פניני-התניא

בפרק נג ממשיך ומסיים אדמו”ר הזקן את הביאור בנוגע להשראת השכינה בבית המקדש ובתורה ומצוות. כיצד האירה השכינה בקדש הקדשים שבעולם הזה הגשמי בבית ראשון ובבית שני ולאחר החורבן בד’ אמות של הלכה.

בפרק נב מסביר אדמו”ר הזקן מהי משמעותה של השראת השכינה ששורה על האדם. ומדוע היא שורה עליו דווקא על ידי המצוות. לשם כך הוא פותח בשאלה: מהו בכלל הפירוש בזה שהשכינה שורה במקום כלשהו, החל מקדש הקדשים שבבית המקדש.

פרק נ’ בליקוטי אמרים מסיים את סדרת הפרקים המדברים על התבוננויות שונות שיביאו לידי אהבת השם ויראתו. שהרי על ידי קיום תורה ומצוות עושה להשם דירה בתחתונים, ועל ידי אהבה ויראה הדירה נאה ומאירה בגילוי אלקות, דירה שנעים לגור בה.

תכליתו של ספר התניא לטפל במהות הפנימית, לשם כך נותן אדמו”ר הזקן את התשובות על כל השאלות בעבודת השם.

מכיון שהקב”ה עשה צמצומים רבים ועצומים, והניח הצידה כביכול את כל אורו האין סופי רק בשבילנו – עד כמה צריכים אנו להניח הצידה ולעזוב הכל בשבילו.

בפרק זה מבאר אדמו”ר הזקן את גודל הירידה העצומה שירד הקב”ה כביכול בזה שהניח הצידה את כולם ובחר רק בנו.

אומרת המשנה, בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ומדגיש רבינו ואומר, שחיוב זה חל לא רק פעם אחת בשנה, בחג הפסח וכדומה, אלא בכל יום ויום.

אהבה זו של “כמים הפנים”, שרבינו הזקן מביא אותה כאן כדי שנתבונן באהבה העצומה של הקב”ה אלינו, וכתוצאה מזה נתעורר באהבה עצומה אליו יתברך – כוחה יפה, כאמור כאן בתחילת הפרק, גם בין איש לרעהו. שהאהבה העצומה שיהודי יעורר בעצמו אל רעהו, גורמת ומביאה “כמים הפנים” אהבה בחזרה מלב רעהו אליו.

החידוש בפרק זה, דרך נוספת לבוא לאהבת ה’ – להתעורר באהבה למי שאוהב אותך מאד ומראה לך אהבה עצומה – זהו דבר שנמצא בטבע האדם. ולא רק בטבע הנפש האלוקית, אלא גם בטבע הנפש החיונית-הבהמית, ללא שום קשר למידת הרגש האלקות שבו.

בפרק זה באגרת התשובה מסביר אדמו”ר הזקן למה תשובה צריכה להיות דוקא מתוך ביטחון ומתוך שמחה ולאו דוקא מתוך מרירות.

על עם ישראל נאמר: “כי חלק ה’ עמו יעקב חבל נחלתו”, נשמת יהודי היא חלק מה’ וקשורה עמו תמיד. האם יתכן שהחטא יפריד את היהודי מה’?

אדם צריך להכיר ולהרגיש שהקב”ה הוא כל חייו, אולם אם הוא בשפל המצב ולא הצליח להרגיש אלקות, ולא הגיע לאהבת ה’ ויראתו, הוא צריך לעורר רחמים על הניצוץ האלוקי שבו.

אהבת ה’ ויראתו הם ככנפיים לתורה ולמצוות המעלות אותם לעולמות העליונים, כדי שתאיר בהם האלקות בגלוי. לכן יש להתקדם מיראה תתאה ליראה עילאה ומאהבה זוטא לאהבה רבה.

פרק זה עוסק בהסבר איך להגיע ליראה תתאה בבחינת גדלות, על ידי ההתבוננות בגדולת ה’. וולמעלה מזה, איך להגיע ליראה עילאה, ביטול מוחלט של כל מציאותו, שהרי “אין עוד מלבדו”.

בפרק זה יבאר רבינו את מהות הצמצום בשני משלים ולמרות היותם שנים הם נמשל אחד.

עתה, אחרי שרבינו הסביר באריכות בפרקים הקודמים מה ״קורה״ במעשה החטא, ניגש רבינו להסביר כיצד עושים אכן ״תשובה נכונה״, שתתקן את כל החסרונות והפגמים הנ״ל, ותשיב את ״ה׳ תתאה״ למקומה.

שתי דרגות (בכללות) בתשובה עילאה: הדרגא הראשונה של צדיקים, בחינת ״בינה״, עסק התורה ״בדחילו ורחימו דקודשא בריך הוא״, והדרגא השני׳ של בעלי תשובה, אצלם זה למעלה מטעם ודעת לגמרי.

אדמו”ר הזקן ממשיך לבאר איך לעשות תשובה עילאה לפי הסדר, אחרי שכבר עשה תשובה תתאה כשלימות; כיצד ״קרוב אליך הדבר מאד״ להגיע גם לתשובה עילאה. (וכבר נתבאר בסוף הפרק הקודם, שבפנימיות גם זהו לצורך קיום ותוקף מוחלט של ״עצם התשובה״, ״עזיבת החטא בלבד״ – לגמרי).

בפרק זה מסביר אדמו”ר הזקן כיצר תפעל התשובה ותתקן את הפגמים שעשה בנפשו ולמעלה. שהרי סוף סוף זו כל התכלית וה״מבוקש״ של התשובה, שתהי׳ כפרה גמורה, ויתוקנו כל הפגמים והחסרונות שנעשו.

עדיף לסבול את הייסורים הפחותים והקלים, יחסית, בכמות ובאיכות, בעולם הזה, ולהינצל על ידי כך מהדינים הקשים בעולם הבא. וזוהי השמחה, על שנפטר מייסורי הגהינום. וזאת, כמובן, נוסף לשמחת הנפש על שניצלה מהחטאים האופפים אותה, שאינם מניחים לה להידבק באלוקות בתכלית.

כיצד ייתכן שישנם יהודים שעברו על איסורי כריתות ומיתות בידי שמים, שאז, על פי התורה, צריך להיות “מת ממש” קודם גיל חמישים או שישים, “והאריכו ימיהם ושנותיהם בנעימים”?!

בפרק ד׳ מתחיל רבנו לבאר את ענין התשובה על פי פנימיות התורה, כאן חוזר רבנו שוב ל״עצם התשובה״, ומבאר כיצד אפשר וצריך לעשות זאת ״באמת ובלב שלם״.

לאחר שרבנו הסביר את ענין התעניות – שבכל מקרה אינם חלק כלל ממצות התשובה, אלא עניינים נוספים, שתכליתם לפעול ולזרז את שלימות תיקון הנפש כאשר זקוקים לייסורים ח״ו (בעוונות חמורים), או לפעול את הזיכוך בלי ייסורים, או (גם בעבירות קלות) להביא למצב ש״יהיה מרוצה וחביב לפניו יתברך כקודם החטא״, מוסיף רבנו פרטים נוספים כיצד מיישמים כל דברים אלו למעשה.

אחרי שהבהיר רבנו את מהות התשובה בקיצור (על פי ״נגלה״ ותורה) – ש״עצם״ התשובה היא ״עזיבת החטא בלבד״, ו״שלימות״ התשובה היא החרטה על העבר, הווידוי ובקשת המחילה מה׳ כדי שיזכה לכפרה גמורה, (והתעניות אינן אלא דברים צדדיים, כנ״ל), בא רבנו לבאר בפרק זה ״כפרה״ מסוג אחר, נעלה הרבה יותר (וכאן יש תפקיד נכבד דווקא לתעניות).

חידושו של רבנו כבר בפרק זה, הפרק הראשון של ״אגרת התשובה״, הוא בגישה מיוחדת לכל הנושא של תשובה. רבנו מדגיש שלא מדובר כאן ב״חיסול חשבונות״, בפגם פרטי על ידי העבירה ובתיקון הפגם הפרטי על ידי התשובה, אלא במעבר ממצב כללי של פריקת עול מלכות שמים למצב של קבלת עול מלכות שמים. לא ״תשובה על חטא״ אלא ״לשוב אל ה׳״.

בפרק זה מסכם רבינו תחילה את הדרך בעבודת ה’ של הבינוני לפי מה שנתבאר עד פה. רבינו מדגיש שוב ושוב ששאיפתו של הבינוני ועיקר התעסקותו ־ גם אם לא הצליח להפוך את ליבו לגמרי ־ היא השליטה המוחלטת על “הטבע שבחלל השמאלי” בנוגע לפועל לפחות. כלומר, שגם הנפש הבהמית תקבל את ההנחה הבסיסית שבשום אופן היא לא תהין לעשות משהו נגד רצון ה’ או שלא לעשות משהו אותו ציוה ה’. וכפי שהובא לעיל ־ “קנין הגוף לפירותיו”: ה”גוף” אמנם אינו “קנוי” ולא הפך לקדושה, אבל מוחלט אצלו שה”פירות”, ההנהגה בפועל, היא אך ורק בדיוק כפי רצון ה’.

בפרק זה מבאר רבינו ענין עיקרי מאד בשיטת חב״ד. הדרישה והתביעה שעל האדם לעבוד ולעמול ללא הרף, להשקיע, לוותר מעצמו, לתת מכוחו ואונו, ו״לצאת ממציאותו״.

לאחר שהגדיר רבינו (בפרקים י״ב־י״ג) את מדרגת הבינוני, שאמנם לא הצליח להפוך את ליבו לטוב, אבל הצליח לפעול בנפשו “קנין הגוף לפירותיו”, שיהי׳ ברור אצלו בוודאות שלעולם לא יפרוק עול מלכות שמים; ולאחר שהסביר דרגות שונות ומצבים שונים הקיימים בבינוני ־ מבהיר עתה רבינו כי דרגא זו של בינוני. היא הדרגא הנדרשת מכל יהודי, יהיה מי שיהיה, ובכל מצב. כל אחד יכול להגיע לזה, וכל אחד מחוייב להגיע לזה.

אפשר לחלק את הבינונים. בכללות, לשלשה סוגים. [בפרטיות יותר, מסופר שרבינו הזקן אמר פעם על עצמו שהוא בינוני, (כשם שרבה אמר כך על עצמו) וכשהחסיד ר׳ מרדכי ליעפלער אמר לו: “רבי, גם אני אינני רשע…”, ענה לו רבינו: ומה רצונך, הלא בבינוני ישנן ת׳׳ק (חמש מאות) מדריגות…].

״הבינוני״ זהו המצב הנדרש מכל יהודי, המצב אליו מסוגל כל אחד להגיע, גם מי שלא ניחן בנשמה גבוהה ובכוחות מיוחדים. ה״בינוני׳׳ הינו אדם רגיל, אבל אדם שמיצה את כל יכולתו במילואה. לאדם זה בעיקר מיועד ספר התניא, הנקרא “ספר של בינונים”. את האדם הזה, האדם הרגיל, לא מיחידי סגולה, לא מבעלי הנשמות הגבוהות, מדריך רבינו ומחנך, מראה לו את הדרך וצועד יחד עימו בדרך העולה בית א־ל.

אין לקבוע את היות האדם צדיק או רשע לפי התנהגותו בלבד, אלא לפי מהותו; וכשם שבמושג ‘צדיק’, על חילוקי הדרגות שבזה, דובר (לא על התנהגות האדם בפועל, אלא) על מהות האדם והרגשתו ־ כך גם כאן אין מדובר על המושג ״רשע” בקשר להתנהגותו בפועל, אלא על “רשע” בשם התואר, רשע במהותו.

גם אצל ״בינונים״ קיימת וצריכה להיות הפיכת הרע לטוב, לפחות בפרטים מסויימים (ולמשל שהרגיל עצמו כל כך במידת הזריזות, עד שנעשה אצלו ״כמו טבע״ להזדרז וכדומה, כך שבמידה מסויימת הוא הפך נקודה מסוימת שבתוכו לטוב), וכן צריכה להיות אצל כל אחד העבודה של אהבת ה׳ כמו אצל הצדיקים, ולפחות מעין זה.

אחרי שהכרנו את שתי הנפשות, הנפש האלוקית והנפש הבהמית, לא רק בהתנהגות חיצונית אלא גם בפנימיות, וכבר אנו יודעים את מהותן העצמית ואת מהותן הגלויה, ניגש עתה אדמו”ר הזקן להסביר את מקומה של כל אחת מהנפשות בגוף האדם, ואת המלחמה השוררת ביניהן.

והנה זה לעומת זה עשה האלוקים, כי כמו שהנפש האלוקית כלולה מעשר ספירות קדושות ומתלבשת בשלושה לבושים קדושים, כך הנפש דסטרא אחרא, מקליפות נוגה המלובשת בדם האדם, גם בה ישנם אותם עשרה כוחות, גם היא כלולה מעשר כתרין דמסאבותא – עשרה ״כתרים״ של טומאה…

אם בפרק ז׳ הדגיש רבנו את פחיתותם של הלבושים, המחשבה דיבור ומעשה של הנפש הבהמית בכך שאפילו אם הם בתאוות היתר, הריהם ״מורידים״ את הנפש וכוחותי׳ לשלוש קליפות הטמאות (לפי שעה) – הרי בתחילת פרק ח׳ הוא מוסיף להסביר את פחיתותם של ה״לבושים״ בענייני איסור, שהם כל כך נמוכים, עד שאינם שייכים בכלל אצל יהודי מצד עצמו.

בפרק זה בא רבנו להסביר את הסוג השני שבקליפה, קליפת נוגה, שיש בה קצת אור, ״נוגה״, ממנה באה הנפש הבהמית, וכל הדברים המותרים שבעולם הזה. רבנו מבאר כיצד בכוחו של האדם להעלותם לקדושה לגמרי, או להורידם לקליפות הטמאות לגמרי.

אדמו”ר הזקן מסביר בפרק זה את מעלת לימוד התורה על קיום המצוות, או, במילים אחרות, את מעלת לבוש המחשבה על לבושי הדיבור והמעשה.

מדוע אומרת ההלכה כי מי שכיוון את כל הכוונות שבעולם, ולא הניח תפילין בפועל ממש, ואפילו אם הדבר קרה מצד מניעה צדדית ואונס, הוא נקרא ״קרקפתא דלא מנח תפלין״ – ואילו מי שהניח תפלין בפועל ממש, ואפילו עשה זאת בלי כוונה ובלי חשק, ואפילו בשאט נפש ומתוך הכרח וכפי׳ שמישהו אחר כפה עליו – על פי ההלכה הוא קיים את המצוה והניח תפלין!

לנפש האלוקית עשר כוחות שהשתלשלו מעשר הספירות העליונות. כוחותיה של הנפש האלוקית הם הכחות שאמנם אינם מהותה ועצמותה של הנפש ממש, ובכל זאת הריהם חלק ממנה, ממנה ממש.

ונפש השנית בישראל – נפש זו, הנפש האלוקית, קיימת רק בישראל, לגוי אין בכלל דבר כזה. וזהו הדבר העיקרי המייחד את היהודי מן הגוי. נפש זו היא חלק אלוקה ממעל ממש. כלומר, מהותה של הנפש האלוקית היא, פשוט, ״חלק״ מהקב״ה, כדבר הפסוק באיוב (לא, ב) ״חלק אלוקה ממעל״.

הדבר היחיד שנשאר כעת בעבודת השליחות הוא ״לקבל פני משיח צדקינו בפועל ממש״, בכדי שהוא יוכל לקיים את שליחותו בפועל, ולהוציא את כל ישראל מהגלות..

כשם שהגאולה ממצרים היתה בזכות נשים צדקניות שבאותו הדור, כך תהי׳ הגאולה העתידה בזכות נשים צדקניות שבדורנו זה, ובפרט ע״פ המבואר בכתבי הארז״ל שדור האחרון של הגלות (ודור הראשון של הגאולה), דורנו זה, הוא הגילגול של הדור שיצא ממצרים, שבזה מודגש יותר הקשר והשייכות שבין נשי ישראל הצדקניות שבזכותן יצאו ממצרים, עם נשי ישראל הצדקניות שבדורנו זה, שבזכותם תהי׳ הגאולה האמיתית והשלימה.

יש לנו הוראה ברורה ממרדכי, הוראה לכל הדורות, ולכל בני ישראל בעת צרה ח״ו: צריכים גם היום לאסוף עכ״פ עשרים ושנים אלף תינוקות של בית רבן בעולם, ילדים וגם ילדות, וללמוד עימם הלכות פסוקות מן התורה, כפי שעשה מרדכי בימים ההם, ובזה בעזהי״ת יתבטלו כל הגזירות וכל הצרות מישראל בכל העולם כולו, בעקבתא דמשיחא, ויבוא משיח צדקינו והגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש.

ישנם רבנים, אדמורי״ם, מלמדים, מחנכים, יראי שמים, עסקנים ציבוריים וכו׳, וכולם עסוקים בתורה ומצוותיה ואינם הולכים בטל חלילה, אבל אינם פועלים ביחס למצב זה אשר מאות אלפי ילדי ישראל ״המסולאים מפז״, וכמאה אלף בניו-יורק עצמה, מסתובבים, רח״ל, ללא שום חינוך יהודי! ולכן יש להמשיך ולטעון ללא הרף: ״היתכן?! כיצד זה מתעסקים בכל שאר הדברים ואילו דבר עיקרי כזה משאירים בצד?!״.

כוונת עבודת התפלה כולה היא בקשת גילוי אלקותו יתברך, וכדי שיוכל האדם לעורר דיבור העליון כביכול על ידי קולו ודבורו, הוא צריך לקשר נפשו האלקית תחילה.. לה׳ אחד בקריאת שמע שחרית וערבית ברעותא דלבא, שיהי׳ לבו חפץ באמת לדבקה בו..

ההתוועדות ברבים בכלל, ובשבת או במוצאי שבת בפרט, היא אחת היסודות בדרכי החסידים והחסידות, ופתח ומבוא למצוה היסודית דאהבת ישראל. רובא דרובא, הנה בכל התוועדות הרי ראשי המדברים תובעים מאת המסובים שייטיבו הנהגותיהם ודרכיהם, שיקבעו עיתים ללמוד דא״ח ושישמרו הקביעות, ואשר הלימוד יהיה על מנת ללמוד ולקיים..

על ידי ההתעסקות בהפצת המעיינות חוצה זוכים ל״קא אתי מר דא מלכא משיחא״, ובפשטות – ששומעים את ״עקבות משיחך״ בפועל ממש, והולכים לקבל פני משיח צדקנו מתוך שמחה וטוב לבב, ״בנערינו ובזקיננו גו׳ בבנינו ובבנותינו״, שכן, אפילו יהודי אחד לא ישאר בגלות.

לימוד תורת החסידות אינו ענין השייך רק לאיזה מפלגה שהיא, אלא חובת לימודה מוטלת על כללות בני ישראל יחיו בכלל, ועל בני תורה בפרט. וחובה על אנ״ש – התעסקות בהפצת לימוד דברי אלוקים חיים. והתעסקות – פירושה השתדלות שאינה פוסקת, ובאופן שבכל עניניו – גם הצדדיים – מתכוון להשגת מטרה זו.

היתה הוראה ברורה לתלמידי הישיבות ולמתעסקים אתם להיות כמו הכהנים הגדולים עבור כלל ישראל. אם תנאי הזמן מכריחים מסירות נפש – צריכים להיות מוכנים ומזומנים לזה בפועל. ועל כן הפצת מעיינות הבעש״ט, ובפרט ע״י תלמידי ״תומכי תמימים״ שהם חיילי בית דוד להביא את המשיח והגאולה לכלל ישראל, חייבת להימשך בלי הפסק, ובכל מקום ומקום, עד ביאת המשיח.

כל נשיאי הדורות כולם, מהבעש״ט המגיד ואדמו״ר הזקן וכו׳, היו בדרגת יחידה הכללית של ישראל, כתר עליון שלמעלה מאצילות. וכולם היו ראויים להיות משיח בדורם, והיו מתגלים להיות משיח בפועל, אם הי׳ הדור שלהם זוכה לזה.

הרבי התבטא פעם שהטעם לכך שהורה להדפיס גם ספרי תניא קטנים בפורמט כיס, הוא בכדי שאם למישהו יש איזו בעיה יוציא התניא מכיסו וילמד מתוכו כמה שורות, ויאמר ״רבי תעזור לי״.

זקני החסידים קראו את ספר התניא בשם ״ספר הרפואות״, הרה״ח ר׳ יצחק אייזיק מהאמיל הי׳ קורא את ספר התניא בשם ״ספר המורה״, והרה״ח ר׳ הלל מפאריטש הי׳ קורא את ספר התניא ״ספר הסגולות״.

הוראת הרבי היא שיש צורך לעורר על ההתחזקות בלימוד ספר התניא, תורה שבכתב דתורת החסידות, כולל גם לימוד הפרקים הראשונים, ומהתחלת הספר – ״תניא״. כולל גם לימוד ההקדמה כו׳, וכ״ז נוסף על לימוד התניא בשיעורי חת״ת, ע״פ תקנת כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו.

וזאת התורה אשר שם משה, וזאת דוקא בוא״ו לחבר עץ הדעת בעץ החיים. וזהו ג״כ מה שדרשו על פסוק זה זכה נעשה לו סם חיים, זכה לחבר את התורה בעץ החיים. והיינו שעסק התורה שלו היא באהבה ויראה ולשמה שזהו ע״י העסק בפנימיות התורה, נעשה לו סם חיים.

הוד כ״ק אבותינו רבותינו הקדושים, והחסידים הראשונים וזקני החסידים שבכל דור ודור, התייחסו לספר התניא על דרך אותה הדרת הקודש שמתייחסים לספר החומש.

הרב הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצ׳וב לא הי׳ הולך אף פעם ד׳ אמות בלי שספר התניא אתו: וגם ביציאה קלה מביתו לחצר הי׳ אתו ספר התניא. וביחס כזה של יראת כבוד לתניא נהגו גם צדיקים אחרים.

בהתוועדות של הצמח צדק לפני גאוני ליטא אמר פעם הצמח צדק: רבותי! רחמו על עצמכם, פרצו את המחיצה הקשה של הסטרא אחרא שלוחם תמיד נגד פנימיות התורה והמצוה שהוא גילוי אלקות בעולם בכל הדורות, ובפרט בדורות האחרונים לפני ביאת המשיח. ועיקר מלחמתו העצומה בכל מיני התחכמויות עצות ותחבולות, היא שלא לתת לטעום מתורת חסידות חב״ד, וכ״ש מהתניא האלקי. כי יודע הוא טוב מה שכתוב ברעיא מהימנא (זהר ח״ג קכ״ד, ב): ״ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזהר, יפקון בי׳ מן גלותא ברחמים״.

אילו ידעו בעלי התאוות את גודל התענוג והטוב טעם שיש בעניני אלקות, שיכולים להגיע אליו ע״י לימוד החסידות ובפרט ע״י התניא קדישא, היו זונחים את כל תאוותיהם ורודפים אך ורק אחרי התניא קדישא.

גילוי הבעש״ט והרב המגיד, היו הכנה לגילוי עצם פנימיות התורה שנתגלה ע״י רבינו הזקן, וזהו בדוגמת עבודת האבות (״ריחות״) שהיו הכנה לגילוי העצמות דמתן תורה. ע״י לימוד חסידות חב״ד לוקחים את הענינים הכי גבוהים עד ל״אור הגנוז״ ועוד יותר גבוה, וזה בא בשכל דנפש האלקית – באופן של ״התיישבות אור בכלי״ – עד להבנת השכל של נפש הבהמית.

אלו שעדיין לא היה להם קביעות בלימוד חסידות חב״ד, צריכים הם להתחיל ללמוד, ואלו שגם קודם למדו – צריכים להוסיף. והוספה גדולה, הוספה גדולה ביותר, עד שהתוספת תהיה מרובה על העיקר. ויהי רצון, שיהיה זה הכנה וכלי ל״כמים לים מכסים״, בגאולה השלימה על ידי משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

ספר התניא הוא לא ספר מוסר! התניא הוא המאור הגדול המחדיר אור וחיות בפנימיות המח והלב בקיום כל התורה כולה ומצוותיה. ואשרי למי שזכה ללמוד בספר זה, וככל שמתקרבים יותר ללימוד התניא ככה מתקרבים לקב״ה.

ספר זה מלוקט מאגרות ושיחות קודש של נשיאי חב״ד, ומאמרותיהם של גדולי המשפיעים וזקני החסידים. באו בו פתגמים וסיפורים מרבותינו נשיאינו הקדושים, ומגדולי החסידים לדורותיהם, בענין התגלות והפצת מעיינות הבעש״ט חוצה, בכלל, וספר התניא קדישא והכח האלקי המופלא הטמון בו, בפרט.

כ״ק מורנו ר׳ ישראל בעל שם טוב, העתיק לגיסו מוה״ר ר׳ גרשון קיטובר, את המכתבים שכתב אליו ר׳ אדם בעל שם מראפשיטץ. להלן כמה קטעים מהמכתבים:

בינוני – אין לו עבירות, אך יש לו יצר הרע, עד שלבו חומד ומתאוה לתאוות עולם הזה, אולם הוא מושל ברוח תאוותו. כשיצר הרע מתעורר בו, הוא נלחם בו ומנצחו.

הפתרון לגסות הרוח של הקליפה, שמגביהה עצמה ומסתירה את הנפש האלוקית ומחשיכה את אורה, אינו התבוננות גדולה ועמוקה יותר בגדולת ה’; אלא שבירת חומריות הקליפה, ביטושה והכנעתה עד עפר; מאחר שכל חיותה הוא גאוותה וגסות רוחה, כל עניינה מציאות “יש” – אני ואפסי עוד (ישעיהו מז ח-י, צפניה ב טו).

רק השמחה בה’ היא אמיתית, תמידית ונצחית. זאת משום שיהודי יודע שתמיד תמיד, בכל מקום ובכל מצב בו הוא נמצא, נמצא ה’ יחד עמו. ואם כן, הרי “גם כי אשב בחושך – ה’ אור לי”. וכפי שהפסוק אומר: “אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח. אם אסק שמים – שם אתה, ואציעה שאול – הנך. אשא כנפי שחר אשכנה באחרית ים, גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך”.

בפרק זה בא רבינו להשלים את הביאור (הראשון והעיקרי בתניא) בפסוק עליו מיוסד כל ספר לקוטי אמרים (החלק הראשון של התניא) ־ להדריך וללמד כיצד אכן ״קרוב״ וקל לכל יהודי לעבוד את ה’ לא רק ׳להתנהג כיהודי’, אלא גם ״להיות יהודי״, גם במהותו הגלויה, ברגש שבליבו. וזהו בעצם ה״מפתח״ לקיום תמידי של כל התורה והמצוות, להיות כל הזמן במצב של ״בינוני״ ש״לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם״.

“עבודה זרה” הוא לא רק מי שמכריז על עצמו כ”מציאות בלתי תלוי'” ח”ו, וכופר במציאות ה’ או בממשלתו המוחלטת הבלעדית, אלא גם כל מי שרק מחשיב עצמו “מציאות” כלשהי, גם אם הוא מודה במציאות ה’ ובממשלתו, אלא שחושב הוא ש”בכל זאת גם אני משהו” – זוהי “עבודה זרה” וכפירה באחדות ה’. שכן פירושה של אחדות ה’ היא, כנ”ל, שאין עוד מלבדו ממש, ואין שום מציאות זולתו יתברך כלל וכלל.

גם לגבי הדיבור העליון עצמו אין לנבראים שום מציאות ושום תפיסת מקום. מאחר שהדיבור נמצא וכלול ובטל ומיוחד לגמרי תמיד במקורו (שבמקורו אין שום תפיסת מקום לנבראים), הרי גם לגבי הדיבור העליון עצמו אין לנבראים שום תפיסת מקום.

המטרה האמיתית של כל ה”נסיעה”, לשמה “נוסעת” ויורדת הנשמה ונמצאת בעולם הזה – שהקב”ה אכן יתגלה בכל תוקפו ובכל עצמותו ממש וייכנס בפנימיות בתוך תוכו של כל יהודי, ועל ידי זה בכל העולם כולו, “ומלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים”

הקליפות מודים ברבונותו של הקב”ה ואינן יכולים לעבור כלל על רצונו יתברך, נמצא כי האדם העובר על רצונו יתברך הוא גרוע ופחות מאד מהסטרא אחרא וקליפה הנקראת עבודה זרה ואלקים אחרים – שהרי הקליפה, למרות כפירתה באחדותו יתברך, הרי היא מכירה בעליונותו וברבונותו ובכך שאי אפשר לעשות שום דבר נגד רצונו, ואילו האדם החוטא ולא משנה באיזה חטא מצהיר בכך כי אין הוא מכיר אפילו בעליונותו ובריבונותו של הקב”ה.

הוספת המילה “מאד” בפסוק “כי קרוב אליך הדבר מאד” מדגישה שהדבר “קרוב מאד” גם למי שאין לו מוח בקדקדו, וגם בכל עת ובכל שעה. שכן ישנה “אהבה מסותרת” הקיימת בכל יהודי, יהי’ מי שיהי’, וקיימת היא אצלו בכל עת ובכל שעה, אלא שנחוץ לעורר אותה מ”תרדמתה”, ואז יוכל כל אחד, בכל עת ובכל שעה, להתגבר על כל המניעות והקשיים, ולעבוד את ה’ כראוי בכל ליבו ובכל נפשו.

ספרו של הרב לוי יצחק חיים “פניני התניא” הוא ספר המבאר את התניא על פי שיחות הרבי מלך המשיח. הספר כתוב בלשון פשוטה וקלה מלאת חן וטוב טעם. והוא מלווה בסיפורים חסידיים מרתקים.

מכיון ששעת התפילה היא שעת הבירור, והנפש האלוקית בשיא הכוונה וההתעלות בעבודת ה’, אז יוצאת הנפש הבהמית למלחמה כנגדה ושולחת מחשבות זרות. שדרך הנלחמים והנאבקים זה עם זה, כשאחד מתגבר השני מתאמץ ומתגבר עוד יותר כדי להכריעו. ודוקא העובדה שהנפש הבהמית מתעוררת כל כך בשעת התפילה מעידה שהתפילה כדבעי; כי הנפש הבהמית רואה שהבינוני מתעלה ועובד את ה’ כמו שצריך, אז היא מנסה לבלבלו ולהכשילו כדי לנצחו.

יש מעלה נפלאה בעבודת האתכפיא של הבינוני – הכופה את יצרו ומתבטל לרצון ה’ – שהיא נעלית אפילו מעבודת האתהפכא של הצדיק – ההופך את הרע לטוב. אמנם הצדיק נעלה מן הבינוני, והבינוני צריך להשתדל להגיע למדרגת צדיק, לקיים את השבועה שמשביעין אותו, תהי צדיק (נדה סוף פרק ג). אך אם עדיין לא הגיע למעלת צדיק בכל פעם שכופה את היצר ודוחהו, נכפית הסטרא אחרא גם בשרשה למעלה; ונמשך לעולם אור נעלה מכל אור אחר הנמשך לעולם מעבודה אחרת.

השמחה משפיעה על גוף האדם ובריאותו ומאירה את פניו, כך שאדם נעשה קל ברגליו. השמחה גם מגלה באדם את כחותיו הנעלמים, ונותנת לו חיות והתלהבות בעבודת ה’, עד שיכול לשנות את מידותיו.

כאשר הבינוני עושה חשבון נפש נוקב עם עצמו, קודם כל הוא רוגז על הנפש הבהמית. הוא יודע שהוא רחוק מה’ בתכלית, אך הוא מייחס את הרע שבו אך ורק לנפש הבהמית, שהיא האדם עצמו בבינונים, ואילו “נשמה שנתת בי – טהורה היא” – משמע, הנפש האלוקית אינה הוא בעצמו. הוא רחוק מה’ רק בגלל גופו והנפש החיונית שבו. אולם יש בקרבו גם נפש אלוקית המחיה אותו, ונמצאת בכל יהודי אפילו בקל שבקלים. והשמחה היא על הנפש האלוקית, עם הניצוץ האלוקי המלובש בה להחיותה.

האדם יכול לעשות מכון לשבתו יתברך – שישכון בו ממש בפנימיות, ולא רק במקיף על ידי האמונה – בעיקר על ידי לימוד התורה, וכן על ידי החלטה (שנחשבת לו כאילו למד) שכשיוכל יותר ילמד יותר, על ידי הצדקה, והיא מעלה גם את ארבע הידות, ועל ידי שמשתמש בארבע הידות כדי ללמוד ולהתפלל.

כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ נ”ע מתבטא בלקוטי דיבורים כי בכל פינה שפונים בספר התניא, רואים את גודל אהבת ישראל של רבינו הזקן. הדבר בולט באופן מיוחד בפרק זה, פרק ל”ב, ה”לב” של ספר התניא, כפי שנראה בע”ה בהמשך את הדגשת רבינו הזקן עד כמה צריך לאהוב ממש כל יהודי, יהי’ מי שיהי’, ואפילו הוא במצב הנחות ביותר.

לגבי הקב”ה הבריאה אינה קיימת כלל, שהוא לבדו הוא יחיד ומיוחד בדיוק כמו קודם שנבראו העולמות, ולא חל שום שינוי באחדותו. אין שום מציאות נפרדת ממנו, שהכל בטל אליו במציאות. משום דכולא קמיה כלא חשיב וכאין ואפס ממש. אם כי כלא חשיב בכף הדמיון, כי הרי העולם בהרגשתו קיים, ומכיון שזהו רצון ה’ שירגיש כך, לכן העולם מציאות, שיש בו דומם, צומח, חי ומדבר.

פרק זה מבאר מהו “עניינה” של אותה אהבה, רצון ותשוקה להידבק בה’ לגמרי: מהו אופי’ של אהבה זו, מה ה”מבוקש” בה, למה היא חותרת להגיע. ומכאן לצד השלילי, לרצון שלא להיפרד ח”ו – הכיצד נובעת ממנה אותה “יראה”, רתיעה ופחד, שלא להיפרד ח”ו מה’ אפילו במסירות נפש.

יש עדיין צורך לבאר את מלת “מאד” שבפסוק כי קרוב אליך הדבר מאד וגו’ – כיצד מדגיש הפסוק שדבר זה “קרוב מאד”, בשעה שהדבר דורש הרבה עבודה ויגיעה, קודם כל בלימוד הדברים הבנתם וידיעתם היטב, ואחר כך להפנים את הדברים ע”י התבוננות וקליטת משמעות הדברים בתודעתו וכו’; והרי “התורה היא נצחית”, והתורה אומרת זאת לכל יהודי, ואיך אפשר לומר שהדבר “קרוב מאד” ואין שום מניעה ועיכוב על כך בכל אחד ובכל מצב.

אמנם המעשה הוא העיקר, אולם יש צורך חשוב וחיוני מאד שקיום התורה והמצוות יהי’ מתוך אהבת ה’ ויראתו. וגם זה חלק עיקרי מהכוונה האלוקית של עשיית דירה לו יתברך בתחתונים – כדי שהדירה לו יתברך לא תהי’ “כגוף בלא נשמה”, דירה חשוכה ללא גילוי אלקות אלא דירה נאה ומאירה.

מבואר בפרק זה, שנשמתו של משה רבינו מתלבשת ממש בגופו של נשיא הדור שבכל דור ודור, והיא הנשמה המחי’ את גופו. (אלא שיש בו גם נפש נוספת פרטית, בהתאם לעניינים המיוחדים של דור זה. וגם בנפש זו מתלבשת נפשו של משה רבינו, שהרי היא “מתלבשת בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה” – הן בגוף והן בנפש). ומכאן שנשמת משה רבינו היא גם נשמתו של המלך המשיח, נשיא הדור של דור הגאולה האמיתית והשלימה.

הנקודה המרכזית המבוארת בארוכה בפרק זה היא ההדגשה ש”ראשית העבודה ועיקרה ושרשה”, עיקר ויסוד השייכות האמיתית של יהודי להקב”ה – היא דווקא יראת ה’ וקבלת עול מלכות שמים פשוטה, לבטל את מציאותו האדם לגמרי לה’, לרצון ה’ ולעבודת ה’. שכן יסוד הקשר עם הקב”ה חייב להיות ביטול מוחלט לגמרי ולא “מציאות”, גם לא מציאות של קדושה ואלקות.

בקשר לחשיבות הלימוד וההתבוננות בתוכן פרק זה, כדאי להזכיר שהרבי מלך המשיח שליט”א מדגיש כי בפרק זה במיוחד מבוארים עניינים חדשים ונפלאים שלא דובר עליהם (בגלוי) בפרקים הקודמים . הרבי מורה לרבים וגם ליחידים להרגיל את עצמם להתבונן במיוחד במה שמבואר כאן בתחילת פרק מ”א, כי “הנה ה’ ניצב עליו, ומלא כל הארץ כבודו, ומביט עליו, ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי”, ולחזור על כך גם בדיבור פעמים רבות.

יראת ה’ היא יסוד, עיקר ושרש בעבודת ה’, לכן יש לעורר את היראה הטבעית המסותרת, ולפחות לקבל עול מלכות שמים, ולא למרוד בה’. השאלה היא איך לעורר את היראה ואיך לפתח אותה? יראת ה’ דורשת יגיעת נפש ויגיעת בשר והתקשרות למשה רבינו שבדור.

ה’ מיחד את שמו על עם ישראל בכלל, ומיחד מלכותו על כל יהודי בפרט, לכן כל יהודי צריך לראות את עצמו כאילו בשבילו נברא העולם. וכמו שאומרת המשנה: לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם (סנהדרין פ”ד מ”ה) – בשבילי נברא ההעלם והצמצום, כדי שאגלה אלוקות בעולם. כל יהודי צריך להרגיש כמו אדם הראשון בגן עדן, שבעבודתו היו תלויים כל העולמות, אם להעלותם או להיפך; שכן כל יהודי נברא יחידי.

התנאי לעלית התורה והתפילה היא הכוונה שבלב – אהבה ויראה. אך ללא אהבה ויראה אין התורה והתפילה עולות לעשר ספירות כלל. שהספירות שבכל עולם הן אלוקות, הן פנימיות העולמות, נשמת העולמות, שבהן מתלבש ומתיחד אור אין סוף ב”ה ממש. ועל פי תיקוני הזהר (ת י) – אם אין בלימוד שום כוונה פסולה, אמנם הלימוד אינו עולה לפנימיות העולמות, אך עולה להיכלות ומדורים שהם חיצוניות העולמות – מדור המלאכים הקדושים, אך לא לקדושה עצמה.

מי שעובד את ה’ במצות אנשים מלומדה, אולי יש לו איזו יראה אך אין היא חדורה בלבו. והרי אפילו ביחסים בין בני אדם – אדם עושה רצון חברו בשר ודם, כי הוא אוהב אותו או ירא ממנו, על אחת כמה וכמה ובאין ערוך, שאין לעבוד את ה’ ולמלא רצונו בלי לזכור ולהתעורר באהבתו ויראתו, לפחות במוחו ומחשבתו. שיזכור את האהבה והיראה במוחו ויעוררן בתעלומות לבו. וזה מעורר אותו לעבודת ה’ לשמה, לעשות רצון ה’, שאז עבודתו עולה למעלה, שלא כמצות אנשים מלומדה, שחסר בה ה”לשמה”.

פניני התניא – תוספת ביאור לפרק לו בליקוטי אמרים מובאים כאן נושאים כגון: עיקרי האמונה, מהוא הרעיון,תכלית הכל משיח, להכניס אלוקות בכל ועוד.

אין מעלה בדביקות בה’ על ידי כוונת המצוות יותר מהמעלה שבדביקות בה’ על ידי מעשה המצוות, בשניהם אותה רמה של דביקות בה’, שהרי גם המצוה וגם הכוונה הם רצון ה’, כמו שאין הבדל בדביקות בה’ בין מצוה למצוה. שהרי אפילו היינו נדרשים לחטוב עצים, היה עלינו לעשות את זה באותה דביקות בה’ כמו בכל מצוה אחרת. הקב”ה עשה עמנו צדקה וחסד שקדשנו במצוותיו. על ידי מעשה המצוה וכוונתה, יש נתינת כח לדביקות בה’. ורצון ה’ הוא שתהיה גם כוונה במצוה.

לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה (אבות א יז). וכמו שנאמר: היום לעשותם (דברים ז יא). דהיינו, בעולם הזה – העיקר הוא קיום המצוות, ובפועל ממש. שהרי גם בגן עדן לומדים תורה, ואף ברמה גבוהה יותר. תכלית הבריאה לעשות לה’ ית’ דירה בתחתונים. לכן ירדו נשמות לעולם הזה הגשמי. תפקידנו לזכך את הגשמיות והחומריות, ולא די בזיכוך שעל ידי התורה, שמברר את הלבושים הפנימיים (מחשבה ודבור) של הנפש החיונית, שאין זה די תחתון, אלא צריך את הלבוש החיצוני, הוא המעשה.

יש טעמים אחדים שמובאים בחז”ל ובכתבי האריז”ל לתכלית הבריאה, אולם יש טעם פנימי שהוא מעל לטעם ודעת ומעל לסדר ההשתלשלות, והוא מצד עצמות אין סוף. כפי שאומרים חז”ל: נתאוה הקב”ה להיות לו דירה בתחתונים (מדרש תנחומא נשא ז א). היינו, הקב”ה רוצה לשכון בעולם הזה בלא לבוש והסתר, כמו אדם הנמצא בדירתו בכל עצמותו. על פי טעם פנימי זה לבריאה, שמצד עצמות ה’ יתברך, לא נרגשת בעבודת האדם את קונו מציאות האדם, אלא מציאות הבורא.

מהי תכלית בריאת הבינונים, למה ירדו נשמותיהם לעולם הזה, שהרי נשמתם – נשמה טהורה – התלבשה בנפש הבהמית שמהקליפה וסטרא אחרא, ולמרות עבודתם ויגיעתם התמידית, לעולם לא יוכלו לשלח את הקליפה ולדחותה מחלל השמאלי שבלב; כי מהותה ועצמותה של הנפש הבהמית, שהן התאוות ומדות רעות, נשארות בנפש הבהמית בתוקף ובגבורה?… אלא שלא מצבי ומעמדי הוא העיקר, אלא המעשה הוא העיקר, והוא התכלית. כלומר, לא חשוב לאיזו רמה הגעתי, אלא מה פעלתי בעולם.