עם ישראל כולו חוגג את חג החנוכה. עם ישראל "אור לגויים" מדליק נר חנוכה, ש"מצותה משתשקע החמה". על ידי הגברת האמונה בה' שהוא הכל ואין עוד מלבדו, הוא מגרש את החושך וההעלם, עד לגילוי אלוקות שלמעלה מסדר השתלשלות, שזהו עניינו של המספר "שמונה". לכן חג החנוכה הוא "שמונה ימים" בו מדליקים "שמונה נרות", דוגמת הכינור של "שמונה נימין" שיהיה לעתיד לבוא.

מפרשת ויגש למדים שכל יהודי הוא בעל הבית על העולם, ואין לשום אדם בעולם שליטה על יהודי. גם בזמן הגלות יהודי יכול להתנהג "כרצון מרדכי" למעלה מהגבלות העולם.

רחל אמנו, שטובת בניה היא טובתה שלה, אינה מסוגלת לנוח על משכבה, ומעדיפה להיות במקום שתוכל לעמוד לבניה על המשמר. ברור לה שדוקא במקום מצוקתם היא תוכל לבקש עליהם רחמים. ואכן רחל הרואה בצרת בניה זועקת מתוך קברה בקול העולה השמימה, עד ש"קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים, רחל מבכה על בניה… כי איננו"… מבכה ללא הפסק… "מאנה להינחם"… ומפני קולות בכי ותחנונים כאלה בדמעות שליש ללא מרגוע, אף מדת הדין של הקב"ה אינה יכולה לעמוד.

נשמה, שהיתה שם למעלה בקשר חזק וקרבה יתירה לה' באהבה בתענוגים, יורדת לעולם לקיים מצות אהבת ה' מתוך עבודה ויגיעה להתקרב אל הקב"ה. עיקר העבודה בעולם הזה היא עבודת האהבה – "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא". ואכן בזמן הגלות העבודה קשה כמו במצרים "בחומר ובלבנים". "בחומר" זה לימוד "קל וחומר", "ובלבנים" זה "ליבון הלכתא". יסורי הגלות מזככים את הנשמה בדומה לכור ברזל המצרף כסף מן הסיגים. עד שהנשמה פורצת את כל ההעלמות וההסתרים ומגלה אלוקות.

על פי פרשת וארא רואים שבזמן הגלות החושך כפול ומכופל – הגוף מחשיך ומסתיר את אור הנשמה, והגלות מכבה את האור… יהודי סובל בחשכת הגלות עד שהופך רפה אונים ונדכה, אפילו משה רבינו אינו עומד בניסיון כזה, וצועק אל ה': "למה הרעות לעם הזה"? על כך באה תשובת ה' הפותחת במלה – "וארא"… שמשמעה, ה' מתגלה לכל יהודי באופן נצחי.

על פי פרשת בא עם ישראל יורד למצרים כדי לעלות לדרגה של "צבאות ה'", לאחר שעשו עבודת קודש של בירור הניצוצות בקבלת עול ובמסירות נפש באחדות ובהתכללות.

בשירת הים נרמזת השירה העתידית – "אז ישיר"… "אשירה לה'"… משה רבינו יקום לתחיה לשיר את השירה העשירית. וכמו שבשירת הים רמוזה הגאולה ממצרים: "תביאמו ותיטעמו בהר נחלתך, מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה' כוננו ידיך, ה' ימלוך לעולם ועד", כך רמוזה בה הגאולה העתידה שתהיה בעילוי רב יותר מיד ממש. ה' יעביר את רוח הטומאה מן הארץ, ועם ישראל ישוב לארצו. "תורה חדשה מאתי תצא" ובית המקדש בנוי ומשוכלל ירד משמים, וה' ימלוך לעולם ועד.

פרשת יתרו עוסקת במתן תורה, בו קיבלו נשים לא רק מה שהן יכולות לשמוע, אלא אדרבה הן קיבלו את "עצם התורה וכלליה", שהרי נשים שייכות לכל התורה כולה… ואכן נשים קיבלו את כל התורה ומצוותיה כולל מצוות עשה שהזמן גרמן, אף שהן פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן.

פרשת משפטים מדברת על מצות עליה לרגל בשלוש רגלים. עם ישראל מייחל בתפילתו "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו". עם ישראל נכסף להקריב את קרבנות חובותיו. והוא זועק ומתחנן: "מתי אבוא ואראה פני אלוקים?"…

מפרשת תרומה למדים, שכוחו ותפקידו של יהודי, העושה עבודתו כאן למטה בהתבוננות עמוקה בקריאת שמע, ומוכן למסור נפשו ב"אחד" וב"ואהבת"… מבין שהוי' אחד ואין עוד, ורוצה להתכלל בו.

משה רבינו מגלה את בחינת ה"מאור" שבישראל את "עצם הנשמה", בעיקר על ידי ההתפשטות שלו בזמן הגלות. משה רבינו הרועה הנאמן ורועי ישראל שבכל דור מפרנסים את האמונה, ומקשרים את ישראל עם "אור אין סוף". הם מחזקים אותנו שנעמוד במסירות נפש בקיום התורה והמצוות, ומשפיעים בנו דעת באלוקות, שהאמונה לא תהיה רק מצד הגילויים, אלא מצד עצם הנשמה. כך שהאמונה מתעוררת בפנימיות עד למסירות נפש.

נקודת פרשת השבוע היא "כי תשא את ראש בני ישראל". יש הוראה בעבודת ה' שיהודי יעבוד את קונו בנשיאת ראש, דוגמת נס חג הפורים, שבו כל שרי המדינות מנשאים את היהודים. אמנם תחילת העבודה היא בבחינת מיעוט וקטנות, מצב ירוד ותחתון, אך בסיום ושלימות העבודה, מתעלים למצב גבוה ועליון. ואם בתחילה "והיה ראשיתך מצער" הרי ש"ואחריתך ישגה מאד".

מפרשת שקלים למדים על מעלת מצות הצדקה ששקולה כנגד כל המצוות ומקרבת את הגאולה. שאין מצוה שנפש החיונית מתלבשת בה כל כך כבמצות הצדקה. שהרי יהודי מקבל מעותיו מיגיע כפיו ויכול לקנות בהם את חיי נפשו, ובכל זאת הוא נותנם לה' ועל ידי כך מעלה את כל נפשו החיונית לה'.

קרבת יהודי לה' צריכה להיות נצחית דוגמת מלח שקיים לעולם, לכן מצווים אנו במצות עשה "וכל קרבן מנחתך במלח תמלח", ובמצות לא תעשה "ולא תשבית מלח ברית אלוקיך מעל מנחתך". שעל ידי המלחת הקורבן נוצרת בינינו לבין הקב"ה כריתת "ברית מלח עולם". אין דבר המסמל יצירת קשר בל יינתק יותר ממלח – "מלח שאינו מסריח לעולם".

הרבה גויים יש בעולם ולעתיד לבוא יתעלו ממדרגתם – "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה', לעובדו שכם אחד" – כולם יהיו עובדי ה'. אולם עמלק "אחריתו עדי אובד". מיהו עמלק זה שמצוה לזכור מעשיו ומצוה למחותו? וכי הקב"ה בורא בריה או עם בעולם כדי להאבידם?…

בשבת אנו זוכים להמשכת תענוג העליון מעולם האצילות. אך "מילה שניתנה בשמיני" היא בדרגה הרבה יותר גבוהה מעולם האצילות. שמיני הוא "יסוד א"ק", כתר עליון, רעוא דכל רעוין.

האמונה היא מעלתו המיוחדת של עם ישראל שבזכותה נגאל ובזכותה ייגאל. כשעם ישראל יצא ממצרים הוא נגאל מהמיצרים והגבולים אפילו מ"מצרים דקדושה". הוא נגאל אפילו מההכרה הטבעית המוגבלת, המחפשת בכל דבר את הטעם ההגיוני, מהאמונה המוגבלת בשם "אלוקים", שורש ההתהוות. וכמובן שנגאל גם מ"מצרים דקליפה" המשכחת את האלוקים לגמרי… מהירידה מטה מטה עד להשתקעות במ"ט שערי טומאה. עם ישראל התעלה לדרגת "מאמינים".

פרשת אחרי עוסקת ביום כיפור שתפקידו לטהר את הנשמה. שהרי נשמה, ששורשה באור אין סוף ב"ה שלמעלה משם הוי', ששורשה בעצמות שלמעלה מכל שמות וגילויים, ירדה פלאים… ובדרך לא דרך צריכה להימשך ולעלות חזרה לשורשה…

פרשת קדושים שבת מברכים של חודש אייר. יהודי מתייחס להנהגות הטבע באופן שלמעלה מן הטבע, לכן הוא רואה גם את עניין מולד וחידוש הלבנה הטבעי כדבר שלמעלה מן הטבע, ומכריז: "מי שעשה ניסים לאבותינו"… ואף הקב"ה מתנהג עם בניו באופן של מידה כנגד מידה, ועושה להם ניסים שלמעלה מן הטבע.

פרשת אמור מדברת על ספירת העומר. כשעם ישראל יצאו ממצרים נגלה עליהם מלך מלכי המלכים, לכן יצאו "ביד רמה" הן הנפש האלוקית והן הנפש הבהמית ו"ברכוש גדול" הן חלקו בעולם, אך לאחר הגילוי, הרע שבחלל השמאלי שבלב נשאר בתוקפו. לכן היה צורך בעבודה מיוחדת עם הנפש הבהמית. זוהי עבודת ספירת העומר.

פרשת השבוע בהר עוסקת בכללות עבודת האדם ללמדנו מהי תכליתה. התכלית היא "ושבתה הארץ שבת לה'". מעשינו ועבודתנו מכינים אותנו "ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים". לאחרי ששת אלפים של עבודה נגיע באלף השביעי למנוחה לחיי העולמים.

הקשר בין כנסת ישראל להקב"ה דומה לקשר בין אשה לבעלה. וכמו אשה הסופרת שבעה נקיים וטובלת במקוה, ורק אחרי כך יכולה להתייחד עם בעלה עד "והיו לבשר אחד" – כך כנסת ישראל מתכוננת לגילוי ה' במתן תורה, וסופרת (דוגמת "וספרה לה") ספירת העומר – ספירת "שבעה נקיים"…

היחידה שבנפש קשורה עם יחידו של עולם – "יחידה ליחדך". ניצוץ קטן בחינת אלוקות התלבש בניצוץ נברא הנקרא "יחידה". על כן גילוי היחידה שבנפש הוא גילוי אלוקות והתאחדות עמו, כי עצם הנפש קשור ומאוחד בתכלית עם עצמות ה' ית' לעולם. וכמו עצמות ה', גם עצם הנפש בלתי משתנה ואינו נתפס, אך הוא הנותן לאדם את הכח ואת התוקף עד למסירות נפש.

טל תורה שהחיה את נשמות ישראל במעמד הר סיני ועתיד להחיות את המתים, ניתן גם עכשיו לכל לומד תורה ומחייהו. עד שהתורה חודרת בכל מציאותו, בכל דרכיו ובכל מעשיו.

מפרשת בהעלותך למדים שכל יהודי עובד את ה' במשכן הרוחני שבלבו פנימה דוגמת כוהן. "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – בתוכו לא נאמר אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד. ועבודתו כוללת גם את העלאת הנרות והטבתן – העלאת והטבת נשמות ישראל.

תורה ירדה לעולם באופן של "שלח" ולכן שייכת לכל מקום ולכל זמן, וכל אחד יכול לזכות בה. וכמוה כל יהודי בכל מקום שנמצא ובכל זמן הוא הוא שליח הקב"ה לעשות רצונו.

פרשת קורח מספרת לנו על מטה אהרן. "אהרן" אותיות "נראה" ("באורך נראה אור") יש בכוחו, להמשיך אורות מלמעלה מעלה עד למטה מטה במהירות גדולה בלי עיכובים.

רש"י בפרשתנו פרשת חוקת אומר ש"משה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל!" מכאן שמשה וישראל הם היינו הך.

מהפסוק בפרשתנו פרשת בלק למדים על ההבדל בין "יעקב" ל"ישראל", בין "תורה" ל"מצוות", בין "בעלי תורה" לבין "בעלי עסקים", בין "אהל" ל"משכן" בין "גלות" ל"גאולה".

מהי החשיבות והתכלית של הקרבת הקרבנות בבית המקדש? איך עם ישראל מחזיק מעמד בגלות הארוכה, כשאין בית מקדש ולא כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם?

מהסיפור על המלחמה בקליפת מדין בפרשת מטות למדים, מה מפריע ליצירת קשר של אהבה ושלום? מהי קליפת מדין? מה מקורה של שנאת חינם ואיך נוכל לבטלה?

מסעי ישראל במדבר אינם עניין היסטורי שחלף, לפי הבעל שם טוב כל חיינו נכללים ונרמזים בכל המ"ב מסעות. מהי תכלית המסעות שיהודי עובר בחייו, ומנין לו כוחות לכך?

מדוע מעלת המצוות – "היום לעשותם" נעלית באין ערוך מהשכר – "מחר לקבל שכרם"? איך אפשר לחוש כל יום את מעמד הר סיני מחדש? איך נגלה את "אור האין סוף"?

מה בין "ידיעת ה'" ל"אמונה בה'"? מה בין "ממלא כל עלמין" ל"סובב כל עלמין"? "לית מחשבה תפיסא ביה כלל" – אז מה היא דרגת ה' אותה אנו כן יכולים להשיג? מה מוטל עלינו לעשות לשם כך? איך ומתי נזכה ליעוד "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"?

מהו סוד תקנת דוד המלך לברך מאה ברכות בכל יום? מדוע תקנה זו נוגעת גם לנשים? מהי משמעותה של הברכה שכוחה גדול כל כך?

בחודש אלול המלך יוצא לשדה ולכל אחד הרשות והיכולת לבוא להקביל פניו, הכל תלוי ברצון כל איש ואיש. וכשיהודי מראה רצון להקביל את פני המלך, המלך מראה לו פנים שוחקות, ויש לו תענוג מזה, תענוג המתבטא בשחוק, כי שורש השחוק הוא בעצמות התענוג (תענוג עצמי בלתי מורכב), שלמעלה מתענוג הבא על ידי דבר (תענוג המורכב).

דבור ה' ומחשבתו מיוחדים במהותו ועצמותו ית' בתכלית היחוד, גם אחר שיצא דבור ה' אל הפועל בבריאות העולמות, כמו שהיה מיוחד עמו קודם בריאת העולמות, שאין שום שינוי לפניו בין לפני הבריאה בין אחרי הבריאות. כמו, דרך משל, דבור ומחשבת האדם לפני שהם יוצאים מן הכח אל הפועל, כאשר הן בכח בשכלו או בתשוקה שבלבו; שלפני שעולים מהלב למוח באותיות המחשבה, הן מיוחדות בשרשן.

גסות הרוח היא עבודה זרה – כי מי שבאמת הוא אין ואפס, אבל חושב את עצמו למציאות וחשוב, אפילו שמאמין שה' גדול וחשוב ממנו, חסר לו בביטול לה' ובהבנה באחדותו – שאין עוד מלבדו (דברים ד לה). והוא כעובד עבודה זרה. ולכן אמרו חז"ל, שמי שיש בו גסות הרוח, כאילו הוא עובד עבודה זרה (סוטה ד ב). שהכלי לקדושה הוא דוקא הביטול המוחלט.

הדרך להתאחד עם ה' ולהידבק בו הוא על ידי תורה ומצוות. רק שיש מעלה בתורה על המצוות. שהתורה היא דבר ה' המאוחד עם ה', ורמ"ח מצוות עשה הם רמ"ח אברים דמלכא, אברי המלך הקב"ה. שהמצוות דומות לאברים, כשם שהנפש מתאחדת עם אברי הגוף, כך מתאחד הקב"ה עם המצוות ומקיים המצוות מתאחד עם ה'.

האדם החוטא גרוע מהקליפות וסטרא אחרא שנקראים עבודה זרה ואלקים אחרים, כי בעוד הקליפה מאמינה בה' מקור חיותה ומכירה בו ועושה רצונו, החוטא מורד בה', עושה נגד רצונו, נפרד ממנו וכופר באחדותו, במלכותו, בריבונותו ובעליונותו עליו יותר מהקליפה. מאחר שחושב שדעתו ורצונו חשובים מדעתו ורצונו של הקב"ה.

אם יהודי מוכן למסור נפשו כדי שלא להיפרד מה' אחד, על אחת כמה וכמה שיהיה מוכן להשתדל לשבור תאוותיו, שמביאות אותו לידי עבירה. שהרי הרבה יותר קל לשבור תאוות מאשר למסור את הנפש. וכשיחדיר למודעותו והכרתו שעל ידי עבירה אפילו קלה הוא נפרד מה' אחד בשעת העבירה, כמו בעבודה זרה ממש – אזי יזהר מאד לקיים תורה ומצוות, כי על ידי כך הוא נדבק בה'.

יש מעלה נפלאה בעבודת האתכפיא של הבינוני – הכופה את יצרו ומתבטל לרצון ה' – שהיא נעלית אפילו מעבודת האתהפכא של הצדיק – ההופך את הרע לטוב. אמנם הצדיק נעלה מן הבינוני, והבינוני צריך להשתדל להגיע למדרגת צדיק, לקיים את השבועה שמשביעין אותו, תהי צדיק (נדה סוף פרק ג). אך אם עדיין לא הגיע למעלת צדיק בכל פעם שכופה את היצר ודוחהו, נכפית הסטרא אחרא גם בשרשה למעלה; ונמשך לעולם אור נעלה מכל אור אחר הנמשך לעולם מעבודה אחרת.

מכיון ששעת התפילה היא שעת הבירור, והנפש האלוקית בשיא הכוונה וההתעלות בעבודת ה', אז יוצאת הנפש הבהמית למלחמה כנגדה ושולחת מחשבות זרות. שדרך הנלחמים והנאבקים זה עם זה, כשאחד מתגבר השני מתאמץ ומתגבר עוד יותר כדי להכריעו. ודוקא העובדה שהנפש הבהמית מתעוררת כל כך בשעת התפילה מעידה שהתפילה כדבעי; כי הנפש הבהמית רואה שהבינוני מתעלה ועובד את ה' כמו שצריך, אז היא מנסה לבלבלו ולהכשילו כדי לנצחו.

הפתרון לגסות הרוח של הקליפה, שמגביהה עצמה ומסתירה את הנפש האלוקית ומחשיכה את אורה, אינו התבוננות גדולה ועמוקה יותר בגדולת ה'; אלא שבירת חומריות הקליפה, ביטושה והכנעתה עד עפר; מאחר שכל חיותה הוא גאוותה וגסות רוחה, כל עניינה מציאות "יש" – אני ואפסי עוד (ישעיהו מז ח-י, צפניה ב טו). זהו היפך הקדושה שעניינה "ביטול", שהרי אני נבראתי לשמש את קוני (משנה קדושין ד יד, ועוד). והביטוש הוא על ידי הכאה; והכאה יכולה להיות גם דבור קשה, שדבור קשה נחשב להכאה.

לא די לבינוני להיות שפל רוח בפני קל שבקלים, אלא שצריך להרגיש עצמו גרוע מקל שבקלים. משום שברמתו ובנסיבות שבהן הוא נתון, הוא עושה עבודה גרועה מקל שבקלים. כי מלחמת היצר של קל שבקלים קשה הרבה יותר משל הבינוני, וכמו נסיון קשה לוותר על כל מה שיש לו ואפילו כמו לוותר על חייו. לכן הבינוני צריך לבחון ולשקול את עצמו. הוא צריך לבחון את עבודת ה' שלו בכמותה ולשקול אותה באיכותה, לפי מקומו – מקום הגוף והנפש הבהמית. ולפי מדרגתו – מקום הנפש האלוקית.

הקב"ה לא התאוה לעולם האצילות, עולם האצילות היא ירידה מאור פניו, ואין חפץ לה' בירידה זו. הקב"ה נתאוה שתהיה לו דירה בתחתונים. דירה בעולמנו התחתון והגשמי – עולם העשיה. מדהים! אבל דוקא עולם זה על מילואו נברא. ועיקר שכינה בתחתונים היתה. (אמנם יש הרבה דרגות בשכינה, אבל הכונה היא לדרגה הגבוהה ביותר – דרגת אור אין סוף שלפני הצמצום).

אותיות ותיבות התורה והתפילה מחזקות והופכות את ה"מים רבים" ל"מי נח" (לנחת רוח). ובמיוחד פנימיות התורה (=חסידות) – אשר בדורותינו אלה האחרונים נתגלתה.

צריך לקיים בפשטות את ההליכה לארץ ישראל – לעלות מדרגה לדרגה ומחיל אל חיל, להוסיף בלימוד תורה ובמיוחד פנימיות התורה, להרבות בענייני המוחין ובפרט בענייני גאולה ומשיח. לכבוש את כל עשר הארצות, לא די בכיבוש שבע הארצות המקבילות לז' המדות, יש לכבוש גם את קיני, קניזי וקדמוני (עמון, מואב ואדום) המקבילים לג' המוחין. וכך להגיע לשלימות עשר כוחות הנפש.

בפרשת וארא היתה התגלות אלוקים לאברהם. אנחנו שוכני בתי חומר, והחומר מחשיך ומסתיר מראות אלוקיים. לנו יש עיני בשר… ולעין הגשמית אין רשות לראות דברים רוחניים. איננו רואים את "כח הפועל בנפעל". איננו רואים את החיות האלוקית שבנברא. אנו רואים את ה"יש הנברא" ולא את ה"יש האמיתי". לעתיד לבוא נזכה גם אנו להתגלות אלוקית.

פרשת חיי שרה עוסקת בנישואי יצחק ורבקה שהם סמל ליעוד של כל הבריאה – יצחק אבינו נושא לאשה את ה"שושנה בין החוחים", בת לבתואל ואחות ללבן הארמי כדי לעשות יחוד של גוף ונשמה (יחוד מ"ה וב"ן).