פרשת חוקת עוסקת במצוות פרה אדומה. מעלתה ויחודה של מצוות פרה אדומה היא שמבטלת את טומאת המת ואת הסיבה לטומאה (חטא העגל). כשיתבטל חטא העגל יתבטל המוות ויהיו חיים נצחיים.

בערב יום הגאולה ג' תמוז ה'תשע"ג בוקעת מאליה מעומק לבנו ונפשנו הזעקה והדרישה והתביעה בכל ה"שטורעם": גיוואלד, רבי, עד מתי?! אי אפשר עוד! אנו רוצים (חסרים וזקוקים ל)משיח עכשיו, עכשיו ממש, ולעיני כל בשר ממש.

בפרשת קורח מתגלה בהשגחה פרטית נפלאה שה' אוהב כל יהודי אפילו יהודי רשע, ואינו רוצה להעניש את הרשעים אלא רוצה שיחזרו בתשובה, על כן בני קורח ניצלו.

מהו עניינה של "השגחה פרטית"? איך יתכן שיהיה מצב של "הסתר פנים"? מהי תכלית הסתר הפנים? מה ההבדל בין שיטת הרמב"ם לשיטת הבעל שם טוב בעניין ההשגחה הפרטית? איך אנו מוצאים תשובות לשאלות אלה בפרשתנו פרשת קורח?

פעולת המלך המשיח בישראל ובעולם היא לא (רק) שהוא מלמד את העם ופועל בהם דברים שמחוצה להם, אלא פעולתו היא באופן של "שלהבת עולה מאליה". הוא מביא את התחתונים להכרה באלקות גם מצד עצמם, לדעת להכיר ולהרגיש שבעצם זוהי מציאותם שלהם. שכל מציאותם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו. וממילא נרגש בהם שאלקות זוהי עצם המציאות שלהם, ולא דבר הנוסף להם.

הרבי מדגיש במפורש שבנוגע לדורנו זה, דורו של הרבי מלך המשיח שליט"א: "מובן וגם פשוט שבימינו אלה, לאחרי כל מה שעברו במשך הדורות שלפני זה ויצאו ידי-חובת כל הענינים הבלתי רצויים (כמובא גם בדרושי אדמו"ר האמצעי), אין עוד ענינים של ירידה כו' (כולל גם שלילת הענין ד"מאן דנפל מדרגי' איקרי כו'") ובמילא ישנה מציאותו של משה – גואל ראשון הוא גואל אחרון – נשמה בגוף באופן נצחי" (שיחת ש"פ האזינו ה'תש"נ).

עלינו לתת את דעתנו, כי אף שהטבע של "אחור באחור" נטוע בתוכנו, מאחר שנשאר בנו ה"רשימו" (=רושם) מהתקופה שהיינו אחור באחור, יש לנו האפשרות והיכולת להיות פנים בפנים על ידי עבודה במסירות נפש, ומשימה נפלאה ותמידית היא לכל זוג לשוב ולהתאחד בדרך של פנים בפנים. הבחירה חופשית!…

בשם הפרשה "שלח" מלשון "שליחות" אנו למדים שאנו השליחים של משה רבינו! לכן אסור שיהיו לנו נגיעות אישיות בשליחות.

מהפסוק בפרשת בהעלותך "בהעלותך את הנרות, ומהפסוק בהפטרה "ראיתי והנה מנורת זהב כולה… זה דבר ה' אל זרובבל". למדים שהמנורה היא "דבר ה'", ו"דבר ה'" הוא מקור נשמות ישראל, וכללות נשמות ישראל הנקראים מנורה "נזרעו" בבבל, היינו בגלות!, ואין זאת אלא ירידה צורך עליה.

כמו במשל, ככל שקשורים יותר אל המוח כך קשורים יותר עם הנפש (ואף פעם אין חשש שמא יהיו קשורים למוח "יותר מדאי", ואולי על ידי זה ישכחו כאילו את הנפש) – כך בנמשל, ככל שהקשר עם הרבי הוא חזק יותר ועמוק יותר ופנימי יותר, כך יהי' יותר הקשר עם הקב"ה. וכמובן שאף פעם אין שום חשש שמא יהיו קשורים לרבי "יותר מדאי", ואולי על ידי זה "ישכחו" כאילו ח"ו את הקב"ה.

פרשת נשא עוסקת בפרשת סוטה. ישראל הם בבחינת אשתו של הקב"ה ואפילו בזמן הגלות. כי עם ישראל מעולם לא היו מגורשים, כי אי אפשר להחליף אותם בשום עם אחר.

בפיוט: "לך אלי תשוקתי" שחיברו ר' אברהם אבן עזרא בספרד במאה ה-12 פותחים יהודי תימן ורוב אחינו הספרדים את תפילת ערב יום הכיפורים. הפיוט מעורר את נפש האדם לכמיהה וערגה אל ה', ובו ממתיק ר' אברהם אבן עזרא סוד עם הקב"ה מתוך תחושת ביטול. הוא מודה לה' על כל מה שנתן לו. הוא יודע שה' הוא חיי החיים וכל מה שיש לו כולל חייו הוא מתנה שקיבל מאת ה' ברוב חסדיו.

כיצד נתכונן לקבלת התורה בחג השבועות? קבלת עיקר ועצם התורה אינה על ידי הדגשת ה"מציאות" שלי, ההבנה וההרגש שלי, אלא דווקא על ידי ביטול המציאות העצמית לנותן התורה.

קיבלנו סמכות לנהל את עניינינו מתוך בחירה חופשית ועצמאות, ומידת הגבורה מסייעת לנו לתקן את העולם בתוקף. ואף שיש לנו הסמכות לשלוט ולבקר, אנו מכבדים גם את סמכותם של אחרים, ועושים זאת מתוך אהבה ודרכי נועם בלי לוותר על עשייה ופעולה. זהו כוחה של ענווה אמיתית הנותנת לנו כח ועוז לעשות ולפעול את מעשינו הטובים.

על פי פנימיות התורה, כאשר מונים את עם ישראל, הם מקבלים מעמד של שוים – הגדול שבגדולים שוה לפחות שבפחותים. עם ישראל הופכים לשוים במעלתם ובחשיבותם מבחינת נקודת היהדות שבהם. ואכן, אין הבדל בין יהודי למשנהו בנקודת היהדות הפנימית העצמית שבהם, ונקודת היהדות כשלעצמה נעלית מגילוי, לכן הקב"ה מורה למנות את עם ישראל.

מפרשות בהר בחוקותי למדים שהתבטלות אמיתית אינה סתירה להתנשאות ולתוקף של קדושה, שאין זו התנשאות של מציאות האדם אלא של אלוקות. יהודי הוא בבחינת "עבד מלך מלך", אין לו מציאות משלו אלא מציאות המלך.

לכל יום מימי ספירת העומר יש הכח המיוחד לו, כך שבספירת העומר יש לנו הזדמנות לעשות עבודה פנימית ולתקן את המידה השייכת לאותו יום. ואם נתמיד לתקן ולשנות יום יום אחת ממידותינו נוכל במהלך ימי הספירה להתפתח ולצמוח ולעלות מעלה מעלה במידות הרוחניות שלנו, כשכל יום בספירה הוא שלב בסולם העלייה שלנו.

צריך להפסיק את ההסתכלות על הרבי כמו על "בשר ודם" פשוט עם כל החולשות האנושיות. הרבי לא טועה, הרבי לא שוכח, הרבי לא נכשל ח"ו. הרבי שליט"א אומר (בשיחת כ' מנחם אב תש"י. כמובן אודות "כ"ק מו"ח אדמו"ר", הוא בכלל לא דיבר על עצמו…), כי הרבי, בהיותו בטל ודבוק לגמרי עם הקב"ה, הוא בבחינת "נמנע הנמנעות" ו"מי יאמר לו מה תעשה". הוא יודע הכל ויכול הכל. ומי שיש לו ספקות בזה ח"ו, אומר הרבי, יש לו ספק ב"אנכי ולא יהי' לך"!

ועוד כח מיוחד יש במידת גבורה שבהוד – היכולת להודות בחטא ולומר את כל נוסח הוידוי בגבורה, ולעמוד מול הכשלונות בעינים פקוחות מבלי לכאוב ובלי להתלונן. בזה טמון סוד היציאה מן המיצר, השחרור, הגאולה הפרטית. זוהי ראשית העבודה ועיקרה ושורשה של התשובה.

בזכות אותה "חוצפה" שיהודים העיזו לתבוע ולדרוש ממשה רבינו ומהקדוש ברוך הוא את הזכות להביא את קרבן הפסח – נתן לנו ה' את "פסח שני". את ההזדמנות לתקן ולהשלים גם למי שהיה טמא, בדרך רחוקה, ואפילו במזיד. וכדברי חז"ל: "חוצפה, אפילו כלפי שמיא – מהניא"… ומה אנו עושים כדי לזרז את הגאולה?…

יחודו של פסח שני שהוא חל בתחילת השבוע החמישי בספירת העומר ביום "חסד שבהוד". ללמדנו, שחסד גדול עשה עמנו הקב"ה, בתיתו לנו אפשרות לתקן ולהשלים את מה שהחסרנו בעבר, ואנו עומדים משתאים ומודים, שהדבר למעלה משכלנו, ומקשים: איך אפשר לשנות את העבר?!… מובן שאנו גם מודים (מלשון תודה) על המתנה של חסד חינם שיש בפסח שני, שמורה ומגלה לנו ש"אין דבר אבוד" ו"אין שום יאוש בעולם כלל".

ספירות ההוד כונסת בפנימיותה את מידת הענוה הטובה מכל המידות הטובות, וכדי לזכות במידה נעלית זו, עלינו להתרוקן מהישות שלנו, להיות "כלי ריקן", כלי ריקן מחזיק את הברכה, מחזיק את השכינה, מחזיק כוחות אלוקיים. וכך נוכל להגיע בקלות לחסד שבהוד, לאהבה אמיתית!…

גברת שניאורסון מסרה לי את הבקשה על הבקבוק והשקית של נייר, ותמחלו לי, אבל אנחנו נצטרך לקבל את המחשבה כאילו שזה קרה גם במעשה, אבל אני מעדיף בקבוק עם שקית של נייר יותר מבקבוק מפואר מכסף"… אני לא רוצה לעשות מחיצה בין אורח חיי לבין אורח החיים של האנשים שסביבי". הרבי הוסיף דוגמא – "יש לי הרבה קופסאות מכסף לאתרוג, אבל אני מעדיף להשתמש בקופסת קרטון"…

רעייתי סיפרה כי הרבנית חיה מושקא אמרה לילדה "בואי לדודה". זו הייתה צורת היחס שלה, יחס של דודה. אמרתי לרעייתי "תראי איך שאשה מבוגרת בגיל שמונים ושבע, שאין לה ילדים משלה, ובכל זאת היא יודעת איך להתייחס לילדה כדי שזו תרגיש בנוח…

בפורים היא הביאה לרבנית חיה מושקא משלוח מנות. כשהיא נכנסה, ביקשה ממנה הרבנית שתאכל משהו, אך היא ענתה שכבר אכלה. הרבנית שאלה אותה "את הולכת להתוועדות של הרבי?" היא ענתה בחיוב, והרבנית אמרה שבהתוועדות של הרבי צריכים הרבה כח כדי לדחוף – "אז תאכלי עוד משהו…"

לכל יום מימי ספירת העומר יש הכח המיוחד לו, כך שבספירת העומר יש לנו הזדמנות לעשות עבודה פנימית ולתקן את המידה השייכת לאותו יום. ואם נתמיד לתקן ולשנות יום יום אחת ממידותינו נוכל במהלך ימי הספירה להתפתח ולצמוח ולעלות מעלה מעלה במידות הרוחניות שלנו, כשכל יום בספירה הוא שלב בסולם העלייה שלנו.

פרשת אמור קוראים סמוך לל"ג בעומר. שני דברים מיוחדים קרו בל"ג בעומר: יום הסתלקות רשב"י ויום של חיות תלמידי ר' עקיבא. אמנם רשב"י אחד מחמשת תלמידי ר' עקיבא האחרונים שנותרו בחיים, שהם העמידו תורה, לכן יש מקום לשמחה, אולם איך זה מתחבר לשמחה על הסתלקותו של רשב"י?…

לכל יום מימי ספירת העומר יש כח המיוחד לו, וזוהי ההזדמנות שלנו בימי ספירת העומר לתקן את המידה השייכת לאותו יום באופן יסודי ופנימי, דבר שיעזור לנו להתקדם רוחנית.

כידוע, בכל יום מימי ספירת העומר (שבעה שבועות הכוללים ארבעים ותשעה יום) אנו מתקנים מידה אחת, וביום העשרים ושישה לעומר אנו מתקנים את המידה: הוד שבנצח. מהי משמעות הוד שבנצח בעבודת ה' שלנו?

הרבנית חיה מושקא אמנם לא רצתה להיות "ליובאוויטשער רעבצין" אבל רק בגלוי; על החלק של החיצוניות, של הכבוד, היא ויתרה, אבל היא הייתה החסיד הגדול ביותר של הרבי. היא מסרה את כל חייה לשליחויות ולענייני הרבי.

, "לא היו לנו ילדים, אך לא היינו עצובים כלל, מפני שהרבנית אמרה שאנו נדבר עם ילדינו אידיש, ובשביל שנוכל לקיים את דברי הרבנית, התנאי הראשון הוא שיהיו לנו ילדים; לכן היינו בטוחים שנפקד בזרע חייא וקיימא, ולא רק באחד, אלא ביותר, כי הרבנית אמרה "מיט די קינדער" – ילדים".

הרבנית חיה מושקא הסבירה לה שעניינם של נרות שבת זה לכבד את השבת ולא לחללה, ולכן צריכים להקפיד להדליק את הנרות לפני השקיעה. "תקבלי על עצמך להדליק נרות כמו שצריך". הספרנית אכן קיבלה על עצמה להדליק נרות בזמן, וכעבור עשרה חודשים נולד לה בן…

פרשת קדושים עוסקת במצות "ואהבת לרעך כמוך". כדי לקיים מצוה זו צריך להבין שכל נשמות ישראל מצד שורשם הן עצם אחד, חלק אלוקה ממעל ממש. לכן הם מאוחדים בעצם. ורק צריך להגביר את הנפש על הגוף בביטול ה"אני" של הגוף והנפש הבהמית.

פרשת תזריע עוסקת במצות מילה שמעלתה עליונה על מצות התשובה אף שעניינם אחד. מצות התשובה היא מצוה רוחנית כי "עיקר התשובה בלב", בעוד שהמילה היא מצוה גשמית, ודוקא משום שהיא נמשכת למטה בגשמיות מעלתה גדולה יותר.

אחרי ששמענו את דברי הרבי בכ"ח ניסן "עשו כל שביכולתכם" להביא את הגאולה, ושלא ייתכן שיתאספו עשרה מישראל ולא ירעישו אודות הגאולה, ברור לנו שבכל כינוס, בכל התוועדות, בכל שיעור, ובכל הזדמנות שמתאספים בה יהודים צריך להרעיש על משיח, ללא הרף, ללא הפסקה, ללא לאות, עד שאכן נראה את המלך המשיח בפועל ממש גם בעיני בשר.

משמעות מיוחדת לשבת מברכים של חודש אייר שבכולו אנו אומרים את ספירת העומר, בתחושה שכל יהודי יכול להיות "מדלג על ההרים (בזכות אבות) ומקפץ על הגבעות" (בזכות אמהות), ואף למעלה מזה.

העבודה בדרגת הנבראים קשורה ל"כפרת נפשו" של האדם שיהיה מושלם. אולם הקרבנות שצריכים להביא לגילוי האור שמעל דרגת הנבראים, הם "דורון" הגורם נחת רוח לה', (כי לולא גרם לו נחת רוח לא היה נותן לו את הדורון). ובזה יש תוספת על הכפרה על החטא והיא ההודעה על כך, כי מתוך שרמת העבודה גבוהה יותר הרי שהאדם מרוצה וחביב לפני ה' יתברך, ולפיכך מודיעים ומגלים לו שהקב"ה כבר מחל וסלח לו והוא יכול להתראות עם המלך.

ילד יהודי מעצם היותו יהודי, הוא קשור לתורה. ולא עוד אלא שהתורה ניתנה לו בירושה – "מורשה קהילת יעקב", והרי גם תינוק בן יומו יורש הכל וקשור למושגי התורה. אם כן, ילד קטן לפני הגיעו לחינוך, אף שאין לו עבודה של תורה ומצוות, ניכרת בו מעלתו העמוקה, שהאהבה הפנימית והעצמית שבין ה' לישראל גלויה בו ביותר. לכן "יבואו טהורין ויתעסקו בטהורין". לכן תינוקות של בית רבן מתחילים את לימוד התורה בתורת כהנים ובזכותם העולם עומד.

המינוי דדוד מלכא משיחא כבר הי', כמו שכתוב "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו". צריך רק להיות קבלת מלכותו על ידי העם וההתקשרות בין המלך והעם בשלימות הגילוי – בגאולה האמיתית והשלימה. אם כן, העם צריכים להכתיר את המלך ולהכריז: יחי המלך.

באחת עשרה בלילה, לאחר שכבר שכבתי לישון, צלצלה הרבנית לפתע והתנצלה על השעה המאוחרת. היא סיפרה לי כי יצאה לסידורים עם ידידה וכשחזרה הבייתה חשה שלא בטוב; בדאגתה המופלאה לא רצתה לצער אף אחד ולכן לא סיפרה על כך דבר, גם לא לבעלה, הרבי…

תולדות חייה של הרבנית הגדולה חיה מושקא, בת אדמו"ר ואשת אדמו"ר הרבי מלך המשיח. אולם פטור בלא כלום אי אפשר. אז הנה לפניכם משהו מתולדות חייה של האישה המיוחדת שעמדה לצדו של הרבי. איסוף נדיר של סיפורים ועדויות.

דבר מפליא ביותר היה, שכשהרבי רצה לומר משהו, היה מביט בעיניו ברבנית חיה מושקא והיא ממבטו הייתה יודעת בדיוק את כוונתו ורצונו ופועלת בהתאם לכך.

לרבנית חיה מושקא היו עיניים חדות וחודרות; דבר לא נסתר ממבטה, וגם תנועת היד הכמעט בלתי מורגשת של בני, לא נסתרה מעיניה. היא הבינה לליבו, חייכה ואמרה לו: "מיין מאן איז אן אינטלגנט. ער מישטזאך נישט אן אין מיין ריידן" (בעלי הוא אינטלגנט. הוא איננו מתערב בשיחות שלי עם אנשים).

הרבנית חיה מושקא נודעה ביחסה המיוחד לילדים. בכל פעם שהגעתי לביקור, היה מוכן כיבוד על השולחן, ערוך בטוב טעם, וכשהגעתי לבקר יחד עם הילדים, יכולתי להבחין כי דאגה להכין כיבוד שהם יאהבו. בשנת תש"מ טסתי לתשרי לרבי יחד עם בתי הגדולה ובניי התאומים, וכמובן שנכנסתי לבקר את הרבנית בחול המועד סוכות. לילדים היא הגישה גלידה ועוגיות וביקשה מהם ללכת לברך ולאכול בסוכה.

פרט מעניין הוא שהיו אנשים שהביאו לרבנית חיה מושקא מתנות, וכשהיו אלה אנשים שבאו מארץ ישראל, הרבנית לא הסכימה לקבל מהם מתנות שאינן תוצרת הארץ. לכן, בכל פעם שהגענו לרבנית, הקפדנו לבדוק שהמתנות שקנינו עבורה יהיו מתוצרת ישראל.

פעם אחת שיגרה קבוצה מנשי-חב"ד בקראון הייטס – זר פרחים לרבנית חיה מושקא, לרגל ליום הולדתה. אל הזר צירפו מעטפה עם שמות אנשים הזקוקים לברכה. הרב הלברשטאם, שהיה ה'משמש בקודש' וסייע לאחזקת הבית, מסר את זר הפרחים לרבנית, ואילו את המעטפה הגיש לרבי. הרבי הביט על המעטפה וראה שרשום עליה שמה של הרבנית, ושאל מדוע אין הוא מוסר לה את המעטפה? הרב הלברשטאם התנצל ואמר, שיש שם רשימה של אנשים הזקוקים לברכה. השיב לו הרבי ברצינות גמורה: "נו, גם היא יכולה לברך אותם"!

מפרשת החודש העוסקת בחודש ניסן למדים שהכוונה והתכלית של בריאת העולם בתשרי במדידה והגבלה היא, שיהיה בעולם הגילוי של ניסן שלמעלה מהגבלה.

בדבר מלכות לפרשת ויקהל מסביר הרבי שההוראה למעשה בפועל מפ' שקלים: שיש להוסיף בנתינת הצדקה, שהרי בצדקה יש כמה דרגות: מעשר, חומש, "כל אשר לאיש יתן בעד נפשו".

חודש אדר ראשון מהוה הכנה לאדר שני – ו"מיסמך גאולה לגאולה" , גאולת פורים (באדר שני) לגאולת פסח בחודש ניסן, חודש הגאולה – שתבוא תיכף ומיד ממש הגאולה האמיתית והשלימה, ובדרך ממילא יהיו חודש אדר שני וחודש ניסן חדשי הגאולה, באופן ד"מיסמך גאולה לגאולה".

כל יהודי יודע שעבודה זרה אין בה ממש. יהודי יודע שאין עובדים לעץ ואבן ואינו מחשיב כלל עבודה זרה, וגם כשהוא חוטא הוא מחובר לקב"ה, שהרי הוא חלק אלוקה ממעל ממש, ואינו יכול להינתק מה' כלל לעולם אפילו כשהוא חוטא – גם בשעת החטא היתה באמנה אתו יתברך. ומה שאמרו עם ישראל: "אלה אלוקיך ישראל" הוא רק כי נכנס בהם רוח שטות, שבגלל זה נבעו דיבורים אלה.