מכיון שהקב"ה עשה צמצומים רבים ועצומים, והניח הצידה כביכול את כל אורו האין סופי רק בשבילנו – עד כמה צריכים אנו להניח הצידה ולעזוב הכל בשבילו.

בפרק זה מבאר אדמו"ר הזקן את גודל הירידה העצומה שירד הקב"ה כביכול בזה שהניח הצידה את כולם ובחר רק בנו.

אומרת המשנה, בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ומדגיש רבינו ואומר, שחיוב זה חל לא רק פעם אחת בשנה, בחג הפסח וכדומה, אלא בכל יום ויום.

מפרשת קורח למדים שבכל דור ישנו "משה רבנו שבדור", אדם שהוא כתובת ברורה, עם שם, עם נוכחות פיזית. לא רעיון אמורפי, או מבחר אנשים. אדם אחד. יחיד ומיוחד. בדור, בכל דור.

פרשת קורח עוסקת במרד הגדול של קורח ועדתו במשה ואהרון, בהשתדלותו של משה לפייסם, בכעס ה', בעונשם החמור, בתלונות העדה, במטות הנשיאים ומטה אהרון ועוד.

אהבה זו של "כמים הפנים", שרבינו הזקן מביא אותה כאן כדי שנתבונן באהבה העצומה של הקב"ה אלינו, וכתוצאה מזה נתעורר באהבה עצומה אליו יתברך – כוחה יפה, כאמור כאן בתחילת הפרק, גם בין איש לרעהו. שהאהבה העצומה שיהודי יעורר בעצמו אל רעהו, גורמת ומביאה "כמים הפנים" אהבה בחזרה מלב רעהו אליו.

החידוש בפרק זה, דרך נוספת לבוא לאהבת ה' – להתעורר באהבה למי שאוהב אותך מאד ומראה לך אהבה עצומה – זהו דבר שנמצא בטבע האדם. ולא רק בטבע הנפש האלוקית, אלא גם בטבע הנפש החיונית-הבהמית, ללא שום קשר למידת הרגש האלקות שבו.

רבי יהושע בן אלם שהיה מגדולי דורו חלם חלום בו נאמר לו: "שמח בלבבך שאתה וננס הקצב, תשבו זה ליד זה בגן עדן, שחלקו של ננס בעולם הבא כחלקך, ושניכם שווים שם כאחד".

רבי טרפון כיבד את אמו מאד. כך למשל, בכל פעם שהייתה האימא רוצה לעלות למיטתה לישון, היה רבי טרפון מתכופף, ואמו הייתה עולה על גבו ומטפסת למיטתה.

מעשה באדם שעבד בטחינת חטים ברחיים והיה לו אב זקן. הגיע לאביו ציווי מהמלך שילך לעבוד בעבודת פרך. ריחם הבן על אביו, ואמר לו: טחן אתה בריחים במקומי, ואני אלך במקומך לעבודת המלך.

פעם אחת היה דמא בן נתינה לבוש בגד משי מרוקם בחוטי זהב, והיה יושב בין שרי רומי, ובאה אמו וקרעה את הבגד מעליו והכתה על ראשו וירקה לו בפניו, ובכל זאת – לא בייש אותה ולא גער בה.

שלושה שותפים הם באדם: הקב"ה ואביו ואימו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אימו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכיבדוני.

כל מה שקורה בעולם זו הכל עבודתו של נשיא דורנו משיח צדקנו המתקן את העולם במלכות ש-ד-י.

ראה הקב"ה שאם הבריאה תהיה רק על ידי מדת החסד ומדת הדין, כשמדת הדין מסתירה ומעלימה את החיות האלוקית – עם ישראל לא יוכלו לקיים תורה ומצוות, לכן שיתף את מידת הרחמים.

הבין רב ברוקא שבזכות מצווה זו, לשמח לב אחרים ולהרחיקם מן המחלוקת, זכו השניים, ואליהו הנביא העיד עליהם כי הם בני העולם הבא.

קם דוד מלך ישראל וטען: "כל ימיי ביקשתי מאת בורא העולמים שאמרי פי יהיו חשובים לפניו כדברי אלוקים חיים, עד שזכיתי לקבל הבטחה מפיו, שכל מי שעוסק בפרקי תהלים, הרי זה כאילו הוא עוסק בנגעים ואהלות".

המרגלים דאגו כביכול לטף והקב"ה משיב להם שדוקא הם יירשו את הארץ, ומסבירה תורת החסידות שלא סתם מדברים המרגלים על "הטף" דווקא…

פרשת שלח העוסקת בפרשת המרגלים כוללת את שליחות המרגלים, ההוראות שניתנו למרגלים, "ויתורו את הארץ", הוצאת דיבת הארץ רעה. תגובת העם, כעס ה' העונש וכו'.

בגמרא מסופר על "גדולים מעשי חייא", שהוא עצמו התמסר לא רק ללימוד עם ילדים, אלא ביצע בעצמו את כל ההכנות וההכנות להכנות לצורך לימוד התורה – הוא עצמו גידל פשתן, הכין ממנו רשתות, צד צבאים, הכין קלף, וכתב "חמשה חומשי" בשביל הילדים.

הרבנית חנה העידה על בנה הרבי: בני שיחיה, שיהיה בריא, לא משום שהוא בני ואני אימו, וייווצר הרושם שאני מתגאה בו. אני מכירה אותו היטב, ואינני יודעת אם היה אי פעם 'רבי' כזה כמותו.

הרבי שכיבד מאוד את אמו, רצה למנוע ממנה צער, עד כדי כך שעשה הכל כדי שלא תדע שבנה לייבל אחי הרבי הלך לעולמו.

בארצות הברית במחיצת הרבי, החלה עבור חנה אם הרבי תקופת ההוד וההדר, תקופת הזוהר רבת הפאר של טו"ב (שבע עשרה) שנות חיים מאושרים.

יש ללמוד מהרבי כיבוד אב ואם. הרבי נוסע מארצות הברית לפריז כדי לקבל פני אמו שיצאה מברית המועצות מקבל אותה בכבוד רב ובהתוועדות של שמחה כשהוא מודה לכל המסייעים לה, ונוסע עמה לארצות הברית.

הרבי טס מארצות הברית לצרפת כדי לקבל את אמו בפריז, והיה נוהג לבקרה פעמיים ביום, בבוקר ובערב. בשבתות ובחגים היה צועד מרחק גדול מבית מלונו ועד לבית אימו, כדי לבקרה.

כשהרבי והרבנית התגוררו בברלין ולאחר מכן בפריז ולבסוף בארצות הברית – נשמר הקשר של הרבי עם הוריו באמצעות מכתבים. הרבי ואביו הרבו להתכתב בדברי תורה. עם זאת דאג הרבי לצורכי הוריו.

הרבי הריי"צ הוסיף לרשימת קרוביו את שם הרבי והגדירו כחתנו קודם נשא את בתו לאשה. וכאשר השלטונות טענו: הרי חתן תוכל להשיג גם במקום אחר?! ענה להם הרבי: "חתן כזה אי אפשר להשיג בכל העולם!"

הרבי העיד על עצמו: אינני עומד לשנות את השיטה אותה סללו לי אבי [רבי לוי יצחק] ומורי וחמי [הרבי הריי"צ] שאין להתחשב בעניינים של היפך הכבוד, ואפילו עם גזרה של אומות העולם אין להתחשב!"

מעניין עד היכן הגיע מורא אב ואם של הרבי, שאפילו כשהיה מעוניין מאוד בדבר שהתנגדו לו הוריו לא פצה פה ולא הביע דעתו ולא ביקש שירשו לו למלא את רצונו.

עוד בהיותו ילד כיבד הרבי את הוריו בצורה מיוחדת. אחד הדברים הנפלאים שיש ללמוד ממנו, כיצד הפנה להם את פניו ולא את גבו, ומכיון שלא רצה שירגישו בדבר עשה זאת בתחבולות.

מצוות כיבוד אב ואם היא מצווה גדולה וחשובה והיא אחת מעשרת הדברות. מצווה זו כוללת הרבה הלכות מעשיות. להלן הובאו מקצת מהלכות כיבוד אב ואם.

במאמר הרבי לפרשת שלח מסביר הרבי, שכלב השתיק את העם, כלומר, את בחי׳ המדות. קודם כל, הוא פעל בהם את הביטול הכללי, כדי שעל ידי זה יוכל להפכם אחר כך.

יש מצב של "לחם מן השמים" כמו המן – שהיה שמיימי וניסי וקיבלו אותו חינם אין כסף, ואכלו מן המוכן, ויש מצב של "לחם מן הארץ". מה עדיף?

שלך גדולה משלהם – כי ענינם הוא עלי' מבי"ע לאצילות, וזהו ענין של אתערותא דלתתא מלמטה למעלה, ושלך גדולה, כי עבודתו של אהרן היא באצילות גופא, שזה בא מלמעלה.

נשא את ראש בני גרשון גם הם, נוסף על נשיאת ראש בני קהת, מלמד על עבודת המשכן אצל כל אחד. בזמן המקדש הכוהנים והלויים עשו את העבודה כשלוחי העם, אולם עבודת המשכן מוטלת על כל יהודי.

במאמר הרבי לפרשת במדבר מסביר הרבי, שהספירות על ידם נברא העולם, הם ענין של הגבלה, עשר ולא תשע ולא אחד עשר. ותפקידנו בעולם הוא להמשיך את הבלי גבול בתוך הגבול, עד אשר לא ימד ולא יספר.

על ידי התורה שהיא כלי חמדה נברא העולם, ומכיון שהתורה ניתנה לישראל דוקא, לכן חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה.

בפרשת במדבר נצטווה משה למנות את בני ישראל בשיטה מיוחדת. כל אחד נתן מטבע וע"פ ספירת המטבעות ידעו מה מניין בני ישראל. יצאו מן הכלל שבט לוי, שלא נמנו במניין הכללי.

מספר בני ישראל בפרשת במדבר הוא 60 ריבוא הוא רק שורשי נשמות ישראל. וכמו שכתוב בהפטרה: והי' מספר בני ישראל אשר לא ימד ולא יספר, הכוונה, שהמספר גופא הוא בבחי' בלי מספר. שכל אחד הוא בבחי' בלי גבול.

לכל חג יש ברכה המיוחדת לו. בדרך כלל בחג השבועות מברכים איש את רעהו בחג שמח! אולם הרבי הנהיג שנברך זה את זה במילים: קבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

ניתן לחיות כל רגע, גם אם מדובר בעמדת המתנה. בהשקפת עולם זו ניתן להפוך את ההמתנה למתנה. יש לחיות את ה"נקודה", ולזכור, שעמדת המתנה היא דרך אל היעד – אל הגאולה.

פָּרָשָׁתֵנוּ פּוֹתַחַת בַּמִּלִּים: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם". וּמַסְבִּירָה הַגְּמָרָא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְחַנֵּן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּקַיְּמוּ אֶת מִצְווֹת הַתּוֹרָה.

כולם זקוקים לשבח ועידוד אפילו רבי שמעון בר יוחאי, אפילו הקדוש ברוך הוא. אז מדוע לקמץ ולצמצם? עצם השבח מעורר גם אצל המשבח את הכבוד והערכה לשני.

עניינו של פסח שני, לעורר את האהבה, וממילא את הדרישה לפרוץ את חומות הגלות. דרישה שבאה מתוך רצון פנימי ועמוק.

עם ישראל מכונה "צבאות ה'", משום שהוא במלחמה מתמדת, מלחמה של הנפש האלוקית בנפש הבהמית. ותפקידו לנצח את הנפש הבהמית ניצחון מוחלט.

פרשת בחוקותי דנה בהלכות תמורה. חפץ שהוקדש על-ידי מישהו לבית-המקדש ואחר-כך הוא החליט להחליפו באחר. קובעת התורה: "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש".

פרשת מסעי עוסקת במקומות חנייתם של בני ישראל במדבר, במצוות ירושת הארץ, בערי מקלט, בדין בת יורשת נחלה ועוד.

פרשת מטות עוסקת בדיני נדרים ושבועות, במלחמת מדין ובהתנחלות בני גד ובני ראובן בעבר הירדן המזרחי.

"שכר מצוות בהאי עלמא ליכא", כי שכר המצוות אינו מוגבל וה"עולם" אינו יכול להכיל את השכר. לכן, גם לשם שכר מצוה, צריכה להיות ריצה – בלי מדידות והגבלות.

פרשת פינחס עוסקת בשכרו של פינחס, במלחמת מדיין, במפקד בני ישראל, בבנות צלפחד וחוק הירושה, בקרבנות תמידים ומוספים ועוד.

פרשת בלק עוסקת בפגישה שבין בלק לבלעם מתוך רצון לקלל את עם ישראל אלא שהקדוש ברוך הוא הופך את הקללה לברכה.