הרב דב טברדוביץ' הביא בחלקו השני של ספרו "חוסן ישועות" את הלכות טהרת המשפחה בקצרה, וכאן מובא הפרק השני המסביר את דיני ההרחקות בין בעל לאשתו בעת נידתה.

הרב דב טברדוביץ' הביא בחלקו השני של ספרו "חוסן ישועות" את הלכות טהרת המשפחה בקצרה, וכאן מובא הפרק הראשון המסביר את הגדרת מצב האשה הנאסרת על בעלה?

והדבר היחיד שחסר הוא – שיהודי יפתח את עיניו כדבעי, ויראה איך הכל כבר מוכן לגאולה! יש כבר את ה"שולחן ערוך", יש כבר את הלויתן ושור הבר ויין המשומר , ובני ישראל כבר יושבים סביב השולחן – "שולחן אביהם" (מלך מלכי המלכים הקב"ה), יחד עם משיח צדקנו (כדאיתא בספרים שבכל דור ישנו "א' מזרע יהודה שהוא ראוי להיות משיח"), ובדורנו נשיא דורנו כ"ק מו"ח אדמו"ר; ולאחרי ארבעים שנה מהסתלקות כ"ק מו"ח אדמו"ר יש כבר גם "לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע".

הסדר הוא "ואלה תולדות יצחק בן אברהם" – "יצחק בן אברהם", כשיצחק קודם לאברהם. תחילת העבודה צריכה להיות ביראה ובביטול. עבודת יצחק – נותנת כח בעבודת אברהם. "יראה תתאה" היא תרעא לדרתא (שער לחצר) של תורה, "אם אין יראה אין חכמה". ואחר כך "אברהם הוליד את יצחק" – עבודת אברהם נותנת כח בעבודת יצחק. לימוד התורה נמשך מלמעלה ונותן כח בעבודת יצחק, התורה נעשית תרעא לדרתא (שער לחצר) ומביאה לביטול ויראה עילאה. "אם אין חכמה אין יראה".

ענינו של חודש כסלו מודגש בהימים טובים שבו – היו"ט שבסיומו וחותמו, ימי חנוכה, והימים טובים דתורת החסידות, י"ט כסלו ויו"ד כסלו, אשר, הנקודה המשותפת שביניהם היא ענין השמן, נס השמן דחנוכה, שרומז על פנימיות התורה, בחי' השמן שבתורה, שנתגלה בתורת החסידות בחודש כסלו, באופן ד"יפוצו מעינותיך חוצה", "על פתח ביתו מבחוץ" (כמדובר לקמן).

בכל פעם שאנו קוראים פרשת תולדות אנו עומדים משתאים מול סיפור ברכת יצחק את יעקב. יצחק בוחר לברך את עשיו ואילו רבקה רוצה שיצחק יברך את יעקב. אין היא משוחחת עם יצחק על כך אלא משתמשת בתחבולות כדי לעקוף את רצונו, ויעקב משתף עמה פעולה, ואף מוכן "לרמות" את אביו כדי להשיג את הברכה. האם זוהי הדרך הראויה לאבות ואמהות?… מהו הסוד העומד מאחרי סיפור זה?…

דרכו של אברהם – לרדת מטה: לא להמתין עד שעובדי עבודה זרה המשתחווים לאבק של רגליהם והמאמינים באמונות טפלות, יזדככו ויתעדנו טבע מידותיהם המגושמות, אלא מיד להשפיע בהם אמונה. אבל עבודת יצחק היתה לקרב בדרך פנימית, כמו עבודתו ב'חפירת בארות' שהיא כרוכה במאמץ איטי ומתמשך, ורק בסוף המאמץ וההשקעה נראית התוצאה, ומים חיים פורצים מהבאר והמעין ללא הפסקה, כך עבודתו בתיקון הנשמות והשבתם לחיק הקדושה נעשתה בדרכים פנימיות, לחדור ולהעמיק לנבכי הנפש, ולתקנה מתוך פנימיות מהותה.

כשיבוא מלך המשיח בני האדם יחיו לא רק חיים ארוכים אלא חיים נצחיים, כי לא יהיה מוות, כדברי הנביא: "ובילע המוות לנצח ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים", והרמב"ן מביא על כך את הפסוק שמתייחס למשיח: "חיים שאל ממך, נתת לו אורך ימים עולם ועד". וכבר הבטיח הרבי שדורנו הוא הדור האחרון של הגלות והדור הראשון של הגאולה האמיתית והשלימה.

עשו הוא כמו ילד חסר משמעת בעייתי מופרע וחריג, שבמבט ראשון ניתן לחשוב שהוא דל כישרונות וטיפש, או שהוא סובל מבעיית קשב וריכוז, אך כשמתעמקים ומתבוננים במהותו מגלים שיש לו פוטנציאל עצום, הוא מוכשר וגאון. והבעיה שלו היא בחוסר יכולתו "להשתלט" על עצמו. מערכת החינוך, מוריו ומחנכיו, אינם יודעים לטפל בו לכוון ולדרבן אותו. ודווקא כוחותיו האדירים והעצומים הם הבעיה האמיתית והגדולה שלו, כי במקום לנתבם לכיוונים חיוביים, הוא מפנה את העוצמה האדירה שלו לאפיקים שליליים.

גַּם בְּתוֹכֵנוּ יֵשׁ כִּבְיָכוֹל שְׁנֵי "בָּנִים": הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית וְהַנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית – הַיֵּצֶר הַטּוֹב וְהַיֵּצֶר הָרַע, שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת אֵלֶּה נִלְחָמוֹת כָּל הַזְּמַן זוֹ בְּזוֹ, כַּאֲשֶׁר כָּל אַחַת מֵהֶן מוֹשֶׁכֶת לְכִוּוּן אַחֵר. הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית מוֹשֶׁכֶת לִקְדֻשָּׁה – לִתְפִלָּה בְּכַוָּנָה, לְלִמּוּד תּוֹרָה, לְדֶרֶךְ אֶרֶץ וכו'. וְאֵלּוּ הַנֶּפֶשׁ הַבְּהֵמִית מוֹשֶׁכֶת לְמַטָּה – לְאָנוֹכִיּוּת, לְפִנּוּק, לְעַצְלוּת וכו'. עָלֵינוּ לְהַגְבִּיר אֶת הַנֶּפֶשׁ הָאֱלוֹקִית עַל הַנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית.

לעתיד לבוא יראו בפועל ובגלוי את מציאותם האמיתית של ישראל, עצם הנשמה שהיא חד עם עצמותו ומהותו ית', "ישראל וקוב"ה כולא חד", כפי שנמשך וחודר ומתגלה בכל הדרגות דחמשה שמות שנקראו לה, בכל כחות הנפש, תענוג ורצון, שכל ומדות, ולבושיהם מחשבה דיבור ומעשה, ובגוף הגשמי, בכל רמ"ח אברים ושס"ה גידים, שניכר בהם בפועל ובגילוי ש"ישראל וקוב"ה כולא חד".

צערה של רבקה והשאלות הנוקבות העולות במחשבתה, נשאלים תמיד גם על ידינו, וכמו רבקה גם אנו יודעים שיש לדרוש את ה'. את פשר ה"הריון" הזה אפשר לברר רק בבית המדרש של שם ועבר; כי ברור שאין זה רק עניין פרטי שלנו ולא רק עניין פרטי של רבקה, אלא של האנושות כולה. וכפי שנאמר לרבקה: "שני גוים בבטנך", העולם כולו כולל בתוכו שתי ישויות מנוגדות.

"עם ישראל דומים ללבנה ומונים ללבנה ועתידים להתחדש כמותה". שהלבנה מאירה ביום ובלילה, בעולם הזה ובעולם הבא. והיא בבחינת "ביטול" הממעטת את עצמה, אין לה משלה כלום, (היא רק בבחינת מקבל האור). כך עם ישראל ממעטים את עצמם, ואינם בבחינת "יש" ודבר. הם רק כלי קיבול לאור האלוקי.

❖ כיצד נוהגים בחדר ייחוד? ❖ אילו מנהגים מיוחדים לתקופת השבע-ברכות? ❖ ומה חשוב לדעת בקשר ל"שנה ראשונה"?

❖ מה ההבדל בין קידושין לנישואין? ❖ מה חשוב שהכלה תדע על הטבעת? ❖ ואת מה העדים מוכרחים לראות?

❖ איך מתכוננים לחופה? ❖ מתי יש לחפש שושבינים אחרים? ❖ ומדוע מכסה החתן את הכלה?

❖ מהו סדר יום ההתונה? ❖ מתי אין מתענים? ❖ מתי כותבים את הכתובה ואת שטר התנאים? ❖ ומתי נגמרת תענית יום החופה?

❖ מה נדרש מהחתן ומהכלה ללמוד? ❖ ממתי הם מחוייבים בשמירה? ❖ ומה הם מנהגי שבת העליה לתורה?

❖ מתי משלמים לשדכן? ❖ מדוע שוברים צלחת? ❖ ומה עוד נוהגים לעשות בחגיגת ה׳ווארט׳?

❖ איך ומתי מפרסמים את השידוך? ❖ מהי הנהגת המשודכים בין ההחלטה לחתונה? ❖ וכיצד נקבע מועד החתונה?

❖ מה חייבים לספר אודות המועמד/ת לשידוך ומה אסור לספר בשום אופן? ❖ באיזו מן ההצעות להתעניין? ❖ ומה מקומה של משיכת הלב בדרך לסגירת השידוך?

מהי הגישה הנכונה לשידוכין? מה חשוב לדעת על המועמד/ת לשידוך? ומה מנהגנו בענין צוואת רבי יהודה החסיד?

איך בוחרים שידוך בימינו? מהו סדר הנישאים במשפחה? ומה היא דעתו של הרבי בענין גיל הנישואין?

כָּל הַדִּיּוּנִים אוֹדוֹת הַשִּׁירָה וְהַהַדְפָּסָה וְהָעִנְיָן דְּ"יְחִי אדמו"ר מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ לְעוֹלָם וָעֶד" וְכָל הַכָּרוּךְ בָּזֶה – אֵין בָּזֶה שׁוּם צֵל שֶׁל שְׁאֵלָה בַּהֲלָכָה, וְיֵשׁ לָזֶה מְקוֹרוֹת בש"ס מְפֹרָשׁ, בַּזֹּהַר, וּמִגְּדוֹלֵי הַמְּקֻבָּלִים עֲלֵיהֶם אָנוּ (כְּלַל יִשְׂרָאֵל) סוֹמְכִים גַּם לַהֲלָכָה לַמַּעֲשֶׂה (לְבַד מִזֶּה שֶׁגַּם הָרַבִּי מליובאוויטש – בִּבְחִינַת רַב תַּנָּא הוּא, וְאִם הִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאוֹתִיּוֹת אֵלּוּ בְּנוֹגֵעַ לְחָמִיו זֵכֶר צַדִּיק לִבְרָכָה, וּמֵאוֹת פְּעָמִים, זֶה לְעַצְמוֹ כְּבָר יָכֹל לִהְיוֹת מָקוֹר וּבַר סַמְכָא).

אליעזר עבד אברהם שליח של יצחק מתפלל על מציאת השידוך ליצחק. וכשהוא מגיע למקום שליחותו, הוא מתפלל שה' יעשה חסד עם אברהם ויזמן לפניו את הנערה המתאימה ליצחק… "ויהי הוא טרם כילה לדבר והנה רבקה יוצאת"…

"ואברהם זקן" – "זקן, זה שקנה חכמה", חכמה היא תורה. ו"בא בימים" – שבא עם כל ימיו, שכולם שלימין ועילאין, היינו, כל ימיו עד אז היו ימים שלימים ומלאים בעבודת ה', במצוות ומעשים טובים.

התורה מלמדת אותנו ששרה הייתה יפת תואר. לכאורה, מה הקשר בין שלימות רוחנית ליופי גשמי? נשמה וגוף הם שני הפכים אז איך אפשר לחבר ביניהם?

חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה אָמְרוּ, שֶׁדְּבָרִים נָאִים מַרְחִיבִים דַּעְתּוֹ שֶׁל אָדָם. יֹפִי גַּשְׁמִי חִיצוֹנִי מַגְבִּיר אֶת כּוֹחוֹת הַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּנוּ – אֶת הַשֵּׂכֶל וְאֶת הַמִּדּוֹת וּמְסַיֵּעַ לָאָדָם לְהַשִּׂיג הַשָּׂגוֹת גְּבוֹהוֹת.

מהפטרת פרשת חיי שרה לומדים, שהקב"ה בחר בדוד המלך להיות "מלך ישראל" לנצח. בחירה שאינה מותנית ואינה ניתנת לשינוי. ואף שדוד עצמו נאסף אל עמו כתר המלכות שניתן לו משמים נשאר שלו לנצח.

ה"כוח" לקרב ילד רחוק הוא השלימות האישית, וה"כלי" עמו יוצרים את ההתקרבות היא האהבה. ואכן היכולת להצליח בהשפעה על הזולת בביתנו ובמשפחתנו תלויה בנו. זו התה דרכו של אברהם אבינו בחינוך בנו ישמעאל.

בחסידות מוסבר שהשידוך בין יצחק ורבקה הוא סמל לנישואים של כלל ישראל, ואף לכל עבודת היהודי בעולם. ובלשון הרבי: "נישואי יצחק ורבקה הם ענין כללי העולה על כולנה, שזהו כללות הענין של חיבור מעלה ומטה, כללות ענין תורה ומצוות וחיבור הנשמה והגוף".

כָּל דּוֹר וְהַנִּסָּיוֹן שֶׁלּוֹ. בְּכָל דּוֹר יֵשׁ גִּלּוּי אוֹר אֱלֹקִי חָדָשׁ, וְלָכֵן גַּם בְּכָל דּוֹר יֵשׁ נִסָּיוֹן הַשַּׁיָּךְ לְאוֹתוֹ הַדּוֹר שֶׁלֹּא הָיָה לְפָנָיו. הַנְּקֻדָּה וְהַתַּכְלִית הַיְּחִידָה הִיא לַעֲשׂוֹת לוֹ יִתְבָּרֵךְ דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים, אַךְ דַּרְכֵי הָעֲבוֹדָה לְהַגִּיעַ לְתַכְלִית זוֹ מִשְׁתַּנִּים מִדּוֹר לְדוֹר. וְלֹא תָּמִיד הָעוֹמְדִים בַּנִּסָּיוֹן הֵם הָרַבָּנִים, הַגְּאוֹנִים אוֹ הַחֲסִידִים, לִפְעָמִים הָעוֹמְדִים בַּנִּסָּיוֹן הֵם דַּוְקָא יְהוּדִים פְּשׁוּטִים, שֶׁהָאוֹר הָאֱלֹקִי מֵאִיר בְּנַפְשָׁם. וְיֵשׁ לָהֶם מְסִירוּת נֶפֶשׁ מֻחְלֶטֶת בְּלִי שִׁקּוּלִים וְחִשּׁוּבִים, אֲפִלּוּ בְּלִי הַשִּׁקּוּלִים שֶׁל הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית…

הַגְּמָרָא קוֹבַעַת: "דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל חַי וְקַיָּם!" (רֹאשׁ הַשָּׁנָה כ"ד, א). לַמְרוֹת ו' בְּסִיוָן. וְכַנֶּאֱמָר: "חַיִּים שָׁאַל מִמְּךָ – נָתַתָּ לוֹ, אֹרֶךְ יָמִים עוֹלָם וָעֶד!" (תְּהִלִּים כא ה). כִּי מַלְכוּת דָּוִד הִיא נִצְחִית בָּעוֹלָם הַזֶּה לַמְרוֹת שֶׁהִיא בְּהֶעְלֵם וּבְהֶסְתֵּר, וְהַמֶּלֶךְ דָּוִד פּוֹעֵל פְּעֻלּוֹתָיו בָּעוֹלָם הַזֶּה גַּם עַכְשָׁו, וּבַגְּאֻלָּה הוּא יִתְגַּלֶּה נְשָׁמָה בְּגוּף. וְלָכֵן נֶאֱמַר: "יְחִי אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ דָּוִד לְעוֹלָם" (מְלָכִים א א לֹא).

כְּבָר הוֹדִיעוּנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה וְהַחֲכָמִים הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם, שֶׁהַמָּשִׁיחַ יִהְיֶה צַדִּיק הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, וְהוּא יִתְגַּלֶּה עוֹד בִּזְמַן הַגָּלוּת, לְאַחַר מִכֵּן יִתְכַּסֶּה לִזְמַן מַה, לְצֹרֶךְ מְסֻיָּם בְּעִנְיַן הַגְּאֻלָּה, כִּסּוּי לְשֵׁם גִּלּוּי, עַל דֶּרֶךְ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁהִתְעַלֵּם בְּהַר סִינִי כְּדֵי לְהָבִיא תּוֹרָה (לוּחוֹת) לְיִשְׂרָאֵל.

הָרַבִּי נוֹתֵן עֵצָה וְאוֹמֵר, שֶׁהַדֶּרֶךְ הַיְּשָׁרָה וְהַקַּלָּה לָצֵאת מִן הַגָּלוּת וּלְהַתְחִיל לִחְיוֹת בַּגְּאֻלָּה, הִיא לִלְמֹד עִנְיְנֵי מָשִׁיחַ וּגְאֻלָּה, כְּפִי שֶׁהִיא בַּתּוֹרָה, וּבִפְרָט בְּתוֹרָתוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ. כִּי בִּמְקוֹם שֶׁמַּחְשַׁבְתּוֹ שֶׁל אָדָם שָׁם הוּא נִמְצָא. וְעוֹד, שֶׁבְּכוֹחַ הַתּוֹרָה לְשַׁנּוֹת אֶת טֶבַע הָאָדָם.

עִנְיָנָהּ וּמַהוּתָהּ שֶׁל תּוֹרַת הַחֲסִידוּת הוּא מָשִׁיחַ. וּלְפִיכָךְ בְּיָמֵינוּ לִמּוּד חֲסִידוּת הוּא חוֹבָה מַמָּשׁ. רֵאשִׁית, בִּגְלַל הַחֹשֶׁךְ הַכָּפוּל וּמְכֻפָּל שֶׁבָּא קֹדֶם בִּיאַת מָשִׁיחַ, צָרִיךְ אוֹר גָּדוֹל בִּמְיֻחָד לְהָאִיר לָנוּ אֶת הַדֶּרֶךְ, בִּבְחִינַת הַקְדָּמַת רְפוּאָה לַמַּכָּה. וְשֵׁנִית, מִכֵּיוָן שֶׁזּוֹהִי תּוֹרָתוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ, הַשַּׁיֶּכֶת לְעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת, אֲזַי לִפְנֵי הַשַּׁבָּת – הָאֶלֶף הַשְּׁבִיעִי – יֵשׁ לִטְעֹם מִמַּאַכְלֵי הַשַּׁבָּת, כַּהֲלָכָה הַיְּדוּעָה בְּשֻׁלְחָן עָרוּךְ.

עָלֵינוּ לִזְכֹּר וְלָדַעַת, שֶׁאָנוּ שְׁלוּחָיו שֶׁל הַמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וְלָכֵן עָלֵינוּ לְהִתְקַשֵּׁר אֵלָיו, לִלְמֹד תּוֹרָתוֹ וּלְקַיֵּם אֶת הוֹרָאוֹתָיו בִּמְדֻיָּק. לְהִתְנַהֵג כְּחַיָּלִים פְּשׁוּטִים, הַמְּצַיְּתִים לַמְּפַקֵּד. לִכְבֹּשׁ אֶת הָעוֹלָם בְּמִלְחֶמֶת תְּנוּפָה בִּמְסִירוּת נֶפֶשׁ. לִרְאוֹת אֶת תְּמוּנַת הַמֶּלֶךְ תָּדִיר נֶגֶד עֵינֵינוּ כְּדֵי לִהְיוֹת נֶאֱמָנִים בַּשְּׁלִיחוּת וּלְקַיֵּם אֶת רְצוֹן הַמֶּלֶךְ כִּרְצוֹנוֹ מַמָּשׁ. וְנַחְדִּיר לְתוֹדַעְתֵּנוּ, שֶׁהָעֲבוֹדָה וְהַשְּׁלִיחוּת עַכְשָׁו הִיא לְקַבֵּל פְּנֵי מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ בְּפֹעַל מַמָּשׁ. כְּלוֹמַר, שֶׁבְּכָל מִצְוָה וּמִצְוָה שֶּׁנַּעֲשָׂה בְּהִדּוּר רַב יִהְיוּ חֲדוּרִים עִנְיְנֵי גְּאֻלָּה וּמָשִׁיחַ.

הָרַבִּי דּוֹרֵשׁ לְפַרְסֵם אֶת עִנְיַן הַמָּשִׁיחַ וְהִתְגַּלּוּתוֹ הַקְּרוֹבָה בָּעִתּוֹנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. לְהַסְבִּיר לָעוֹלָם שֶׁהָרַבִּי מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ הוּא נְבִיא הַגְּאֻלָּה, כִּי הַמָּשִׁיחַ מִתְגַּלֶּה כְּנָבִיא עוֹד קֹדֶם הַגְּאֻלָּה, וְתַפְקִידוֹ לְבַשֵּׂר אֶת בְּשׂוֹרַת הַגְּאֻלָּה וּלְהָכִין אֶת הָעוֹלָם לַגְּאֻלָּה.

הָרַבִּי מליובאוויטש מֵעִיד עַל עַצְמוֹ שֶׁהוּא נְבִיא הַדּוֹר, וְכִנְבִיא הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, הוּא מְבַקֵּשׁ לְפַרְסֵם לְכָל אַנְשֵׁי הַדּוֹר שֶׁהוּא שׁוֹפֵט דּוֹרֵנוּ, יוֹעֵץ דּוֹרֵנוּ וּנְבִיא דּוֹרֵנוּ בְּעִנְיְנֵי תּוֹרָה וּמִצְווֹת וּבְחַיֵּי הַיּוֹם יוֹם. הָרַבִּי נְבִיא הַגְּאֻלָּה, וְהוּא מֵכִין אוֹתָנוּ (הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן) לַגְּאֻלָּה הָאֲמִתִּית וְהַשְּׁלֵמָה. הוּא מַסְבִּיר לָנוּ אֵיךְ תִּהְיֶה הַגְּאֻלָּה וּמַדְרִיךְ אוֹתָנוּ כֵּיצַד לְקַבֵּל פְּנֵי מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ.

אָנוּ הַדּוֹר שֶׁל עִקְבְתָא דְּעִקְבְתָא דִּמְשִׁיחָא, לְאַחַר שֶׁכְּבָר עָבַרְנוּ אֶת הַגָּלוּת הָאֲרֻכָּה מְאוֹד וְהַקָּשָׁה בְּיוֹתֵר, וּכְבָר שׁוֹמְעִים פַּעֲמֵי מָשִׁיחַ. דּוֹרֵנוּ, הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן לַגָּלוּת, הוּא כְּנַנָּס עַל גַּבֵּי עֲנָק, הַמְּקַבֵּל אֶת כָּל הַכּוֹחוֹת שֶׁל הַדּוֹרוֹת הַקּוֹדְמִים לוֹ. לָכֵן דַּוְקָא לָנוּ יֵשׁ יְכֹלֶת לִרְאוֹת מַה שֶּׁלֹּא זָכוּ לִרְאוֹת כָּל הַדּוֹרוֹת הַקּוֹדְמִים. וּבִגְלַל אֹרֶךְ הַגָּלוּת גַּם נִפְטַרְנוּ מִ"מִּלְחֶמֶת גּוֹג וּמָגוֹג", וְאַף "חֶבְלֵי הַמָּשִׁיחַ" כְּבָר מֵאֲחוֹרֵינוּ.

מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ הוּא חָכָם עָצוּם. חָכְמָתוֹ נִפְלָאָה מֵחָכְמַת שְׁלֹמֹה. הוּא בַּעַל רוּחַ הַקֹּדֶשׁ וְנָבִיא גָּדוֹל, וּבִנְבוּאָתוֹ יִגְדַּל אַף עַל מֹשֶׁה רַבֵּנוּ. הוּא גִּבּוֹר בַּעַל גְּבוּרָה גַּשְׁמִית וּבִמְיֻחָד רוּחָנִית. הוּא שׁוֹפֵט צֶדֶק. מַעֲשָׂיו יָפִים וּגְדוֹלִים וְכֻלָּם בְּצֶדֶק וּבְיֹשֶׁר. הוּא בַּעַל עֲנָוָה – לוֹמֵד עִם אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים, וּבַעַל רַחֲמִים – דּוֹאֵג לְאֶבְיוֹנִים וְדַלִּים.

בְּכָל דּוֹר יֵשׁ צַדִּיק אֶחָד שֶׁהוּא "צַדִּיק – יְסוֹד עוֹלָם" שֶׁהוּא נַעֲלֶה בְּלִי שׁוּם עֵרֶךְ וְיַחַס מִכָּל אַנְשֵׁי הַדּוֹר, הוּא מַנְהִיג הַדּוֹר וְהוּא נְשִׂיא הַדּוֹר, וּלְעוֹלָם לֹא יִתָּכֵן שֶׁיִּהְיֶה יוֹתֵר מִצַּדִּיק אֶחָד כָּזֶה בְּדוֹר. צַדִּיק זֶה מִתְמַנֶּה לְתַפְקִידוֹ וּשְׁלִיחוּתוֹ עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּלְכָךְ הוּא נִבְרָא.

חוֹבַת הַצִּפִּיָּה לַיְּשׁוּעָה וְהָאֱמוּנָה בַּמָּשִׁיחַ, תַּכְלִית הַבְּרִיאָה, הִיא מִצְוָה, אַחַת וְרִאשׁוֹנָה מִתּרי"ג הַמִּצְווֹת, וְעִקַּר הָעִקָּרִים שֶׁבְּעִקְּרֵי הָאֱמוּנָה. וְזוֹהִי חוֹבָתוֹ וּזְכוּתוֹ שֶׁל כָּל יְהוּדִי.

הרבי נותן הוראה מפורשת בפתיחת "כינוס השלוחים העולמי"… צריך לצאת בהכרזה ובהודעה לכל השלוחים, שעבודת השליחות עכשיו ושל כל אחד ואחד מישראל… שיקבלו את פני משיח צדקנו.

לשון הקודש אינה כשאר לשונות, שכל הלשונות הן הסכמיות, ואילו לשון הקודש היא לשון התורה ולשון התפילה, ובה ברא ה' את העולם. לשון בה מקלסים המלאכים את הקדוש ברוך הוא. לשון שאנו מצווים לדבר בה ולשנן אותה לבנינו. בלשון הקודש יבנה ה' את ירושלים ויגאל את ישראל. והחידוש הגדול שיהיה לעתיד לבוא הוא, שכל העמים ידברו בלשון הקודש – "שפה ברורה".

לִמּוּד תּוֹרָה וְקִיּוּם מִצְווֹת הֵם דֶּרֶךְ הַשֵּׁם – הַדֶּרֶךְ לְגִלּוּי אֱלֹקִים, וּכְמוֹ כָּל דֶּרֶךְ הַמְּחַבֶּרֶת שְׁנֵי מְקוֹמוֹת רְחוֹקִים זֶה מִזֶּה, דֶּרֶךְ הַשֵּׁם מְחַבֶּרֶת אֶת הַשֵּׁם עִם הָאָדָם, אַף שֶׁלִּכְאוֹרָה אֱלֹקִים וְאָדָם הֵם רְחוֹקִים זֶה מִזֶּה וְאֵינָם בְּעֵרֶךְ זֶה לְזֶה.

כל מיני השכר שהיהודי מקבל בעולם הזה ובעולם הבא בגן עדן אינם תכלית השכר האמיתי על כל עבודת האדם במשך כל הדורות מימיות בראשית עד סוף כל הדורות, השכר האמיתי והמושלם ינתן דווקא בימות המשיח, להם אנו מצפים ומחכים שיבואו במהרה בימינו.

מהניסיון של אברהם אבינו בפרשת וירא למדים שיש לחיות ולעבוד את ה' במסירות נפש. עבודת ה' לשם שמים היא מסירות נפש אמיתית, וכמו שרואים בסיפור המופלא על מסירות נפש מיוחדת של רבי לוי יצחק מבארדיטשוב.

אלו שלא נולדו על ברכי היהדות והאמונה, וביום מן הימים זכו לגלות את ניצוץ הנשמה האלוקית שבהם, והחלו במסע ההתקרבות לה' – שכל אותו זמן שהם מצויים בדרך המסע לעולמות הקדושה, גם בשלבים הראשונים שהם עדיין לא שומרים על דקדוקה של תורה כהלכתה – זה נחשב כזמן של קיום ועשיה אלוקית, שכן הם בדרך הנכונה.

על-ידי קיום מצוות הכנסת אורחים בטהרתה, בנתינת יחס לאורח לא רק כדי למלאות את חסרונו של רעב וצמא, אלא להענקת יחס כבוד ואהבת ישראל נזכה להכנסת אורחים של כלל ישראל בגאולה השלימה, שמשיח צדקנו יכניס אורחים את כלל ישראל לימות המשיח בקרוב ממש.

העולם הוא יפה כל כך, שכדאי לפעמים לעצור ולהתבונן בו. להתבונן בטבע, בבריאת ה' הנפלאה. לראות מה רבו מעשיך, מה גדלו מחשבותיך ולשבח את ה'.

נישואים הם מערכת יחסים שיכולים להיות אתגר נפלא לבני הזוג ולהביא לאושר משפחתי. אולם איש ואשה הם שני הפכים וכדי להתאחד ולהתכלל זה בזה תורה היא וצריך ללמוד אותה.

שבת היא ערך עליון ביהדות. שבת מאחדת את המשפחה ומקשרת אותנו לקב"ה. השבת היא מקור הברכה וכל השומר שבת כאילו שמר את כל התורה כולה.

התורה מחולקת לחמישים ושלוש "פרשות" כדי לאפשר קריאה רציפה של כל התורה מידי שנה בשנה בכל שבת לאחר תפילת שחרית.

בדבר מלכות זה מוסר לנו הרבי הודעה מרעישה ביותר, וזה לשון קדשו: על פי הודעת כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו, משיח שבדורנו, שכבר נסתיימו ונשלמו כל עניני העבודה ועומדים מוכנים לקבלת פני משיח צדקנו, הרי, בימינו אלו נתבטלו כל המניעות והעיכובים כו', וכיון שכן, ישנה (לא רק המציאות דמשיח, אלא) גם ההתגלות דמשיח, ועכשיו צריכים רק לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש!

מעלת האדם היא שיש ביכולתו לעלות בהתמדה מדרגה לדרגה ולצאת ממקומו, עד שעולה מדרגה אחת לדרגה נעלית הרבה יותר באין ערוך, שהתורה "ראשית דרכו" של הקב"ה לא בשמים היא וניתנה לבשר ודם דוקא, ומובטח למי ששומר אותה ומקיים מצוותיה שיוכל לדבוק בה' ולדמות לו. כדי להגיע ליעד נעלה זה עליו לצאת מרגילותו, לעשות עבודה קשה שלמעלה מטבעו, ותמיד להתקדם ולעולם לא להסתפק במה שהשיג. זהו אחד המסרים החשובים של פרשת "לך לך".

משבת "לך לך" המקשרת את חודש תשרי עם כל השנה, לאחר שצברנו כוחות בחודש החגים חודש תשרי, יעקב הולך לדרכו דוגמת אברהם אבינו שה' ציוה עליו, "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". מ"ארצך" הוא הרצון מ"מולדתך" הן המידות הטבעיות ומ"בית אביך" הם המוחין. משמע, עלינו לעזוב הכל כדי לקיים את רצון ה'.

בפרשת לך לך מסופר שכאשר אברהם אבינו שב מהנצחון האדיר במלחמה על ארבעת המלכים הגיבורים בראשות נמרוד המלך הרשע, הוא נתן למלכי צדק הכהן מעשר מהשלל שהוא לקח מהמלחמה, ומעשרותיו היו מכל מיני השלל ולא רק מהצומח, מכאן רמז למצוות מעשר מכל הרווחים הכספייים וכדומה, ולא רק מגידולי הקרקע.

שלושת המזבחות שבנה אברהם מבטאים שלוש מטרות ודרגות בעבודת ה': מטרה ראשונה בקיום התורה והמצוות – שבזכותם היהודי יקבל את צרכיו הגשמיים והרוחניים כדי שיוכל לחיות עם בני ביתו ביתו באושר וכבוד, בהצלחה אישית בפרנסה, בריאות, במרגוע ומנוחת-נפש וכו'. מטרה שניה – לכפר על חטאים ועוונות. דרגה שלישית בעבודת ה' – לא לשם השגת שום מטרה אפילו לא לשם השגת דרגות רוחניות והשפעות של קדושה, אלא עבודה טהורה לשם ה' בלבד, רק לכבוד ה' יתברך.

כְּמוֹ אַבְרָהָם שֶׁלֹּא הִסְתַּפֵּק בַּעֲבוֹדָתוֹ הַנִּפְלָאָה שֶׁעָשָׂה עַד גִּיל שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ, וְיָצָא לַעֲבוֹדַת קֹדֶשׁ נַעֲלֵית יוֹתֵר "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה", וְהִשְׁפִּיעַ עַל כָּל הָעוֹלָם וְזִכֵּךְ אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהִתְחַבֵּר עִם הָעֶלְיוֹנִים. כָּךְ אָנוּ, אַף שֶׁקִּבַּלְנוּ כְּבָר אֶת הַתּוֹרָה בְּמַעֲמַד הַר סִינַי, צְרִיכִים לְהַרְגִּישׁ שֶׁכָּל יוֹם אָנוּ מְקַבְּלִים אֶת הַתּוֹרָה מֵחָדָשׁ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁבְּכָל יוֹם עָלֵינוּ לְהִתְקַדֵּם וְלַעֲלוֹת לְשָׁלָב גָּבוֹהַּ יוֹתֵר.

בפרשת לך לך ה' מבטיח לאברהם שכר רב על עבודתו. מי רוצה להיות עשיר?… סיפור מופלא על רבי יוסי שוויתר על עושר מופלג למען לימוד תורה לשמה. (הרבה דרגות בלימוד תורה לשמה והרבה דרגות בלימוד תורה שלא לשמה).

בדורנו זה במיוחד (הדור האחרון בגלות והדור הראשון של הגאולה) נמצאת בהדגשה יתירה העבודה ד"לך לך מארצך גו' אל הארץ אשר אראך", וקנין כל עשר הארצות – הרי מובן, שהדבר צריך להשתקף לכל לראש בעבודה מעין זה של יהודי, על ידי שהוא מוסיף בלימוד התורה, לא רק לפי ג' המוחין שלו השייכים למדות, אלא גם ג' מוחין בעצם. שזה במיוחד – על ידי שיוסיף בלימוד פנימיות התורה (כולל בביאור ענינים אלו דעבודת המוחין), כולל בעניני הגאולה ומשיח צדקנו.

לכל נשמה יש חלק ואות בתורה, בארץ ישראל, ואף בגן-עדן, ומצד היצר הרע יש לה גם חלק בגהינום – כך אמרו בתלמוד, הקב"ה ברא לכל אדם "שני חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגיהנם"…

בפרשת לך לך הבטיח הקב"ה לעמו ישראל את ארץ ישראל. על פי המדרש הכל התחיל מאברהם אבינו ש"ראה אותן עסוקין… אמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת, אמר לו הקב"ה לזרעך אתן את הארץ הזאת"… על הטבע האנושי ליצור וליזום, על מרד הנעורים וסיבותיו, על העמל והיגיעה "עשו ככל אשר ביכולתכם" להביא את הגאולה, במאמר שלפניכם.

שמו של האדם משקף את מהותו ותוכנו הפנימי, כי אותיות השם מרכיבות את הכוח הרוחני של האדם, כלומר את שורש נשמתו המתלבשת ומחיה את גופו. יש הבדל בצורת שינוי השם של אברהם ושל שרה: לשרה הוסיפו אות (ה) והורידו אות (י), ואילו לאברהם רק הוסיפו אות (ה) ולא הורידו אות (ר) – מדוע?

משנימול אברהם ונפרדה הערלה מן היסוד, אין אומות העולם מקבלים חסד מלמעלה. אברהם אבינו נעשה "אב המון גויים" – אב ומושל עליהם, (עם זאת, נשאר אב לארם, שהרי"ש לא זזה ממקומה). כל האומות ממליכים את אברהם עליהם לנשיא אלוקים ולקצין, (דוגמת יוסף שנעשה אב לפרעה ולאדון לכל ביתו ומושל בכל ארץ מצרים). בברית המילה של אברהם מתחיל עם ישראל להיות "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב".

צריך לקיים בפשטות את ההליכה לארץ ישראל – לעלות מדרגה לדרגה ומחיל אל חיל, להוסיף בלימוד תורה ובמיוחד פנימיות התורה, להרבות בענייני המוחין ובפרט בענייני גאולה ומשיח. לכבוש את כל עשר הארצות, לא די בכיבוש שבע הארצות המקבילות לז' המדות, יש לכבוש גם את קיני, קניזי וקדמוני (עמון, מואב ואדום) המקבילים לג' המוחין. וכך להגיע לשלימות עשר כוחות הנפש.

כְּשֶׁאָנוּ מִתְבּוֹנְנִים בְּצִפֳּרִים אֵלֶּה אֲנַחְנוּ נִדְהָמִים, מִנִּין לְצִפֳּרִים קְטַנּוֹת אֵלֶּה אֹמֶץ וְכוֹחוֹת לְמַסָּע אָרֹךְ כָּל כָּךְ וּמְיַגֵּעַ, לָעוּף מֶרְחַקִּים גְּדוֹלִים שֶׁל אַלְפֵי קִילוֹמֶטְרִים, וְלִפְעָמִים לַעֲבֹר מִקָּצֶה אֶחָד שֶׁל כַּדּוּר הָאָרֶץ לְקָצֵהוּ הַשֵּׁנִי?… וְאֵיךְ הֵן יוֹדְעוֹת אֶת הַדֶּרֶךְ וְעוֹבְרוֹת בְּמַסְלוּל קָבוּעַ, הֲרֵי אֵין לָהֶן לֹא מוֹרֵה דֶּרֶךְ וְגַם לֹא מַפַּת דְּרָכִים?…

הקדוש ברוך הוא ברא את האדם זכר ונקבה, כפי שקבע בתורתו: "לא טוב היות האדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו". ומשום מה נטע דוקא באשה כוחות מיוחדים, עד שהעיד החכם מכל אדם: "חכמות נשים בנתה ביתה". על מעמד ומצב האשה, על קשר הגומלין בינה ובין בעלה ועל המושג "כלה" במאמר שלפניכם.

קֶשֶׁת בֶּעָנָן הִיא תּוֹפָעָה טִבְעִית אוּלָם מֵאֲחוֹרֶיהָ מִסְתַּתֵּר רַעְיוֹן רוּחָנִי עָמֹק. קֶשֶׁת קְשׁוּרָה בָּעֲנָנִים וְהִיא אַף נוֹצֶרֶת מִמַּגָּע שֶׁל קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ בֶּעָנָן, אוּלָם יֵשׁ עֲנָנִים שֶׁמְּאִירִים וְיֵשׁ עֲנָנִים הַמַּחְשִׁיכִים. עֲנָנִים קַלִּים – אֶפְשָׁר לִרְאוֹת דַּרְכָּם אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וִיכוֹלָה לְהִוָּצֵר בָּהֶם הַקֶּשֶׁת, אוּלַם עֲנָנִים כְּבֵדִים מַחְשִׁיכִים, וּבָהֶם לְעוֹלָם לֹא נִרְאֶה אֶת הַקֶּשֶׁת. מַשְׁמַע, לְאַחֵר הַמַּבּוּל הִשְׁתַּנָּה מַצַּב הָעֲנָנִים.

שורש הענן נעלה מאוד אף למעלה מהגילוי של בחינת "וישת חושך סתרו", לכן אפשר לראות דרכו דברים נעלים. אך בירידתו למטה (מהענן דקדושה) נשתלשל בחינת ענן שהוא העלם והסתר לגמרי.

לעתיד לבוא כשיתגלה אור חדש יהיו לא רק חיים ארוכים אלא חיים נצחיים. שהרי כל ענין המוות נובע מהאור האלוקי הקיים בעולם. בזמן הגלות העולם מושפע מכוח הגבול וממילא יש לו קצבה, וכן כח הגבול נותן מקום ליצר הרע המקצר את ימי האדם, אבל לעתיד לבוא העולם יינק מהכוח האלוקי הלא מוגבל, מדת החסד הנעלית – לכן לא יהיה גבול להשפעת החסד והחיים לנבראים, ויהיו חיים נצחיים.

יכולים לעבוד קשה מאוד, לעמול בפרוייקטים אדירים ונשגבים, לבנות תיבה אדירה במשך 120 שנה, אך אם מצב הזולת אינו נוגע באמת וכל העמל הוא רק לצאת ידי חובה – ההצלחה תהיה מינמלית; אבל כשיש דאגה וכאב הנובע מאהבה אמיתית לזולת, אז ההצלחה תהיה הרבה יותר חזקה ומובטחת.

הרבי מלמד אותנו להפיק שבח גם מהגנאי, ולהסתכל תמיד רק על הצד החיובי שבכל דבר. שהרי גם דרשות חז"ל לגנאי הם שבח וטובה. הרבי מלמד את כל בני הדור להסתכל על הצדדים החיוביים ולחזקם, וכך הוא אומר: חושך אין מגרשים במקלות, אלא בהוספת אור וטוב, התיקון המושלם והמעולה להתמודדות עם הרע, הוא על-ידי הוספה וחיזוק לדברים הקדושים והטובים. ב"משקפיים המיוחדות" של הרבי הוא מביט רק על הטוב ומעודדו, ואומר, שאף הדורשים לגנאי מסתכלים על הטוב ולא על הרע!!!

מדוע לא הצליח נח להשפיע על בני דורו? 120 שנות מבצעים של נח בלי שום הצלחה! למה ומדוע?! כי כדי להצליח בהשפעה על הזולת צריך להאמין באמת האלוקית בכל לבנו ונפשנו! ורק כך אפשר להצליח להשפיע ולקרב את הזולת. אולם נח שהיה מקטני אמונה ולא האמין באמונה שלימה שיהיה מבול בעולם לא יכול להשפיע על העולם לשוב בתשובה ולבטל את גזירת המבול.

איך עושים צהר לתבה? בשלב ראשון בונים "חלון" – עושים נקב וחור במחיצת הטבע הגשמי המסתירה את אור האמת האלוקית. אחר-כך מתעלים לדרגה עליונה יותר לדרגת עשיית "אבן טובה", שהופכים את העולם עצמו למקור של אור, כמו אבן טובה; שהאבן הגשמית עצמה הופכת לדבר מאיר, עד שהעולם הגשמי עצמו יכול להאיר וכאילו לזעוק מתוך עצמו: יש אלוקים, הכל זה אלוקות ואלקות זה הכל.

אותיות ותיבות התורה והתפילה מחזקות והופכות את ה"מים רבים" ל"מי נח" (לנחת רוח). ובמיוחד פנימיות התורה (=חסידות) – אשר בדורותינו אלה האחרונים נתגלתה.

פרשת נח קוראים לאחר שכבר נשלם החודש הראשון של השנה, "תשרי", אותיות "רשית", שכולל כל השנה כולה, ועומדים ביום השבת הראשון לשלימות העבודה בעולם, שבו מודגש כללות ענין השבת שקשור עם הגאולה.

הַלְוַאי שֶׁכָּל יְהוּדִי יַכִּיר אֶת מַעֲלָתוֹ כְּאָדָם, וְיֵדַע שֶׁהוּא נַעֲלֶה מִמַּלְאָכִים הַנִּקְרָאִים חַיּוֹת וּבְהֵמוֹת, וִיכַבֵּד אֶת יְכָלְתּוֹ לִהְיוֹת בַּעַל בְּחִירָה, וְאֶת תַּפְקִידוֹ לַעֲשׂוֹת לְהַשֵּׁם דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים; וְיֵלֵךְ מֵחַיִל אֶל חַיִל לַעֲשׂוֹת עֲבוֹדָה זוֹ בִּשְׁלֵמוּת בְּשִׂמְחָה וּבְחֵשֶׁק, כְּדֵי שֶׁנִּזְכֶּה מִיָּד מַמָּשׁ לַגְּאֻלָּה הָאֲמִתִּית וְהַשְּׁלֵמָה, שֶׁאָז תִּתְגַּלֶּה מַעֲלַת הָאָדָם וִיקַבֵּל אֶת הַשָּׂכָר הַמֻּבְטָח לוֹ, כַּאֲשֶׁר הַשֵּׁם יִתְגַּלֶּה בָּעוֹלָם וְיִרְאוּ כֻּלָּם שֶׁאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ.

ראינו בגלוי את הנפלאות בתחילת שנה זו – בהמשך לנפלאות בשנה שעברה – במיוחד בקשר לזה, שמדינה ההיא (רוסי') מתירה ומסייעת לאלפי אלפי יהודים לעלות לארץ ישראל (ולמקומות נוספים), אשר שם יכולים הם לחיות במלוא החפשיות בחייהם הפרטיים.

עָלֵינוּ לִזְכֹּר שֶׁהַתּוֹרָה הִיא אוֹצָר יָקָר שֶׁנִּתֵּן בְּמַתָּנָה לְעַם יִשְׂרָאֵל. הַתּוֹרָה קָדְמָה לָעוֹלָם אַלְפַּיִם שָׁנָה וְעַל יְדֵי הַתּוֹרָה נִבְרָא הָעוֹלָם. הַתּוֹרָה הִיא הַבַּעַל בַּיִת עַל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. לָכֵן נַמְשִׁיךְ אֶת הַשְּׂמֵחָה שֶׁשָּׂמַחְנוּ בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה עַל כָּל הַשָּׁנָה, וְנִלְמַד תּוֹרָהּ בְּחֵשֶׁק רַב, מִתּוֹךְ רָצוֹן לַעֲלוֹת מֵחַיִל אֶל חַיִל בַּמַּעֲלוֹת הַתּוֹרָה. וּנְקַיֵּם אֶת כָּל הַמִּצְווֹת הַכְּתוּבוֹת בָּהּ בְּשִׂמְחָה וּבְתַעֲנוּג, כְּדֵי שֶׁנַּעֲלֶה בְּמַעֲלוֹת רוּחָנִיּוֹת וְנִתְבָּרֵךְ בְּכָל הַבְּרָכוֹת הַכְּתוּבוֹת בַּתּוֹרָה, עַד שֶׁנִּזְכֶּה לְכָל הַבְּרָכוֹת וְהַיִּעוּדִים הַמֻּבְטָחִים לָנוּ בַּגְּאֻלָּה הָאֲמִתִּית וְהַשְּׁלֵמָה.

בשמחת תורה כשנאמר את הפסוק: "אתה הָראֵתָ לדעת כי ה' הוא האלוקים, אין עוד מלבדו", ניזכר בהתגלות האלוקית שהיתה במעמד הר סיני: ועל ידי הריקודים שנרקוד בזמן ההקפות, כשהשמחה תרד מן הראש עד הרגליים ותחדור לפנימיותנו, גם נחוש מה שראינו במעמד הר סיני. ומה שקיבלנו בחודש תשרי ימשיך ללוות אותנו כל השנה, עד שנכיר בהכרה ברורה שאין עוד מציאות בלעדי ה'.

חכמינו הדגישו את חשיבות לימוד הלשון העברית – לשון הקודש, וראו בזה מצוה. על המשנה בפרקי אבות: "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, מביא הרמב"ם בהקדמה למשנה את "שמחת הרגל" ו"לימוד לשון הקודש" כדוגמאות למצוה קלה. ובספרי לפרשת עקב נאמר, שמרגע שילד לומד לדבר יש לדבר עמו בלשון הקודש וללמדו תורה, שנאמר: "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם".

חכמינו הדגישו את חשיבות לימוד הלשון העברית – לשון הקודש, וראו בזה מצוה. על המשנה בפרקי אבות: "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, מביא הרמב"ם בהקדמה למשנה את "שמחת הרגל" ו"לימוד לשון הקודש" כדוגמאות למצוה קלה. ובספרי לפרשת עקב נאמר, שמרגע שילד לומד לדבר יש לדבר עמו בלשון הקודש וללמדו תורה, שנאמר: "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם".

חכמינו הדגישו את חשיבות לימוד הלשון העברית – לשון הקודש, וראו בזה מצוה. על המשנה בפרקי אבות: "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, מביא הרמב"ם בהקדמה למשנה את "שמחת הרגל" ו"לימוד לשון הקודש" כדוגמאות למצוה קלה. ובספרי לפרשת עקב נאמר, שמרגע שילד לומד לדבר יש לדבר עמו בלשון הקודש וללמדו תורה, שנאמר: "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם".

חכמינו הדגישו את חשיבות לימוד הלשון העברית – לשון הקודש, וראו בזה מצוה. על המשנה בפרקי אבות: "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, מביא הרמב"ם בהקדמה למשנה את "שמחת הרגל" ו"לימוד לשון הקודש" כדוגמאות למצוה קלה. ובספרי לפרשת עקב נאמר, שמרגע שילד לומד לדבר יש לדבר עמו בלשון הקודש וללמדו תורה, שנאמר: "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם".

חכמינו הדגישו את חשיבות לימוד הלשון העברית – לשון הקודש, וראו בזה מצוה. על המשנה בפרקי אבות: "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, מביא הרמב"ם בהקדמה למשנה את "שמחת הרגל" ו"לימוד לשון הקודש" כדוגמאות למצוה קלה. ובספרי לפרשת עקב נאמר, שמרגע שילד לומד לדבר יש לדבר עמו בלשון הקודש וללמדו תורה, שנאמר: "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם".

חכמינו הדגישו את חשיבות לימוד הלשון העברית – לשון הקודש, וראו בזה מצוה. על המשנה בפרקי אבות: "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, מביא הרמב"ם בהקדמה למשנה את "שמחת הרגל" ו"לימוד לשון הקודש" כדוגמאות למצוה קלה. ובספרי לפרשת עקב נאמר, שמרגע שילד לומד לדבר יש לדבר עמו בלשון הקודש וללמדו תורה, שנאמר: "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם".

אֵיךְ מוֹצְאוֹת יוֹנֵי הַדֹּאַר אֶת דַּרְכָּן הַבַּיְתָה? זוֹהִי תּוֹפָעַת טֶבַע מַדְהִימָה שֶּׁחוֹקְרִים מְנַסִּים לְהַסְבִּיר אוֹתָהּ עַל פִּי שֵׂכֶל אֱנוֹשִׁי. אוּלָם טֶרֶם נִתַּן לָזֶה הֶסְבֵּר פָּשׁוּט וּבָרוּר.

חכמינו הדגישו את חשיבות לימוד הלשון העברית – לשון הקודש, וראו בזה מצוה. על המשנה בפרקי אבות: "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, מביא הרמב"ם בהקדמה למשנה את "שמחת הרגל" ו"לימוד לשון הקודש" כדוגמאות למצוה קלה. ובספרי לפרשת עקב נאמר, שמרגע שילד לומד לדבר יש לדבר עמו בלשון הקודש וללמדו תורה, שנאמר: "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם".

ויש לומר שיש רמז בקשר לכך שפרשת "וזאת הברכה אשר ברך משה" נקראת השנה שלוש פעמים (במשך שלושה שבועות), דבר המורה על תוספת מרובה בברכות הניתנות במיוחד בשנה הזאת, עד לברכה העיקרית והמושלמת, שאליה "קווינו כל היום" — ביאת דוד מלכא משיחא, "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו", וכל אחד ואחת יברכו ויודו תמיד לה': "ברוך ה' לעולם אמן ואמן", במצב ובזמן הגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש. בכבוד ובברכת חתימה וגמר חתימה טובה

חכמינו הדגישו את חשיבות לימוד הלשון העברית – לשון הקודש, וראו בזה מצוה. על המשנה בפרקי אבות: "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, מביא הרמב"ם בהקדמה למשנה את "שמחת הרגל" ו"לימוד לשון הקודש" כדוגמאות למצוה קלה. ובספרי לפרשת עקב נאמר, שמרגע שילד לומד לדבר יש לדבר עמו בלשון הקודש וללמדו תורה, שנאמר: "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם".

חכמינו הדגישו את חשיבות לימוד הלשון העברית – לשון הקודש, וראו בזה מצוה. על המשנה בפרקי אבות: "והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה, מביא הרמב"ם בהקדמה למשנה את "שמחת הרגל" ו"לימוד לשון הקודש" כדוגמאות למצוה קלה. ובספרי לפרשת עקב נאמר, שמרגע שילד לומד לדבר יש לדבר עמו בלשון הקודש וללמדו תורה, שנאמר: "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם".

יְלָדִים יְקָרִים, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כְּשֶׁנַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֻּלָּנוּ בְּיַחַד כְּאִישׁ אֶחָד, כְּדֵי לְהַמְלִיךְ אוֹתוֹ עָלֵינוּ, וּכְדֵי שֶׁיָּדוּן כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ עַל עֲבוֹדָתֵנוּ בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה; נִהְיֶה בְּהִתְרַגְּשׁוּת גְּדוֹלָה בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה, וּכְשֶׁנִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר שֶׁהוּא קוֹל פָּשׁוּט וְנַרְגִּישׁ שֶׁהוּא יוֹצֵא מֵעֶצֶם הַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּנוּ, נֵדַע שֶׁהַשֵּׁם יַעֲמֹד מִכִּסֵּא דִּין וְיֵשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים, וְהָאֵימָה וְהַיִּרְאָה יַהַפְכוּ לְגִילָה וְשִׂמְחָה.

הדרך הישרה והקלה לחיות טוב בבריאות ובשמחה היא לחזק ולהגביר את חוש ההומור. אז קבלו את ברכתי לשנה החדשה בחיוך ובעיקר בשמחה ובטוב לבב.

נשר הוא סמל למידת הרחמים, ולא סתם רחמים אלא רחמים רבים. הקב"ה מתגלה אלינו במידותיו הם "רמ"ח אברים דמלכא", "רמ"ח אברים" המתגלים על ידי המצוות – "רמ"ח פקודין"! ומחיבת קיום המצוות אומר הקב"ה – "מעלה אני עליכם כאילו עשאוני". אולם מצות התשובה מעוררת מידה נעלית יותר – רחמים רבים דוגמת הנשר שלמעלה מרמ"ח אברין דמלכא – "ישאהו על אברתו". לכן קוראים פרשת האזינו בשבת תשובה או סמוך לכיפור.

מֵהַפְטָרַת ”פָּרָשַׁת נִצָּבִים וַיֵּלֶךְ" לְמֵדִים שֶׁרֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא חַג שָׂמֵחַ! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּחַר בָּנוּ לְעַם וְאָנוּ בָּחַרְנוּ בּוֹ לְמֶלֶךְ. וְעַכְשָׁו בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה לְאַחַר כְּרִיתַת הַבְּרִית, שֶׁפֵּרוּשָׁהּ, שְׁבוּעַת אֱמוּנִים, הַשֵּׁם מְבַקֵּשׁ מֵאִתָּנוּ בַּקָּשָׁה אִישִׁית עֲמֻקָּה – "תַּמְלִיכוּנִי עֲלֵיכֶם". הוּא כְּאִלּוּ מִתְחַנֵּן לְפָנֵינוּ: "אָנָּא עוֹרְרוּ בִּי אֶת הָרָצוֹן לִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם". וְלָכֵן אָנוּ שְׂמֵחִים.

שרשם של ישראל הוא בעצמותו ומהות ה' ית' שבו הרצון המוחלט… לכן הם יכולים לפעול חידוש ושינוי עד שמגלים את הרצון למלוכה?… זהו החידוש והשטורעם של ראש השנה שמחדשים דבר בעולם כשממשיכים את הרצון. זהו כוחו של יהודי לקיים בראש השנה מצות "שום תשים עליך מלך" בפועל ממש ובהידור רב. לכן כל שמחת החג בראש השנה היא הכתרת המלך… ועבד מלך – מלך!

בכל ראש השנה נמשכת המלכות על כל השנה – מתחדש בניין המלכות. ראש השנה "זה היום תחילת מעשיך", בו מתחדשים מעשי בראשית וגם העולם חוגג את יום הולדתו, היינו, העולמות מתהוים מחדש ממידת מלכותו כמו בפעם הראשונה.

הפטרת פרשת ניצבים "שוש אשיש" – שמחה גלויה – קשורה בחג הסוכות "זמן שמחתנו", "ותגל נפשי" ("גילו ברעדה" – שמחה מכוסה) בראש השנה. לכאורה, מה עושה שמחה זו בראש השנה – יום הדין?