָּשׁוּט וְנַרְגִּישׁ שֶׁהוּא יוֹצֵא מֵעֶצֶם הַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּנוּ, נֵדַע שֶׁהַשֵּׁם יַעֲמֹד מִכִּסֵּא דִּין וְיֵשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים, וְהָאֵימָה וְהַיִּרְאָה יַהַפְכוּ לְגִילָה וְשִׂמְחָה.

הדרך הישרה והקלה לחיות טוב בבריאות ובשמחה היא לחזק ולהגביר את חוש ההומור. אז קבלו את ברכתי לשנה החדשה בחיוך ובעיקר בשמחה ובטוב לבב.

מֵהַפְטָרַת ”פָּרָשַׁת נִצָּבִים וַיֵּלֶךְ" לְמֵדִים שֶׁרֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא חַג שָׂמֵחַ! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּחַר בָּנוּ לְעַם וְאָנוּ בָּחַרְנוּ בּוֹ לְמֶלֶךְ. וְעַכְשָׁו בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה לְאַחַר כְּרִיתַת הַבְּרִית, שֶׁפֵּרוּשָׁהּ, שְׁבוּעַת אֱמוּנִים, הַשֵּׁם מְבַקֵּשׁ מֵאִתָּנוּ בַּקָּשָׁה אִישִׁית עֲמֻקָּה – "תַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם". הוּא כְּאִלּוּ מִתְחַנֵּן לְפָנֵינוּ: "אָנָּא עוֹרְרוּ בִּי אֶת הָרָצוֹן לִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם". וְלָכֵן אָנוּ שְׂמֵחִים.

שרשם של ישראל הוא בעצמותו ומהות ה' ית' שבו הרצון המוחלט… לכן הם יכולים לפעול חידוש ושינוי עד שמגלים את הרצון למלוכה?… זהו החידוש והשטורעם של ראש השנה שמחדשים דבר בעולם כשממשיכים את הרצון. זהו כוחו של יהודי לקיים בראש השנה מצות "שום תשים עליך מלך" בפועל ממש ובהידור רב. לכן כל שמחת החג בראש השנה היא הכתרת המלך… ועבד מלך – מלך!

הפטרת פרשת ניצבים "שוש אשיש" – שמחה גלויה – קשורה בחג הסוכות "זמן שמחתנו", "ותגל נפשי" ("גילו ברעדה" – שמחה מכוסה) בראש השנה. לכאורה, מה עושה שמחה זו בראש השנה – יום הדין?

מכיון ששבת שובה כוללת את כל שבתות השנה, מודגש בה ביותר תוכן יום שבת – גמר ושלימות העבודה – כמ"ש: "ויכולו השמים והארץ גו' וישבות ביום השביעי גו'", ש"עולה החיות שנמשכת בששת ימי המעשה בעשרה מאמרות שנברא העולם (בחי' דיבור) לבחי' המחשבה. ולכן שבת אותיות תשב, שענין שבת וענין תשובה הכל אחד, דהיינו חזרת הדברים למקורן ושרשן… היינו, שנמצאים בעולם הזה, נשמות בגופים (בכל התוקף דבריאות הגוף) לאורך ימים ושנים טובות ועד לחיים נצחיים, במעמד ומצב הכי נעלה, כמו לפני הירידה למטה… ובאופן נעלה יותר באין-ערוך ("וילך"), כיון שישנו העילוי דגמר ושלימות כל העבודה.

יהודה דהרי שר פיוט תפילה לראש השנה – "עוקד והנעקד והמזבח" שעניינו להזכיר את עקדת יצחק.

בדורנו דור אחרון לגלות וראשון לגאולה גם הברכות לשנה טובה מקבלות מימד חדש נעלה יותר. אין אנו מסתפקים בכל הברכות הגשמיות בבני חיי ומזוני, אנו גם מייחלים לגילוי אור האין סוף, שאז נזכה לקבל לא רק את כל הצרכים הגלויים לנו, אלא נקבל את "כל הקופה" – את הגאולה האמיתית והשלימה, עד שיהיו לנו הפתעות גדולות עד היכן יכולה ברכת ה' להגיע.

תורת החסידות משנה את כל הגישה ואת כל ההתייחסות אל הקב"ה. או יותר נכון לומר שאין היא משנה אלא היא מגלה את המציאות האמיתית. היא מגלה את הקשר הנצחי שבין היהודי לא-לוקיו. וממילא נובעת מזה גישה שונה, ואף הפוכה לחלוטין מהגישה המקובלת בעם ישראל לימים הנוראים. ימים אלו אינם ימים עצובים אלא הימים השמחים ביותר מכל ימות השנה.

מעשה בכפרי אחד כמותם, שנכח אף הוא בבית הכנסת בתפילת השחר של ראש השנה. ישב והביט נכחו מבלי להתפלל. כשהגיע הציבור לתפילת העמידה החלו המתפללים לגעות בבכיה. לא הבין הכפרי ותמה בליבו – 'מדוע בוכים הם? הן הרי שום קטטה לא התחוללה וגם מריבה גם לא פרצה, אם כן מה הסיבה לבכיה זו?'…

בהגיע היום הגדול והנורא, ראש השנה, התפלל רבי יחיאל בהתלהבות רבה מתוך כוונות וייחודים אותם למד בבית מורו ורבו הבעל שם טוב. לאחר מכן הוציא את שופרו ותקע שלושים תקיעות רמות. קול התקיעות הדהד ברמה במרחבי האי הנידח, ורבים מיושבי המקום שלא ידעו כלל על המצאו של הזר במקום, נזעקו ובאו אל החוף.

עם הגיע זמן תקיעת השופר, מתאחדים הצדיקים בכוונות משותפות לבלבל את השטן ולהפריעו מעבודת הקטרוג ובכך לסלול את הדרך לקירוב קץ הגלות… רבי דוד'ל מלעלוב מברך את הברכה בקול שבור, הוא מכניס את השופר לפיו ומנסה לתקוע, אך הקול מסרב לצאת… לפתע פתאום, הצליח רבי דוד'ל בנסיונותיו והתקיעות יצאו ברורות ונאות. הישג ראשון במלחמה נגד השטן…

למה היה "הסבא קדישא משפולי" בכל ראש השנה קודם שהיו תוקעים בשופר בבית מדרשו, מסתגר בחדרו הפרטי למשך זמן מה? איש לא ידע מה מעשיו באותם רגעים, והדברים נותרו בגדר תעלומה שאיש לא ידע את פשרה שנים רבות בשנים. עד שהגיע אחד החסידים מארץ רחוקה והרהיב עוז בנפשו להציץ דרך הסדקים של חדרו ופענח את התעלומה.

הבעל שם טוב מספר שעשה עליית נשמה והגיע להיכלו של משיח ושאל את פי משיח: אימתי קאתי מר? והשיב לו המשיח: בזאת תדע, בעת שיתפרסם לימודך בעולם, ויפוצו מעינותיך חוצה, מה שלימדתי אותך והשגת, ויוכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך ואז ייכלו כל הקליפות ויהיה עת רצון וישועה.