בפרק נג ממשיך ומסיים אדמו"ר הזקן את הביאור בנוגע להשראת השכינה בבית המקדש ובתורה ומצוות. כיצד האירה השכינה בקדש הקדשים שבעולם הזה הגשמי בבית ראשון ובבית שני ולאחר החורבן בד' אמות של הלכה.

בפרק נב מסביר אדמו"ר הזקן מהי משמעותה של השראת השכינה ששורה על האדם. ומדוע היא שורה עליו דווקא על ידי המצוות. לשם כך הוא פותח בשאלה: מהו בכלל הפירוש בזה שהשכינה שורה במקום כלשהו, החל מקדש הקדשים שבבית המקדש.

בפרק זה מבאר אדמו"ר הזקן את דברי ה'ינוקא' בזוהר שהובאו לעיל, המדבר על הפסוק "החכם עיניו בראשו". שלכאורה דברי פסוק זה תמוהים, מה בא הפסוק לומר בזה. וכי רק החכם עיניו בראשו?…

פרק נ' בליקוטי אמרים מסיים את סדרת הפרקים המדברים על התבוננויות שונות שיביאו לידי אהבת השם ויראתו. שהרי על ידי קיום תורה ומצוות עושה להשם דירה בתחתונים, ועל ידי אהבה ויראה הדירה נאה ומאירה בגילוי אלקות, דירה שנעים לגור בה.

תכליתו של ספר התניא לטפל במהות הפנימית, לשם כך נותן אדמו"ר הזקן את התשובות על כל השאלות בעבודת השם.

מכיון שהקב"ה עשה צמצומים רבים ועצומים, והניח הצידה כביכול את כל אורו האין סופי רק בשבילנו – עד כמה צריכים אנו להניח הצידה ולעזוב הכל בשבילו.

בפרק זה מבאר אדמו"ר הזקן את גודל הירידה העצומה שירד הקב"ה כביכול בזה שהניח הצידה את כולם ובחר רק בנו.

אומרת המשנה, בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ומדגיש רבינו ואומר, שחיוב זה חל לא רק פעם אחת בשנה, בחג הפסח וכדומה, אלא בכל יום ויום.

אהבה זו של "כמים הפנים", שרבינו הזקן מביא אותה כאן כדי שנתבונן באהבה העצומה של הקב"ה אלינו, וכתוצאה מזה נתעורר באהבה עצומה אליו יתברך – כוחה יפה, כאמור כאן בתחילת הפרק, גם בין איש לרעהו. שהאהבה העצומה שיהודי יעורר בעצמו אל רעהו, גורמת ומביאה "כמים הפנים" אהבה בחזרה מלב רעהו אליו.

החידוש בפרק זה, דרך נוספת לבוא לאהבת ה' – להתעורר באהבה למי שאוהב אותך מאד ומראה לך אהבה עצומה – זהו דבר שנמצא בטבע האדם. ולא רק בטבע הנפש האלוקית, אלא גם בטבע הנפש החיונית-הבהמית, ללא שום קשר למידת הרגש האלקות שבו.

אדם צריך להכיר ולהרגיש שהקב"ה הוא כל חייו, אולם אם הוא בשפל המצב ולא הצליח להרגיש אלקות, ולא הגיע לאהבת ה' ויראתו, הוא צריך לעורר רחמים על הניצוץ האלוקי שבו.

אהבת ה' ויראתו הם ככנפיים לתורה ולמצוות המעלות אותם לעולמות העליונים, כדי שתאיר בהם האלקות בגלוי. לכן יש להתקדם מיראה תתאה ליראה עילאה ומאהבה זוטא לאהבה רבה.

פרק זה עוסק בהסבר איך להגיע ליראה תתאה בבחינת גדלות, על ידי ההתבוננות בגדולת ה'. וולמעלה מזה, איך להגיע ליראה עילאה, ביטול מוחלט של כל מציאותו, שהרי "אין עוד מלבדו".

בפרק זה מסכם רבינו תחילה את הדרך בעבודת ה' של הבינוני לפי מה שנתבאר עד פה. רבינו מדגיש שוב ושוב ששאיפתו של הבינוני ועיקר התעסקותו ־ גם אם לא הצליח להפוך את ליבו לגמרי ־ היא השליטה המוחלטת על "הטבע שבחלל השמאלי" בנוגע לפועל לפחות. כלומר, שגם הנפש הבהמית תקבל את ההנחה הבסיסית שבשום אופן היא לא תהין לעשות משהו נגד רצון ה' או שלא לעשות משהו אותו ציוה ה'. וכפי שהובא לעיל ־ "קנין הגוף לפירותיו": ה"גוף" אמנם אינו "קנוי" ולא הפך לקדושה, אבל מוחלט אצלו שה"פירות", ההנהגה בפועל, היא אך ורק בדיוק כפי רצון ה'.

בפרק זה מבאר רבינו ענין עיקרי מאד בשיטת חב״ד. הדרישה והתביעה שעל האדם לעבוד ולעמול ללא הרף, להשקיע, לוותר מעצמו, לתת מכוחו ואונו, ו״לצאת ממציאותו״.

לאחר שהגדיר רבינו (בפרקים י״ב־י״ג) את מדרגת הבינוני, שאמנם לא הצליח להפוך את ליבו לטוב, אבל הצליח לפעול בנפשו "קנין הגוף לפירותיו", שיהי׳ ברור אצלו בוודאות שלעולם לא יפרוק עול מלכות שמים; ולאחר שהסביר דרגות שונות ומצבים שונים הקיימים בבינוני ־ מבהיר עתה רבינו כי דרגא זו של בינוני. היא הדרגא הנדרשת מכל יהודי, יהיה מי שיהיה, ובכל מצב. כל אחד יכול להגיע לזה, וכל אחד מחוייב להגיע לזה.

אפשר לחלק את הבינונים. בכללות, לשלשה סוגים. [בפרטיות יותר, מסופר שרבינו הזקן אמר פעם על עצמו שהוא בינוני, (כשם שרבה אמר כך על עצמו) וכשהחסיד ר׳ מרדכי ליעפלער אמר לו: "רבי, גם אני אינני רשע…", ענה לו רבינו: ומה רצונך, הלא בבינוני ישנן ת׳׳ק (חמש מאות) מדריגות…].

״הבינוני״ זהו המצב הנדרש מכל יהודי, המצב אליו מסוגל כל אחד להגיע, גם מי שלא ניחן בנשמה גבוהה ובכוחות מיוחדים. ה״בינוני׳׳ הינו אדם רגיל, אבל אדם שמיצה את כל יכולתו במילואה. לאדם זה בעיקר מיועד ספר התניא, הנקרא "ספר של בינונים". את האדם הזה, האדם הרגיל, לא מיחידי סגולה, לא מבעלי הנשמות הגבוהות, מדריך רבינו ומחנך, מראה לו את הדרך וצועד יחד עימו בדרך העולה בית א־ל.

אין לקבוע את היות האדם צדיק או רשע לפי התנהגותו בלבד, אלא לפי מהותו; וכשם שבמושג 'צדיק', על חילוקי הדרגות שבזה, דובר (לא על התנהגות האדם בפועל, אלא) על מהות האדם והרגשתו ־ כך גם כאן אין מדובר על המושג ״רשע" בקשר להתנהגותו בפועל, אלא על "רשע" בשם התואר, רשע במהותו.

גם אצל ״בינונים״ קיימת וצריכה להיות הפיכת הרע לטוב, לפחות בפרטים מסויימים (ולמשל שהרגיל עצמו כל כך במידת הזריזות, עד שנעשה אצלו ״כמו טבע״ להזדרז וכדומה, כך שבמידה מסויימת הוא הפך נקודה מסוימת שבתוכו לטוב), וכן צריכה להיות אצל כל אחד העבודה של אהבת ה׳ כמו אצל הצדיקים, ולפחות מעין זה.

אחרי שהכרנו את שתי הנפשות, הנפש האלוקית והנפש הבהמית, לא רק בהתנהגות חיצונית אלא גם בפנימיות, וכבר אנו יודעים את מהותן העצמית ואת מהותן הגלויה, ניגש עתה אדמו"ר הזקן להסביר את מקומה של כל אחת מהנפשות בגוף האדם, ואת המלחמה השוררת ביניהן.

והנה זה לעומת זה עשה האלוקים, כי כמו שהנפש האלוקית כלולה מעשר ספירות קדושות ומתלבשת בשלושה לבושים קדושים, כך הנפש דסטרא אחרא, מקליפות נוגה המלובשת בדם האדם, גם בה ישנם אותם עשרה כוחות, גם היא כלולה מעשר כתרין דמסאבותא – עשרה ״כתרים״ של טומאה…

אם בפרק ז׳ הדגיש רבנו את פחיתותם של הלבושים, המחשבה דיבור ומעשה של הנפש הבהמית בכך שאפילו אם הם בתאוות היתר, הריהם ״מורידים״ את הנפש וכוחותי׳ לשלוש קליפות הטמאות (לפי שעה) – הרי בתחילת פרק ח׳ הוא מוסיף להסביר את פחיתותם של ה״לבושים״ בענייני איסור, שהם כל כך נמוכים, עד שאינם שייכים בכלל אצל יהודי מצד עצמו.

בפרק זה בא רבנו להסביר את הסוג השני שבקליפה, קליפת נוגה, שיש בה קצת אור, ״נוגה״, ממנה באה הנפש הבהמית, וכל הדברים המותרים שבעולם הזה. רבנו מבאר כיצד בכוחו של האדם להעלותם לקדושה לגמרי, או להורידם לקליפות הטמאות לגמרי.

אדמו"ר הזקן מסביר בפרק זה את מעלת לימוד התורה על קיום המצוות, או, במילים אחרות, את מעלת לבוש המחשבה על לבושי הדיבור והמעשה.