תוכנה של כריתת ברית בין שני אוהבים הוא שבכל מצב שייווצר, אף כשלא יהיה כל בסיס וטעם לאהבה ואף יהיו גורמים להיפוכה של אהבה, גם אז תתקיים האהבה בתקפה. זה המיוחד בכריתת ברית (הרבי בשיחת פרשת מטות מסעי תשט"ז).
מאמרים
בהמשך למהלך בו החל רבנו הזקן לבאר את מעלת השמחה והזריזות בעבודת השם והעצות להיפטר מעצבות וטמטום הלב ממשיך רבנו בעצה נוספת להגיע לשמחת השם אמיתית והיא על ידי התבוננות נכונה שתביא את האדם לידי השמחה.
המצווה שהכי קשה לביצוע בשלמות, היא מצוות "ואהבת לרעך כמוך", שכן לעיתים נתקלים אנו באנשים שכדי לעורר אהבתנו אליהם יש צורך בתעצומות נפש ענקיות. אלא שרבנו הזקן מלמדנו את הדרך לקיום מצווה זו בשלמות.
בפרק זה משלים רבנו את המהלך העוסק בעצות להיפטר מעצבות ועצלות על ידי שתי העצות שיעץ רבנו כעצת הזוהר, להכניע ולבטל את הגוף. וכעצת המשנה: הוי שפל רוח בפני כל האדם. ועל ידי ביאור המשנה אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו.
עצה נוספת לטמטום הלב, מושתת על מאמר חכמינו זיכרונם לברכה "הוי שפל רוח בפני כל האדם" בעוד שבפרק הקודם העצה להשפלת הבינוני בעיני עצמו היא בייחוסו אל הבורא יתברך בפרק זה יעסוק רבנו בהשפלת הבינוני בייחוסו אל בני אדם אחרים, ואגב זה יתבאר לנו מאמר נוסף שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו".
בהמשך לפרק הקודם בו ניתנה העצה למי שמחשבות זרות טורדות את מנוחתו ואינו מצליח להתגבר עליהם, אזי העצה היא להשפיל את עצמו. כאן מתייחס רבנו לתופעה מזיקה זו ומסביר את סיבת התגברות הקליפה ומבאר בהרחבה את העצה להשפיל את עצמו.
פרק זה עוסק בהרהורים רעים ומחשבות זרות הבאות לאדם באמצע עבודתו בעבודת השם כמו לימוד תורה ותפילה וקיום מצוות, הצדיק שעוסק בהעלאת המידות יכול לנצל הרהורים אלו להעלותם לקדושה, אבל הבינוני צריך להסיח דעתו מהן לגמרי ואל ישתטה וינסה לנהוג כצדיק במצב זה.
בהמשך לפרק הקודם שבו למדנו שאין לתת מקום להרהורים רעים ותאוות רעות הנופלות לאדם במחשבתו ויש לו לדחותם ולהסיח דעת מהם. בפרק זה ממשיך רבנו לעסוק בצורת ההתייחסות לאותם הרהורים בלתי רצויים שבאים להתארח אצל האדם כאורחים בלתי רצויים.
מפרק זה ועד סוף פרק לב מבאר רבנו, שאדם הבא להתקרב לעבודת השם ולהשיג אהבת השם ויראתו, בנוסף לעבודתו החיובית בקיום מצוות, עליו גם להישמר מדברים שליליים…
לנו יש רק מציאות אמיתית אחת, בלי מירכאות – מה שהרבי אומר. אם זה מתאים למציאות שרואות עינינו, מוטב. ואם לאו – סימן שהעיניים מתעתעות בנו, בשביל הניסיון האחרון הנדרש מאתנו, כדי לגלות את האמת והפנימיות גם בתחתון שאין תחתון למטה הימנו.
הפרק שלפנינו מהווה סיכום למהלך שהחל רבנו לבאר מפרק יח והוא הדרך הקצרה והיעילה בעבודת השם המרומזת בפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" בתחילה מזכיר הרבי כי האהבה המסותרת הכוללת גם את היראה היא בבחינת קרוב מאד וקל להשגה ובכוחה מוסר יהודי נפשו על קידוש השם, מתוך הכרה שחס ושלום עלול הוא להיות נפרד מאחדותו יתברך. מכאן יסביר הרבי שכשתבין את משמעותה החמורה של ביצוע עבירה, תוכל להתגבר עליה בכוח אהבתך המסותרת ותצליח הן בענייני "סור מרע" והן בענייני "ועשה טוב".
כשם שרמ"ח מצוות עשה הן פנימיות רצונו יתברך וכשמקיימם נעשה ייחוד בין נפש הא-לוהית עם הרצון העליון, כך בצד שכנגד כשעובר על הרצון העליון נעשה פירוד גמור מהקדושה. מה חומרתה ומשמעותה של עבירה יוסבר בפרק זה, ומתוך כל המשמעות הבעייתית של עבירת עבירה מתמקד רבנו בפרק זה בבעיה הערכית של ביצוע העבירה. אשר בראש וראשונה מהווה פירוד מייחודו ואחדותו יתברך.
על הפסוק "בשנת שש מאות שנה לחיי נח… נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו", שנאמר בפרשתנו, נאמר בספר הזוהר (בתרגום חופשי): "במאה השישית לאלף השישי ייפתחו שערי החכמה למעלה ומעיינות החכמה למטה, והעולם יתתקן להיכנס אל האלף השביעי".
בְּפָרָשָׁתֵנוּ פָּרָשַׁת נֹחַ מֵכִין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ אֶת נֹחַ לַמַּבּוּל וּמְצַוֶּה עָלָיו לִבְנוֹת תֵּבָה,
וּכְדֵי שֶׁיִּהְיֶה אוֹר בְּתוֹךְ הַתֵּבָה הַשֵּׁם אוֹמֵר לְנֹחַ: "צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה".
"צֹהַר" – יֵשׁ מְפָרְשִׁים "חַלּוֹן", וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים "אֶבֶן טוֹבָה".
לאחר הלימוד בשלושת הפרקים הקודמים על אחדותו יתברך ושכל התורה כולה נמצאת בשתי דברות ראשונות של עשרת הדיברות וכל פירוד מאחדותו יתברך הרי הוא כפירה ועבודה זרה בפרק זה יסביר רבנו את ההבדל בין תורה שעליה נאמר בזוהר: "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד" ובין המצוות שעליהם נאמר: "דרמ"ח פקודין אינון רמ"ח איברין דמלכא".
פרק זה מהווה השלמת הביאור (שהחל בפרק כ') ל"דבר השם" המחייה ומהווה את הבריאה כולה, אף על פי שאין הבריאה נפרדת ממנו יתברך.
בהמשך לפרק הקודם בו למדנו כי דבר השם וכל הבריאה שנוצרה על ידו אינו תופס מקום כלפי הבורא. בפרק זה מבהיר רבנו כי יש הבדל בין יחסו של הקדוש ברוך הוא לדיבורו ובין יחס הנבראים לדבר השם.
בהמשך למהלך שבו החל רבנו לבאר בפרקים אלו את העניין של האהבה המסותרת וכוח מסירות הנפש הטמון בתוכה ודווקא הניסיונות בדבר אמונה מעוררים את האהבה המסותרת ממשיך רבנו לבאר שלמרות שהרוח שטות יכולה להעלים ולהסתיר את האהבה הזו ולהטעות את היהודי שגם כשעושה עבירות עדיין נשאר ביהדותו, אך על ידי התבוננות מתאימה יכול היהודי להתגבר על העבירה.
בפרק זה ממשיך הרבי לבאר את מהותה של האהבה המסותרת וענינה שהוא השאיפה והרצון לדבק בשורשה ומקורה בהשם חיי החיים ברוך הוא וזה נלמד מהפסוק המדמה את הנשמה לאור הנר, "נר השם נשמת אדם" ומסביר כיצד נכללת בתוכה גם היראה.
מפרק זה מתחיל רבנו במהלך חדש המבאר איך קרוב מאד לבוא לעבודת השם פנימית שעבודה זו היא בכוחו של כל אחד ואחד ובנקל.
בפרק זה אנו מסיימים את המהלך הראשון של הספר, העוסק באופן כללי בסיכום המדרגות של צדיקים בינוניים ורשעים וזאת על בסיס הפסוק שעליו מיוסד הספר "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשות". ראשית נדייק במלות הפסוק ונבאר איך הוא קרוב ולא סתם קרוב אלא קרוב מאד.
.jpg)
בפרק זה יבאר רבנו שני כללים עיקריים בעבודתו של הבינוני, בעבודת הבורא יתברך ותהיה עבודתו מבוססת על אהבה ויראה שכליים ויקרא עובד א-לוהים ועבודתו תמה.
בפרק זה מפרש רבינו כדרכו ש"עובד א-לוהים" ו"אשר לא עבדו" שניהם בינוניים, אלא שיש בהם שתי מדרגות: אחת "עובד א-לוהים" והשניה "אשר לא עבדו".
כל אחד יכול צריך ורשאי להיות בינוני גם אם עבר עבירה מימיו, א. כי היא מידת כל אדם. ב. כי אחריה כל אדם ימשוך. ג. כי כל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה.
עבודתו של הבינוני מתחלקת לשלושה מצבים, כשהבינוני יושב באוהלה של תורה או שעוסק בעסקיו או שנמצא באהבת השם כל היום, ולמרות שהבינוני אינו מושלם מבחינה פנימית בכל זאת עבודתו נקראת עבודה תמה ואמיתית. לכן יבאר רבנו את ההבדל בין שפת אמת, אמת ואמת לאמיתה.
הבינוני הוא יהודי שאינו נכשל בעבירה כרשע אך גם לא מעבד את הרע בנפשו הבהמית כצדיק. הבינוני מבחינת המעשים מושלם, אינו עובר עבירה כרשע אך את הרע שבנפשו לא ביער.
_22.jpg)
בפרק זה נעסוק בחלוקות הרשע. כפי שלמדנו כבר בפרק א' שיש רשע וטוב לו ורשע ורע לו, נלמד להכיר מהו כל סוג של רשע. כאן ישנה לא רק חלוקה לשני סוגים רשע וטוב ורשע ורע לו, אלא ברשע וטוב לו ישנה חלוקה לתת דרגות אחת נעלית מהשנייה. הדרגה התחתונה קרובה לרשע ורע לו והדרגה הנעלית קרובה לדרגת הבינוני.
בפרק זה אנו לומדים על מי שכבר הצליח במלחמתו להגיע למדרגת צדיק. לכן יבאר לנו רבנו הזקן מהו צדיק, כיצד הגיע למדרגתו זו, מה ההבדל בין שני סוגי הצדיקים צדיק וטוב לו וצדיק ורע לו ומהו אופן עבודתם של כל אחד מהצדיקים הללו.
בפרק זה נלמד על ההבדלים בין הנפש הבהמית לנפש האלוקית מבחינת מטרתן ושאיפתן, איזו מלחמה מתנהלת ביניהן ומה כל אחת רוצה להשיג במלחמה זו.
בפרק זה נעסוק במאכלות אסורות ואף נבחין בין תאוות היתר לתאוות איסור. בהמשך נעסוק בדברים בטלים. לסיום, נעסוק במשמעות העיסוק בחכמות חיצוניות ותיקון הנפש מהם.
בהמשך להסברו של רבנו בעניין הדברים שמקבלים חיותם מהצד האחר, מסכם רבנו בפרק זה את כל הדברים שקבלת החיות שלהם מגיעה מהקליפה הרביעית, "קליפת נוגה". בהמשך מבאר לנו רבנו את ענינה של קליפה זו בהיותה הממוצעת בין שלושת הקליפות הטמאות לבין צד הקדושה. עובדת היותה ממוצעת נובעת מכך שיש באפשרותה לעלות לקדושה ויש באפשרותה לרדת לקליפות הטמאות.
בפרק זה נכיר את ההבדל המהותי שבין צד הקדושה והצד האחר. כמו כן נכיר את העניין שבעצם כל מה שיש בצד הקדושה יש בצד האחר. ההבדל המהותי ביניהם נעוץ בשאיפותיהם ובהשפעתם עלינו ועל העולם בכלל. שלכל צד שאיפה משלו ובעיקר לשלוט ולהנהיג את הגוף כרצונו.
מהות עניין "התפיסה" ברוחניות ומעלתה. בגשמיות אנו מבינים מהו המושג לתפוס דבר או חפץ גשמי, אך ברוחניות ובשכל כיצד ניתן להשתמש בביטוי לתפוס? למרות שאנו משתמשים בביטוי זה בשפת הדיבור, שואלים אדם, תפסת את העניין? אז מה פירוש "תפיסה", ומה אפשר לתפוס ומה לא?
לאחר שלמדנו בפרק הקודם על עשר כוחות הנפש, אנו מתקדמים להכיר את כלי הביטוי של הנפש, הנקראים לבושים. לבוש בדרך כלל תפקידו כפול, גם לשמור על הגוף מחום וקור, וגם לגלות את האדם הלבוש בהם, כלומר בראותנו את המלך כשהוא לבוש לבושי מלכות, הננו יודעים כי מלך הוא, וכן כל לובש מדים.
כוחות הנפש הם המנוע שמניע את האדם בכל פעולותיו. מדובר בעשר כוחות. וכמודגש בספר עץ חיים, מאמר שלם בדיבור המתחיל "עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשרה", להורות שהמספר עשר הוא מדויק.
ונפש השנית בישראל שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, נקראת שנית, לא מפני פחיתות חשיבותה, אלה מפני היותה נכנסת לגוף מאוחר יותר, בעת הבר מצווה, כמו שכתוב בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן, סימן ד' סעיף ב' בסופו בשם סדר היום, אבות דרבי נתן ראש פרק טז' ועוד: "לפי שגמר כניסת נפש הקדושה באדם הוא בי"ג שנים ויום אחד לזכר".
פרק זה מהווה פתיחה לשיטת החסידות המדריכה אותנו בעבודת השם פנימית, לא חיצונית. כלומר, כדי לפעול עלינו לבצע ביצוע מעשי של תורה ומצוות, לזה ישנם ספרי מוסר וכדומה. אלא שספר זה בא לטפל "טיפול שורש" בבעיות נפשיות, מבחינה רוחנית. ולכן נקראים דברי התניא "פנימיות התורה" כי היא עוסקת בעבודת השם פנימית.
הקדמת המלקט היא איגרת השלוחה לכללות אנשי שלומנו, בתחילה נכתבה האיגרת כמכתב לאנשי שלומנו ואחר כך שולבו בה דברים נוספים כדי להתאים אותם לשמש כהקדמה לספר התניא. מבחינת חשיבות ההקדמה יש לציין כי הקדמה זו היא דברי רבנו הזקן בעצמו ומכך ניתן להסיק שההקדמה זו משמשת לא רק כחלק מספר התניא אלא כחלק בלתי נפרד מהספר כולו.
מתחילים ללמוד בספר התניא, גם את שער הספר, כי אף הוא תורה בפני עצמו, הוא נכתב על ידי בעל התניא בעצמו והוא חלק מהשיעור היומי בספר התניא,
מורנו הבעל שם טוב והרב המגיד ממזריטש לא כתבו דברי תורה אלא אמרו בפיהם ותלמידיהם כתבו את דברם. רבנו הזקן כתב את ספר התניא כולל את דף השער. מכאן שאף דף השער הוא חלק מהלימוד של הספר היות והוא נכתב על ידי המחבר בעצמו.
משום חשיבותו של ספר ה"תניא" בהיותו כ"תורה שבכתב", התייחסו החסידים אל ספר ה"תניא" כמו אל "חמשה חומשי תורה", כך גם ה"תניא" מורכב מחמשה חלקים, ובחלק הראשון של ה"תניא", בהיות שיש בו נ"ג פרקים והקדמה. ובהקבלה לחמשה חומשי תורה שישנם שם נד' פרשיות הפך אצל חסידים מנהג לעבור כל שבוע על פרק מה"תניא" כנגד הפרשה של השבוע.
אפתח בהתנצלות כי הספר המונח בפניכם למרות שמלכתחילה היה צריך להיכתב אך ורק לשם המטרה של שמו "תניא לעם", דהיינו שהיה צורך לכותבו בדרך של הנחת התניא שתהיה נגישה לכל. אלא שספר זה נוצר בעקבות מעשה שהיה שיסופר להלן והסיבות שהביאו להעלותו על הדפוס ורק לבסוף נעשה ניסיון להופכו למה שהוא מיועד.
כיצד תהיה העליה לרגל לעתיד לבוא? למה מצות עליה לרגל מן התורה היא דוקא בשלושה רגלים? מה ההבדל המהותי פנימי בין שבת למועד? מה ההבדל בין שמחה לעונג? אילו שינויים יהיו לעתיד לבוא עד שנקיים מצות ראיה בכל שבת וראש חודש? על כך במאמר שלפניכם על פי ההפטרה של שבת ראש חודש.
בריאת העולם – השמים והארץ וכל צבאם – לא נסתיימה בששת ימי בראשית, אז היא רק התחילה. הקב"ה מהווה מחיה ומקיים את העולם כל רגע מחדש. תכלית הבריאה היא עולם שכולו טוב עד ל"שמים חדשים וארץ חדשה". וכדי להגיע לתכלית זו עשה אותנו הקב"ה שותפים לבריאה בנותנו לנו את העבודה של קיום תורה ומצוות, שעל ידי זה אנו מבררים ומזככים את העולם ועושים לקב"ה דירה בתחתונים.
איננו יכולים להבין את ענין הבריאה. מה שאנחנו כן יכולים להכיל ולהבין הוא מה שחידשה לנו תורת החסידות, עם הפצת עניין ההשגחה הפרטית על ידי הבעל שם טוב, מייסד תורת החסידות. הבעש"ט לימד כי כל דבר בעולם מושגח ומנוהל בכל רגע נתון, מרגע בריאת העולם ועד לשניות אלו ממש, והלאה.
נַתְחִיל לָשִׂים פְּעָמֵינוּ לִקְרַאת עֲבוֹדַת הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה בְּהַרְגָּשַׁת נִצָּחוֹן.
וּכְמוֹ יַעֲקֹב אָבִינוּ עָלָיו נֶאֱמַר "וְיֵלֵךְ יַעֲקֹב לְדַרְכּוֹ" כְּשֶׁהוּא קַל בְּרַגְלָיו,
גַּם אָנוּ נֵלֵךְ לְמַלֵּא אֶת שְׁלִיחוּתֵנוּ בָּעוֹלָם בְּקַלּוּת וּבְהַצְלָחָה מֻפְלָגָה,
וְהָעִקָּר בְּשִׂמְחָה, הַפּוֹרֶצֶת אֶת כָּל הַגְּדָרִים.
בניגוד למלאכים העובדים את ה' באהבה ויראה טבעיים, הרי שבעלי הנשמות עובדים את ה' באהבה ויראה שכליים. רק לנשמה יש שכל ובחירה, השגה והכרה, ואף הביטול שלה לה' נעלה יותר. הקב"ה המפליא לעשות, מוריד את הנשמה לעולם העשיה ומלבישה בגוף, ונותן לה תפקיד חשוב שאף נברא אינו יכול לעשותו – לברר את חומריות העולם הזה וגשמיותו. אין ספק שזהו תפקיד רם משל המלאכים.
הקב"ה נתאווה להיות לו ית' דירה בתחתונים, הוא נתאווה ליש הנברא והנוצר והנעשה, ליש הגשמי בעולם הזה דוקא. לשם כך לא די בספירות כפי שנכללו בפסוק: "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ". צריך להמשיך את עשר הספירות בעשרה מאמרות, שרק על ידם נתהוה היש הגשמי. ודוקא בהתהוות היש הגשמי הנברא מ"אין ליש", יש אפשרות להפוך את ה"יש לאין", שהיש הנברא ירגיש רק אלוקות.
עֵת הַהַקָּפוֹת הוא הַזְּמַן לְהִזָּכֵר בַּהִתְגַּלּוּת הָאֱלֹקִית שֶׁהָיְתָה בְּמַתַּן תּוֹרָה:
"אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי הַשֵּׁם הוּא הָאֱלֹקִים, אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ".
לְהִזָּכֵר בָּרְאִיָּה, שֶׁמֵּעֵבֶר לַהֲבָנָה הַשִּׂכְלִית, לָהּ זָכִינוּ בְּמַתַּן תּוֹרָה.
בָּרְאִיָּה שֶׁקִּבַּלְנוּ מִלְּמַעְלָה ("אַתָּה הָרְאֵתָ"), בְּלִי שֶׁעָשִׂינוּ מַאֲמָץ (לֹא "אַתָּה רָאִיתָ").
בדורנו כבר מוסכם ומקובל שעל אף שבעבר חל איסור לגלות סודות התורה, משום "כבוד אלקים הסתר דבר", הנה עתה בדורות האחרונים, מאז דורו של האריז"ל החי – נשתנו הדברים, ע"פ קביעתו1 ש"בדורות אלו האחרונים מותר ומצוה לגלות זאת החכמה". וביחוד מאז התגלות הבעש"ט, שהגאולה תלוי' בכך שיפוצו מעיינות החסידות חוצה. והנה, הפצת המעיינות כרוכה גם בציון שמו ובהאדרתו של הרבי כהסמכות העליונה בכל הקשור בהתגלות תורת החסידות, ומבוססת על חיזוק האמונה ברבי.
יסוד ענין החיים הנצחיים במלך המשיח הוא ממה שנאמר "חיים שאל ממך נתת לו אורך ימים עולם ועד", ואמרז"ל שמשיח בן דוד ישאל ויבקש על החיים, וה' יבטיחו, ועי"ז "נתת לו", שיחי' ל"אורך ימים עולם ועד" – חיים נצחיים. לא כמו דוד שהוצרך לקבל חיים מאדם הראשון והאבות, הנה משיח "ירום ונשא וגבה מאד" – מא"ד אותיות אדם.
"לא מת משה, כתיב הכא "וימת שם" וכתיב התם "ויהי שם עם ה'", מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש" עכ"ל הגמ'. והיינו, שמהפסוק "וימת שם משה" למדים בגמרא ש"לא מת משה", וזאת בגזירה שוה".
עד כדי כך חשובה עבודתנו הרוחנית דווקא בזמן הגלות ובחושך העבה שלה, עד שאמרו על כך חז"ל במסכת פסחים: "צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שפיזרן לבין האומות". כלומר, לא רק עונש אלא בכלל צדקה! כוונה חיובית לכתחילה. רצון ה' הוא, שהיהודים יחדירו את הקדושה האלוקית בכל מקום בעולם, ובכך יכינו אותו להיות 'דירה' לו יתברך בזמן הגאולה.
נאמנים עלינו דברי הרבי נשיא דורנו, שאמר בכמה וכמה שיחות קודש, ואף כתב וציוה לפרסם, שהרבי – נשיא הדור, הוא מלך המשיח. וכמו בקונטרס בית רבינו שבבבל ס"ה, וזלה"ק: "רבינו", נשיא הדור הוא גם המשיח (גואלן של ישראל) שבדור, כמו משה רבינו (הנשיא הראשון), "גואל ראשון הוא גואל אחרון".
האיסור שהי' בימיהם – לעסוק בפנימיות התורה, לא הי' איסור "חפצא" ח"ו – שחלק הנסתר שבתורה אסור בלימוד!… שהרי התורה כולה היא "מורשה קהילת יעקב", אלא שלעיתים אין תנאים מתאימים לתועלת הלימוד של חלק מסויים בתורה, וכשהגיע הזמן ובשלו התנאים – חזרנו ללמוד חלק זה שבתורה, ועי"ז נזכה להתגלות הגאולה אמיתית ושלימה ע"י הרבי משיח צדקנו.
מדור לדור צריך שנשיא הדור, הממוצע המחבר, ירד ויתלבש בלבושים רבים ונמוכים יותר בכדי לברר את הבירורים האחרונים והנמוכים, ועם זאת צריך שנשיא הדור יגלה גילויים עצמיים יותר גדולים.
אחדות ה' האמיתית תתגלה בפועל ממש, בגאולה האמיתית והשלימה שתבוא ע"י משיח צדקנו, שאז יתקיים היעוד בדברי הנביא: "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך", שיתקיים כנאמר שם: "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דיבר".
כמודגש בקריאת התורה של שמחת תורה ש"מתכיפין התחלה להשלמה" – "בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ", את השלימות של שמחת תורה – גומרה של תורה – צריך להמשיך בעבודה בענייני העולם "שמים וארץ וכל צבאם" במשך כל השנה. יעקב מתכונן ללכת לדרכו בכיבוש העולם עם כל הכוחות שצבר בחודש תשרי, כשהוא קל ברגליו ומלא שמחה ובטוח בנצחונו.
אין רשות לשום אדם וגם לא למלאך להיכנס לקודש הקודשים, אלא רק לכהן הגדול שהתעלה למדרגה שלמעלה ממלאך ביום הכיפורים, שאז הוא זוכה שהקדוש ברוך הוא מלווה אותו. ומאחר שהיה ללא גוף וללא מציאות, התגלתה בו רק הנשמה שהתאחדה באחדות גמורה עם הקדוש ברוך הוא.
הרבי הרש"ב היה מזהיר שבראש השנה, ביחוד, יבקשו ויעוררו רחמי שמים, מתוך בכייה והתעוררות פנימית, לתיקון המידות ולהנהגה במידות חסידיות.
ולמי שעדיין רוצה עוד הוכחות שאנו על סף הגאולה ממש! הנה לפניכם סיפור על אדמו"ר הזקן בעל ה"תניא" וה"שולחן ערוך" מייסד תנועת חב"ד, שפעם אחת כאשר קרא בתורה את "פרשת פקודי" בבית הכנסת והגיע לפסוק: וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם (שמות ל"ח כ"ח). במקום לקרוא את המלה: הָאֶלֶף – ה"א בקמץ, אמר הֵאָלֶף ה"א בצירה. משמע, ה' אלפים ושבע מאות וחמישה ושבעים (5775).
שְׁלוֹשָׁה אֵרוּעִים חֲשׁוּבִים נַעֲשׂוּ "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה" –
בְּאֶמְצַע הַיּוֹם כַּאֲשֶׁר הַשֶּׁמֶשׁ מְאִירָה בִּמְלוֹא עָצְמָתָהּ.
כִּי כָּךְ עָלָה בִּרְצוֹנוֹ שֶׁל בּוֹרֵא עוֹלָם לְהוֹדִיעַ כּוֹחוֹ וּגְבוּרָתוֹ לְכָל בָּאֵי עוֹלָם,
שֶׁהוּא כָּל יָכוֹל לַעֲשׂוֹת מַה שֶּׁבִּרְצוֹנוֹ וְאֵין מִי שֶׁיִּמְחֶה בְּיָדוֹ.
הדביקות בה' היא דבר נצחי הנדרש בכל עת. הקשר עם הקב"ה דומה לטל, שהוא סימן יפה לעולם, והעולם זקוק לו תמיד, ולעולם אינו נעצר, בדומה לשמש המאירה ומחממת את העולם בכל יום ועל ידה חיים הנבראים. לקשר חיוני ותמידי זה אין תחליף.
סיכום הלכות קורע – בעניין פתיחת אריזות וקריעת ניירות ואותיות כתובות על נייר או העוגות וכו׳.
שאין בו סכנה, שיש לו דבר קל, כגון גירוד בעור, עור יבש או סדוק, או מכה קלה וכיו"ב, אסור לו לקחת רפואות בשבת ואסור לעשות מלאכה בשבת בין ע"י יהודי בין ע"י נכרי.
_1.jpg)
חולה שיש בו סכנה מצווה לחלל עליו את השבת, והזריז ה"ז משובח [שהוא קיים מצוות הצלת נפש].
אין רוחצין את הגוף או רובו במים חמים או קרים בשבת, וע״כ אין נכנסים לבריכה או לים. וכן אין מתקלחים בשבת.
המבשל בשבת בדבר שיש בו משום איסור בישול דאורייתא במזיד התבשיל אסור לו ולבני ביתו עולמית (וכן אם נתבשל עבור אדם אחר ברצונו וידיעתו ה״ה אסור לאותו אדם עולמית) וגם הכלי טעון הכשר ע״י הגעלה במים רותחין (ואם היה צליה או טיגון יש ללבנו באש) ולשאר בנ״א מותר במוצש״ק האוכל וגם הכלי.
אין חיוב בישול מהתורה אלא במבשל באש או בתולדות אש, דהיינו מה שקיבל חום מהאש. אבל המבשל בדבר שקיבל חום מהשמש או בחמי טבריא וכיו״ב פטור, אבל אסור מדרבנן. ובשמש עצמה מותר לגמרי.
כשם שיש איסור בישול באוכלין כך יש איסור בישול במשקין, בין במים ובין בשאר משקין. וכן המבשל סממנים לעשות מהם מי צבע חייב משום מבשל.
הָבָה נִתְמַלֵּא בְּשִׂמְחָה בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אַף שֶׁהוּא יוֹם הַדִּין.
נִשְׂמַח עַל הַזְּכוּת שֶׁיֵּשׁ לָנוּ לְהַמְלִיךְ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ לְמֶלֶךְ
וְנִהְיָה בְּטוּחִים שֶׁנֵּצֵא זַכָּאִים בַּדִּין,
וְנִזְכֶּה לַגְּאֻלָּה הָאֲמִתִּית וְהַשְּׁלֵמָה שֶׁתִּהְיֶה מִיָּד מַמָּשׁ.
אסור לסחוט זיתים וענבים וכן שאר פירות שרגילים לסחוט מהם משקה לשתות. ומה עם שאר דיני סחיטה?
המגבונים הלחים ספוגים בנוזלים ועל ידי השימוש בהם נסחטים הנוזלים, ולכאורה, יש כאן איסור מטעם סוחט בשבת. אם כן, מה הדין?
איסור בורר מן התורה הוא בין באוכלים בין במשקים, בין בשאר דברים המעורבים יחד, וכמו שיפורט בע״ה. ויש דברים שאסורים מדרבנן וכמו שיתבאר בע״ה.
הרוצה להכין תה או קפה בשבת חייב להיזהר שלא יעבור על איסורים, הן בהכנת המשקה והן במים שעל גבי האש, כדלהלן:
אסור לבשל בשבת כל מאכל שעדיין לא נתבשל כל צורכו, ואפילו מאכל הנאכל גם ללא בישול [כגון פירות וירקות מסויימים] יש בזה איסור בישול מן התורה.
אסרו חכמים לטלטל כלים שאינם עומדים לשימוש המותר בשבת ויש בזה גם כן חילוקי דינים כדלקמן. וגם כלים שמיועדים לשימוש המותר בשבת יש בהם גדר מסויים של מוקצה כדלקמן.
כל אוכל שראוי לאכילה, גם אם ראוי קצת לאכילה, אינו מוקצה כלל ומותר לטלטלו גם שלא לצורך. כל מה שאינו ראוי לאכילה, כגון קטניות הצריכות להתבשל, הוא מוקצה גמור כל זמן שלא נתבשלו.
מותר לומר לנכרי לטלטל כל מוקצה לצורך הישראלי או לצורך מקומו או לצורך גופו [או כדי לסלקו מפני שמתבייש ממנו הישראלי, או מפני שאינו מריח טוב וכיו"ב].
יום הולדת הוא ראש השנה הפרטי של כל אחד ולחסידים יש מנהגים מיוחדים ביום הולדת ובמיוחד ביום הבר ובת מצוה שאז נכנסים לעול המצוות. ובכלל ימי ההולדת הוא יום הנישואין, שבו הזוג כנולד מחדש.
אסרו חכמים להשתמש בבעל-חיים בשבת, כגון להשתעשע עימו על ידי שישפשף בו את התינוק או הגדול; או להגביה את הבעל-חיים וכן לרכוב עליו ולישב על גבי בעל חיים בשבת – אסור.
דבר שאסור בטלטול, שהיה מונח כל בין השמשות על גבי דבר המותר בטלטול – הרי דבר ההיתר נעשה כמו המוקצה שמונח עליו. ועל כן אם היה מונח עליו מוקצה גמור – הרי הוא נעשה מוקצה גמור ואסור בטלטול גם לצורך גופו ומקומו [גם אם ניטל המוקצה ממנו ע"י גוי או בשינוי וכו'].
כל דבר שאין עליו תורת כלי ואינו מאכל אדם ולא מאכל בהמה, כגון אבנים, כספים, עצים, קנים, קורות, עפר, חול וקמח, וכן מאכלי אדם שאינם מבושלים ואין אפשרות לאוכלם חיים, כגון מיני קטניות, שאין ראויין לאוכלם חיים – הרי הם מוקצה גמור ואסור לטלטלם גם לצורך גופם.
אוכלים ומשקים כשרים, וכן ספרים שמותר לקרות בהם בשבת – אינם מוקצה כלל ומותר לטלטלם בשבת גם שלא לצורך כלל.
כלי שמלאכתו להיתר, כלומר, ששימושו הרגיל תמיד הוא דבר שמותר בשבת [ואפילו אם עיקר פעולתו הוא דבר שאסור לעשותו בשבת, אבל מיוחד וקבוע גם לדבר המותר בשבת] – מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו, וגם לצורך הכלי עצמו.
המנהגים של החסידים בענייני הריון לידה ברית פדיון הבן ותספורת כולל טיפים וסגולות לזרע חייא בר קיימא, ללידת בן זכר להריון קל ולידה קלה וכו'.
טיפים לחיי נישואין מאושרים ולשלום בית, אותם ניתן ללמוד מנגלה דתורה ובכפי שהם מבוארים בקבלה ובחסידות. מנהגים אותם הנהיגו החסידים בחיי הנישואין שלהם.
החתונה היא המעבר מחיי רווקות לחיי נישואין שנעשה על ידי חופה וקידושין, ולזה נלוים מנהגים רבים בחלקם בהשתתפות המשפחה והחברים הנותנים תמיכה ברכה ועידוד לזוג הבא בברית הנישואין.
מנהגים מהשידוך עד ערב החתונה כוללים איך למצוא שידוך, השתתפות ההורים בשידוך, חגיגת השידוך, קביעת זמן החתונה, ההזמנה לחתונה, השבוע שלפני החתונה ושבת כלה.
כאשר יהודי בונה את ביתו בישראל הוא חייב בכמה מצוות כגון חנוכת הבית, קביעת מזוזה הכנסת ספרי קודש ועוד. על מנהגי הבית היהודי במשנת החסידות והקבלה במאמר שלפניכם.
אברהם אבינו וויתר לא רק על "פת הלחם" שלו, על דברים גשמיים, אלא גם על דברים שהיו בעיניו הרבה יותר חשובים – התגלות של הקב"ה – וכל זה בשביל להכניס אורחים. זו היא מידת החסד האמיתית והמושלמת!
כשם שקיימת מצוות הכנסת אורחים בגשמיות – בנתינת מזון גשמי בשביל הגוף, כך קיימת גם מצוות הכנסת אורחים רוחנית – בנתינת מזון רוחני עבור הנשמה, והמזון הוא התורה והמצוות, שהרי התורה נקראת "לחם" ו"מים".
מצוות הכנסת אורחים וגמילות חסדים היא לא רק לעניים אלא גם לעשירים, שכן המצווה, בעיקרה, אינה להאכיל את האורח, אלא לקבלו בסבר פנים יפות. שהרי גם ביחס לעשיר שאינו זקוק למזונו של המארח, קיימת מצוות הכנסת אורחים, כי המצווה אחידה לכל הבריות, את כולם צריך לקבל במאור פנים ובהרגשה נעימה.
בזמן הסתר פנים נראה לנו כאילו דברים קורים מעצמם בלי שליטה. הקב"ה יכול להסתיר הנהגתו במהלכים טבעיים עד שנדמה שאין השגחה פרטית, ח"ו. היתכן?
חובה וזכות גדולה היא לקיים את מצוות התורה והחכמים, להרבות במצוות פרו ורבו, ואין לעשות שום חשבונות ותכנוני משפחה.
בימי חיי האמהות היו מאורעות חשובים רבים, ורוב רובם לא נכתבו בתורה, היות שאין בהם ענין ללימוד ומוסר השכל לדורות הבאים. אבל בנוגע ללידת ילדים מספרת התורה באריכות על כל אחת מהאמהות, על הדרישה והבקשה שלהן ללדת ילדים, וזאת, כדי ללמדנו על הרצון העמוק הקיים בכל אשה יהודיה: לראות פרי בטן, ללדת בנים ובנות.
"פרו ורבו" הוא הציווי הראשון שהצטווה האדם מיד לאחר בריאתו, שנאמר בפרשת בראשית: "ויברך אותם אלוקים ויאמר להם אלוקים פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה גו'".
זמן הגלות מכונה ומתואר כ"גירושין". בזמן מתן תורה וחיי עם ישראל בארץ הקודש היתה קירבה בין היהודי להקב"ה, ותקופה זו נקראת תקופת ה"קידושין", שבין ישראל והקב"ה. והגלות, של עם ישראל מארצו: "מפני חטאינו גלינו מארצנו", הוא ה"גירושין", הפירוד, כביכול, בין הקב"ה לישראל.
שבירת הבית היהודי, הפירוד בין איש לאשתו, הינו אחד הדברים הקשים והמצערים ביותר, ועד שאמרו חז"ל שגם הקב׳׳ה מצטער על זה: "כל המגרש אשתו כו' אפילו מזבח מוריד עליו דמעות". יתירה מזו, חז"ל מצווים אותנו לעשות, ככל האפשר, שלום בית בין איש לאשתו, ואמרו חז"ל המביא שלום בין איש לאשתו שכרו גדול בעולם הזה ובעולם הבא: "אדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא".
וּמִכָּאן שֶׁאִם אֶת הַבִּכּוּרִים צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לִירוּשָׁלַיִם וּלְהַנִּיחָם בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, "לִפְנֵי הַשֵּׁם אֱלֹקֶיךָ", כָּךְ עַם יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם הַ"בִּכּוּרִים" שֶׁל הָעוֹלָם, מְקוֹמָם הָאֲמִתִּי הוּא "לִפְנֵי הַשֵּׁם אֱלֹקֶיךָ".
לידה, תחיית המתים וירידת גשמים הם עניינים פלאיים, סוג של נס שמפתיע כל פעם מחדש כשאנחנו זוכים לראות זאת, ואין לנו כל יכולת להחליט מתי זה יקרה, אם בכלל.
הטהרה מהטומאה בטבילה במי מקוה, ככתוב : "ורחץ בשרו במים חיים – וטהר" היא דבר על־שכלי הנשגב מבינת בני האדם, וכדברי הרמב"ם: "הטומאות והטהרות גזירת הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו, והרי הן בכלל החוקים כו'".
הפתגם היומי
תוכנה של כריתת ברית
אוצר פתגמים
צחוק בצד
אהבת חינם היא חינמית
הגיע הזמן להפוך את שנאת חינם לאהבת חינם. מה הבעיה לאהוב אהבת חינם הרי אין זה עולה כסף. ומי לא אוהב דברים חינמיים. חיוך אינו עולה כסף, הסברת פנים אינה עולה כסף וכו'.
צרור בדיחות
פינת המוסיקה
ניגון דבקות לאדמו"ר הזקן לתפילות שבת
קרא עוד
אור אין סוף ברוך הוא
אם הינך רוצה ללמוד על רגל אחת מהו עניינה של חסידות חב"ד (חכמה בינה דעת)?... מהי עוצמתו של "רבי"?... מהי מעלת 770?... מנין שואבים חסידי חב"ד את הכוחות שלהם לאהבת ישראל ולעבודת ה' במסירות נפש ובשמחה שאין לה אח ורע?... למד קונטרס בית רבינו שבבבל.
