פעם בערב יום הכיפורים, כשהיה רבי לייב שרה'ס הקדוש בדרכו לביתו, פרצה סערת גשמים גדולה, כך שנלאה להגיע לביתו, ורק לאחר חצות היום הגיע לכפר סמוך לעירו. הבין הרב שבהשגחה פרטית נקלע לכפר זה בערב היום הקדוש דוקא, הודה להשם וציפה בשמחה לבאות.

פעם אחת נסע רכי ישראל בעל שם טוב עם אחד מתלמידיו למקום מדבר ושממה שאין שם מים. כך המשיכו בדרכם הרב והתלמיד והם הולכים והולכים, התעייף התלמיד וצמא מאד למים עד שהגיע לסכנת מוות מרוב חולשה וצימאון.

מסופר על הבעל שם טוב הקדוש – רבי ישראל בן אליעזר, שיום אחד גילו לו מן השמים שיש יהודי צדיק שעובד את השם יותר ממנו, ואם ירצה יוכל לפגוש אותו ולהיווכח במו עיניו.

וְהִמְשִׁיךְ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב וְאָמַר: עֲצָתִי לְךָ, הַנָּח שִׂכְלְךָ בַּצַּד, תִּלְמַד תּוֹרָה וְתִתְפַּלֵּל בְּקַבָּלַת עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם, וְרַק בְּדֶרֶךְ זוֹ יֵשׁ סִכּוּי, שֶׁתָּבִין מָה פֵּרוּשׁ: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל".

רבי ישראל בעל שם טוב, מייסדה של תנועת החסידות. בתורתו, הכוללת את עומק פנימיות התורה, נתן מקום ליהודי הפשוט שיש לו אהבת ה' ויראתו, לא פחות מתלמיד חכם.

הַצַּוָּאָה שֶׁנָּתַן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לִבְנוֹ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב מַתְאִימָה לְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ. כֻּלָּנוּ צְרִיכִים לָדַעַת שֶׁאֵין לְפַחֵד מִשּׁוּם דָּבָר וּמִשּׁוּם אָדָם, כִּי רַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַהֵל אֶת כָּל הָעִנְיָנִים בָּעוֹלָם, וְהוּא מַשְׁגִּיחַ עָלֵינוּ בְּכָל רֶגַע וָרֶגַע, וְכָל דָּבָר שֶׁקּוֹרֶה הוּא רַק בְּהַסְכָּמָתוֹ וּבְהַשְׁגָּחָתוֹ יִתְבָּרֵךְ. וְכִי מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם?…

עָיֵף וְרָצוּץ לְאַחַר נְדוּדִים קָשִׁים שֶׁל כַּמָּה יָמִים הִגִּיעַ לִפְנוֹת עֶרֶב לְבֵית כְּנֶסֶת וְנִכְנָס לְשָׁם. וּמַה הִתְרַגֵּשׁ לִרְאוֹת בְּבֵית הַכְּנֶסֶת יְהוּדִים עֲטוּפִים בִּבְגָדִים לְבָנִים וּמִתְפַּלְּלִים בִּדְבֵקוּת. הָיְתָה זוֹ תְּפִלַּת כָּל נִדְרֵי שֶׁל לֵיל כִּפּוּר. נִרְגָּשׁ וְנִסְעָר לְשֵׁמַע תְּפִלּוֹת אֶחָיו, גַּם הַיֶּלֶד הַיָּתוֹם רָצָה לְהִשְׁתַּפֵּךְ בִּתְפִלָּה מְתֻקָּה לִפְנֵי בּוֹרֵא עוֹלָם, אוּלָם לֹא יָדַע אֵיךְ. צַעֲרוֹ וּכְאֵב לִבּוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד הַיְּהוּדִי הַתּוֹעֶה עָלָה מַעְלָה מַעְלָה עַד שֶׁקָּרַע אֶת הַשְּׁחָקִים.

וכשמגיע ראש השנה, והוא רוצה מאוד בקרבת המלך, הוא מתחיל לבכות ולזעוק ללא מילים. קול צעקה פשוטה היוצאת מעומק הלב, בדמות תקיעת השופר. כשהמלך, הקב"ה, שומע את קול השופר, הרי הוא מתעורר ברחמים, ומקרב את בנו בחמלה גדולה ובאהבה אינסופית.

"אף אני כך", סיים הרב. "אף על פי שבימים אלה עוסקים אנו בניקוי הביבין שלנו, הרי כיוון שמשרתים אנו בחצרו של מלך מלכי המלכים, אני עושה זאת מתוך ניגוני שמחה".

חשק היהודי את שפתיו בכאב, ודוק של דמעות הציף את עיניו. לבו התמלא רגשות חרטה. לאחר הרהורים רבים החליט בלבו: 'אלך אל הבעל-שם-טוב והוא בוודאי ידריכני בדרך ישרה, לתקן את אשר עשיתי'.

"ראיתי את המתחולל בלבו של אותו יהודי", סיים הבעל-שם-טוב, "והמתנתי לתפילתו. רציתי להתפלל יחד עמו. זו הסיבה לאיחור התפילה היום, אך זכינו להתפלל יחד עם בעל התשובה, ותפילתנו הגיעה יחד עם תפילתו היישר לריבון העולמים".

מדוע הקשר בין איש לאשתו הוא עוצמתי כל כך? כיצד מסמל הקשר בין איש לאשה את הקשר בין הקב"ה לבין עם ישראל? מה הקשר בין "טירוף" ל"גירושין"? מה הקשר בין "טירוף" ל"גלות"?

דַּע לְךָ, כִּי בַּמָּקוֹם הַהוּא, אֵלָיו הֵבִיאָה אוֹתְךָ הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה, לֹא הָיוּ מֵעוֹלָם יְהוּדִים, עַד שֶׁרַגְלֶיךָ דָּרְכוּ שָׁם. מֵאָז בְּרִיאַת הָעוֹלָם נָפְלוּ שָׁם, כְּמוֹ בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים נִיצוֹצוֹת שֶׁל קְדֻשָּׁה אֱלֹקִית, וְעַד שֶׁהִגַּעְתָּ לְשָׁם לֹא מָצְאוּ אֶת תִּקּוּנָם. הַנִּיצוֹצוֹת הָיוּ שָׁם, כִּבְיָכוֹל, בְּגָלוּת, וְרַק אַתָּה עַל יְדֵי תְּפִלּוֹתֶיךָ וּתְקִיעוֹת הַשּׁוֹפָר שֶׁלְּךָ, גָּאַלְתָּ אוֹתָם וְעָזַרְתָּ לָהֶם לַחְזֹר לִמְקוֹרָם וּלְהִתְאַחֵד עִם הָאֱלֹקוּת.

הבעל שם טוב מייסד החסידות הצטיין בעיקר באהבת ישראל במיוחד ליהודים פשוטים ואמר שיש ללמוד את זה מאהבת ה' לעמו. למרבה הפלא בימיו היה זה חידוש גדול.

הָרוֹעֶה סִיֵּם סִפּוּרוֹ. הַחֲסִידִים שָׁבוּ לְרַבָּם, וְהִנֵּה הוּא מְקַבֵּל פְּנֵיהֶם בְּחִיּוּךְ, וְאוֹמֵר לָהֶם: רְאִיתֶם אֶת תְּפִלַּת הָרוֹעֶה שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל כְּלָל. יוֹדֵעַ הוּא רַק אֶת תְּנוּעוֹת הַתְּפִלָּה, וְכֻלְּכֶם תְּמֵהִים וְשׁוֹאֲלִים, מֶה עֵרֶךְ בִּתְנוּעוֹת הַתְּפִלָּה ,כַּאֲשֶׁר אֵין אוֹמְרִים אֶת אוֹתִיּוֹת הַתְּפִלָּה? אוּלָם הַאִם אַתֶּם מַכִּירִים מִישֶׁהוּ שֶׁבֶּאֱמֶת יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל?!

טל תורה שהחיה את נשמות ישראל במעמד הר סיני ועתיד להחיות את המתים, ניתן גם עכשיו לכל לומד תורה ומחייהו. עד שהתורה חודרת בכל מציאותו, בכל דרכיו ובכל מעשיו.

דברי שלמה המלך החכם מכל אדם "טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב" נכון לא רק בגשמיות אלא גם ברוחניות. ובאמת עדיף להיות יהודי פשוט ואפילו דל במוחין, אך בעל תכונות טובות אוהב שלום ומלא שמחה מאשר בעל מוחין רחבים המקיים מצוות בהידורים רבים ובחומרות אין קץ עד שמרוב הקפדות בא לידי מריבות. "שלום רב לאוהבי תורתך"… מי שלומד תורה בקשר וחיבור תמידי לנותן התורה מובטח לו שיעבוד את ה' בשמחה.

זמן קצר לאחר מכן נזדמן למשעול ההר גוי גברתן מלווה בעגלה וסוס. שמו של האברך הצעיר התמהוני שהסתובב בין ההרים כבר היה ידוע בקרב גויי הסביבה, וזה אמר לו: "סרולצ'ה, קשור את העגלה שלך בעגלתי ואני אביא אותך לביתך". העמיס הגברתן את פגר הסוס על העגלה, ויחד יצאו לדרך.

הבעל שם טוב מייסד תורת החסידות גילה לנו בהדגשה יתירה ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים, שהבורא משגיח היא על כל הנבראים, אף על מין הצומח והדומם ועל כל פרטיהם ופרטי פרטיהם ובכל רגע ממש, שהרי השגחה פרטית של הבורא קשורה בעצם קיום העולם וחיותו בכל רגע. ומכיון שהנבראים כולם מתהווים על ידי הבורא בכל רגע מחדש, פשיטא שהם פרטים בידיעתו ובהשגחתו.

על פי הבעל שם טוב הכל בהשגחה פרטית והכל לטובה. לקב"ה יש כל הכלים וכל הדרכים לתת לנו את כל מחסורינו (פרנסה, זיווג, ילדים וכו') מהן גלויות לנו ומהן נסתרות מאתנו, והוא מסבב סיבות ועילות כדי לפעול פעולות לטובתנו. גם מה שלא ברור לנו ונסתר מאתנו הכל בהשגחה פרטי פרטית והכל לטובה.

הבעל שם טוב הדגיש שעבודת ה' הנעלית ביותר היא זו הנעשית מתוך שמחה. הוא השיב ליהודים הפשוטים את אמונתם האובדת, ועודדם לבטוח בבורא ללא תנאי. הוא הילל ושיבח את מעלת האמונה הפשוטה והתמימה, והסביר כי אצל הקב"ה אין הבדל בין יהודי פשוט ולא-משכיל, בעל אמונה פשוטה וזכה המקיים מצוות "מכל הלב" – לבין תלמיד חכם מופלג הבקיא בכל חדרי התורה.

בדרך כלל רגילים בעת צרה לבכות, לעשות חשבון נפש, לחזור בתשובה וכיו"ב. הכל טוב ויפה רק דבר אחד שוכחים שהכל בהשגחה פרטית והכל לטובה כי אין רע יורד מלמעלה. צריך לדעת שה' מנסה את האדם והניסיון הוא רק דמיון. ובעת קשה כדאי לעורר דווקא את האמונה והביטחון שה' יכול להוציא אותנו מכל צרה בכל עת ובכל שעה. בעת קשה יש לנסות את השמחה דווקא, יש לקום לרקוד ולשמוח והגאולה מובטחת.

סיפור מופת על הבעל שם טוב. שמסר למישהו מכתב שהגיע ליעדו רק לאחר שבע עשרה שנה כדי לעזור ליהודי.

ההיסטוריה של עם ישראל מלאה בסיפורים של קידוש ה', ולא די בזה אלא שבעינינו חזינו מאורעות של קידוש השם כשיהודים נפגעו רחמנא ליצלן. הרבי מלך המשיח שליט"א בתחילת חודש אדר א' ה'תשנ"ב מתייחס למאורע של קידוש השם ברבים ע"י אשה מישראל שארע בשכונת קראון-הייטס, ואומר שעלינו "לזעוק להקב"ה על אריכות הגלות, עד מתי?!" ולבקש ולדרוש ולעשות כל מה שאפשר שתיכף ומיד תבוא הגאולה".

בהגיע היום הגדול והנורא, ראש השנה, התפלל רבי יחיאל בהתלהבות רבה מתוך כוונות וייחודים אותם למד בבית מורו ורבו הבעל שם טוב. לאחר מכן הוציא את שופרו ותקע שלושים תקיעות רמות. קול התקיעות הדהד ברמה במרחבי האי הנידח, ורבים מיושבי המקום שלא ידעו כלל על המצאו של הזר במקום, נזעקו ובאו אל החוף.

הבעל שם טוב מספר שעשה עליית נשמה והגיע להיכלו של משיח ושאל את פי משיח: אימתי קאתי מר? והשיב לו המשיח: בזאת תדע, בעת שיתפרסם לימודך בעולם, ויפוצו מעינותיך חוצה, מה שלימדתי אותך והשגת, ויוכלו גם המה לעשות יחודים ועליות כמוך ואז ייכלו כל הקליפות ויהיה עת רצון וישועה.

הרבי הרש"ב מלמד את ה"תמימים" (תלמידי הישיבה) על מהותה של חסידות, המורה לאדם איך להיות ירא שמים אמיתי העובד את ה' באהבה וביראה ובהתלהבות והתפעלות, כשיש לו קשר אמיץ וחזק עם נותן התורה, והוא מתנהג במידות טובות. וכהקדמה הוא מספר על חויה שהיתה לו בגיל חמש כשאביו הרבי המהר"ש הכניס אותו אל סבו הצמח צדק, ועל אחד הדברים ששמע מסבו.

השלימות דגילוי אלקות למטה בגשמיות ("לכם") – ש"כבר הי' לעולמים מעין זה בשעת מתן-תורה" – תהי' בגאולה האמיתית והשלימה (בקץ הגלות).

"יפוצו מעיינותיך חוצה" הוא ההכנה וה"כלי" לביאת המשיח. וכפי שהרבי שליט"א מדגיש פעמים רבות שאין פירושו של דבר שהפצת המעיינות היא "סגולה" בלבד לביאת המשיח, אלא שזה עצמו הוא עניינו של משיח – להכניס ולהחדיר את האלקות, ועד את עצמותו יתברך ממש, בתוך תוכו של ה"חוצה", של התחתון והנידח ביותר. עד כי "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו (גם הבשר הגשמי מצד עצמו) כי פי ה' דיבר".