האם העולם פשוט סתם טיפש? שואל יאשיקו סאגאמורי פרופסור יפני למדע המדינה באוניברסיטת טוקיו, ובאמתחתו סדרת שאלות נוקבות.

תִּקְרָא הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ וְלֹא תִּפְחוֹת, לְקַיְּמָהּ וְלָלֶכֶת בָּהּ תָּמִיד אַחַר הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ, לְמַעַן תַּצְלִיחַ בְּכָל דְּרָכֶיךָ וְתִזְכֶּה לָעוֹלָם הַבָּא הַצָּפוּן לַצַּדִּיקִים. וּבְכָל יוֹם שֶׁתִּקְרָאֶנָּה יַעֲנוּךָ מִן הַשָּׁמִים כַּאֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לִבְּךָ לִשְׁאוֹל עַד עוֹלָם, אָמֵן סֶלָה:

מנוח היה טפל לאשתו בראיית פני מלאך, (כשם שאברהם היה טפל לשרה בנביאות), אולם תמיד אשתו לצידו ונותנת לו כבוד. ולא עוד אלא שמשתפת אותו בכל, ומרגיעה אותו במקום שצריך. וגם הוא הולך אחרי עצותיה. לכן זכתה אשת מנוח וזכה בעלה יחד אתה להתבשר בהולדת בן על ידי מלאך דוגמת אברהם ושרה, ולא עוד אלא בבן קדוש מבטן שהוא יושיע את ישראל.

שמחה היא הנשק לא רק לבטל את הדינים אלא להמתיק אותם, כלומר, לעשותם מתוקים. כי על ידי השמחה לא רק שהדין מתבטל, אלא יוצא מזה דבר מתוק, צומחת ממנו טובה ונחת. ובסגנון "הגשש החיור": העולם מצחיק אז צוחקים.

זָכִינוּ לְרוֹעֶה נֶאֱמָן שֶׁאוֹהֵב אֶת עַם יִשְׂרָאֵל, וְאֵינוֹ מִתְפַּתֶּה לַזְּכוּת שֶׁנּוֹפֶלֶת בְּחֶלְקוֹ לִהְיוֹת אָב לְאֻמָּה חֲדָשָׁה. בִּמְקוֹם זֶה הוּא מְלַמֵּד זְכוּת עַל יִשְׂרָאֵל וְאֵינוֹ מַרְפֶּה עַד שֶׁמַּצִּיל אֶת יִשְׂרָאֵל מִכְּלָיָה.

כמים הפנים לפנים משמעו שטבע האדם הוא שכאשר מרגיש אהבה מצד חברו, זה גורם לו ממילא לאהוב את חברו. כך שלא קשה לבדוק כמה הזולת אוהב אותי, כי ברור שהוא אוהב אותי במידה שאני אוהב אותו. זהו דבר טבעי הטבוע בנפש כל אדם ובמיוחד בין בני זוג, שהם שני חצאים של אותה נשמה שהתחברו. (מסיפורי אהבה)

על פי תורה ארץ ישראל היא נחלת עולם לעם עולם מא-ל עולם, וכמו שהרבי אומר, יש להדגיש שוב ושוב כי ארץ ישראל היא נחלת עולם לעם עולם מא-ל עולם כמובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים בתורת עולם: לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת (הרבי, ש"פ חיי שרה תשמ"ח). אולם כאן נביא דעתם של מומחים לא יהודים על המצב במזרח התיכון על פי השכל הישר.

השמחה פורצת את כל הגדרים. היא משפיעה גם על גוף האדם ואף על בריאותו ונותנת לו משנה כח, היא מאירה את פניו של האדם, ועל ידה נעשה האדם קל ברגליו וכו'. השמחה מגלה באדם את הכחות הנעלמים ואת מצפוני הלב. היא נותנת חיות והתלהבות בעבודת ה' ומרוממת אותו מעלה מעלה, ובכוחה אף לשנות את האדם מן הקצה אל הקצה, עד שהיא משנה אף את מידות האדם.

ואפילו אם נופלים לו הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה אל ישית לב אליהן אלא יסיח דעתו מהן כרגע. וגם אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המדות של המחשבה זרה כנודע

ואם העצבות אינה מדאגת עונות אלא מהרהורים רעים ותאוות רעות שנופלות במחשבתו. הנה אם נופלות לו שלא בשעת העבודה אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא אדרבה יש לו לשמוח בחלקו שאף שנופלות לו במחשבתו הוא מסיח דעתו מהן לקיים מה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם.

ברם כגון דא צריך לאודעי כלל גדול כי כמו שנצחון לנצח דבר גשמי כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה. הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גבור יותר מחבירו ככה ממש בנצחון היצר אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן כ"א בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם.

וזהו שכתוב כי קרוב אליך הדבר מאד וגו' שבכל עת ובכל שעה בידו של אדם וברשותו הוא להעבי' רוח שטות והשכחה מקרבו ולזכור ולעורר אהבתו לה' אחד המסותרת בודאי בלבבו בלי שום ספק.

וזה לעומת זה הן שס"ה מצות לא תעשה דאורייתא וכל איסורי דרבנן מאחר שהן נגד רצונו וחכמתו ית' והפכם ממש הם נפרדים מיחודו ואחדותו ית' בתכלית הפירוד ממש כמו הס"א והקליפה הנק' ע"ז ואלהים אחרים מחמת הסתר פנים של רצון העליון כנ"ל.

ועם כל הנ"ל יובן ויבואר היטב בתוספ' ביאור מה שאמרו בזהר דאוריית' וקב"ה כולא חד ובתיקוני' פירשו דרמ"ח פיקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא לפי שהמצות הן פנימיות רצון העליון וחפצו האמיתי המלובש בכל העולמו' העליוני' ותחתוני' להחיותם

רק שהתורה דברה כלשון ב"א ונקרא בתורה דבורו של מקו' ב"ה בשם דבור ממש כדבורו של אדם לפי שבאמת כך הוא דרך ירידת והמשכת החיות לתחתונים בצמצומים רבים ועצומים מינים ממינים שונים להבראות מהם ברואים רבים מינים ממינים שונים

והנה מדת הקב"ה שלא כמדת בשר ודם שהאדם כשמדבר דבור הרי הבל הדבור שבפיו הוא מורגש ונראה דבר בפני עצמו מובדל משרשו שהן עשר בחי' הנפש עצמה אבל הקב"ה אין דבורו מובדל ממנו ית' ח"ו כי אין דבר חוץ ממנו ולית אתר פנוי מיני'

והנה מודעת זאת לכל כי מצות ואזהרת ע"ז שהם שני דברות הראשונים אנכי ולא יהיה לך הם כללות כל התורה כולה. כי דבור אנכי כולל כל רמ"ח מצות עשה. ולא יהיה לך כולל כל שס"ה מצות ל"ת ולכן שמענו אנכי ולא יהיה לך לבד מפי הגבורה כמארז"ל מפני שהם כללות התורה כולה.

ולתוספת ביאור צריך לבאר היטב מ"ש נר ה' נשמת אדם פי' שישראל הקרוים אדם נשמתם היא למשל כאור הנר שמתנענע תמיד למעלה בטבעו מפני שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו למעלה ביסוד האש הכללי שתחת גלגל הירח

ולתוספת ביאור באר היטב מלת מאד שבפסוק כי קרוב אליך הדבר מאד וגו' צריך לידע נאמנה כי אף מי שדעתו קצרה בידיעת ה' ואין לו לב להבין בגדולת א"ס ב"ה להוליד ממנה דחילו ורחימו אפי' במוחו ותבונתו לבד אעפ"כ קרוב אליו הדבר מאד לשמור ולעשות כל מצות התורה ות"ת כנגד כולן בפיו ובלבבו ממש מעומקא דלבא באמת לאמיתו

ובזה יובן מ"ש כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו דלכאורה הוא בלבבך נגד החוש שלנו [והתורה היא נצחית] שאין קרוב מאד הדבר להפך לבו מתאוות עוה"ז לאהבת ה' באמת

וזה כלל גדול בעבודת ה' לבינונים העיקר הוא למשול ולשלוט על הטבע שבחלל השמאלי ע"י אור ה' המאיר לנפש האלהית שבמוחו לשלוט על הלב כשמתבונן במוחו בגדולת א"ס ב"ה

ובזה יובן מ"ש ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו שההפרש בין עובד אלהים לצדיק הוא שעובד הוא לשון הוה שהוא באמצע העבודה שהיא המלחמה עם היצה"ר להתגבר עליו ולגרשו מהעיר קטנה שלא יתלבש באברי הגוף

והנה מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה כי הבינוני אינו מואס ברע שזהו דבר המסור ללב ולא כל העתים שוות אלא סור מרע ועשה טוב דהיינו בפועל ממש במעשה דבור ומחשבה

ובזה יובן לשון מאמרז"ל בינונים זה וזה שופטן [פי' יצר טוב ויצר הרע] דכתיב כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו ולא אמרו זה וזה מושלים ח"ו כי כשיש איזו שליטה וממשלה ליצר הרע בעיר קטנה אפי' לפי שעה קלה נקרא רשע באותה שעה

והבינוני הוא שלעולם אין הרע גובר כל כך לכבוש את העיר קטנ' להתלבש בגוף להחטיאו דהיינו ששלש' לבושי נפש הבהמית שהם מחשבה דבור ומעשה שמצד הקליפ' אין גוברים בו על נפש האלהית להתלבש בגוף במוח ובפה ובשאר רמ"ח אברים להחטיאם ולטמאם ח"ו

וזה לעומת זה רשע וטוב לו לעומת צדיק ורע לו דהיינו שהטוב שבנפשו האלהי' שבמוחו ובחלל הימני שבלבו כפוף ובטל לגבי הרע מהקליפה שבחלל השמאלי וזה מתחלק גם כן לרבבות מדרגות חלוקות בענין כמות ואיכות הביטול וכפיפת הטוב לרע ח"ו

והנה כשהאדם מגביר נפשו האלהית ונלחם כל כך עם הבהמית עד שמגרש ומבער הרע שבה מחלל השמאלי כמ"ש ובערת הרע מקרבך ואין הרע נהפך לטוב ממש נקרא צדיק שאינו גמור וצדיק ורע לו

והנה מקום משכן נפש הבהמית שמקליפת נוגה בכל איש ישראל הוא בלב בחלל שמאלי שהוא מלא דם וכתיב כי הדם הוא הנפש ולכן כל התאות והתפארות וכעס ודומיהן הן בלב ומהלב הן מתפשטות בכל הגוף וגם עולה למוח שבראש לחשב ולהרהר בהן ולהתחכם בהן

ועוד זאת במאכלות אסורות שלכך נקראים בשם איסור מפני שאף מי שאכל מאכל איסור בלא הודע לשם שמים לעבוד ה' בכח אכילה ההיא וגם פעל ועשה כן וקרא והתפלל בכח אכילה ההיא אין החיות שבה עולה ומתלבשת בתיבות התורה והתפלה כמו ההיתר מפני איסורה בידי הס"א משלש קליפות הטמאות

אך נפש החיונית הבהמית שבישראל שמצד הקליפה המלובשת בדם האדם כנ"ל ונפשות בהמות וחיות ועופות ודגים טהורים ומותרים באכילה וקיום וחיות כל הדומם וכל הצומח המותר באכילה וכן קיום וחיות כל המעשה דבור ומחשבה בענייני עוה"ז שאין בהם צד איסור לא שרש ולא ענף משס"ה מצות לא תעשה וענפיהן דאורייתא ודרבנן רק שאינן לשם שמים…

Перед вами ссылки к урокам из двух книг (на иврите). Одна среднего уровня и другая для продолжающих.

לְכָל יְהוּדִי אֱמוּנָה חֲזָקָה בִּגְלַל הַ"מַּזָּל" שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, וַהֲרֵי "מַזָּלוֹ" רוֹאֶה אֱלֹקוּת מַמָּשׁ, וּרְאִיָּה הִיא דָּבָר אֲמִתִּי בְּיוֹתֵר שֶׁאֵין לְהַכְחִישׁוֹ. בְּכָל זֹאת, בִּרְאִיָּה יֵשׁ סִבָּה לָאֱמוּנָה, שֶׁאֵינָהּ קְשׁוּרָה לְעֶצֶם מְצִיאוּת הָאָדָם. לָמָּה אַתָּה מַאֲמִין?… אֲנִי מַאֲמִין מִפְּנֵי שֶׁרָאִיתִי!… אוּלָם "אֲנִי מַאֲמִין רַק מִשּׁוּם שֶׁרָאִיתִי", עֲדַיִן אֵין זֶה מַכְרִיחַ אוֹתִי לִמְסֹר נַפְשִׁי בִּגְלַל זֶה. וְאָמְנָם אֱמוּנַת הַיְּהוּדִי עֲמֻקָּה הַרְבֵּה יוֹתֵר.

פרשת תצוה סמוכה לחג הפורים. כידוע, כשנגאלו ישראל מהמן הרשע, תיקנו את יום טוב של פורים, יום שבו עורכים סעודה גשמית באכילה ושתיה עד כדי "לבסומי… עד דלא ידע", שאז מונח אצל יהודי מצד מהותו שמעל השכל ("לא ידע") ש"ארור המן" ו"ברוך מרדכי".

משה רבינו מגלה את בחינת ה"מאור" שבישראל את "עצם הנשמה", בעיקר על ידי ההתפשטות שלו בזמן הגלות. משה רבינו הרועה הנאמן ורועי ישראל שבכל דור מפרנסים את האמונה, ומקשרים את ישראל עם "אור אין סוף". הם מחזקים אותנו שנעמוד במסירות נפש בקיום התורה והמצוות, ומשפיעים בנו דעת באלוקות, שהאמונה לא תהיה רק מצד הגילויים, אלא מצד עצם הנשמה. כך שהאמונה מתעוררת בפנימיות עד למסירות נפש.

למי שחושב שסיפור המגילה ארע בעבר, אומר הבעל שם טוב: "הקורא את המגילה למפרע לא יצא"… בכל דבר צריך את ההתחזקות בהתקשרות לקב"ה על ידי לימוד תורה וקיום מצוות, ורק אחרי זה יש לחפש את ההצלה בלבוש טבעי, וכשנוהגים כך הרי שההצלה הנסית שמעל הטבע נאחזת בכל לבוש טבעי שייעשה.

מדוע זכתה מצות זכירת מעשה עמלק להתייחסות מיוחדת? מיהו אותו "עמלק" שאת זכרו אנו חייבים למחות, והרי בימינו אין ביכולתנו באמת לנקום נקמת עמלק ולהילחם בהם, כי עדיין לא הגענו למצב שכל ישראל על אדמתם ("בהניח ה' לך מכל אויביך"), וגם יש קושי לאתר את עמלק, מאחר שסנחריב בלבל כל האומות ועירבם זה בזה. אז למה יש קריאה מיוחדת למצוה שאין באפשרותנו לקיימה?…

בבואנו משבעה באדר שחל בפרשת תצוה, שבשניהם מודגשת התגברות מזלם של ישראל, החוזק והתוקף דעצם הנשמה ("ואתה") כפי שנמשך ומתגלה בעבודתם ופעולתם בעניני העולם (לא מס"נ ויציאה מהעולם ח"ו וח"ו, אלא נשמות בגופים לאורך ימים ושנים בריאות וטובות), יש להוסיף ביתר שאת וביתר עוז, ובתגבורת החיות, בכל מעשינו ועבודתינו בלימוד התורה וקיום המצוות, כולל ובמיוחד בהפצת התורה והיהדות והפצת המעיינות חוצה, כדי להביא בפועל ובגילוי את הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז תהי' שלימות ההתגלות דהעצם דישראל, ישראל וקוב"ה כולא חד , בכל העולם כולו, שנעשה דירה לו ית' בתחתונים.

חוש ההומור המעורר צחוק וחיוך טוב לבריאות, הוא משחרר לחצים ומתחים פיזיים ונפשיים, מחזק את המערכת החיסונית ומשפר את מצב הרוח. ובעזרתו האדיבה אפילו מציאות עגומה נראית באור חדש מצחיק ומשעשע.

מיהודי נדרשת רמה גבוהה של שמחה – שמחה בלי גבולות, עד שאדם יקל בעצמו ויעשה מעשי שטות. שמחה המביישת אותו כביכול, שמחה המעוררת תמיהה ואפילו התנגדויות ומתנגדים, עד שאם הוא תלמיד חכם או איש חשוב ואפילו מלך הוא "מבייש" לא רק את עצמו אלא את האנשים החשובים שבסביבתו. אולם דוקא זוהי השמחה האמיתית הנדרשת מכל יהודי בכל מצב ומעמד שהוא. זוהי השמחה המעידה על רמת ענוותנותו.

היחס המיוחד של הרבי שליט"א אל הרמב"ם * בכמה דברים שיטת הרמב"ם מנוגדת לכאורה לכל הגישה של החסידות * הרמב"ם הוא התחלתו של גילוי אלוקי מופלא, שהמשכו בתורת החסידות, ותכליתו בגילוי הנפלא של הרבי מלך המשיח שליט"א

"א בעל-שם'סקער ענין" – הרבי עורך "סיום-הרמב"ם" אחרי ג' תמוז ב"דבר-מלכות" השבועי! * לעשות "שטורעם" מסיומי-הרמב"ם הן הארציים והן כל אחד בסביבתו * להביא כמה שיותר יהודים ללימוד יומי ברמב"ם ולהתקשרות יומית אל הרבי מלך המשיח שליט"א * הרמב"ם הוא ספר "הלכות הלכות", הכולל את כל התורה שבעל-פה כולה באופן המובן לקטן ולגדול * תחילת הרמב"ם היא ההתחלה של כל התורה וסיומו הוא התכלית של כל התורה

את ה'מאמר' הזה אתה כבר יודע היטב?! כ"ח בניסן מלמדנו לא לשכוח את ה'מאמר' דיבור-המתחיל "עשו כל אשר ביכולתכם"!

היום הבהיר י"א ניסן מדגיש שההתקשרות שלנו עם הרבי מלך המשיח שליט"א אינה תלוי' רק בפרט מסוים או בכלל מסוים בו * אנו קשורים עם הרבי בכל עצם מציאותנו, למעלה מכל הסיבות ומכל ההסברים, אפילו האמיתיים ביותר * יותר מזה, י"א ניסן הוא "יום משיחת רב"י למלך המשיח"!

בפרשת "החודש" מסופר אודות הציווי לקחת שה, אלילם של המצרים, ולשחטו לעיניהם * ציווי מוזר, המתעלם מכל העצות הטובות של כל הידידים הטובים, ומנפץ לרסיסים את "אליל הטבע", למרות שמציאות העולם והטבע זועקים את ההיפך * כעת, ברגעי הגלות האחרונים, אנו נדרשים לעמוד בניסיון דומה: עלינו להתעלות מעל מה שנראה לעיניים, ולהאמין לציווי ה' ומשה עבדו * בזכות אמונה זו נגאל עם ישראל ממצרים, ובזכות אמונה זו ניגאל אף אנו תיכף ומיד ממש!

איוב – "לא הי' ולא נברא"? לפי ביאור ה"מתנגד" אכן הוא לא הי' ולא נברא ורק משל הי' ללמד כיצד על האדם להתמודד עם הייסורים הבאים עליו * לפי ביאור החסיד וודאי שאיוב הי' ונברא אלא שכל הסיבה מדוע הוא נברא היא רק כדי שאנו נלמד מכך כיצד עלינו לנהוג * ההבדל בין שתי הגישות והלימוד אלינו כיצד לא צריכים להיות

כשקרו מאורעות של קידוש השם ויהודים נפגעו רחמנא ליצלן – עלינו להתבונן בדברי כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א בתחילת חודש אדר א' ה'תשנ"ב בקשר למאורע של קידוש השם ברבים ע"י אשה מישראל שארע בשכונת קראון-הייטס * "לזעוק להקב"ה על אריכות הגלות, "עד מתי?!" ולבקש ולדרוש ולעשות כל מה שאפשר שתיכף ומיד תבוא הגאולה"

"אתך אנחנו בין בחיים ובין במוות!" בז"ך אדר ראשון ה'תשנ"ב החל ההעלם וההסתר על כל ה"גילויים" – כדי לגלות את ה"עצם" שלמעלה מכל הגילויים, שיבוא ויאיר גם הוא בטוב הנראה והנגלה * בשעה זו עומדים אנו "הילדים הקטנים" שאינם מבינים כלל וכלל מה קורה כאן, אבל הם באחת – "אתך אנחנו בין בחיים ובין במוות" * אנחנו מקושרים אל מרדכי היהודי והולכים בדרכו, הדרך של "לא יכרע ולא ישתחוה" ו"לא קם ולא זע", ושום דבר לא יזיז אותנו מזה אף זיז כל שהוא

מה אתם יראים? – כבר באתי לגני אחותי כלה! עניינו של כ"ז אדר הוא לא רק הגילוי שבא על-ידי הצמצום, אלא הגילוי שמוסתר וחבוי בתוך הצמצום עצמו. לא רק שהאור יאיר במקום החושך, אלא "שהחושך עצמו יאיר" * איננו מפסיקים לרגע לזעוק ולקרוא לאבינו מלכנו משיחנו כי ההעלם וההסתר כבר הי' די והותר – אך יחד עם זה, ודווקא בגלל זה, אנו יודעים ובטוחים בביטחון גמור ומוחלט שההסתר אינו אמיתי, ח"ו, ואבינו מלכנו משיחנו נמצא עמנו ממש בפשטות, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי * לא רק שתכלית ה"כסה" הוא הגילוי, אלא "שהכיסוי עצמו הוא חג ויום טוב"

"עיקר שכינה בתחתונים הייתה", למדנו במאמר "באתי לגני". למה ומדוע? * שלושה משלים מביא על כך הרבי מלך המשיח שליט"א, מהם מתבקשת המסקנה המעניינת: "עיקר שכינה" הייתה בתחתונים דווקא בגלל שהם תחתונים, ולא למרות * ביאור במאמר "באתי לגני" ה'תשי"ט, השייך לשנת תשנ"ט

בזכות נשים צדקניות – ה"מרחיבין דעתו של אדם" העליון. סדרת שיחות במעלתן של נשי ובנות ישראל תוך הדגשה שאצלן לא רק ממלאים את הציווי אלא "מרחיבין דעתו של אדם" העליון כביכול * הרקע לכך – "ממש במקרה" – ה"מלווה-מלכה" לקבלת משיח תוך הדגשת זהותו של משיח וקבלת מלכותו של הרבי מלך המשיח שליט"א

"עצם שבעצם" – פנימיות שבפנימיות. על חג הגאולה ג' תמוז אומר הרבי מלך המשיח, שאמנם הרבי הריי"צ לא קבע אותו כיום-טוב, אבל "התקשרות חסידים לרבי נשיא – צריכה להיות לכל מה שהוא (ובפרט שנשמה כללית, גם ענייני' 'הפרטיים' שייכים לכלל ישראל), ולכן חסידים עליהם לחוג גם את יום הג' בתמוז" * על-דרך זה ניתן לומר על יום הבהיר י"ט טבת, בו הי' "דידן נצח" הקשור לרבי מלך המשיח שליט"א באופן אישי ופרטי * "עצם שבעצם", פנימיות שבפנימיות – והקשר ל"יחי אדוננו"

אנו אין לנו אלא… ה' טבת הוא החג שלנו * ליובאוויטש היא הרבי * דווקא בדור השביעי * לכן דווקא בדור זה לא שייך הסתלקות.

את נרות החנוכה, חג האור, מדליקים בלילה * בחג שהמאפיין שלו הוא שמן – פנימיות התורה – מדליקים נרות "על פתח ביתו מבחוץ" * בחנוכה, שכל עניינו הוא הגברת צד הימין על צד השמאל, מדליקים את הנרות משמאל הנכנס * הקרב ניטש על ה"נקודה היהודית" – זו הפנימית, המאירה גם בחושך וגם בצד שמאל. זהו ה"עצם" שלמעלה מכל ה"גילויים" * לקחת את "פך השמן" – דבר-מלכות תנש"א-תשנ"ב – להדליק ממנו את כל שבעת הימים, וכך לגלות את משיח בעולם

להדליק מ"פך השמן" את כל שבעת הימים. ה"עקשנות" הנדרשת מאתנו – "שימצאו מכם אחד, שנים, שלשה ש"יתעקשו" שהם מוכרחים לפעול, ואכן יפעלו" – ללכת עם נקודת האמונה ומסירות הנפש, "פך השמן" בו נמשח המלך המשיח, החתום בחותמו של כהן גדול – שיחות ה"דבר-מלכות" תנש"א-תשנ"ב * להדליק ממנו ולהחדיר בו את כל "שבעת הימים", את כל מציאות העולם, מבלי התחשב עם כל מאומה, ללא פשרות וללא היתרים, גם אם יש להם מקום בהלכה.

לא לקרוא "למפרע". כשעומדים בפתחו של "החודש החסידותי כסלו", בו נמצאים כמה וכמה חגים וימים-טובים, עלינו להיזכר שוב ושוב כיצד חינכו אותנו להתייחס לכל אותם ימים-טובים ומאירים * כשלומדים את משמעות החגים לא "למפרע", אלא עם השלכות אקטואליות ועכשוויות – האם אפשר לעמוד מן הצד ולהישאר אדיש?

קבלו מלכותי ואחר כך קבלו גזרותי. את הוראות הרבי מקיימים לא משום שמבינים. לא מפני גודל והפלאת העניין. לא בגלל שעל-ידי כך יהי' לי טוב בגשמיות או ברוחניות. ואפילו לא משום שבכך מתקשרים אל הרבי * כל זה נכון וטוב ויפה אחר כך, אבל לפני הכל מקיימים את הוראות הרבי – כי זו ההוראה, כי זהו רצונו של הרבי! * כאשר פועלים כך, רואים בגלוי שהדבר גם מביא תועלת וגם בגשמיות

פרשת תרומה עוסקת במשכן. נִשְׁאֶלֶת הַשְּׁאֵלָה: אֵיךְ אֶפְשָׁר לְהַכְנִיס "אוֹר אֵין סוֹף" בְּמָקוֹם גַּשְׁמִי מֻגְבָּל וְקָטָן כָּל כָּךְ?… – "הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹקִים עַל הָאָרֶץ", הֲרֵי "הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ"?

פרשת תרומה העוסקת במשכן, בו מתגלה עצמות ה' ית', שאינו מוגבל בזמן ומקום, מתקשרת גם למשה רבינו שנולד ומת בז' באדר, שזכותו הגדולה בהורדת השכינה לעולם.

כמה יפה לראות את הפינגוינים מדדים על שתי רגלים כאנשים קטנים, הולכים צפופים ומחממים זה את זה, ושוחים כשחיינים מעולים. תמיד ביחד ללא מריבות וכמובן ללא אלימות, כשהם מלטפים זה את זה ומנשקים זה את זה, מתוך הבעת חיבה ואהבה בשקט ובשלוה. מי יתן ובני אדם יתבוננו בבריאת ה' הנפלאה ויחכימו (מאמר ובסופו סרטון).

לכל אחד ואחד מישראל אנשים נשים וטף יש הציווי והכח לעשות את המשכן לה', שצריך להיות "לשמי" – כי ע"י מתן תורה נעשה יהודי למציאות חדשה, מציאות כזו שבהיותה נשמה בגוף למטה, ומבלי הבט על דרגתו בעבודה (אפילו אם היא שלא לשמה), הרי ה"תוך" והפנימיות שלו הוא "לשמה", לשם ה', מבלי שום טעם וענין אחר, "לא מפני דבר בעולם ולא מפני יראת הרעה ולא כדי לירש הטובה, אלא עושה האמת מפני שהוא אמת". ולכן יש בכחו לפעול שגם מציאות העולם (תחתונים) תוכל להעשות קדושה (עליונים), עד – "דירה לו יתברך בתחתונים" , משכן ומקדש לה', עליו אומר הקב"ה "ושכנתי בתוכם".

מפרשת תרומה למדים, שכוחו ותפקידו של יהודי, העושה עבודתו כאן למטה בהתבוננות עמוקה בקריאת שמע, ומוכן למסור נפשו ב"אחד" וב"ואהבת"… מבין שהוי' אחד ואין עוד, ורוצה להתכלל בו.

פרשת תרומה עוסקת במשכן. במקדש מאיר שם הוי' ממש בדוגמת הארת זיו השכינה בגן עדן. וכמו בגן עדן גם במקדש יש השגת מהות אלוקות. שלכן במקדש יש מצות ראיה – "כשם שבא לראות בא ליראות".

פרשת תרומה עוסקת בבניית המשכן. אמנם אי אפשר להגדיר את הקב"ה על ידי הגבלות של "מקום", ואף לא על ידי הגבלות של "למעלה מן המקום"; שגם ה"למעלה מן המקום" הוא תואר המורה על הגבלות מסויימות. אלא שבכח ה' נמנע הנמנעות לחבר הפכים.

זקוקים כביכול להכרזת "יחי אדוננו" * מבואר בחסידות שבראש השנה מכתירים אנו את הקב"ה למלך * הכל צריך להיות באתערותא דלתתא – גם עצם העובדה שהוא יתברך ימלוך עלינו, למרות היותו "מלך בעצם" * כך בדיוק במלך המשיח – זקוקים לקבלת מלכותו בהכרזת "יחי המלך" ודווקא באופן של "מראה באצבעו ואומר זה" – "יחי אדוננו"

לא לזוז מה'נקודה' * כאשר הרה"ח ר' אליעזר ננס התקבל לישיבת תומכי-תמימים שבליובאוויטש, נאמר לו על-ידי המנהל-פועל – כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ – אתה מתקבל לתומכי-תמימים בתנאי אחד: שתדע, ושיהי' 'מונח' אצלך בבירור שאתה שוכח מכל מה שהי' ומכל תוכניותיך. כאן נולדת, כאן גדלת וכאן תהי' כל ימי חייך! * תומכי-תמימים נוסדה כדי למסור ולתת את עצמנו אל ה"נקודה", אל ה"עצם", באופן ששום דבר בעולם לא יוכל להזיז אותנו ממנה

במתן-תורה, אומרים חז"ל, "כפה עליהם הר כגיגית" * גם בסימני מלך המשיח מוצאים אנו – "ויכוף כל ישראל" * כפי' על-ידי אהבה: משפיעים לעם אהבה רבה עד שהם אינם יכולים להתנגד וכל מהותם מוכרחה לקבל את התורה וללכת בדרכי'

ההבדל הכללי שבין הסוציאליזם לדמוקרטי', הוא אם להדגיש את הציבור והכלל, או את היחיד והפרט * גם בעבודת ה' ישנן שתי נקודות אלו: מחד נדרש מיהודי לבטל את עצמו מכל וכל, ומאידך מדגישה התורה ש"חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם" * גם ביחס של חסידים אל הרבי קיימות שתי נקודות אלו: יחד עם זה שכולנו "חיילי אדוננו" – כל מציאותנו היא הרבי – נדרש מכל אחד להיות כאילו מציאות נפרדת, הקשורה גם מצד עצמה בתכלית ההתקשרות אל הרבי

לא רק לבכות – לעשות! * כשנמצאים בחודש אלול, בו עורך כל אחד את חשבון נפשו, האם אכן עשה את המוטל עליו במשך השנה, אומר הרבי מלך המשיח שליט"א: חשבון הנפש של חודש אלול הוא במיוחד בקשר עם הענין שהזמן גרמא – הגאולה האמיתית והשלימה * התכלית היא לא הבכיות והאנחות, אלא העשי' בפועל * החשבון העיקרי שלנו צריך להיות: מה עשיתי ומה אני עושה כדי להביא סוף סוף להתגלותו המלאה של מלכנו משיחנו שליט"א בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש

*כ' מנחם-אב – יום ההילולא של הרה"ק ר' לוי-יצחק שניאורסאהן אביו של כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א * החידוש בתורתו של משיח מיוסד על תורתו של האבא הדגול רבי לוי-יצחק * אמונה בכל פסיק ובכל תג כי הכל מאת השם ממש * כל פרט בתורה "קיילעכדיק" מכל צד ופינה * לא להתחשב בשום דבר רק בה' אחד

אחד הפתגמים החסידותיים שהגיעו לרוסי' של סטאלין הי' הפתגם: "חסידים, הם אלו שמוכנים לעמוד כמגדול עוז בתהפוכות הזמנים" * על פתגם זה חזרו שוב ושוב, למדו אותו, התוועדו עליו, וחיו אותו ממש * גם כיום עלינו לעמוד "כמגדול עוז" נגד כל מונע ומעכב מבית ומחוץ – להפיץ את בשורת הגאולה ולהתכונן ולהכין אחרים להתגלות וביאת המשיח תיכף ומיד ממש

בתקופה בה התרחש נס הגאולה של חג הגאולה י"ב-י"ג תמוז, עמדו החסידים במסירות-נפש כפשוטה על כל עניין של יהדות * מאתנו לא נדרש להשליך חיינו מנגד בפועל ממש, חס ושלום, אלא למסור את הרצון אל הרבי מלך המשיח שליט"א, אל הוראותיו ופקודותיו – מבלי התחשב בשום דבר ובשום עניין, ויהא זה הדבר החשוב והנפלא ביותר! * על שני חיבורים – של חסיד ושל מתנגד – בעצם ימי האימה ברוסי' והוראה מאלפת מסיפור חייו המרתק של המשפיע ר' מענדל

ללמוד את כל ה"דבר מלכות" תנש"א-תשנ"ב מתחילתו ועד סופו, בלי לדלג ובלי להשמיט אף קטע. ללמוד בעצמו, ללמוד ברבים ובציבור וללמוד זאת כדבר הנוגע לחיי נפשו * אין שום תחליף ללימוד השיחות, המאמרים והמכתבים בלשון-הרב דווקא. בלשון ובסגנון בו יצאו-לאור מוגהים על-ידי הרבי מלך המשיח שליט"א

כאשר נשאל מדוע אינו בוכה על שפל המצב בו הוא נמצא, השיב ר' מענדל: אני הייתי בעבר חסיד, ואת זה לא יוכל איש לקחת ממני * אנו חסידים של הרבי מלך המשיח שליט"א, ואת זה לא יוכל איש לקחת מאתנו! * השל"ה אומר: התביעה מחזקי' הייתה מדוע לא אמר שירה עוד לפני הנס * "שירו לה' שיר חדש" – את שיר הגאולה יתחילו עוד לפני, וזה מה שיביא את הגאולה * להתחיל כבר לשיר את שיר הגאולה – וזה עצמו יביא את הגאולה בפועל

אמונה היא לא גלגול עיניים למרום ומילים יפות ונשגבות המרוממות את הנפש, וכאשר הדברים באים לעמוד במבחן, מגיבים: הכל טוב ויפה, אבל לחשוב שזה באמת כך? * אמונה, פירושה הפשוט הוא: שהדבר ברור ובטוח שזה אכן כך, ושום דבר בעולם לא יוכל להזיז את המאמין מאמונתו! * כי אמונה, אינה מבוססת על המציאות שלי, אלא על כך שהבורא הבלתי-מוגבל שאין למעלה הימנו מאיר בתוך הנברא

לידת משה מכפרת על מיתתו כיוון שהיא מדגישה את היותו נצחי בעולם הזה הגשמי * נצחיותו של משה היא בכך שנשמתו נמצאת בגופו של נשיא הדור * אין אפשרות אחרת מלבד שהרבי חי גם בגוף הגשמי כפשוטו

"להתראות אתכם בקרוב ברוב טובה" – הבטיח כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע לחסידים, ערב יציאתו את גבולות ברית-המועצות בשנת תרפ"ח * אלו שהאמינו בפשטות – זכו להתראות עם הרבי הריי"צ בפשטות * אלו שנסעו על ה"רכבת" הילדותית – זכו לנסוע לרבי בפשטות * הרבי הוא טוב. טוב מוחלט. וכפי שמתייחסים אליו כך מקבלים * הכרזת "יחי אדוננו" "מלך המשיח" "שליט"א" וכיוצא בזה בפשיטות – זהו ה"כלי" להביא את ההתגלות לעיני בשר בגאולה האמיתית והשלימה

הדבר הפשוט והבסיסי ביותר: את מה שצריך לעשות לא קובע העולם מסביב ולא השכל והרגש האנושיים, אלא אך ורק מה שאומרת התורה נטו * לשם כך נחוץ ומוכרח ללמוד ולהתייגע, להתעמק ולהתבונן בתורה בכלל, במיוחד בדברי רבותינו נשיאינו, ובפרט בתורתו של כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א * ובנוגע למצבנו היום במיוחד: בשיחות האחרונות ששמענו לעת עתה, בדבר-מלכות תנש"א-תשנ"ב

הרבי ביקש שכל ילד יהודי ישנן פסוקים אלה וילמד אותם בעל־פה כדי שיוכל לחזור עליהם בכל הזדמנות חגיגית. דבר שיקרב את ביאת המשיח ואת הגאולה האמתית והשלמה. ואכן ילדי ישראל נוהגים להכריז פסוקים אלה בכינוסי ילדים, תהלוכות ל"ג בעומר במסיבות קהילתיות, מסיבות משפחתיות ועוד.

ואמנם להיות בלבו ההכנעה היא בחי' תשובה תתאה כנ"ל וגם השמחה בה' ביחד. כבר מילתא אמורה בלק"א ס"פ ל"ד. כמ"ש בזוה"ק חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא וכו'.

והנה תשובה עילאה זו דאתדבקותא דרוחא ברוחא ע"י תורה וגמ"ח. היא בבחי' המשכה מלמעלה למטה להיות דבר ה' ממש בפיו וכמ"ש ואשים דברי בפיך. וימינו תחבקני בגמ"ח דחסד דרועא ימינא וכו'.

וביאור הענין כמ"ש בזוה"ק ותיקוני' בכמה מקומות. דבינה איהי תשובה עילאה והאם רובצת על האפרוחים וכו'. דהיינו שע"י שמתבונן בגדולת ה' בהעמקת הדעת ומוליד מרוח בינתו דו"ר שכליים ובטוב טעם ודעת.

והנה אחרי העמקת הדעת בכל הנ"ל יוכל לבקש באמת מעומקא דלבא כרוב רחמיך מחה פשעי וכו'. כי אזי תקבע בלבו באמת גודל הרחמנות על בחי' אלקות שבנפשו ושלמעלה כנ"ל.

ואולם דרך האמת והישר לבחי' תשובה תתאה ה"א תתאה הנ"ל הם ב' דברים דרך כלל. הא' הוא לעורר רחמים העליונים ממקור הרחמים על נשמתו ונפשו האלקי' שנפלה מאיגרא רמה חיי החיים ב"ה לבירא עמיקתא הן היכלות הטומאה והסט"א.

אמנם זהו בזמן שהיו ישראל במדרגה עליונה כשהיתה השכינה שורה בישראל בבהמ"ק. ואז לא היו מקבלים חיות לגופם רק ע"י נפש האלקי' לבדה מבחי' פנימי' השפע שמשפיע א"ס ב"ה ע"י שם הוי' ב"ה כנ"ל.

והנה המשכת וירידת הנפש האלקי' לעוה"ז להתלבש בגוף האדם נמשכה מבחי' פנימי' ומקור הדיבור הוא הבל העליון המרומז באות ה"א תתאה כנ"ל וכמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה ומאן דנפח וכו'.

והנה חכמי המוסר האחרונים נחלקו במי שחטא חטא א' פעמים רבות. דיש אומרים שצריך להתענות מספר הצומות לאותו חטא פעמים רבות כפי המספר אשר חטא.

אך כל זה לענין כפרה ומחילת העון שנמחל לו לגמרי מה שעבר על מצות המלך כשעשה תשובה שלימה ואין מזכירין לו דבר וחצי דבר ביום הדין לענשו ע"ז ח"ו בעוה"ב ונפטר לגמרי מן הדין בעוה"ב.

תניא בסוף יומא שלשה חלוקי כפרה הם ותשובה עם כל אחד. עבר על מ"ע ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו עבר על מל"ת ושב תשובה תולה ויוה"כ מכפר.

צריכה להיות השתדלות יתירה בגמילות חסדים וצדקה כדי למהר ולזרז הגאולה, כמ"ש "שמרו משפט ועשו צדקה כי קרובה ישועתי לבוא וצדקתי להגלות". ובצדקה נכלל גם כתיבת והדפסת והפצת ספרים בעניני תורה, כמובן מדרשת חז"ל על הפסוק "צדקתו עומדת לעד", "זה הכותב תורה נביאים וכתובים ומשאילן לאחרים" ("הספרים קיימים לו שאינם כלים וצדקתו עומדת לעד").

פרשת משפטים עוסקת במצוות המובנות בשכל אנושי. מעלת תורת הוי' שהיא מובנת גם בשכל אנושי, מפני היות שורשה באור אין סוף הבלי גבול, שאינו מוגבל בגדרי מעלה ומטה, ולכן יכול להיות גם למטה. ואדרבה על ידי ירידת התורה למטה מתגלה ששורשה הוא אור האין סוף הבלי גבול.

פרשת משפטים עוסקת בעבד עברי. "כי תקנה עבד עברי" – יהודי יורש מאבותיו דרגה שלמעלה מנהר באופן של "קניין", שבקניין אין שינוי בגוף הדבר אלא רק שינוי רשות. "קנין" עניינו להמשיך מן ההעלם אל הגילוי ולא לחדש ולהמציא מ"אין ליש". ואכן נשמה שירדה לעולם והתלבשה בגוף לא נפרדה ממקורה ולא השתנתה ממהותה, לכן יכולה לפעול עילוי בתורה.

והנה גם עשרה מאמרות ג"כ נקראו בשם מאמרו' לגבי הנבראי' בלבד כי כמו שהמדות שבנשמת האדם כשבאות להתגלו' במעשה הן באות מלובשות באותיות המחשבה.

המאורע שאירע בערב שבת זה, שבו התאספו והתכנסו יחדיו ראשי מדינות גדולות וחשובות בעולם, ובראשם נשיאי שתי המעצמות הגדולות, והחליטו והכריזו על תקופה חדשה ביחסי מדינות העולם – ביטול מצב של מלחמות בין מדינות העולם, שיתבטא גם בצמצום וביטול כלי נשק, ועד לשלום ואחדות, שיתוף פעולה ועזרה הדדית בין מדינות העולם לטובת האנושות כולה. זהו אחד מהיעודים של הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו בשייכות להנהגת אומות העולם – "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה.

מפרשת משפטים למדים שכָּל יְהוּדִי הוּא "עֶבֶד עִבְרִי" בִּהְיוֹתוֹ עֶבֶד הַשֵּׁם!… מֵאַחַר שֶׁעוֹבֵד אֶת הַשֵּׁם בְּקַבָּלַת עֹל כְּמוֹ עֶבֶד. "עֶבֶד" גַּם מִלְּשׁוֹן "עוֹרוֹת עֲבוּדִים" (=עוֹרוֹת שֶׁמְּעַבְּדִים אוֹתָם), וּמִכָּאן שֶׁכָּל אֶחָד צָרִיךְ לְעַבֵּד אֶת טִבְעוֹ וּלְשַׁנּוֹת אֶת הֶרְגֵּלָיו. וְעוֹד וְעִקָּר שֶׁעָלֵינוּ לִהְיוֹת עֲבָדִים לְהַשֵּׁם הַמְקַיְּמִים כָּל מִצְווֹתָיו, הַמּוּבָנוֹת לָנוּ וְשֶׁאֵינָן מוּבָנוֹת לָנוּ, רַק מִפְּנֵי שֶׁכָּךְ צִוָּה.

פרשת משפטים מדברת על מצות עליה לרגל בשלוש רגלים. עם ישראל מייחל בתפילתו "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו". עם ישראל נכסף להקריב את קרבנות חובותיו. והוא זועק ומתחנן: "מתי אבוא ואראה פני אלוקים?"…

ובזה יובן מ"ש בזהר הקדוש דפסוק שמע ישראל הוא יחודא עילאה וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא יחודא תתאה כי ועד הוא אחד בחלופי אתוון

כי הנה כתיב כי שמש ומגן ה' אלהים פי' מגן הוא נרתק לשמש להגן שיוכלו הבריות לסבלו כמארז"ל לעתיד לבא הקב"ה מוציא חמה מנרתקה רשעים נידונין בה כו' וכמו שהנרתק מגין בעד השמש כך שם אלהים מגין לשם הוי"ה ב"ה.

והנה מכאן תשובת המינים וגילוי שורש טעותם הכופרים בהשגחה פרטית ובאותו' ומופתי התורה שטועי' בדמיונם הכוזב שמדמין מעשה ה' עושה שמי' וארץ למעשה אנוש ותחבולותיו כי כאשר יצא לצורף כלי שוב אין הכלי צריך לידי הצורף.

וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. וצריך להבין וכי תעלה על דעתך שיש אלהים נשרה במים מתחת לארץ שצריך להזהיר כ"כ והשבות אל לבבך. הנה כתיב לעולם ה' דברך נצב בתוך המים ופי' הבעש"ט ז"ל כי דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו' תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם

תולדות חייה של הרבנית הגדולה חיה מושקא, בת אדמו"ר ואשת אדמו"ר הרבי מלך המשיח. אולם פטור בלא כלום אי אפשר. אז הנה לפניכם משהו מתולדות חייה של האישה המיוחדת שעמדה לצדו של הרבי. איסוף נדיר של סיפורים ועדויות.