פרשת השבוע שופטים עוסקת בהלכות המכינות את עם ישראל לכניסה לארץ ישראל, למנות שופטים ושוטרים, לתת לכוהנים וללויים כל מחסורם כי אין להם חלק ונחלה, להישמר מחוקות הגויים ועוד.

פרשת שופטים עוסקת במצוות מינוי שופטים ושוטרים, באיסור עבודה זרה, ומצוות הקמת בית הדין הגדול בירושלים, בהלכות מלכים, במתנות כהונה, בסדר עבודת הכוהנים בבית השם, בדיני נביא ואיסור כישוף ועוד.

פרשת ראה עוסקת בנושאים רבים: הברכה והקללה על הר גריזים והר עיבל, חוקים ומשפטים הקשורים בכניסה לארץ, דין נביא שקר, מסית ומדיח ועיר הנידחת, דיני צדקה, דיני מעשר, דיני כשרות, חגיגות שלושת הרגלים ועוד.

פרשת ראה פותחת במילים: "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה". לא מובן מדוע נאמר כאן דוקא לשון אנכי, שלא כבכל ציוויי התורה שנאמר בהם שם הוי׳ או שם אלקים (ובפרט בספר דברים).

במאמר הרבי לפרשת ראה, הוא מסביר את הפסוק בהפטרה: "ושמתי כדכד שמשותיך". ששמשותיך הן שתי בחינות שמש, האחת, "כי שמש ומגן הוי׳ אלקים", ששם הוי׳ נקרא שמש, והשנית, "שמש צדקה ומרפא בכנפיה".

בפרשת ראה נאמר: "אחרי הוי׳ אלקיכם תלכו… ובו תדבקון". והכוונה היא, הפרישו עצמכם מעבודה זרה ודיבקו בהשם. השאלה היא: איך יתכן שתכלית העבודה להידבק בהשם היא על ידי פרישה מעבודה זרה?

בפרשת עקב נאמר על ארץ ישראל: ארץ אשר… תמיד עיני השם אלקיך בה… מרשית השנה ועד אחרית שנה. כי בכל שנה יורד אור חדש עליון יותר שלא היה מאיר מעולם עדיין אור עליון כזה, וזה נמשך בכל ראש השנה, רשית השנה, עד אחרית שנה.

בית הוא כמו עולם שלם והמזוזה שקובעין בפתח הבית שומרת את הבית וכל מי שנמצא בבית. כך שבקביעת המזוזה בפתח הבית מראים שהבית וכל מה שבו וגם בעל הבית הנמצא בו שייך לקב״ה.

מהפסוק בפרשת עקב: ועתה ישראל מה הוי׳ אלקיך שואל מעמך כי אם ליראה גו׳ לומדים, שחייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום שנאמר: ועתה ישראל מה השם אלקיך שואל מעמך, אל תקרי מה אלא מאה.

מהפטרת פרשת ואתחנן: "נחמו נחמו עמי" לומדים, שמכיון שלקתה בכפליים: חורבן בית ראשון וחורבן בית שני. לקתה במוחין ובמידות, שזהו ענין פמליא של מעלה ופמליא של מטה. על זה באה הנחמה בכפליים.

לשון ההפטרה לפרשת ואתחנן: נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם, ללמדנו שהנחמה היא בכפליים, לכן נאמר פעמיים נחמו, וכמו שחטאה בכפליים שנאמר: חטא חטאה ירושלים, לכן לקתה בכפליים ונוחמה בכפליים שנאמר נחמו נחמו עמי.

"ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה", הוא הפסוק החותם את ההפטרה של שבת פרשת דברים. ואמנם על פי רז״ל, "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", אבל כשאינו כן אזי העצה היעוצה לזה היא, ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה…

הפסוק ציון במשפט תיפדה… נאמר בסוף הפטרת פרשת דברים, שבתחילתה מדובר בענינים בלתי רצויים, כי הפדייה וההשבה אינה רק ביטול העניינים הבלתי רצויים שבתחילת ההפטרה, אלא יתירה מזו, שזהו ענין הפיכת כל העניינים הבלתי רצויים לטובה.

פרשת עקב עוסקת בחזרה על מעשה העגל ושבירת הלוחות, בלוחות השניים, בסיפור הניסים במדבר, באזהרה על שמירת התורה ומצוותיה, בשבח ארץ ישראל אותה באים לרשת, בפרשת קריאת שמע השנייה ועוד.

עֶרֶב כְּנִיסָתָם לָאָרֶץ מַזְכִּיר מֹשֶׁה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַכַּוָּנָה בַּכְּנִיסָה לָאָרֶץ הִיא קִיּוּם מִצְווֹת הַתְּלוּיוֹת בָּהּ. עַם יִשְׂרָאֵל מְצֻוֶּה לְקַיֵּם אֶת "כָּל הַמִּצְוָה". כְּלוֹמַר, אֶת כָּל הַמִּצְווֹת כֻּלָּן וּבְכַוָּנַת הַלֵּב, וְכָל מִצְוָה בִּשְׁלֵמוּת, שֶׁאֵין הַמִּצְוָה נִקְרֵאת אֶלָּא עַל שֵׁם גּוֹמְרָהּ.

על המילים בפרשת ואתחנן: "קול גדול ולא יסף" אומר המדרש בשמות רבה, שהיה זה קול שלא הייתה לו בת קול. כלומר, לא היה לו שום הד. על כך נשאלות שתי שאלות (או יותר)…

פרשת ואתחנן עוסקת בבקשת משה להיכנס לארץ, באזהרה על שמירת המצוות, בערי מקלט, בעשרת הדברות, בקריאת שמע ועוד.

מֹשֶׁה רַבֵּנוּ מְסַיֵּם אֶת הַמְּשִׂימוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת בְּחַיָּיו. נִקְמַת מִדְיָן וְכִבּוּשׁ אֶרֶץ סִיחוֹן וְעוֹג וַחֲלֻקָּתָהּ לִשְׁנַיִם וָחֵצִי הַשְּׁבָטִים: רְאוּבֵן, גָּד וַחֲצִי מְנַשֶּׁה. בְּלֵית בְּרֵרָה הוּא שׁוֹלֵף אֶת שַׁרְבִיטוֹ וּמוֹסְרוֹ לִיהוֹשֻׁעַ וּמְמַנֶּה אוֹתוֹ לְמַנְהִיג הָעָם תַּחְתָּיו…

בפרשת דברים מוכיח משה את עם ישראל ברמזים על פי המקומות בהם חטאו. הוא מתעכב במיוחד בעניין חטא המרגלים. הוא מזכיר להם את מינוי השופטים, את מסעותיהם במדבר ועוד.

וְאֵלֶּה הַדְּבָרִים – סֵפֶר דְּבָרִים נֶאֱמַר עַל יְדֵי מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל בִּשְׁלוֹשִׁים וְשִׁשָּׁה יָמָיו הָאַחֲרוֹנִים מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ שְׁבָט בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד לִשְׁבִיעִי בַּאֲדָר – יוֹם פְּטִירַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ.

פרשת מסעי עוסקת במסעי בני ישראל במדבר, במצוות התנחלות הארץ, בגבולות הארץ, בערי הלויים ומגרשיהן, בערי מקלט ובדיני רוצחים, ובדין בת היורשת נחלה, שעליה להינשא לבן שבטה.

עד כמה שחשובה ומובנת השפעתה של הדוגמה האישית, יש לזכור שקיים גם ערוץ השפעה פנימי יותר שלא ניכר מעל פני השטח, השפעה שנוצרת בשל הקשר הנפשי בין בני זוג, שגילויה מותנה בהנהגות שבין בני הזוג.

אם חכמינו ז"ל אמרו על כל יהודי: "והווי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות", ודאי שיש לנהוג כן בין איש לאשתו.

כשחושבים על האישה צריך תמיד לזכור שכל עם ישראל וכל יהודי בפרט, נקרא אישה של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא.

ידועה התורה של הרה"ק רבי לוי יצחק מבארדיטשוב לגבי שבת חזון, ש"חזון" הוא על שם ה"מחזה" שמראים לכל יהודי מלמעלה בשבת זו את בית המקדש השלישי.

התנ"ך נותן מקום מכובד לנשים: אימהות, נביאות, מנהיגות, וסתם נשים חכמות, שלהן כח והשפעה גדולה בחיי עם ישראל. שרח בת אשר היא אחת הנשים החשובות בתנ"ך.

פרשת מסעי מונה 42 מסעות במדבר. ותכלית המסעות היתה ללכת במדבר אשר לא ישב אדם שם, ולעשות ממנו ענין של בית, כתפארת אדם לשבת בית, ומשם להגיע לארץ ישראל.

הבחינה שלמעלה מהשכל נקראת בשם גורל, שכל נפש מישראל יש לה ענין מיוחד ומצוה פרטית השייכת במיוחד לנשמה פרטית זו, וענין זה אינו בבחי׳ הטעם והדעת המושג אלא למעלה מבחי׳ הדעת, ודוגמתו למטה הוא בחי׳ הגורל ממש.

קליפת מדין מנגדת לשם הוי׳. מדין מלשון מדון ומריבה. כלומר, קליפת מדין הוא ענין הפירוד וההתחלקות, ועד לשנאת חנם ופירוד הלבבות, היפך ענין השלום והאהבה שבקדושה, לכן יש להילחם בה.

ענין הנדרים – איש כי ידור נדר גו׳ לא יחל דברו, משמעו, לא יעשה דבריו חולין, וככל היוצא מפיו יעשה. ולא שאוסר דבר האסור כבר, כי אם לאסור דבר המותר לו. מהי תכלית הנדר?

פרשת מטות עוסקת בענייני נדרים ושבועות, במלחמת מדיין ובעניין בני ראובן ובני גד המקבלים נחלה בעבר הירדן המזרחי.

הבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו היא מצווה גדולה שאפשר לקיימה בהדרכה נכונה וברצון טוב. לפניכם טיפים לשלום בית המבוססים על עצות והדרכות של הרבי.

מהסיפור על סוסי הקוזקים אפשר ללמוד הרבה על עבודת ה', ללמוד מהי הקרבה, מהי מסירות, מה הפירוש לתת את הכל למען המטרה, להחזיק מעמד בגבורה בתנאים הקשים ביותר ועוד ועוד.

פרשת פינחס כוללת את שכרו של פינחס, המלחמה במדין, מפקד בני ישראל, חלוקת הארץ בגורל, בנות צלפחד וחוק הירושה, קרבן התמיד וקרבנות מוספים.

בנוסח המיוחד לברכות הנאמרות תחת החופה, מתוארים הנישואין היהודיים במילים "בנין עדי עד". אין זה ביטוי פיוטי סתמי אלא דוגמא המכילה רעיונות משמעותיים לגבי האופן שבו יש להביט על הנישואין.

אהבה אינה רגש סוחף ומסנוור המתואר ברומן. ספרים אלה לא מתארים מציאות חיים אמיתית, אלא עולם דמיוני שהרגשות המתוארים בו אינם אלא פרי דמיון. מציאות החיים שונה…

בכל חודש יש צירוף אחר של שם הוי׳, וכן של שם אדנ-י, ולפי הצירוף כן הוא עליית הקרבנות בפרטות. כלומר, שלפי אופן הצירופים דחדשי השנה כן הוא אופן הקרבנות. מלבד עולת התמיד שהוא ענין כללות כולם דרך כלל, היינו שהוא תמיד בשוה.

אך בגורל יחלק את הארץ – הכוונה לחלוקת הארץ בימי יהושע, חלוקה שנעשתה על פי הגורל, וכמפורש גם בספר יהושע. גורל הוא למעלה מטעם ודעת, היינו שהחלוקה אינה ע״פ שכל וסברא אלא משום שכך עולה בגורל.

מעלת ישראל היא שהם ראשית תבואתה. מעלת התבואה הוא שעניינה למעלה הם המלאכים, כמבואר בזהר, שהמלאכים נקראים חציר, וישראל הם ראשית תבואתה, היינו שהם למעלה מהמלאכים.

כל יהודי הוא בן אברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה רחל ולאה, שיסודתו צורים וגבעות, צורים הם האבות וגבעות הן האמהות. וכשמסתכלים בו רואים שרשו ומקורו.

כתוב שאין מזל לישראל, אז איך אפשר לומר "דרך כוכב מיעקב"? ועוד כתוב שהכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל. ומבאר שם הרב המגיד שמדריגת אין שהיא חכמה היא המזל לישראל.

במאמר הרבי לפרשת בלק מסביר הרבי שכוונת בלעם: אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב גו׳, לראיה דוקא משום שרומז על משיח צדקנו שחידושו יהיה בבחינת ראיה דוקא. וכדי להביא גילוי זה לעתיד צריכה להיות גם העבודה עתה בזמן הגלות בבחינת ראיה.

בהקדמה של אדמו"ר האמצעי לספרו "נר מצוה ותורה אור" הוא מביא משל המלמד על הקשר שבין עם ישראל לאביהם שבשמים.

הרמב"ן בפירושו על התורה אומר, ש"עשרת הדברות חמישה בכבוד הבורא וחמישה לטובת האדם, כי כבד את אביך – כבוד הא-ל, כי לכבוד הבורא ציווה לכבד האב המשתתף ביצירה, ונשאר חמישה לאדם בצורכו וטובתו.

לאחר כיבוש ארץ סיחון ועוג, נפל פחד גדול על מדיין ומואב. לכן מואב ומדיין שעד אז היו אויבים זה לזה עשו שלום ביניהם ומטכסים עצה איך להינצל מישראל לשם כך הם פונים לבלעם.

דוקא בין המצרים מתגלה הקשר העצמותי של ישראל לה', ואז הזמן ללמוד ולעסוק בעניני משיח וגאולה ובעניני בנין בית המקדש.

בחג השבועות בחר הקב"ה בעם ישראל להיות עם סגולה – "אתה בחרתנו מכל העמים" – בבחירה חופשית.

מפרשת חוקת למדים שהמצוות צריכות להיות חקוקות בנפשנו. יש ענין בנפש האדם שהוא למעלה מבחינת אותיות החקיקה, כי אף שחקיקת האותיות היא מיני׳ ובי׳, האבן עצמה היא למעלה מהאותיות הנחקקות בה. אבל האיתן שבנשמה הוא למעלה גם מהתורה כמו שהיא באופן של חקיקה.

שירת הבאר מרמזת על מעלת הנשמה ותכלית ירידתה למטה. מעין גנים – מדריגת הנשמה למעלה טרם ירידתה למטה, ובאר מים חיים – הנשמה כמו שהיא יורדת ומתלבשת בגוף למטה בעולם הזה.

כל העבודה בקיום תורה ומצוות היא בשתי התנועות של המשכה מלמעלה למטה והעלאה מלמטה למעלה, רצוא ושוב. ולכן נאמר בפרה אדומה זאת חוקת התורה, כי מצוה זו היא כללות הענין של רצוא ושוב

לאחר מחלוקת קרח התחזקה המהירות שבהמשכה ע״י אהרן, וכמו נהר שכאשר יש בו דברים מעכבים הוא מתגבר עליהם ופורץ ביתר שאת וביתר עז, ואז ההמשכה היא במהירות ועד מהרה ירוץ דברו, שאין מי שמעכב בידו.

למקום שאליו לא הצליח להגיע שלמה המלך בחוכמתו העצומה, הגיע משה רבנו, הרועה הפשוט וכבד הלשון באמונתו הפשוטה. למה? כי משה רבנו לא השתמש בכלים שכליים, אלא בכוח האמונה שמעל השכל.

פרשת חוקת עוסקת במצוות פרה אדומה, במות מרים ואהרון, בחטא מי מריבה בכיבוש ארץ סיחון ועוג מלך הבשן ועוד.

היום נדרשת מאיתנו מסירות נפש ועקשנות תקיפה ובלתי מתפשרת, יחד עם אהבה ואחדות אמיתיים להביא את הגאולה. מסירות נפש של "אל ייבוש מפני המלעיגים" ומסירות נפש של "אנא נסיב מלכא".

זאת חוקת התורה, משמע, שאת בחינת החקיקה שבתורה צריך להמשיך באותיות הכתב – בתורה שבכתב, וממנה לתורה שבע״פ. וגם בנפש האדם, את החקיקה שבנפש האדם צריך להמשיך בעבודה של הכחות הפנימיים, עד למעשה בפועל. ועוד, שאת זה צריך להמשיך בעולם כולו, עד שהתורה תהיה כל מציאות העולם בגלוי.

טענת קרח היתה, טלית שכולה תכלת תהא פטורה מן הציצית. כי טלית הוא אור הסובב, וטלית שכולה תכלת הוא שגם אור הסובב המשכתו ע״י הצמצום ונגע בו הצמצום, וטענתו היתה שלא רצה באור פנימי, אלא מספיק ההמשכה של אור הסובב שגם בו נגע הצמצום, ולכן תהא פטורה מן הציצית.

מה הקשר של "שמע ישראל", השייך לעולם האצילות ששם יש ביטול במציאות, יחודא עילאה, לבין ה"מלכות"? הרי "אין מלך בלא עם" – אין מלך אלא על אנשים הנפרדים מן המלך (=עם), דבר הקשור לנבראים בעולמות: בריאה, יצירה ועשיה, יחודא תתאה?

אמנם ה' יצר את מדת הגבורה המעלימה את האור האלוקי, אך מדת הגבורה עצמה אינה דבר נפרד מן הבורא. וההסתר כאמור הוא רק כלפי הנבראים, ולא כלפי ה' שכולא קמיה כלא חשיב.

מכיון שהקב"ה עשה צמצומים רבים ועצומים, והניח הצידה כביכול את כל אורו האין סופי רק בשבילנו – עד כמה צריכים אנו להניח הצידה ולעזוב הכל בשבילו.

בפרק זה מבאר אדמו"ר הזקן את גודל הירידה העצומה שירד הקב"ה כביכול בזה שהניח הצידה את כולם ובחר רק בנו.

אומרת המשנה, בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ומדגיש רבינו ואומר, שחיוב זה חל לא רק פעם אחת בשנה, בחג הפסח וכדומה, אלא בכל יום ויום.

מפרשת קורח למדים שבכל דור ישנו "משה רבנו שבדור", אדם שהוא כתובת ברורה, עם שם, עם נוכחות פיזית. לא רעיון אמורפי, או מבחר אנשים. אדם אחד. יחיד ומיוחד. בדור, בכל דור.

פרשת קורח עוסקת במרד הגדול של קורח ועדתו במשה ואהרון, בהשתדלותו של משה לפייסם, בכעס ה', בעונשם החמור, בתלונות העדה, במטות הנשיאים ומטה אהרון ועוד.

אהבה זו של "כמים הפנים", שרבינו הזקן מביא אותה כאן כדי שנתבונן באהבה העצומה של הקב"ה אלינו, וכתוצאה מזה נתעורר באהבה עצומה אליו יתברך – כוחה יפה, כאמור כאן בתחילת הפרק, גם בין איש לרעהו. שהאהבה העצומה שיהודי יעורר בעצמו אל רעהו, גורמת ומביאה "כמים הפנים" אהבה בחזרה מלב רעהו אליו.

החידוש בפרק זה, דרך נוספת לבוא לאהבת ה' – להתעורר באהבה למי שאוהב אותך מאד ומראה לך אהבה עצומה – זהו דבר שנמצא בטבע האדם. ולא רק בטבע הנפש האלוקית, אלא גם בטבע הנפש החיונית-הבהמית, ללא שום קשר למידת הרגש האלקות שבו.

מעשה באדם שעבד בטחינת חטים ברחיים והיה לו אב זקן. הגיע לאביו ציווי מהמלך שילך לעבוד בעבודת פרך. ריחם הבן על אביו, ואמר לו: טחן אתה בריחים במקומי, ואני אלך במקומך לעבודת המלך.

שלושה שותפים הם באדם: הקב"ה ואביו ואימו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אימו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכיבדוני.

כל מה שקורה בעולם זו הכל עבודתו של נשיא דורנו משיח צדקנו המתקן את העולם במלכות ש-ד-י.

ראה הקב"ה שאם הבריאה תהיה רק על ידי מדת החסד ומדת הדין, כשמדת הדין מסתירה ומעלימה את החיות האלוקית – עם ישראל לא יוכלו לקיים תורה ומצוות, לכן שיתף את מידת הרחמים.

המרגלים דאגו כביכול לטף והקב"ה משיב להם שדוקא הם יירשו את הארץ, ומסבירה תורת החסידות שלא סתם מדברים המרגלים על "הטף" דווקא…

פרשת שלח העוסקת בפרשת המרגלים כוללת את שליחות המרגלים, ההוראות שניתנו למרגלים, "ויתורו את הארץ", הוצאת דיבת הארץ רעה. תגובת העם, כעס ה' העונש וכו'.

בגמרא מסופר על "גדולים מעשי חייא", שהוא עצמו התמסר לא רק ללימוד עם ילדים, אלא ביצע בעצמו את כל ההכנות וההכנות להכנות לצורך לימוד התורה – הוא עצמו גידל פשתן, הכין ממנו רשתות, צד צבאים, הכין קלף, וכתב "חמשה חומשי" בשביל הילדים.

מצוות כיבוד אב ואם היא מצווה גדולה וחשובה והיא אחת מעשרת הדברות. מצווה זו כוללת הרבה הלכות מעשיות. להלן הובאו מקצת מהלכות כיבוד אב ואם.

במאמר הרבי לפרשת שלח מסביר הרבי, שכלב השתיק את העם, כלומר, את בחי׳ המדות. קודם כל, הוא פעל בהם את הביטול הכללי, כדי שעל ידי זה יוכל להפכם אחר כך.

יש מצב של "לחם מן השמים" כמו המן – שהיה שמיימי וניסי וקיבלו אותו חינם אין כסף, ואכלו מן המוכן, ויש מצב של "לחם מן הארץ". מה עדיף?

שלך גדולה משלהם – כי ענינם הוא עלי' מבי"ע לאצילות, וזהו ענין של אתערותא דלתתא מלמטה למעלה, ושלך גדולה, כי עבודתו של אהרן היא באצילות גופא, שזה בא מלמעלה.

נשא את ראש בני גרשון גם הם, נוסף על נשיאת ראש בני קהת, מלמד על עבודת המשכן אצל כל אחד. בזמן המקדש הכוהנים והלויים עשו את העבודה כשלוחי העם, אולם עבודת המשכן מוטלת על כל יהודי.

במאמר הרבי לפרשת במדבר מסביר הרבי, שהספירות על ידם נברא העולם, הם ענין של הגבלה, עשר ולא תשע ולא אחד עשר. ותפקידנו בעולם הוא להמשיך את הבלי גבול בתוך הגבול, עד אשר לא ימד ולא יספר.

על ידי התורה שהיא כלי חמדה נברא העולם, ומכיון שהתורה ניתנה לישראל דוקא, לכן חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה.

בפרשת במדבר נצטווה משה למנות את בני ישראל בשיטה מיוחדת. כל אחד נתן מטבע וע"פ ספירת המטבעות ידעו מה מניין בני ישראל. יצאו מן הכלל שבט לוי, שלא נמנו במניין הכללי.

מספר בני ישראל בפרשת במדבר הוא 60 ריבוא הוא רק שורשי נשמות ישראל. וכמו שכתוב בהפטרה: והי' מספר בני ישראל אשר לא ימד ולא יספר, הכוונה, שהמספר גופא הוא בבחי' בלי מספר. שכל אחד הוא בבחי' בלי גבול.

לכל חג יש ברכה המיוחדת לו. בדרך כלל בחג השבועות מברכים איש את רעהו בחג שמח! אולם הרבי הנהיג שנברך זה את זה במילים: קבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

ניתן לחיות כל רגע, גם אם מדובר בעמדת המתנה. בהשקפת עולם זו ניתן להפוך את ההמתנה למתנה. יש לחיות את ה"נקודה", ולזכור, שעמדת המתנה היא דרך אל היעד – אל הגאולה.

פָּרָשָׁתֵנוּ פּוֹתַחַת בַּמִּלִּים: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם". וּמַסְבִּירָה הַגְּמָרָא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְחַנֵּן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּקַיְּמוּ אֶת מִצְווֹת הַתּוֹרָה.

כולם זקוקים לשבח ועידוד אפילו רבי שמעון בר יוחאי, אפילו הקדוש ברוך הוא. אז מדוע לקמץ ולצמצם? עצם השבח מעורר גם אצל המשבח את הכבוד והערכה לשני.

עניינו של פסח שני, לעורר את האהבה, וממילא את הדרישה לפרוץ את חומות הגלות. דרישה שבאה מתוך רצון פנימי ועמוק.

עם ישראל מכונה "צבאות ה'", משום שהוא במלחמה מתמדת, מלחמה של הנפש האלוקית בנפש הבהמית. ותפקידו לנצח את הנפש הבהמית ניצחון מוחלט.

פרשת בחוקותי דנה בהלכות תמורה. חפץ שהוקדש על-ידי מישהו לבית-המקדש ואחר-כך הוא החליט להחליפו באחר. קובעת התורה: "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש".

פרשת מסעי עוסקת במקומות חנייתם של בני ישראל במדבר, במצוות ירושת הארץ, בערי מקלט, בדין בת יורשת נחלה ועוד.

פרשת מטות עוסקת בדיני נדרים ושבועות, במלחמת מדין ובהתנחלות בני גד ובני ראובן בעבר הירדן המזרחי.

"שכר מצוות בהאי עלמא ליכא", כי שכר המצוות אינו מוגבל וה"עולם" אינו יכול להכיל את השכר. לכן, גם לשם שכר מצוה, צריכה להיות ריצה – בלי מדידות והגבלות.

פרשת פינחס עוסקת בשכרו של פינחס, במלחמת מדיין, במפקד בני ישראל, בבנות צלפחד וחוק הירושה, בקרבנות תמידים ומוספים ועוד.

פרשת בלק עוסקת בפגישה שבין בלק לבלעם מתוך רצון לקלל את עם ישראל אלא שהקדוש ברוך הוא הופך את הקללה לברכה.

פרשת חוקת עוסקת בנושאים: פרה אדומה, מות מרים, מי מריבה, מות אהרון, מלחמת סיחון ועוג ועוד.

עניינה העיקרי של פרשת קורח הוא מרד קורח בן דודו של משה ועדתו במשה ואהרון, בטענה שחלוקת התפקידים בכהונה ובמשכן של משה אינה צודקת.

אם בחוקותי תלכו – אין אם אלא לשון תחנונים, כלומר שהקב״ה מבקש ומתחנן ונותן כח לכל אחד ואחד מישראל שיהי׳ בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה.

ענינו של רבי שמעון בר יוחאי הוא, שפעל ההתקשרות של פנימיות התורה וגליא דתורה. הוא המשיך פנימיות התורה בגלוי אפילו בנגלה.

איזה מזל שיש שבת! בכל הדורות שקדמו לנו אבל בעיקר בדור הזה, של קצב מסחרר, מידע מהיר, ריבוי משימות… שבת היא תחנת עצירה, הרגעות, ריענון וטעינה.

פרשת שלח עוסקת בעיקרה בענין 12 המרגלים שנשלחו לתור את ארץ כנען ולעמוד על טיבה, היא גם עוסקת בחטא מקושש העצים, במצוות ציצית ועוד מצוות.

מַדּוּעַ נִתְּנָה תּוֹרָה דַּוְקָא עַל הַר סִינַי? הַמִּדְרָשׁ מְסַפֵּר שֶׁבִּזְמַן מַתַּן תּוֹרָה הִתְאַסְּפוּ כָּל הֶהָרִים, כִּי כָּל הַר רָצָה שֶׁעָלָיו יִתֵּן הַשֵּׁם אֶת הַתּוֹרָה…