החתונה היא המעבר מחיי רווקות לחיי נישואין שנעשה על ידי חופה וקידושין, ולזה נלוים מנהגים רבים בחלקם בהשתתפות המשפחה והחברים הנותנים תמיכה ברכה ועידוד לזוג הבא בברית הנישואין.
אברהם אבינו וויתר לא רק על "פת הלחם" שלו, על דברים גשמיים, אלא גם על דברים שהיו בעיניו הרבה יותר חשובים – התגלות של הקב"ה – וכל זה בשביל להכניס אורחים. זו היא מידת החסד האמיתית והמושלמת!
כשם שקיימת מצוות הכנסת אורחים בגשמיות – בנתינת מזון גשמי בשביל הגוף, כך קיימת גם מצוות הכנסת אורחים רוחנית – בנתינת מזון רוחני עבור הנשמה, והמזון הוא התורה והמצוות, שהרי התורה נקראת "לחם" ו"מים".
מצוות הכנסת אורחים וגמילות חסדים היא לא רק לעניים אלא גם לעשירים, שכן המצווה, בעיקרה, אינה להאכיל את האורח, אלא לקבלו בסבר פנים יפות. שהרי גם ביחס לעשיר שאינו זקוק למזונו של המארח, קיימת מצוות הכנסת אורחים, כי המצווה אחידה לכל הבריות, את כולם צריך לקבל במאור פנים ובהרגשה נעימה.
בימי חיי האמהות היו מאורעות חשובים רבים, ורוב רובם לא נכתבו בתורה, היות שאין בהם ענין ללימוד ומוסר השכל לדורות הבאים. אבל בנוגע ללידת ילדים מספרת התורה באריכות על כל אחת מהאמהות, על הדרישה והבקשה שלהן ללדת ילדים, וזאת, כדי ללמדנו על הרצון העמוק הקיים בכל אשה יהודיה: לראות פרי בטן, ללדת בנים ובנות.
זמן הגלות מכונה ומתואר כ"גירושין". בזמן מתן תורה וחיי עם ישראל בארץ הקודש היתה קירבה בין היהודי להקב"ה, ותקופה זו נקראת תקופת ה"קידושין", שבין ישראל והקב"ה. והגלות, של עם ישראל מארצו: "מפני חטאינו גלינו מארצנו", הוא ה"גירושין", הפירוד, כביכול, בין הקב"ה לישראל.
שבירת הבית היהודי, הפירוד בין איש לאשתו, הינו אחד הדברים הקשים והמצערים ביותר, ועד שאמרו חז"ל שגם הקב׳׳ה מצטער על זה: "כל המגרש אשתו כו' אפילו מזבח מוריד עליו דמעות". יתירה מזו, חז"ל מצווים אותנו לעשות, ככל האפשר, שלום בית בין איש לאשתו, ואמרו חז"ל המביא שלום בין איש לאשתו שכרו גדול בעולם הזה ובעולם הבא: "אדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא".
הטהרה מהטומאה בטבילה במי מקוה, ככתוב : "ורחץ בשרו במים חיים – וטהר" היא דבר על־שכלי הנשגב מבינת בני האדם, וכדברי הרמב"ם: "הטומאות והטהרות גזירת הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו, והרי הן בכלל החוקים כו'".
ההשקפה היהודית שוללת נזירות והתרחקות בין הבעל לאשתו, אולם היא דורשת שמירה קפדנית על הלכות נידה. על המהות הפנימית שבטומאת "דם הנידה" על פי תורת הקבלה והחסידות בפרק שלפניכם.
אשה פטורה מקיום מצוות־עשה הקיימות בזמנים מסויימים בשנה. כמו מצוות ישיבה בסוכה, שהיא רק בימים מיוחדים בשנה – ט"ו בתשרי [אבל במצוות־עשה הקיימות תמיד ולא רק בזמנים מסויימים, כמו מצוות "אהבת הקב"ה" היא חייבת.
אמרו חכמינו ז"ל בתלמוד: "תנו רבנן: האוהב את אשתו כגופו, והמכבדה יותר מגופו, והמדריך בניו ובנותיו בדרך ישרה כו', עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך". וגם את האשה ציוו חכמים לכבד את בעלה ביותר.
ספר זה עוסק באירוסים וחתונה, בחיי נישואין על טהרת הקודש. על זוגיות נאותה ועל שלום בית, על כבוד ואהבה בין איש לאשתו, תוך הדגשה על היופי שבחיי נישואין על פי תורה.
במדרשים ממשילים את הקשר שבין עם ישראל להקב"ה לקשר שבין בעל לאשה: כשם שבין הבעל והאשה יש אחדות אמיתית – "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". כך גם בין עם ישראל להקב"ה יש דביקות אמיתית מושלמת.
איש ואשה למרות שהם בעלי תכונות נפש שונות ואולי אף הפוכות ומנוגדות. בכל זאת הם מצווים לבנות בית אחד, וליצור ביניהם "אהבה ואחווה, שלום ורעות", כמובא ומבואר לעיל בארוכה.
ברכת "שוש תשיש" הינה אודות הגאולה האמיתית והשלמה, בביאת משיח צדקנו, שאז ירושלים תשיש ״בקיבוץ בניה לתוכה״ – קיבוץ גלויות, של כל בני ישראל, לירושלים עיר הקודש.
הברכה הראשונה משבע ברכות – "יוצר האדם", מדברת על יצירת אדם הראשון, והברכה השניה – "והתקין לו ממנו בנין עדי עד", מדברת על יצירת חוה. הקשר של הברכה השניה לתתונה ברור, אולם מהו הקשר של הברכה הראשונה, המדברת על יצירת האדם, לחתונה?
מדוע בחתונה מברכים ״שהכל ברא לכבודו", מהו הקשר המיוחד של ״כבוד״ הקב״ה לחתונה, כלומר: מדוע בכל שאר המאורעות בחיי האדם אין מזכירים שהם ״לכבודו״ של הקב״ה, ורק בחתונה מזכירים ״שהכל ברא לכבודו״?
חז"ל תיקנו שבחופה (וב"שבעת ימי המשתה") יברכו את החתן והכלה ב"ברכת חתנים", אלה הם "שבע הברכות" שבהם מברכים את בני הזוג שיבנו את חייהם במנוחה ובשמחה, בשלום ובשלוה, ושה"אחוה" שביניהם תהיה מושלמת בכל הרבדים: הן הגשמי והן הרוחני.
״עדי קיום״ הם חלק מהמעשה, הם מקיימים את הדבר, בלעדיהם אין שום תוקף למעשה. גם כאשר אין מחלוקת בין הצדדים, וכולם מודים בסיפור המעשה, ואנו בטוחים באמיתות הדבר, אין למעשה שום תוקף הלכתי אם הוא נעשה שלא בפני עדים, כי העדים הם הנותנים תוקף וקיום לדבר.
בעת נתינת הטבעת אומר הבעל לאשה: ״הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל״. ואילו האשה שותקת ואינה עונה מאומה לדברי בעלה. הדברים מעוררים תמיהה – מדוע שהאשה לא תענה ותאמר בפירוש אני מקבלת את הקידושין ואני מסכימה להתחתן?
בכמה קהילות קדושות בישראל נוהגים, שהחתן והכלה אינם הולכים לבדם לחופה, אלא שני אנשים, אחד מימין החתן ואחד משמאלו, ושתי נשותיהן, אחת מימין הכלה ואחת משמאלה, מכניסים את החתן והכלה לחופה, והם הנקראים: שושבינים. מה הרעיון המסתתר מאחורי זה?
הרמ״א כותב שיש להעמיד את החופה מחוץ לבית, תחת כיפת השמים. טעם הדבר – לסימן לשפע ברכה והצלחה: תחת הכוכבים – ״שיהא זרעם ככוכבי השמים״, ותחת השמים – שהם מקור לברכה ולהצלחה.
ברור ופשוט לכל שההכנה הטובה ביותר לכל הדברים זה ההתקשרות עם התורה הקדושה. ועל־אחת־כמה־וכמה כשמדובר אודות פעולה הכי כללית – בנין בית בישראל, בנין עדי עד, בוודאי שבהקדמה לזה צריך להתקשר עם התורה.
מדוע אסור לחתן לצאת יחידי לרחוב בכל שבעת ימי המשתה, בשבוע שלאחר החתונה. ויש הנוהגים שגם בשבוע שלפני החתונה לא יצאו החתן או הכלה לרחוב לבדם, אלא עם ליווי של אדם נוסף. יתירה מזאת : בשבוע שלפני החתונה החתן והכלה לא יהיו לבד גם בהיותם בבית, ולא רק בעת הליכתם ברחוב?
לכאורה, צריך להבין מדוע על אדם לחשוש שמא יקדימנו אחר ברחמים? הרי זיווגו כבר נקבע משמים, וחצי נשמתו נמצאת בגוף אשה פלונית, ואין מישהו אחר יכול לשאתה, שהלא היא אינה חצי הנשמה שלו, ואיך יכול להיות ש״יקדימנו אחר״?
מאחר שהבעל והאשה הם בחזקת ״עצם מעצמי״ שמשמעותו נשמה אחת – ״על כן יעזוב את איש אביו ואמו גר ודבק באשתו והיו לבשר אחד״. למרות שהאיש והאשה אינם מציאות גופנית גשמית אחת. בכל זאת במישור הרוחני הקשר ביניהם זהה לקשר שהיה בין אדם וחוה שהיו בעלי נשמה אחת. לכן עליהם להתחתן ולדבוק זה בזו.
הכוח של בני הזוג להיות ״אחד״ נובע מה״חוזה״ עצמו, מה״חופה״ עצמה, כלומר: לא רק שהאיחוד ביניהם נוצר בעת החופה, אלא הוא נוצר על־ידי החופה, במעשה החופה טמון כוח ואנרגיה שהוא המבצע את האיחוד ביניהם, והופכם לבני־זוג.
היהדות מייחסת חשיבות מיוחדת ויוצאת־דופן לבית היהודי ולחיי הנישואין של האיש והאשה. וחכמינו ז״ל, בתלמוד. במפרשיו ובמדרשים, האריכו בתיאורים נפלאים ונשגבים בנושאים המייחדים את הבית היהודי.
חיי משפחה נכונים על פי התורה דורשים הבנה, מאמץ, מסירות, סבלנות, טוב לב, נקיון, נינוחות, הופעה מסודרת, מצב רוח שמח, הסברת פנים והנהגה ידידותית. כך צריכים לנהוג שניהם, הבעל והאישה. אך לרב זה תלוי באישה, כפי שכתוב חכמות נשים בנתה ביתה – את הבית בונה האישה.
ביום החופה החתן והכלה עמוסים לעייפה גם מבחינה רגשית ועשויים לשכוח איזה פרט חשוב ונחוץ להם, לכן נותן הרב טברדוביץ תזכורת מוכנה שבעיון בה ימצאו את כל הפרטים הנחוצים לזכור.
סיפור אהבה אמיתי – רחל אשה כשרה העושה רצון בעלה (שעושה רצונו ללמוד תורה) שולחת את בעלה ללמוד תורה. כאן היא מגלה את התכלית האמיתית לנישואיה. לא לטובת עצמה התחתנה אתו, אלא בהיותה אשת חיל היא רוצה בטובת בעלה. היא חפצה להוציא מן הכח אל הפועל את היכולות הגנוזות בו, ופועלת יחד אתו לגלות את הכוחות הפנימיים והנעלמים האצורים בו. מפליא ומדהים לראות עד היכן מגיע הכח של מסירות נפש לשם שמים מצד שניהם!…
מהו סוד מערכת הנישואין? מה מחפשים בני זוג בחיי נישואין, ומה עליהם לעשות כדי להשיג את מטרתם? מהי הדרך לממש את הרצון האמיתי שלהם? כיצד בונים בנין עדי עד לתפארת?
תוכנה של כריתת ברית בין שני אוהבים הוא שבכל מצב שייווצר, אף כשלא יהיה כל בסיס וטעם לאהבה ואף יהיו גורמים להיפוכה של אהבה, גם אז תתקיים האהבה בתקפה. זה המיוחד בכריתת ברית (הרבי בשיחת פרשת מטות מסעי תשט"ז).
הגיע הזמן להפוך את שנאת חינם לאהבת חינם. מה הבעיה לאהוב אהבת חינם הרי אין זה עולה כסף. ומי לא אוהב דברים חינמיים. חיוך אינו עולה כסף, הסברת פנים אינה עולה כסף וכו'.
אם הינך רוצה ללמוד על רגל אחת מהו עניינה של חסידות חב"ד (חכמה בינה דעת)?... מהי עוצמתו של "רבי"?... מהי מעלת 770?... מנין שואבים חסידי חב"ד את הכוחות שלהם לאהבת ישראל ולעבודת ה' במסירות נפש ובשמחה שאין לה אח ורע?... למד קונטרס בית רבינו שבבבל.