במקום שבו יש התלהבות וחיות שם נמצאת הקדושה. לא לחינם נקרא שמו של "בית משיח" – '770' – בשם "בית חיינו" (כפי שנקרא גם בית-המקדש בברכות ההפטרה) – המקום בו שוקקים ותוססים החיים האמיתיים וממנו נובעים החיים לכל המקומות האחרים ולכל הזמנים השונים. "נקודת האמת" נמצאת בבית-המקדש, ב"בית רבינו שבבבל" ("שנסע מקדש וישב שם"), ומשם מתפשטת החיות וההתלהבות לכל העולם כולו.

בדורנו דור אחרון לגלות וראשון לגאולה גם הברכות לשנה טובה מקבלות מימד חדש נעלה יותר. אין אנו מסתפקים בכל הברכות הגשמיות בבני חיי ומזוני, אנו גם מייחלים לגילוי אור האין סוף, שאז נזכה לקבל לא רק את כל הצרכים הגלויים לנו, אלא נקבל את "כל הקופה" – את הגאולה האמיתית והשלימה, עד שיהיו לנו הפתעות גדולות עד היכן יכולה ברכת ה' להגיע.

תורת החסידות משנה את כל הגישה ואת כל ההתייחסות אל הקב"ה. או יותר נכון לומר שאין היא משנה אלא היא מגלה את המציאות האמיתית. היא מגלה את הקשר הנצחי שבין היהודי לא-לוקיו. וממילא נובעת מזה גישה שונה, ואף הפוכה לחלוטין מהגישה המקובלת בעם ישראל לימים הנוראים. ימים אלו אינם ימים עצובים אלא הימים השמחים ביותר מכל ימות השנה.

הרבי מדליק חנוכיה במוצאי "זאת חנוכה" ללמדנו, שדווקא כאשר האור נגמר ונדמה שהכל כבר נגמר, דווקא אז מתחיל עיקר עניינה של ספירת המלכות. דווקא כאן מתגלה ה"עצם" שלמעלה מכל הגדרים וההגבלות, שאינו מוגבל בשום נתונים ובשום נסיבות, והוא נמצא גם ודווקא במקום בו בטוחים לגמרי שהוא איננו בכלל.

כל המילים וכל ההסברים לא יוכלו לתאר התרגשות גדולה כזו של מפגש בלתי צפוי של הרעיה ודודה, במיוחד שהדוד מגיע לאחר ציפיה ארוכה כל כך, כשלפתע הרעיה שומעת את קול דודה דופק ומבקש בחביבות ואהבה לתת לו רשות להיכנס. אולם מה שלא יעשו המילים עושה המנגינה. אדמו"ר הזקן חיבר את הניגון הנפלא "קול דודי דופק", כדי שנחוש את התוכן הרעיוני העמוק של מילות השיר.

הרב בן ציון גאגולה, שהתעלה בלימוד כמה שנים בישיבה ליטאית בירושלים, עבר מהפך כשהגיע לעניני גאולה ומשיח. ראשי הישיבה הליטאית ניסו להניא אותו מהצטרפות לחב"ד, אבל משלא הצליחו לענות לו על השאלות ההלכתיות שהציב לפניהם, הסביר להם על פי הלכה שחייבים להאמין ברבי מליובאוויטש כנביא ומלך המשיח.

השליחות המיוחדת שלנו, המודגשת במיוחד בשבועות אלו, היא כפי שנצטווינו באותה שיחה נפלאה ומיוחדת משבת פ' שופטים ה'תנש"א: "לפרסם לכל אנשי הדור, שזכינו שהקב"ה בחר ומינה בעל בחירה, שמצד עצמו הרי הוא נעלה שלא בערך מאנשי הדור – שיהיה ה"שופטייך" ו"יועצייך" ונביא הדור, שיורה הוראות ויתן עצות בנוגע לעבודת כל בני ישראל וכל האנשים דדור זה.

כשאנחנו יוצאים מתשרי, ובפרט מבית חיינו – עם הזעקה, בקלא פנימאה דאשתמע ובקלא פנימאה דלא אשתמע, בביטול עצום ובשמחה גדולה, מצד אחד בדמעות ומאידך דווקא בשמחה ובטוב לבב, התשוקה שלנו היא כפי שהרבי רוצה מאתנו, ומתוך רצון נחוש ששום דבר לא יכול לעמוד נגדו – להגיע כבר לתכלית הכל, לראות את הרבי מלך המשיח שליט"א מתנשא ומביא לכולנו את הגאולה האמיתית והשלימה לעיני כל בשר תיכף ומיד ממש, וברגע זה ממש.

ההיסטוריה של עם ישראל מלאה בסיפורים של קידוש ה', ולא די בזה אלא שבעינינו חזינו מאורעות של קידוש השם כשיהודים נפגעו רחמנא ליצלן. הרבי מלך המשיח שליט"א בתחילת חודש אדר א' ה'תשנ"ב מתייחס למאורע של קידוש השם ברבים ע"י אשה מישראל שארע בשכונת קראון-הייטס, ואומר שעלינו "לזעוק להקב"ה על אריכות הגלות, עד מתי?!" ולבקש ולדרוש ולעשות כל מה שאפשר שתיכף ומיד תבוא הגאולה".

במאמר "באתי לגני" של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שליט"א בי' שבט תיש"א (תשי"א) קובע הרבי את תפקידו, תפקיד הדור השביעי: "והנה זה תובעים מכל אחד ואחד מאיתנו, דור השביעי, דכל השביעין חביבין. דעם היות שזה שאנחנו בדור השביעי הוא לא על פי בחירתנו ולא על ידי עבודתנו ובכמה עניינים אפשר שלא כפי רצוננו, מכל מקום, הנה כל השביעין חביבין, שנמצאים אנחנו בעקבתא דמשיחא, בסיומא דעקבתא, והעבודה – לגמור המשכת השכינה, ולא רק שכינה כי אם עיקר שכינה, ובתחתונים דווקא". בכך רומז הרבי להיותו המלך המשיח.

ברוך ה' מעיינות תורת החסידות נפוצו חוצה לכל עבר, ובכל פינה בעולם לומדים חסידות; אולם יש עדיין אנשים התוהים מדוע חשוב כל כך ללמוד חסידות?… חסידות היא פנימיות התורה, המאור שבתורה, שהתגלתה דוקא בדורנו – דור עקבתא דמשיחא כדי להאיר את החושך הכפול ומכופל, וכדי להכין אותנו לגאולה האמיתית והשלימה, שעיקר עניינה לדעת את ה'.

"בעוד יומיים יחול חג החנוכה וצריך לעשות 'פרסומי ניסא'. קח אותי אל ראש-העיר. שמעתי שהוא יהודי ואני רוצה שהוא ישתתף בטקס הדלקת נרות החנוכייה בצורה פומבית". האיש נדהם. "מה איתך" גער בי "לא מתחילים לעבוד כך. צריך לתאם פגישה ולבקש ראיון. זה לא הולך כך שבאים ונכנסים אל ראש העיר". אולם אני התעקשתי וראש העיר הסכים לבוא לטכס הדלקת נר חנוכה, וכך התחלתי את דרכי ברגל ימין ובהצלחה.

כאשר עומדים אנו בערב חג הגאולה י"ט בכסלו, ראש השנה לחסידות, חייבים להזכיר שוב ושוב, ולא לתת לעצמנו ולא לאחרים לשכוח ולהשכיח את העיקר – את משמעותו הפנימית האמיתית והעיקרית של יום זה. לא להסתפק בפשוטם של דברים, בסיפור שקרה לפני כמאתיים שנה, אלא לדעת שהדברים הם עכשוויים ואקטואליים לנו ולמצבנו כיום, בחודש כסלו ה'תשע"ג. שכן "הקורא את המגילה למפרע (הוא חושב שכאן מדובר רק על דברים שקרו בעבר) – לא יצא".

נס גדול אירע לאבותינו בחנוכה – יוון המעצמה הגדולה והאדירה בתבל באותן הימים יצאה למלחמת חורמה בעם היהודי היושב בציון, הם זממו לחסל את נשמת העם היהודי, את האמונה בא-ל אחד ותורת ישראל, ולהפוך את העם הקדוש "ככל הגויים בית ישראל", מנותקים מתורת ה' ומצוותיו.

הרבי אומר שעיקר עניינו של משיח – נוסף למה שמבואר תמיד שמשיח הוא "יחידה הכללית" – הוא עצם הנשמה שלמעלה גם מיחידה. כי יחידה היא כבר תנועה של ביטול ומסירות נפש, אך עוד לפני כן ישנו עצם הנשמה, שהוא עצם נקודת ההתקשרות של יהודי עם הקב"ה, עוד לפני שעשה איזו שהיא תנועה של מחשבה או דיבור כלשהו. וזהו עיקר עניינו של משיח – התגלות עצם הנשמה. אותו "עצם" שלמעלה מכל תואר וגדר.

הקב"ה לא התאוה לעולם האצילות, עולם האצילות היא ירידה מאור פניו, ואין חפץ לה' בירידה זו. הקב"ה נתאוה שתהיה לו דירה בתחתונים. דירה בעולמנו התחתון והגשמי – עולם העשיה. מדהים! אבל דוקא עולם זה על מילואו נברא. ועיקר שכינה בתחתונים היתה. (אמנם יש הרבה דרגות בשכינה, אבל הכונה היא לדרגה הגבוהה ביותר – דרגת אור אין סוף שלפני הצמצום).

מי קדם למי "שמים" או "ארץ"? – מי חשוב יותר?… מצד הגילויים שמים קדמו לארץ, אולם מצד העצם ותכלית הכוונה, ארץ קדמה לשמים, כי דוקא בארץ הזו הגשמית יש המשכת העצמות; ולעתיד לבוא כשתתגלה מעלת המעשה תהיה מעלה זו של הארץ בגילוי, והמלכות שעכשיו אינה עיקר אלא טפל תהיה "אשת חיל עטרת בעלה", שהרי המעשה הוא העיקר, והכל תלוי במעשינו ועבודתנו דוקא.

בדומה לנשמה שעשתה דרכה למטה לבירא עמיקתא מאיגרא רמה, מ"נשמה שנתת בי" עד ל"נפחתה בי" בעולם הזה התחתון, כדי שבעולם הזה תהיה לה עליה מלמטה ביותר, כדי שתעשה דרכה חזרה בסולם המוצב ארצה שראשו מגיע השמיימה; גם "בחינת הנשר", בחינת מידת הרחמים, ירד ונפל למדבר שמחוץ למקום הקדושה, כדי לאפשר ליהודי עליה מהמדבר, עליה רמה ונישאה עד לפנימיות הכתר.

בסוכות עם ישראל פועל על אומות העולם בהקרבת שבעים פרים, לכן בסוכות יש שמחה לעיני הגויים, אולם השמחה של שמחת תורה היא בבית הכנסת, "ישראל ומלכא בלחודוהי"…

פרשת וירא עוסקת בעקדת יצחק. בניסיון העקידה ה' מבקש מאברהם את הבלתי אפשרי… להקריב לה' את בנו יחידו, הבן שנולד לו לגיל מאה שנה!… לעשות היפך מה שהורה לו ה' לעשות עד כה!… מדוע מזדרז אברהם לעשות זאת?

פרשת חיי שרה עוסקת בנישואי יצחק ורבקה שהם סמל ליעוד של כל הבריאה – יצחק אבינו נושא לאשה את ה"שושנה בין החוחים", בת לבתואל ואחות ללבן הארמי כדי לעשות יחוד של גוף ונשמה (יחוד מ"ה וב"ן).

לבני ישראל לא היה שום ספק בלבם שהם מעל הטבע ולא יזוקו מפגעי הטבע. הם היו חזקים בביטחונם שה' לא יעזוב אותם בימי הרעב ובפרט כשראו שיש להם תבואה בעת ששאר אנשי כנען רעבו מפני חוסר התבואה; הרי זה שהם זכו לברכה והצלחה שלמעלה מהטבע, חיזק את ביטחונם שה' ימשיך לכלכלם, לכן הם הראו עצמם כאילו הם שבעים והרגישו ביטחון חזק בה'.

יוסף הבין ברוח הקודש מה שלא הבינו חרטומי מצרים. יוסף הבין שבחלום עצמו יש פתרון לבעיה של הרעב. הפרות השמנות עמדו לצד הרזות על שפת היאור אלה לצד אלה. מכאן למד יוסף שניתן לחבר את העתיד עם ההווה, ולהעמיד את שנות השובע מול שנות הרעב, עוד לפני ששנות הרעב יבלעו ויכלו את שנות השובע. וכך על ידי שיאגרו את האוכל בשנות השובע, יהיו מוכנים לשנות הרעב! ההצעה של יוסף אינה תוספת על פתרון החלום, אלא המשך ישיר לפתרון החלום!

המאבק בין הטוב לרע, בין יעקב הטוב לרע המתגלם בעשו, הוא מאבק איתנים אדיר המעלה ענני אבק עד כסא הכבוד, אבל הרי כולנו בני יעקב. יהודי צריך להיות "איש תם יושב אוהלים" – ללמוד תורה בתמימות, זו התחלה והבסיס לעבודת היהודי. עם זאת צריך יהודי להיות גם "יודע ציד" – לצאת לשדה, לעולם, ולעשות מהדברים שיש בעולם 'מטעמים' לאבינו שבשמים. וכאשר היציאה אל העולם נעשית כהמשך ל"יושב אוהלים" – מגינה התורה על האדם שיוכל להצליח בשליחותו זו.

"היות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא!" "נפש בריאה בגוף בריא!" הרמב"ם ב"הלכות דעות" נותן לנו הדרכות בשמירת הגוף באמצעים טבעיים וגם בשולחן ערוך יש פרק הנוגע לשמירת הגוף בדרך הטבע. הרב המגיד אומר, שאם יש חור קטן בגוף יש חור גדול בנשמה, והזוהר הקדוש אומר ש"תוקפא דגופא חולשה דנשמתא", כלומר, כשאוכלים רק מפני התאוה ולא מפני הרעב או לשם בריאות הגוף, אז יש הכוחות הרוחניים נחלשים. ואכן, "צדיק אוכל לשובע נפשו" ולא אכילה גסה, כדי שיהיה לו לעבודת ה'.