מפרשת יתרו למדים שלימוד התורה צריך להיות באופן של "לאמר". כשיהודי לומד תורה הוא צריך להרגיש, שלא הוא המדבר והלומד, כי אם שכינה מדברת מתוך גרונו ממש. הקב"ה עצמו חוזר שוב על ענייני התורה שניתנו בסיני, הלומד משמש כצינור בלבד, שדרכו נמשכים דברי ה'.

מהמילים "ביום הזה" שבפרשת יתרו למדים שדברי תורה דורשים חזרה ושינון יום יומיים, כמו שכתוב: "וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר". "לאמר" משמעו הוא שלימוד התורה צריך להיות באופן של "תען לשוני אמרתך". התורה היא אמרתו של הקב"ה, ולשוני היא "כעונה אחר האומר". מכאן שמה ששמענו במתן תורה קיים לעד.

בפרשת יתרו המתארת את מַעֲמַד הַר סִינַי מַגִּיעִים כָּל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּכָל הַדּוֹרוֹת כּוֹלֵל נִשְׁמוֹת גֵּרִים. הֵם חוֹנִים שָׁם נֶגֶד הָהָר כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֵב אֶחָד בְּאַחְדוּת במעמד הר סיני כַּאֲשֶׁר בָּרֶקַע לַפִּידִים בּוֹעֲרִים… רְעָמִים וּבְרָקִים… וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ… לְפֶתַע בְּקוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל אַדִּיר וְחָזָק… נִשְׁמַע קוֹלוֹ שֶׁל בּוֹרֵא עוֹלָם: "אָנֹכִי הַשֵּׁם אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים"…

פרשת יתרו עוסקת במתן תורה, בו קיבלו נשים לא רק מה שהן יכולות לשמוע, אלא אדרבה הן קיבלו את "עצם התורה וכלליה", שהרי נשים שייכות לכל התורה כולה… ואכן נשים קיבלו את כל התורה ומצוותיה כולל מצוות עשה שהזמן גרמן, אף שהן פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן.

פרשת יתרו מספרת על הודאת יתרו שאמר: "עתה ידעתי כי ה' הוא האלקים"… לאחר שעבד יתרו כל עבודה זרה שבעולם – "חכמה דקליפה", נעשה יתרון בחכמה דקדושה, עד לגילוי מתן תורה, בחינת "ישת חושך סתרו". כי כשהאור בא מן החושך, והחושך נהפך לאור, נעשה יתרון באור, שנמשך מן החושך של בחינת "ישת חושך סתרו".

תכלית הכוונה האלוקית, שיתהוה עולם "תחתון שאין תחתון למטה הימנו", בו "נתאווה הקב"ה להיות לו יתברך דירה (בתחתונים)", על ידי עבודתם של ישראל בכל הדורות, ובפרט "על ידי מעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות".

"יצירה דכללות": "עקודים" ו"כתר דאצילות", שהם מתחילת "התרקמות" הספירות (אחרי ה"בריאה" בא"ק) ועד סוף התפתחותם, טרם ש"נולדו" להיות "מציאות ממש" של "ספירות ממש" ב"ציור" ובגבול של עולם האצילות (ה"פרטי").

'בריאה דכללות": הספירות והעולמות, הגבול וה"ציור", עברו ממצב של "אין" למצב של "יש". למרות שבגלוי זה נראה ממש כמו קודם (כמו שברגע התחלת ההריון לא רואים שום שינוי), אבל כאן העניו כבר "הולך לכיוון זה", ”יש כבר על מה לדבר".

"אצילות דכללות": פירוש המילה "אצילות", מלשון "האצלה והפרשה" (בניגוד ל"בריאה", שהיא דבר חדש) הוא ש"האצילו" משהו ממה שהי' קודם. לא התחיל כאן עדיין שום דבר חדש, ואפילו לא "מדברים על כך". זהו עדיין המצב הקודם, מצב של "אין" מוחלט, אלא שזהו לא המצב הקודם כמו שהוא בכל תוקפו ובכל עצמותו, אלא רק "האצלה" ו"הפרשה" של "משהו" ממה שהי' קודם. אבל אנו בהחלט נמצאים עדיין במצב הקודם.

ה"יש" המוגמר, שכאן "חותרים"כדי להגיע אליו הוא "עולם האצילות". כלומר: לא מדובר כלל על שום "תפיסת מקום" לנבראים, ובוודאי שלא מדובר על נבראים בפועל. מה שכן מדובר כאן הוא על "ציור" והגבלה של "עשר ספירות" באלוקות גופא.

…ידיעת המציאות מההשתלשלות היא… מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ"ש וידעת היום כו' דע את אלקי אביך כו' ומביאה ללב שלם כו' שהוא העיקר (תניא קונטרס אחרון עמ' 312)

…ידיעת המציאות מההשתלשלות היא… מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ"ש וידעת היום כו' דע את אלקי אביך כו' ומביאה ללב שלם כו' שהוא העיקר (תניא קונטרס אחרון עמ' 312)

…ידיעת המציאות מההשתלשלות היא… מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ"ש וידעת היום כו' דע את אלקי אביך כו' ומביאה ללב שלם כו' שהוא העיקר (תניא קונטרס אחרון עמ' 312)

למעלה מ"כתר" (אך לפעמים כוללים גם אותו בתוך "כתר", כשמדברים בצורה כללית יותר, ובכל אופן למעלה מ"עתיק ואריך") ישנו עולם ה"עקודים" שבו "עשר אורות עקודים בכלי אחד".

למעלה מעולם האצילות הוא "כתר עליון" המתחלק בפרטיות לשני חלקים: "עתיק יומין" ו"אריך אנפין. "עתיק" הוא "המדריגה התחתונה שבמאציל" ו"אריך" הוא "ראש וראשון לנאצלים".

כשם שבמתן-תורה התכנסו כל בני ישראל באופן ד"ויחן שם ישראל, כאיש אחד בלב אחד" – כמו כן, צריך להיות גם בעבודתו של יהודי, כל אחד ואחד מישראל, שעליו לכנס את עשר כחות נפשו, ולעשותם מציאות אחת של "צבור" לעבוד את הקב"ה הן בעשר כחותיו הפנימיים (ג' המוחין וז' המדות), והן בכחותיו המקיפים (בחינת אחד עשר), רצון ותענוג – "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך". ולכל לראש – להוסיף בלימוד התורה "באימה וביראה וברתת ובזיע", בידעו שבעת שלומד תורה ה"ז בהתאם לעשר כחות נפשו, וגם – הוא אומר את "דבר ה' ממש שנאמר למשה מסיני" !

תכלית ומטרת עבודת ישראל לפעול את "באתי לגני" לגנוני למקום שהיה עיקר שכינה בתחילה, היינו, לעולם הזה דוקא. ואכן המשכן לה' ית' הוא בדברים גשמיים דוקא, שעל ידם משלימים את תכלית הבריאה, כי נתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים. תפקידנו להחזיר לעולם הזה את עיקר השכינה, את מדרגת אור ה"סובב כל עלמין" המאיר בכל העולמות בשוה, ולמעלה מזה, גילוי עצמות ומהות ה' ית' ממש.

שבת פרשת בשלח זכתה לשמה המיוחד "שבת שירה" על שם "שירת הים". אך מכיון שמתגלית מעלת הנשים על האנשים בהרבה עניינים, ובעיקר בענייננו "קריעת ים סוף", ששירת הנשים נעלית משירת האנשים, מפטירין בשירת נשים – "שירת דבורה".

עַם יִשְׂרָאֵל נִמְצָא בְּרֶגַע קָשֶׁה בְּיוֹתֵר וְלֹא נוֹתַר לוֹ אֶלָּא לִבְטֹחַ בְּהַשֵּׁם. לִסְמֹךְ עַל מִי שֶׁהִצִּיל אוֹתוֹ מִן הַמִּצְרִים וְעַל מִי שֶׁשּׁוֹלֵט בְּחֻקֵּי הַטֶּבַע. זוֹהִי הַהִזְדַּמְּנוּת הַגְּדוֹלָה לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם וְלִקְפֹּץ לַמַּיִם, לֹא כְּדֵי לָמוּת חֲלִילָהּ, אֶלָּא לְהַאֲמִין וְלִבְטֹחַ בְּהַשֵּׁם שֶׁיִּהְיֶה נֵס. נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב קוֹפֵץ רִאשׁוֹן לַמַּיִם, אַחֲרָיו כָּל שֵׁבֶט בִּנְיָמִין, וְאַחֲרֵיהֶם כָּל יִשְׂרָאֵל…

סעודה שלישית היא מעין עולם הבא, שאין בו לא אכילה ולא שתיה, אולם בעולם הבא יהיה החיבור שבין הגוף לנשמה שלא על ידי אכילה ושתיה, ולא תאבד ולא תתבטל מעלת וחשיבות הגוף היהודי. וכפי שסוברת תורת החסידות (כדעת הרמב"ן!), ששלימות העולם הבא תהיה בזמן שאחר תחיית המתים כשיהיו נשמות בגופים, ואז יתגלה שבגוף היהודי עצמו יש מעלה מיוחדת.

בשירת הים נרמזת השירה העתידית – "אז ישיר"… "אשירה לה'"… משה רבינו יקום לתחיה לשיר את השירה העשירית. וכמו שבשירת הים רמוזה הגאולה ממצרים: "תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה' כוננו ידיך, ה' ימלוך לעולם ועד", כך רמוזה בה הגאולה העתידה שתהיה בעילוי רב יותר מיד ממש. ה' יעביר את רוח הטומאה מן הארץ, ועם ישראל ישוב לארצו. "תורה חדשה מאתי תצא" ובית המקדש בנוי ומשוכלל ירד משמים, וה' ימלוך לעולם ועד.

מיד ממש, בבואנו מיום עשתי עשר בחודש עשתי עשר דשנת הארבעים ושתים , יוצאים כל בנ"י ("בנערינו ובזקנינו גו' בבנינו ובבנותינו" ) מ"מדבר העמים", ועולים לארצנו הקדושה ולירושלים עיר הקודש ולבית המקדש השלישי – כיון ש"יוסיף אדנ-י שנית ידו גו' ואסף נדחי ישראל גו'" , ו"נודה לך שיר חדש" , באופן ש"ימלא שחוק פינו" – כמרומז בב' שמותיו של נשיא דורנו, משיח שבדורנו. ובלשון הכתוב בשירת הים: "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך גו' מקדש אדנ-י כוננו ידיך ה' ימלוך לעולם ועד".

הרבי מלמד אותנו (בשיחת ש"פ תצא תשמ"ח) שמה שעדיין לא עשו וצריכים לעשות עתה כדי להביא את הגאולה הוא שמחה בטהרתה, שמחה במיוחד לקבלת פני משיח צדקנו. ומוסיף ומדגיש: "אדרבה, ינסו – ויווכחו"! ובכלל, לשמחה יש שייכות מיוחדת לגאולה האמיתית והשלימה, שהרי "משיח" אותיות "שמח" בתוספת י'. ועל ימות המשיח נאמר "אז ימלא שחוק פינו". והרבי שליט"א מדגיש (בדבר-מלכות תצא תנש"א, ובפרט בשיחת י"א אלול תנש"א) שהיום כבר נמצאים "אז", בימות המשיח!

הרמב"ם, אומר הרבי מלך המשיח שליט"א, קיבל על עצמו משימה נפלאה, שאין דומה לו בזה בכל ספרי גדולי ישראל מכל הדורות – לרכז בספרו את כל התורה שבעל פה כולה. ועל שם זה נקרא הספר "משנה תורה".

לאחר ששמענו שוב ושוב מהרבי אודות החיוב וההכרח לעשות "שטורעם" גדול ביותר בעניין לימוד הרמב"ם, ברור שצריך לעורר רבים שגם הם יצטרפו ללימוד היומי ברמב"ם באותו האופן שאנו מעוררים את הרבים להצטרף ללמוד החת"ת (חומש תהילים תניא) היומי.

בדבר מלכות לפרשת בא מסביר הרבי, שתכלית בריאת עולם הזה הוא שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. שתכלית השתלשלות העולמות וירידתם ממדרגה למדרגה אינו בשביל עולמות העליונים הואיל ולהם ירידה מאור פניו יתברך אלא התכלית הוא עולם הזה התחתון.

בפרשת בא עם ישראל מסיים את תפקידו בבירור ניצוצות הקדושה במצרים – ערב רב של נשמות גרים, כלי כסף וכלי זהב ושמלות… "וינצלו את מצרים"… עשאוה "כמצודה שאין בה דגן וכמצולה שאין בה דגים"… ובשבירת וביטול הקליפה שאי אפשר לבררה ולהעלותה לקדושה. ומכאן עם ישראל יוצא לרשת את ארץ ישראל – "ארץ שרצתה לעשות רצון קונה".

מהפסוק בפרשת השבוע בא: החודש הזה לכם ראש חודשים… למדים שעם ישראל קובע את המועדות על פי הלבנה. ועל פי פנימיות התורה מיעוט הירח עם קיום המצוות של עם ישראל מסייע לגילוי האור הגנוז.

בדבר מלכות לפרשת בא מסביר הרבי, שהחידוש של דורנו לגבי הדורות שלפני זה, שבדורנו זה יש תוספת מיוחדת בעבודת הפצת התורה והיהדות והמעינות חוצה.

לפי פרשת השבוע בא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָאוֹהֵב אֶת יִשְׂרָאֵל עַמּוֹ – "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ", בָּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ ("הוּא וְלֹא אַחֵר") לְסַיֵּעַ לָנוּ לְבַטֵּל אֶת תֹּקֶף הַקְּלִפָּה. "שֶׁאִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזְרוֹ מִי יָכוֹל לוֹ?"… הוּא פּוֹנֶה לְנִיצוֹץ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁבְּכָל יְהוּדִי וְאוֹמֵר לוֹ "בֹּא אֶל פַּרְעֹה" -הָבָה נִכָּנֵס יַחְדָּו לְבֵית פַּרְעֹה, שִׂיא הַיֵּשׁוּת וְהַגַּאֲוָה, נִלָּחֵם בּוֹ, וּנְבַטֵּל אוֹתוֹ, וְאָז מִמֵּילָא יִתְבַּטְּלוּ כָּל הַדְּבָרִים הַלֹּא רְצוּיִים הַמִּתְלַוִּים לָזֶה.

על פי פרשת בא עם ישראל יורד למצרים כדי לעלות לדרגה של "צבאות ה'", לאחר שעשו עבודת קודש של בירור הניצוצות בקבלת עול ובמסירות נפש באחדות ובהתכללות.

הַמָּשִׁיחַ אֵינוֹ חֲלוֹם – הַמָּשִׁיחַ הוּא דָּבָר מְצִיאוּתִי. הַקֹּשִׁי לְהָבִין שֶׁהָרַבִּי הוּא מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ נוֹבֵעַ בְּדֶרֶךְ כְּלָל מֵחֹסֶר יְדִיעָה בְּעִנְיְנֵי גְּאֻלָּה וּמָשִׁיחַ אוֹ מֵהֶרְגֵּש עַצְמִי. לָכֵן עָלֵינוּ לִלְמֹד אֶת הַנּוֹשֵׂא וְלַחְזֹר וְלִלְמֹד אוֹתוֹ שׁוּב וְשׁוּב, עַד שֶׁהָעִנְיָן יִהְיֶה מֻנָּח אֶצְלֵנוּ. וְרֵאשִׁית כָּל, לִלְמֹד דָּבָר מִתּוֹךְ דָּבָר.

מתוך התבוננות בפרשת וארא נִתְחַזֵּק בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בִּתְפִלָּה בְּלִמּוּד תּוֹרָה וּבְקִיּוּם מִצְווֹת, וְנִזְכֶּה לִרְאוֹת גִּלּוּי אֱלֹקוּת – הַשְׁגָּחָה פְּרָטִית גְּלוּיָה וַאֲפִלּוּ נִסֵּי נִסִּים מַמָּשִׁיִּים. נִסִּים מֵעַל הַטֶּבַע וְנִסִּים הַמְּלֻבָּשִׁים בַּטֶּבַע כְּמוֹ בְּמִצְרַיִם וַאֲפִלּוּ לְמַעְלָה מִזֶּה. נִתְבּוֹנֵן בַּבְּרִיאָה וְנָחוּשׁ אֵיךְ בַּעַל הַבִּירָה מֵצִיץ עָלֵינוּ וְשׁוֹמֵר אוֹתָנוּ וְעוֹזֵר לָנוּ לָלֶכֶת מֵחַיִל אֶל חַיִל…

אמנם "את השמים ואת הארץ אני מלא" תמיד, אבל בהעלם, על ידי קיום תורה ומצוות ממשיכים את אור הסובב בגילוי ובפנימיות. על ידי קיום תורה ומצוות נעשה יחוד שם הוי' ואלוקים ואז מתגלה שם הוי' – "והיה הוי' לי לאלוקים". זוהי כוונת ותכלית הבריאה שעל ידי תורה ומצוות ימשיכו את אור הסובב בהתגלות. "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי" – עשיתי ארץ בשביל האדם ותכלית בריאת האדם בשביל "בראתי" (בגימטריא תרי"ג). כוונת הבריאה – קיום תרי"ג מצוות להמשיך את אור הסובב בגילוי.

מכיון שאצל האבות היה ענין של ראית אלוקות, "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב" ועבודתם היתה באופן של ראיה, הרי שזה נמשך לכל אחד מישראל באופן של ירושה. כל יהודי ללא שום שייכות למעמדו ומצבו (אפילו תינוק שנולד זה עתה) יורש הכל. שהיורש הוא במקום המוריש והוא כמו "עצם" המוריש ("תחת אבותיך יהיו בניך"). לכן לכל יהודי יש הכח והיכולת לעבוד את ה' באופן של ראיה. עניין זה מודגש בשם הפרשה: "וארא".

בעמדנו בשבת מברכים חודש שבט, כולל ובמיוחד העשירי בשבט – צריך כאו"א לקבל על עצמו להוסיף ביתר שאת וביתר עוז במעשיו, תורתו ועבודתו של בעל ההילולא, כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, אשר הורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו נס"ו, ובפרט בהביטול וההתקשרות אל כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא הדור, "הנשיא הוא הכל", שבכאו"א – מציאותו וכל עניניו, בכל מכל כל, נעשים קודש לנשיא הדור… בקיום שליחותו.

על פי פרשת וארא רואים שבזמן הגלות החושך כפול ומכופל – הגוף מחשיך ומסתיר את אור הנשמה, והגלות מכבה את האור… יהודי סובל בחשכת הגלות עד שהופך רפה אונים ונדכה, אפילו משה רבינו אינו עומד בניסיון כזה, וצועק אל ה': "למה הרעות לעם הזה"? על כך באה תשובת ה' הפותחת במלה – "וארא"… שמשמעה, ה' מתגלה לכל יהודי באופן נצחי.

עבודת האבות היא בבחינת המידות בלבד. אפשר להגיע לאהבת ה' וליראת ה' בתכלית, אולם על ידי אהבה נשארת עדיין ישות והאוהב הוא בבחינת "יש מי שאוהב", ועל ידי יראה הוא עדיין בבחינת "יש מי שירא". דרגתו של משה שהיא החכמה והביטול – "ונחנו מה" נעלית מדרגת האבות, דרגת משה היא דרגת עבד!… עבד פשוט!… שהוא בתכלית הביטול אל האדון, ודוקא עבד פשוט מגיע אל עצם האדון.

יְהוּדִי צָרִיךְ לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם בְּאַהֲבָה וּבְיִרְאָה וּבְשִׂמְחָה. הוּא צָרִיךְ לַעֲלוֹת כָּל הַזְּמַן מֵחַיִל אֶל חַיִל כְּדֵי לִהְיוֹת בְּמַעֲלַת "בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל". יַחַד עִם זֶה, הוּא צָרִיךְ תָּמִיד לְהַזְכִּיר לְעַצְמוֹ שֶׁהוּא בְּנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לָכֵן מִמֵּילָא הַשֵּׁם אוֹהֵב אוֹתוֹ אַהֲבָה עַצְמִית טִבְעִית. וּכְדֵי שֶׁאַהֲבָה זוֹ תִּהְיֶה בְּגָלוּי עָלָיו לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם גַּם בְּקַבָּלַת עֹל וְצִיּוּת כְּמוֹ תִּינוֹק.

ביאת עם ישראל למצרים היא באופן של "ישרש" – השרשה צורך צמיחה. וככל השרשה וזריעה שבתחילה היא בהעלם ולבסוף מביאה לידי צמיחה – גילוי, כך בירידת ישראל למצרים נשרשת צמיחה וגאולה. לא רק הגאולה ממצרים… אלא גם כל הגאולה שלעתיד לבוא… שאף שעם ישראל בגלות ובירידה עד "עקב" ובמיוחד בעקבתא דמשיחא, הנקודה הפנימית שהיא היו"ד (יו"ד משם הוי') מאירה בהם, ומשורש זה "יציץ ופרח ישראל".

יציאת מצרים אינה עניין חד פעמי – יציאת מצרים היא עניין של יום יום. בכל יום הנפש האלוקית יוצאת מהמיצרים והגבולים של מאסר הגוף והעולם הזה. לכן בכל דור ודור ובכל יום ויום חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים. ולא רק בכל יום (=אור) כשמאיר אור ה' אלא "כל ימי חייך", גם בלילה, גם בחשכת הגלות. ולא עוד אלא גם בזמן הגאולה – "להביא לימות המשיח". שאמיתית יציאת מצרים היא "ימות המשיח" – הגאולה האמיתית והשלימה, ופנימיות ימות המשיח היא גאולת מצרים.

כל הענין ד"הבאים מצרימה" הוא לאמיתתו – "גאולת ישראל". וזה שבינתיים ישנה ירידה ה"ז בחיצוניות, אבל בפנימיות, הירידה גופא היא (לא רק בשביל ועל מנת העלי' שבגאולת מצרים, אלא יתירה מזו -) חלק מהעלי' והגאולה עצמה, עד – העלי' דהגאולה האמיתית והשלימה. ומשום כך אומר המדרש על "ואלה שמות בנ"י הבאים מצרימה" – "על שם גאולת ישראל נזכרו כאן", שכוונתו גם על הגאולה העתידה לבוא.

נשמה, שהיתה שם למעלה בקשר חזק וקרבה יתירה לה' באהבה בתענוגים, יורדת לעולם לקיים מצות אהבת ה' מתוך עבודה ויגיעה להתקרב אל הקב"ה. עיקר העבודה בעולם הזה היא עבודת האהבה – "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא". ואכן בזמן הגלות העבודה קשה כמו במצרים "בחומר ובלבנים". "בחומר" זה לימוד "קל וחומר", "ובלבנים" זה "ליבון הלכתא". יסורי הגלות מזככים את הנשמה בדומה לכור ברזל המצרף כסף מן הסיגים. עד שהנשמה פורצת את כל ההעלמות וההסתרים ומגלה אלוקות.

Voici deux livres pour apprendre l'hébreu de la manière la plus directe et la plus aisée. Ces livres sont conçus pour les étudiants à l'Oulpan ainsi que pour une étude personnelle. Ils peuvent être utilisés comme aide à la découverte de la Bible pour les enfants Juifs ou pour votre étude privée. Les textes ont été soigneusement sélectionnés en fonction de la matière étudiée de manière tout à fait pédagogique, ils sont accompagnés d'une abondance d'exercices contenant des réponses partielles à la conclusion de ceux-ci.

Here are 2 books that were composed accordingly for students who study in an Ulpan (School for learning the Hebrew language), also for those who learn the language by themselves, or as reading material in schools. The texts used were chosen carefully according to their content and also as educative material, including many exercises. The goal is to improve the ability of the student to read easily theoretical and literary articles, to enlargen his vocabulary in speech, reading and writing, together with his knowledge of Hebrew in all its forms – verbs, nouns, and adjectives in all tenses, with the correct and appropriate form of conjunction.

כמו בתחתונים כך בעליונים: מהקשר של הקב"ה לעם ישראל ניתן ללמוד על הקשר בין איש לאשה, ומהקשר בין איש לאשה אפשר ללמוד על הקשר בין הקב"ה לכנסת ישראל.

במבט לאחור, יעקב רואה לא רק את הצלחתו באותן 17 שנים, אלא גם מה פעל יוסף בעולם באותן 22 שנות ניתוק ממנו. לימד את פוטיפר ושאר הסובבים אותו, שיש אלוקים בעולם. ועד שבסוף כל המוני המצריים למדו שיש אלוקים, וגם יוסף עצמו, זכה לעלות מעלה מעלה, ונעשה שליט כל יכול במצרים. והמסקנה היא שהפיכת "חושך" הגלות ל"אור", מביאה לרווח כפול: א. רווח לעולם ב. רווח לאדם

דוקא בתקופה של העלם והסתר "מפני הצינה" כשאור הנשמה אינו בגילוי, מתגלה כח העצמות (עצמות ה') שאינו מוגבל במגבלות של גילוי. ועצם האלוקות נהנה מהגוף שהפך לקדושה. זוהי המשמעות הפנימית של "הגוף נהנה מן הגוף". הגוף במובן "עצמות", עצם האלוקות (כמו "גופי הלכות" "גופא דמלכא") נהנה מהגוף – מעצמות כנסת ישראל. לעתיד לבוא תתגלה מעלת הגוף עד שהנשמה תהיה ניזונית מן הגוף.

זוֹהִי גְּדֻלָּתָהּ שֶׁל רָחֵל, עֲקֶרֶת הַבַּיִת, הָאֵם הָרַחְמָנִיָּה שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֶעֱדִיפָה אֶת טוֹבַת בָּנֶיהָ עַל טוֹבָתָהּ הָאִישִׁית, לָכֵן וִתְּרָה עַל זְכוּתָהּ לְהִקָּבֵר בִּמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, וּבִמְקוֹם לְהִטָּמֵן לְצַד בַּעֲלָהּ אֲהוּבָהּ בֵּין הָאָבוֹת וְהָאִמָּהוֹת צַדִּיקֵי עוֹלָם, נִקְבְּרָה מִחוּץ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל… בַּדֶּרֶךְ… רַק כְּדֵי לַעֲזֹר לְבָנֶיהָ בְּעֵת מְצוּקָתָם.

"אלה תולדות יעקב יוסף" – "תולדות יעקב" הם הגילויים של יעקב אותם גילה יוסף. רק יוסף הצדיק הצליח להוריד לעולם את הגילויים הנסתרים של יעקב. יעקב וענייניו היו בעולם ה"אצילות" ויוסף ממשיכם לעולמות: "בריאה יצירה ועשיה". מכיון שיוסף בדרגה גבוהה משל יעקב הוא יכול לרדת למקום תחתון יותר, כפי הכלל, שכל הגבוה גבוה יותר יורד למטה מטה יותר.

רחל אמנו, שטובת בניה היא טובתה שלה, אינה מסוגלת לנוח על משכבה, ומעדיפה להיות במקום שתוכל לעמוד לבניה על המשמר. ברור לה שדוקא במקום מצוקתם היא תוכל לבקש עליהם רחמים. ואכן רחל הרואה בצרת בניה זועקת מתוך קברה בקול העולה השמימה, עד ש"קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה… כי איננו"… מבכה ללא הפסק… "מאנה להינחם"… ומפני קולות בכי ותחנונים כאלה בדמעות שליש ללא מרגוע, אף מדת הדין של הקב"ה אינה יכולה לעמוד.

ברכת יעקב לבניו בפרשת ויחי מתגלה גם היחוד שבכל אחד מן השבטים. ראובן מייצג את קו האהבה, היא סיבת החסד ופנימיותה, לכן עבודתו היא בקו גמילות חסדים. ואילו שמעון מייצג את קו היראה הוא קו העבודה, שעניינו תפלה. ולוי מייצג את קו התורה, המאחדת את ישראל עם הקב"ה עד שישראל וקוב"ה כולא חד. כל אלה הם הקדמה והכנה לעבודת ההודאה והביטול של יהודה הנעלית מכולם.

אלפרדו היה אדם רציונלי ללא חזיונות ודמיונות שוא. כעת, לראשונה בחייו, נחשכו עיניו בצהרי היום מרוב צער על כך שהשבת הראשונה של השנה – "שבת בראשית" תעבור עליו סתם כך. הרב בראל הספיק לרדת למטה ואילו אלפרדו נותר ליד פתח המשרד כשהוא בוכה ואף צועק בקולות מחרידים.

דורנו זה הוא דור האחרון של הגלות והוא הוא דור הראשון של הגאולה – כהודעת והכרזת כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, יוסף שבדורנו (ע"ש יוסף הראשון שהודיע והכריז ש"אלקים פקד יפקוד אתכם והעלה אתכם מן הארץ הזאת אל הארץ אשר נשבע לאברהם ליצחק וליעקב"), שכבר נשלמו כל מעשינו ועבודתינו, וכבר כלו כל הקיצין וכבר עשו תשובה… והכל מוכן לסעודה דלעתיד לבוא, לויתן ושור הבר ויין המשומר.

בשעה זו תובעים מאתנו מסירות נפש – לוותר על הכל ו"ללכת עם הרבי" דווקא באותו ענין עליו הוא מוסר את נפשו כביכול, גם אם לא נעים ולא נוח. להתעקש דווקא על הדברים שכאילו שנויים במחלוקת, ויחד עם זה לעשות זאת דווקא מתוך אהבת ישראל אמיתית – כי על כך הוא המאבק ודווקא מהנהגה זו תבוא הישועה. כשם שרבינו הזקן יצא מהמאסר בזכות מה שחסידיו עשו בזמן המאסר ולפניו, להדגיש ולהפיץ דווקא את תורת חסידות חב"ד עליה ניטשה המערכה.

טענתו העיקרית של הרבי לגבי משפט הספרים היא, שהרבי הריי"צ בחיים ולא שייך כאן שום ענין של ירושה ח"ו וח"ו! שום רב ושום עורך-דין לא יצליח בשום אופן לקבוע שמדובר כאן על ירושה ח"ו כאשר הוא בחיים! והראי' הטובה ביותר שהוא בחיים היא – העובדה שזרעו בחיים, שזה לא ייתכן כלל וכלל אילולא הי' הוא בחיים!

בפרשתנו, יוסף ויהודה הם בחינות "שמים" ו"ארץ" – "צומח" ו"דומם" – "זעיר אנפין" ו"מלכות" – (מידות ואותיות). יוסף (לשון תוספת וריבוי) מוסיף והולך בהגדלה והגבהה למעלה (בחינת צומח). הוא מבריח מעלה מעלה עד שעולה לרום המעלות – צדיק עליון. יוסף בחינת "יסוד" שעולה עד ה"דעת", ו"דעת" עולה עד ה"כתר". "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה". יהודה מלשון הודאה (=ביטול) הוא בחינת ה"דומם" דאצילות – שיא הביטול.

בפרשתנו פרשת ויגש מגיעים לשיא המפגש שבין יוסף לאחיו. יוסף אינו יכול להתאפק, אין הוא יכול להמשיך עוד במשחק. הגיע הרגע של גילוי האמת, גילוי הזהות האמיתית של המשנה למלך מצרים. בתפנית חדה ומפתיעה יוסף מקלף את התפאורה המלכותית אשר עליו. ומתגלה לאחיו בני משפחתו היקרים, "אני יוסף אחיכם" הדורש טובתכם. האמת היא פשוטה – אחים אנחנו עם כל מה שמשתמע מכך.

יהודה שממנו צומחת מלכות בית דוד ניגש ליוסף מלך מצרים. יוסף ויהודה אינם שני אנשים פרטיים, יוסף ובנימין (נשמות כלליות) מייצגים שני עניינים עיקריים וחשובים – תלמוד ומעשה. מהו היחס בין יוסף ליהודה? מי נעלה יותר?… מהו היחס בין תלמוד למעשה – מה נעלה ממה?… אמנם תלמוד תורה כנגד כולם, אך עבודת האדם היא תכלית הכל וממנה משתלשלים כל ענייני העולם (כל סדר ההשתלשלות).

בפרשתנו פרשת ויגש אומר יעקב לבנו יקירו יוסף: השליחות המיוחדת המוטלת עליך גדולה ונכבדה יותר מהשליחות של האבות ואחיך השבטים. עליך, יוסף, מוטל לרדת לארץ מצרים, הנחותה שבארצות, להיות בה משנה למלך ולנהל את כל ענייני המדינה, וגם לשמור על דבקות מלאה ומוחלטת בקב"ה. היינו, "כל מעשיך לשם שמים" ו"בכל דרכיך דעהו".

Nossos livros tem como objetivo facilitar o estudo da língua hebraica. São livros voltados tanto para estudantes de língua estrangeira quanto para autodidatas , para serem usados tanto na escola ou em casa . Contém textos minunciosamente escolhidos com vários níveis e diferentes tipos de conteúdo, incluindo também exercícios e algumas respostas.

יוֹסֵף וִיהוּדָה דּוֹמִים כָּעֵת לְ"שָׁמַיִם" וָ"אָרֶץ" לְ"צוֹמֵחַ" וְ"דוֹמֵם", יוֹסֵף (מִלְּשׁוֹן תּוֹסֶפֶת וְרִבּוּי) תָּמִיד מוֹסִיף לִגְדֹּל לָאֹרֶךְ וְלָרֹחַב דֻּגְמַת הַצּוֹמֵחַ. תָּמִיד הוּא עוֹלֶה מַעְלָה מַעְלָה עַד לְרוּם הַמַּעֲלוֹת, כִּי הוּא צַדִּיק עֶלְיוֹן, לְעֻמָּתוֹ, יְהוּדָה מִלְּשׁוֹן הוֹדָאָה, דּוֹמֶה לְ"דוֹמֵם" – שִׂיא הַבִּטּוּל. וּכְפִי שֶׁרוֹאִים בְּמַעֲמַד הַמִּפְגָּשׁ שֶׁבֵּין יוֹסֵף לְאֶחָיו, יוֹסֵף הוּא לְמַעְלָה מִיהוּדָה. הוּא "הַשַּׁלִּיט עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם", הוּא הַמַּשְׁבִּיר אֹכֶל וּמַשְׁפִּיעַ שֶׁפַע לְכֻלָּם. לָכֵן יְהוּדָה נִגַּשׁ לְיוֹסֵף לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ אֶת הַשֶּׁפַע.

בדבר מלכות לפרשת השבוע ויגש מסביר הרבי שהתוקף של הגשת יהודה ליוסף – שבא ע"י הקשר שלו עם הקב"ה שלמעלה מהנהגת העולם (כפי שיתגלה לע"ל) – היא הכנה הנותנת את הכח להבאת הגאולה האמיתית והשלימה, שאז יתגלה בתכלית השלימות בכל העולם כולו התוקף ד"ודוד עבדי נשיא להם לעולם", דבר הקשור לשלימות התוקף של הקב"ה, שיש בכחו לפעול "רצון יראיו יעשה", החיבור של רצונות הפכיים.

אנו הקטנים והשפלים, שוכני בתי חומר, מנסים להבין את דרכיו של הקב"ה, מה קורה כאן, מדוע ולמה הוא נוהג כפי שהוא נוהג, ומגיעים למסקנה מוחלטת על פי השכל האנושי ואפילו על פי השכל האלוקי של התורה שאין לזה שום הסבר ושום הצדקה כלל וכלל – "דבר הכי בלתי מובן כלל וכלל"…

אָמְנָם יְהוּדִי אֵינוֹ תָּלוּי בַּטֶּבַע! תָּמִיד הוּא מֵעַל הַטֶּבַע וְהַשֵּׁם שׁוֹמֵר עָלָיו מִפִּגְעֵי הַטֶּבַע. אֶלָּא שֶׁפְּעָמִים יֵשׁ אֵיזוֹ כַּוָּנָה אֱלֹקִית עֶלְיוֹנָה הַמַּכְרִיחָה אֶת הַיְּהוּדִי לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה כְּאִלּוּ בִּגְלַל הַטֶּבַע. הַשֵּׁם עוֹשֶׂה רָעָב בִּימֵי אַבְרָהָם כְּדֵי לְנַסּוֹת אוֹתוֹ אִם יְהַרְהֵר אַחֲרָיו, שֶׁהֲרֵי אָמַר לוֹ לָלֶכֶת לְאֶרֶץ כְּנַעַן וְעַכְשָׁו הוּא מַכְרִיחַ אוֹתוֹ לָצֵאת מִמֶּנָּה בִּגְלַל הָרָעָב. וְכָךְ יַעֲקֹב וּבָנָיו נֶאֶלְצוּ לָרֶדֶת לַמִּצְרִים בִּגְלַל רְצוֹן הַשֵּׁם, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵּר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם "…

זהו החידוש הנפלא של נס חנוכה. שמאותו "פך שמן" שהוא כל כך נשגב ונעלה, ומצד עצמו הוא רק "יום אחד" – "הדליקו ממנו שמונה ימים": הכניסו את ה"אחד" לתוך ה"שבע", כך שהוא נכנס וחדר אל תוך תוכה של מערכת הכוחות הרגילה והוא ממלא את כל כולה. ה"עצם" חדר ומילא גם את כל ה"גילויים".

פרשת "מקץ" קשורה עם "קץ הימים" – סוף הגלות, ו"קץ הימין" – התחלת הגאולה. בד בבד עם חגיגת נס חנוכה אנו ממשיכים לחיות את הסיפור הנפלא של יוסף, שכל שלב מחייו מכין אותו ליעודו כמשנה למלך מצרים… ואת הסיפור של יעקב אבינו "בחיר האבות", שלאחר שביקש לישב בשלוה, וקפץ עליו רוגזו של יוסף, עומד להתראות שוב עם בנו ולישב בשלוה פורתא. כל זה הוא רק מעין והכנה לשלוה הנצחית בגאולה האמיתית והשלימה.

יש להוסיף מיום ליום כהוראת ימי חנוכה ש"מכאן ואילך מוסיף והולך" בהענינים המביאים את הגאולה בפועל ובגלוי. ומהם: חיזוק האמונה התשוקה והצפי' לביאת המשיח, עד כדי כך, שנרגש אצלו שכל זמן שמשיח צדקנו עדיין לא בא בפועל ובגלוי, ימיו חסרים, כדברי יעקב שאפילו מאה ושלושים שנה הם "מעט", כיון שעדיין לא באה הגאולה בפועל.

חֲסִידוּת הִיא תּוֹרָה – וְלִמּוּד הִיא צְרִיכָה. וְכָמוֹהָ עִנְיְנֵי גְּאֻלָּה וּמָשִׁיחַ, שֶׁהֵם שְׁנֵי דְּבָרִים הַקְּשׁוּרִים זֶה בָּזֶה וְעִנְיָנָם אֶחָד. וּכְמוֹ שֶׁהַגּוֹאֵל הָרִאשׁוֹן מִמִּצְרַיִם הוּא נוֹתֵן הַתּוֹרָה, כָּךְ הַמָּשִׁיחַ גּוֹאֵל אַחֲרוֹן מְלַמְּדֵנוּ פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה. שֶׁכַּיָּדוּעַ בְּכָל דּוֹר יֵשׁ צַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם, נְשִׂיא הַדּוֹר, שֶׁהוּא הַמָּשִׁיחַ שֶׁבַּדּוֹר, מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁבַּדּוֹר; שֶׁאֵין דּוֹר שֶׁאֵין בּוֹ כְּמֹשֶׁה (בְּרֵאשִׁית רַבָּה פנ"ו ז).

בפרשתנו פרשת השבוע וישב מסופר על חלומותיו של יוסף, שמשמעם הוא שעתיד יוסף להיות מלך ובני משפחתו, אחיו והוריו, יכירו במלכותו יקבלו אותה ואף יבואו להשתחוות לפניו. ומשמעות הענין לדורות הוא שיוסף הוא נשיא דורו והתקשרות והתחברות לנשיא הדור הוא צינור המקשר ומחבר לקבלת שפע קדושה וברכת ה'.

לכאורה לא ברור למה העדיף יעקב את יוסף על אחיו. אלא שמפרשתנו, פרשת השבוע וישב, למדים, שיעקב אבינו ידע את סוד הנשמה הכללית והראש של הנשמות שבכל דור ודור, וראה בנבואה שיוסף יהיה ממלא מקומו כצדיק הדור הבא, המוח והלב של עם ישראל, וכדי לגלות בו את כוחו הנשמתי – קירב אותו אליו, לימד אותו והכין לו כתונת פסים.

בפרשתנו פרשת וישב מסופר על חלומותיו של יוסף – על האלומות של אחיו המשתחוות לאלומתו ועל השמש והירח ואחד עשר הכוכבים המשתחווים אליו. אחיו הגיבו על כך בקנאה וכעס ואילו לאביו הדברים נגעו מאוד והוא ציפה לקיומם – "ואביו שמר את הדבר, היה ממתין ומצפה מתי יבא".

במאמר לפרשתנו פרשת וישב כללנו בנושא "מעמד הבכור במשפחה" גם תת נושאים אלה: קנאת האחים בני יעקב והשלכותיה, יחסי ראובן ויוסף, עץ משפחתי, שני בכורים – מהאב ומהאם, הקשר הראשוני בין בעל לאשה, למה נפטרה רחל בלידת בנימין? על פי מדרשי חז"ל, קבלה וחסידות לאור תורת חב"ד.

בפרשתנו פרשת וישב שוב אנו חוזרים לסיפור המרתק והמרגש של יוסף ואחיו, שהתורה מקדישה לו שלוש פרשות "וישב", "מקץ" ו"ויגש". סיפור בו אנו מזדהים ברגש חמלה עם יוסף העובר עשרים ושתיים שנות גלות וייסורים, החל ממכירתו לישמעאלים בעמק דותן, עד לפגישתו עם אחיו בארץ מצרים שהוא עומד בראשה.

שכרם של תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם מובטח. ואין הכוונה רק לשכר בגן עדן שהוא בבחינת נחת רוח של נברא, שלא בערך לנחת רוח של הבורא מעבודתנו ומעשינו, כי מאחר שהקב"ה נאמן לשלם שכר בשופי, הוא ימשיך לצדיקים שעשו לו נחת רוח גם דרגת נחת רוח של בורא, נחת רוח בדרגת התענוג העצמי של עצמות ה' ית', שאין בו שום גדר כלל. אך מהו התנאי שיוכלו לקבל דרגת נחת רוח כזו שאינה בערכם כלל?…

בפרשתנו פרשת וישב מסופר על יעקב שישב בארץ כנען. כנען שמשמעו סוחר מרמז לענין עמוק, לענין השכינה שנמשלה לסוחר… השכינה היא כנסת ישראל (מקור נשמות ישראל) יורדת לגלות בבחינת משפיע, כדי לברר את ניצוצות הקדושה. כך נשמה יורדת לעולם הזה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא ברצון טוב ובהסכמה מלאה. מדוע?…

בפרשתנו פרשת וישב התורה מספרת לנו על חלומות יוסף. האם יש אמת בחלומות? האם החלום הוא נבואה או דברים בטלים. מה בין שינת יום לשינת לילה? מה בין שינת צדיקים ושינת רשעים? על פי החסידות הגלות היא בחינת שינה וחלום, ולעומת זאת הגאולה היא התעוררות ויקיצה מהשינה. על נושאים אלה קראו במאמר שלפניכם.

כָּל סִפּוּר בַּתּוֹרָה הוּא הוֹרָאָה בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם. צָרִיךְ לְהָבִין שֶׁאַחִים לְעוֹלָם נִשְׁאָרִים אַחִים וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחִים הֵם. צָרִיךְ לֶאֱהֹב כָּל יְהוּדִי כִּי הוּא אָחִינוּ מַמָּשׁ. וַאֲפִלּוּ וּבִמְיֻחָד מִי שֶׁלֹּא נָהַג עִמָּנוּ כַּשּׁוּרָה, אָסוּר לְהִתְנַקֵּם בּוֹ וְלֹא לִכְעֹס עָלָיו, אֶלָּא דַּוְקָא לְהִתְנַהֵג עִמּוֹ בְּחִבָּה יְתֵרָה וּלְהָשִׁיב לוֹ טוֹבָה כְּדֵי לְעוֹרֵר אֶת אַהֲבָתוֹ אֵלֵינוּ; כִּי אִם נוֹתְנִים לְאָדָם אַהֲבָה הוּא מַחְזִיר אַהֲבָה, "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (מִשְׁלֵי כז יֵט).

כאשר יקויים בכל אחד מאתנו מה שאמר הבעל שם טוב, שכל אחד מבני ישראל יכול לעבור את הים על מטפחת אם רק מאמין באמונה פשוטה, הרי שבוודאי נוכל כולנו ביחד לפעול את תכלית הכל – ההתגלות המלאה לעיני כל בשר של הרבי מלך המשיח שליט"א בגאולה האמיתית והשלימה עכשיו ממש.

בדבר מלכות לפרשתנו פרשת השבוע וישב מדגיש הרבי שההכרה וההודאה ונתינת השבח לה' על הניסים שהוא עושה, הרי בנוסף על ענין של הכרת טובה – הרי זה גם נוגע לביאת משיח צדקנו בגאולה האמיתית והשלימה.

מאבק עתיק יומין זה שהחל בין יעקב לעשיו נמשך עד עצם היום הזה ללא הכרעה. מאז חורבן בית המקדש סבל ישראל צרות רבות קשות ורעות. וברגעים האחרונים של הגלות זמן עקבתא דמשיחא, כשנותרו רק פכים קטנים להכניס לארץ ישראל, הצרות התעצמו. החושך מכסה ארץ וערפל לאומים והנסיונות רבים. ועדיין כוחות הרשע מנסים לפגוע בנו ולמנוע את הגאולה בכל דרך אפשרית… אולם יש לנו עידוד ונחמה שנצחוננו מובטח ובקרוב ממש נגיע לגאולה האמיתית והשלימה.

מיד כשעלה עמוד השחר, נכנע המלאך הרע מפני יעקב, ואף נעמד לרשותו של יעקב ובירכו. מכאן סימן לכל יהודי שכאשר הוא יאיר עצמו באור התורה הקדושה, ובמיוחד במאור שבתורה זו תורת החסידות ובלימוד בעניני גאולה ומשיח – הרי הוא יאיר עצמו באור הגדול של התורה, וכך אפילו אם המלאך הרע כבר הצליח להכות אותו ולפגוע בו, הוא יצליח להכניעו ועוד להפכו לקדושה, שהמלאך הרע יברכהו ויסייע לו לקדושה ולטובה.

המטרה הסופית שלשמה ברא ה' את העולם, היא להביא גאולה לעולם, "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים", כלומר להביא לגילוי האור האלוקי בעולם. למילוי המטרה והייעוד האלוקי ישנן שני תפקידים: 1) תפקיד הראשון הוא של "משיח בן יוסף", לשמור על עם ישראל עד לבוא הגאולה השלימה. כמו יוסף הצדיק שבנה את התשתית לירידת יעקב ובניו לגלות מצרים. 2) התפקיד השני מוטל על "משיח בן דוד", ועיקרו הוא להביא גאולה לעולם כולו ש"יכיר וידעו כל באי עולם כי אתה הוא האלוקים".

היהודי לא צריך להתווכח עם הגוי כדי לגרשו מהארץ, כשהגוי רואה שהיהודי מקים משפחה ברוכת ילדים, ולו צאן ובקר רבים, בנים ובנות ההולכים בדרך התורה והמצוות – זה עצמו גורם לגוי לחשוש ולפחוד מכל מיני דמיונות ופחדים, והוא מעצמו בורח מארץ ישראל, כדברי בעל הטורים: לפי ששרתה על יעקב השכינה לא יכל עשו, שהיה עובד עבודה זרה, לסבול את המגורים בארץ!

מהי משמעות הוספה או שינוי בשם הפרטי? מה בין אברהם ליעקב? מה משמעות הגימטריא של השמות? כידוע, הורים נותנים שמות לבניהם בנבואה. סיפור על הבעש"ט ותלמידו ועוד. כל זה במבט מיוחד ומרתק לפרשת-השבוע, לפי מדרשי חז"ל, הקבלה והחסידות לאור תורת חב"ד.

יַעֲקֹב שָׂמֵחַ לַחְזֹר לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לָכֵן עוֹשֶׂה הַכֹּל בְּתַעֲנוּג, אֶלָּא שֶׁהַשִּׂמְחָה אֵינָהּ שְׁלֵמָה, כִּי עֲדַיִן הוּא חוֹשֵׁשׁ מֵעֵשָׂו שֶׁרָצָה לְהָרְגוֹ. וְהוּא מִתְכּוֹנֵן לַפְּגִישָׁה עִם אָחִיו עֵשָׂו בִּתְפִלָּה וּבְדוֹרוֹן, וְאִם לֹא תִּהְיֶה בְּרֵרָה הוּא מוּכָן אֲפִלּוּ לְמִלְחָמָה!…

איך קרה ששני אחים תאומים שגדלו בשליה אחת, וכבר בבטן אמם בשעת הלידה החלו לריב מי יצא ראשון, מי יהיה הבכור. וכשעשו מבקש לצאת ראשון יעקב אוחז בו בידו כדי לעכבו. ובידוע שעשו שונא ליעקב, בכל זאת נפגשים כאוהבים?

הרב דב טברדוביץ' הביא בחלקו השני של ספרו "חוסן ישועות" את הלכות טהרת המשפחה בקצרה, וכאן מובא הפרק השביעי המביא את דיני הבדיקה בזמני וסתות ובזמנים נוספים.

הרב דב טברדוביץ' הביא בחלקו השני של ספרו "חוסן ישועות" את הלכות טהרת המשפחה בקצרה, וכאן מובא הפרק השישי הנותן את הלכות וסתות בקצרה.

הרב דב טברדוביץ' הביא בחלקו השני של ספרו "חוסן ישועות" את הלכות טהרת המשפחה בקצרה, וכאן מובא הפרק החמישי הנותן חלק מדיני יולדת ומפלת.

הרב דב טברדוביץ' הביא בחלקו השני של ספרו "חוסן ישועות" את הלכות טהרת המשפחה בקצרה, וכאן מובא הפרק הרביעי המסביר את דיני ליל הטבילה.

על ידי נשיא דורנו הופצו המעיינות בכל קצוי תבל – כבר נגמרו ונשלמו כל הענינים גם מצד (וב)העולם, כפי שהודיע והכריז שכבר נשלמו כל עניני העבודה, גם "צחצוח הכפתורים", והכל מוכן לביאת המשיח. ומזה מובן שהמשך העבודה שלאח"ז (כל זמן שמשיח צדקנו מתעכב מאיזו סיבה (בלתי ידועה ומובנת כלל)) אינו "עבודת הבירורים" (שכבר נסתיימה ונשלמה עבודת הבירורים) אלא, עבודה מיוחדת להביא ההתגלות בפועל בעולם.

מַעֲשֶׂה נוֹרָא וְנִפְלָא זֶה בּוֹ הַיֵּצֶר הַטּוֹב הִצְלִיחַ לְרַמּוֹת אֶת הַיֵּצֶר הָרַע, וְאַבְרֵכִים מְצֻיָּנִים וּמְפֻרְסָמִים שֶׁהָיוּ קַנָּאִים נֶגֶד הַתַּנְיָא וְשִׁיטַת חַבַּ"ד הָפְכוּ גִּישָׁתָם מִקָּצֶה לְקָצֶה, עָשָׂה רַעַשׁ וְרֹשֶׁם גָּדוֹל בִּקְהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל הַסְּמוּכוֹת. אָמְנָם הָיוּ כַּמָּה מִזִּקְנֵי הַקַּנָּאִים שֶׁנִּסּוּ לְהַשְׁקִיט אֶת הָעִנְיָן, אוּלָם לֹא עָלְתָה בְּיָדָם.

בכל מקום שיהודי נמצא ה' שולח לו את מלאכי ארץ ישראל, עד שכל ענייניו הם בשפע רחבות ובשלימות לפי ערך המצב בזמן הגלות, ובדוגמת המצב של "ארץ ישראל" – של ה"גאולה". ולמי שטוען שאינו רואה את ה"מלכים אומנייך ושרותיהם מיניקותייך"… יש לומר לו, שכאשר ילך בדרך התורה והמצוות דוגמת יעקב, אז בודאי יראה את כל הברכות האלה בפועל ממש ובגלוי.

כָּל נְשָׁמָה הִגִּיעָה לָעוֹלָם מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ בְּיוֹתֵר, וּבְרָצוֹן שֶׁל קַבָּלַת עֹל הִיא יוֹרֶדֶת מַטָּה מַטָּה לָעוֹלָם הַזֶּה, מְקוֹם הַקְּלִפּוֹת הַגַּסּוֹת שֶׁמַּעֲלִימוֹת וּמַסְתִּירוֹת אֶת בּוֹרֵא עוֹלָם. תַּפְקִידוֹ שֶׁל כָּל יְהוּדִי לְגַלּוֹת אֶת הַכֹּחַ הָאֱלֹקִי שֶׁבָּעוֹלָם.

יחסים בין בני אדם – חברים שכנים קרובי משפחה וכיו"ב הם עבודה במשרה מלאה ואתגר רציני, ואם זה נכון לגבי כל קשר, הרי שבין בני זוג נשואים זה נכון שבעתיים. כדי לעמוד במשימה של יחסי אנוש ובפרט בין איש ואשה נשואים, אנו מקבלים הוראות והדרכות מתורתנו – תורת אמת ותורת חיים. גם סיפור בתורה הוא הוראה. הבה נעיף מבט על הסיפור המאלף של נישואי יעקב ורחל, שיש בו מסר לכל אחד מאתנו.

אור "הלובן העליון" שמאיר בגילוי בבוקר מסתלק לאחר התפילה, וחוזר להיכלל בעצמותו – "וישב לבן למקומו"… רק אז "ויעקב הלך לדרכו"… רק אז היהודי הולך לדרכו ומתחיל את עבודת היום בתורה ומצוותיה, שהתורה היא "דרכו" – דרך חייו. ולמה האור מסתלק?… כי כשאור האין סוף בגילוי אי אפשר לעשות את העבודה כדבעי. דוקא לאחר סילוק האור מתחילה העבודה בשלימותה. כדי לעשות עבודה צריך מציאות של "אדם" ומציאות של "עולם"…

הרב דב טברדוביץ' הביא בחלקו השני של ספרו "חוסן ישועות" את הלכות טהרת המשפחה בקצרה, וכאן מובא הפרק השלישי המסביר את דיני הפסק טהרה ושבעה נקיים.

ארבע עשרה שנה עסק יעקוב בתורה ולא ישן גם בלילות. ועכשיו הוא הולך לישון… במקום המקדש. הוא יורד למצב של שכיבה – ראש ורגל בהשוואה. ובאמת זוהי עלייה גדולה!…

הרב דב טברדוביץ' הביא בחלקו השני של ספרו "חוסן ישועות" את הלכות טהרת המשפחה בקצרה, וכאן מובא הפרק השני המסביר את דיני ההרחקות בין בעל לאשתו בעת נידתה.