מאמרים

קליפת מדין מנגדת לשם הוי׳. מדין מלשון מדון ומריבה. כלומר, קליפת מדין הוא ענין הפירוד וההתחלקות, ועד לשנאת חנם ופירוד הלבבות, היפך ענין השלום והאהבה שבקדושה, לכן יש להילחם בה.

ענין הנדרים – איש כי ידור נדר גו׳ לא יחל דברו, משמעו, לא יעשה דבריו חולין, וככל היוצא מפיו יעשה. ולא שאוסר דבר האסור כבר, כי אם לאסור דבר המותר לו. מהי תכלית הנדר?

פרשת מטות עוסקת בענייני נדרים ושבועות, במלחמת מדיין ובעניין בני ראובן ובני גד המקבלים נחלה בעבר הירדן המזרחי.

הבאת שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו היא מצווה גדולה שאפשר לקיימה בהדרכה נכונה וברצון טוב. לפניכם טיפים לשלום בית המבוססים על עצות והדרכות של הרבי.

מהסיפור על סוסי הקוזקים אפשר ללמוד הרבה על עבודת ה', ללמוד מהי הקרבה, מהי מסירות, מה הפירוש לתת את הכל למען המטרה, להחזיק מעמד בגבורה בתנאים הקשים ביותר ועוד ועוד.

פרשת פינחס כוללת את שכרו של פינחס, המלחמה במדין, מפקד בני ישראל, חלוקת הארץ בגורל, בנות צלפחד וחוק הירושה, קרבן התמיד וקרבנות מוספים.

בנוסח המיוחד לברכות הנאמרות תחת החופה, מתוארים הנישואין היהודיים במילים "בנין עדי עד". אין זה ביטוי פיוטי סתמי אלא דוגמא המכילה רעיונות משמעותיים לגבי האופן שבו יש להביט על הנישואין.

אהבה אינה רגש סוחף ומסנוור המתואר ברומן. ספרים אלה לא מתארים מציאות חיים אמיתית, אלא עולם דמיוני שהרגשות המתוארים בו אינם אלא פרי דמיון. מציאות החיים שונה…

בכל חודש יש צירוף אחר של שם הוי׳, וכן של שם אדנ-י, ולפי הצירוף כן הוא עליית הקרבנות בפרטות. כלומר, שלפי אופן הצירופים דחדשי השנה כן הוא אופן הקרבנות. מלבד עולת התמיד שהוא ענין כללות כולם דרך כלל, היינו שהוא תמיד בשוה.

אך בגורל יחלק את הארץ – הכוונה לחלוקת הארץ בימי יהושע, חלוקה שנעשתה על פי הגורל, וכמפורש גם בספר יהושע. גורל הוא למעלה מטעם ודעת, היינו שהחלוקה אינה ע״פ שכל וסברא אלא משום שכך עולה בגורל.

מעלת ישראל היא שהם ראשית תבואתה. מעלת התבואה הוא שעניינה למעלה הם המלאכים, כמבואר בזהר, שהמלאכים נקראים חציר, וישראל הם ראשית תבואתה, היינו שהם למעלה מהמלאכים.

כל יהודי הוא בן אברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה רחל ולאה, שיסודתו צורים וגבעות, צורים הם האבות וגבעות הן האמהות. וכשמסתכלים בו רואים שרשו ומקורו.

כתוב שאין מזל לישראל, אז איך אפשר לומר "דרך כוכב מיעקב"? ועוד כתוב שהכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל. ומבאר שם הרב המגיד שמדריגת אין שהיא חכמה היא המזל לישראל.

במאמר הרבי לפרשת בלק מסביר הרבי שכוונת בלעם: אראנו ולא עתה אשורנו ולא קרוב גו׳, לראיה דוקא משום שרומז על משיח צדקנו שחידושו יהיה בבחינת ראיה דוקא. וכדי להביא גילוי זה לעתיד צריכה להיות גם העבודה עתה בזמן הגלות בבחינת ראיה.

בהקדמה של אדמו"ר האמצעי לספרו "נר מצוה ותורה אור" הוא מביא משל המלמד על הקשר שבין עם ישראל לאביהם שבשמים.

הרמב"ן בפירושו על התורה אומר, ש"עשרת הדברות חמישה בכבוד הבורא וחמישה לטובת האדם, כי כבד את אביך – כבוד הא-ל, כי לכבוד הבורא ציווה לכבד האב המשתתף ביצירה, ונשאר חמישה לאדם בצורכו וטובתו.

לאחר כיבוש ארץ סיחון ועוג, נפל פחד גדול על מדיין ומואב. לכן מואב ומדיין שעד אז היו אויבים זה לזה עשו שלום ביניהם ומטכסים עצה איך להינצל מישראל לשם כך הם פונים לבלעם.

דוקא בין המצרים מתגלה הקשר העצמותי של ישראל לה', ואז הזמן ללמוד ולעסוק בעניני משיח וגאולה ובעניני בנין בית המקדש.

בחג השבועות בחר הקב"ה בעם ישראל להיות עם סגולה – "אתה בחרתנו מכל העמים" – בבחירה חופשית.

מפרשת חוקת למדים שהמצוות צריכות להיות חקוקות בנפשנו. יש ענין בנפש האדם שהוא למעלה מבחינת אותיות החקיקה, כי אף שחקיקת האותיות היא מיני׳ ובי׳, האבן עצמה היא למעלה מהאותיות הנחקקות בה. אבל האיתן שבנשמה הוא למעלה גם מהתורה כמו שהיא באופן של חקיקה.

שירת הבאר מרמזת על מעלת הנשמה ותכלית ירידתה למטה. מעין גנים – מדריגת הנשמה למעלה טרם ירידתה למטה, ובאר מים חיים – הנשמה כמו שהיא יורדת ומתלבשת בגוף למטה בעולם הזה.

כל העבודה בקיום תורה ומצוות היא בשתי התנועות של המשכה מלמעלה למטה והעלאה מלמטה למעלה, רצוא ושוב. ולכן נאמר בפרה אדומה זאת חוקת התורה, כי מצוה זו היא כללות הענין של רצוא ושוב

לאחר מחלוקת קרח התחזקה המהירות שבהמשכה ע״י אהרן, וכמו נהר שכאשר יש בו דברים מעכבים הוא מתגבר עליהם ופורץ ביתר שאת וביתר עז, ואז ההמשכה היא במהירות ועד מהרה ירוץ דברו, שאין מי שמעכב בידו.

למקום שאליו לא הצליח להגיע שלמה המלך בחוכמתו העצומה, הגיע משה רבנו, הרועה הפשוט וכבד הלשון באמונתו הפשוטה. למה? כי משה רבנו לא השתמש בכלים שכליים, אלא בכוח האמונה שמעל השכל.

פרשת חוקת עוסקת במצוות פרה אדומה, במות מרים ואהרון, בחטא מי מריבה בכיבוש ארץ סיחון ועוג מלך הבשן ועוד.

היום נדרשת מאיתנו מסירות נפש ועקשנות תקיפה ובלתי מתפשרת, יחד עם אהבה ואחדות אמיתיים להביא את הגאולה. מסירות נפש של "אל ייבוש מפני המלעיגים" ומסירות נפש של "אנא נסיב מלכא".

זאת חוקת התורה, משמע, שאת בחינת החקיקה שבתורה צריך להמשיך באותיות הכתב – בתורה שבכתב, וממנה לתורה שבע״פ. וגם בנפש האדם, את החקיקה שבנפש האדם צריך להמשיך בעבודה של הכחות הפנימיים, עד למעשה בפועל. ועוד, שאת זה צריך להמשיך בעולם כולו, עד שהתורה תהיה כל מציאות העולם בגלוי.

טענת קרח היתה, טלית שכולה תכלת תהא פטורה מן הציצית. כי טלית הוא אור הסובב, וטלית שכולה תכלת הוא שגם אור הסובב המשכתו ע״י הצמצום ונגע בו הצמצום, וטענתו היתה שלא רצה באור פנימי, אלא מספיק ההמשכה של אור הסובב שגם בו נגע הצמצום, ולכן תהא פטורה מן הציצית.

מה הקשר של "שמע ישראל", השייך לעולם האצילות ששם יש ביטול במציאות, יחודא עילאה, לבין ה"מלכות"? הרי "אין מלך בלא עם" – אין מלך אלא על אנשים הנפרדים מן המלך (=עם), דבר הקשור לנבראים בעולמות: בריאה, יצירה ועשיה, יחודא תתאה?

אמנם ה' יצר את מדת הגבורה המעלימה את האור האלוקי, אך מדת הגבורה עצמה אינה דבר נפרד מן הבורא. וההסתר כאמור הוא רק כלפי הנבראים, ולא כלפי ה' שכולא קמיה כלא חשיב.

מכיון שהקב"ה עשה צמצומים רבים ועצומים, והניח הצידה כביכול את כל אורו האין סופי רק בשבילנו – עד כמה צריכים אנו להניח הצידה ולעזוב הכל בשבילו.

בפרק זה מבאר אדמו"ר הזקן את גודל הירידה העצומה שירד הקב"ה כביכול בזה שהניח הצידה את כולם ובחר רק בנו.

אומרת המשנה, בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ומדגיש רבינו ואומר, שחיוב זה חל לא רק פעם אחת בשנה, בחג הפסח וכדומה, אלא בכל יום ויום.

מפרשת קורח למדים שבכל דור ישנו "משה רבנו שבדור", אדם שהוא כתובת ברורה, עם שם, עם נוכחות פיזית. לא רעיון אמורפי, או מבחר אנשים. אדם אחד. יחיד ומיוחד. בדור, בכל דור.

פרשת קורח עוסקת במרד הגדול של קורח ועדתו במשה ואהרון, בהשתדלותו של משה לפייסם, בכעס ה', בעונשם החמור, בתלונות העדה, במטות הנשיאים ומטה אהרון ועוד.

אהבה זו של "כמים הפנים", שרבינו הזקן מביא אותה כאן כדי שנתבונן באהבה העצומה של הקב"ה אלינו, וכתוצאה מזה נתעורר באהבה עצומה אליו יתברך – כוחה יפה, כאמור כאן בתחילת הפרק, גם בין איש לרעהו. שהאהבה העצומה שיהודי יעורר בעצמו אל רעהו, גורמת ומביאה "כמים הפנים" אהבה בחזרה מלב רעהו אליו.

החידוש בפרק זה, דרך נוספת לבוא לאהבת ה' – להתעורר באהבה למי שאוהב אותך מאד ומראה לך אהבה עצומה – זהו דבר שנמצא בטבע האדם. ולא רק בטבע הנפש האלוקית, אלא גם בטבע הנפש החיונית-הבהמית, ללא שום קשר למידת הרגש האלקות שבו.

מעשה באדם שעבד בטחינת חטים ברחיים והיה לו אב זקן. הגיע לאביו ציווי מהמלך שילך לעבוד בעבודת פרך. ריחם הבן על אביו, ואמר לו: טחן אתה בריחים במקומי, ואני אלך במקומך לעבודת המלך.

שלושה שותפים הם באדם: הקב"ה ואביו ואימו. בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אימו, אמר הקב"ה: מעלה אני עליהם כאילו דרתי ביניהם וכיבדוני.

כל מה שקורה בעולם זו הכל עבודתו של נשיא דורנו משיח צדקנו המתקן את העולם במלכות ש-ד-י.

ראה הקב"ה שאם הבריאה תהיה רק על ידי מדת החסד ומדת הדין, כשמדת הדין מסתירה ומעלימה את החיות האלוקית – עם ישראל לא יוכלו לקיים תורה ומצוות, לכן שיתף את מידת הרחמים.

המרגלים דאגו כביכול לטף והקב"ה משיב להם שדוקא הם יירשו את הארץ, ומסבירה תורת החסידות שלא סתם מדברים המרגלים על "הטף" דווקא…

פרשת שלח העוסקת בפרשת המרגלים כוללת את שליחות המרגלים, ההוראות שניתנו למרגלים, "ויתורו את הארץ", הוצאת דיבת הארץ רעה. תגובת העם, כעס ה' העונש וכו'.

בגמרא מסופר על "גדולים מעשי חייא", שהוא עצמו התמסר לא רק ללימוד עם ילדים, אלא ביצע בעצמו את כל ההכנות וההכנות להכנות לצורך לימוד התורה – הוא עצמו גידל פשתן, הכין ממנו רשתות, צד צבאים, הכין קלף, וכתב "חמשה חומשי" בשביל הילדים.

מצוות כיבוד אב ואם היא מצווה גדולה וחשובה והיא אחת מעשרת הדברות. מצווה זו כוללת הרבה הלכות מעשיות. להלן הובאו מקצת מהלכות כיבוד אב ואם.

במאמר הרבי לפרשת שלח מסביר הרבי, שכלב השתיק את העם, כלומר, את בחי׳ המדות. קודם כל, הוא פעל בהם את הביטול הכללי, כדי שעל ידי זה יוכל להפכם אחר כך.

יש מצב של "לחם מן השמים" כמו המן – שהיה שמיימי וניסי וקיבלו אותו חינם אין כסף, ואכלו מן המוכן, ויש מצב של "לחם מן הארץ". מה עדיף?

שלך גדולה משלהם – כי ענינם הוא עלי' מבי"ע לאצילות, וזהו ענין של אתערותא דלתתא מלמטה למעלה, ושלך גדולה, כי עבודתו של אהרן היא באצילות גופא, שזה בא מלמעלה.

נשא את ראש בני גרשון גם הם, נוסף על נשיאת ראש בני קהת, מלמד על עבודת המשכן אצל כל אחד. בזמן המקדש הכוהנים והלויים עשו את העבודה כשלוחי העם, אולם עבודת המשכן מוטלת על כל יהודי.

במאמר הרבי לפרשת במדבר מסביר הרבי, שהספירות על ידם נברא העולם, הם ענין של הגבלה, עשר ולא תשע ולא אחד עשר. ותפקידנו בעולם הוא להמשיך את הבלי גבול בתוך הגבול, עד אשר לא ימד ולא יספר.

על ידי התורה שהיא כלי חמדה נברא העולם, ומכיון שהתורה ניתנה לישראל דוקא, לכן חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה.

בפרשת במדבר נצטווה משה למנות את בני ישראל בשיטה מיוחדת. כל אחד נתן מטבע וע"פ ספירת המטבעות ידעו מה מניין בני ישראל. יצאו מן הכלל שבט לוי, שלא נמנו במניין הכללי.

מספר בני ישראל בפרשת במדבר הוא 60 ריבוא הוא רק שורשי נשמות ישראל. וכמו שכתוב בהפטרה: והי' מספר בני ישראל אשר לא ימד ולא יספר, הכוונה, שהמספר גופא הוא בבחי' בלי מספר. שכל אחד הוא בבחי' בלי גבול.

לכל חג יש ברכה המיוחדת לו. בדרך כלל בחג השבועות מברכים איש את רעהו בחג שמח! אולם הרבי הנהיג שנברך זה את זה במילים: קבלת התורה בשמחה ובפנימיות.

ניתן לחיות כל רגע, גם אם מדובר בעמדת המתנה. בהשקפת עולם זו ניתן להפוך את ההמתנה למתנה. יש לחיות את ה"נקודה", ולזכור, שעמדת המתנה היא דרך אל היעד – אל הגאולה.

פָּרָשָׁתֵנוּ פּוֹתַחַת בַּמִּלִּים: "אִם בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם". וּמַסְבִּירָה הַגְּמָרָא שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִתְחַנֵּן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּקַיְּמוּ אֶת מִצְווֹת הַתּוֹרָה.

כולם זקוקים לשבח ועידוד אפילו רבי שמעון בר יוחאי, אפילו הקדוש ברוך הוא. אז מדוע לקמץ ולצמצם? עצם השבח מעורר גם אצל המשבח את הכבוד והערכה לשני.

עניינו של פסח שני, לעורר את האהבה, וממילא את הדרישה לפרוץ את חומות הגלות. דרישה שבאה מתוך רצון פנימי ועמוק.

עם ישראל מכונה "צבאות ה'", משום שהוא במלחמה מתמדת, מלחמה של הנפש האלוקית בנפש הבהמית. ותפקידו לנצח את הנפש הבהמית ניצחון מוחלט.

פרשת בחוקותי דנה בהלכות תמורה. חפץ שהוקדש על-ידי מישהו לבית-המקדש ואחר-כך הוא החליט להחליפו באחר. קובעת התורה: "והיה הוא ותמורתו יהיה קודש".

פרשת מסעי עוסקת במקומות חנייתם של בני ישראל במדבר, במצוות ירושת הארץ, בערי מקלט, בדין בת יורשת נחלה ועוד.

פרשת מטות עוסקת בדיני נדרים ושבועות, במלחמת מדין ובהתנחלות בני גד ובני ראובן בעבר הירדן המזרחי.

"שכר מצוות בהאי עלמא ליכא", כי שכר המצוות אינו מוגבל וה"עולם" אינו יכול להכיל את השכר. לכן, גם לשם שכר מצוה, צריכה להיות ריצה – בלי מדידות והגבלות.

פרשת פינחס עוסקת בשכרו של פינחס, במלחמת מדיין, במפקד בני ישראל, בבנות צלפחד וחוק הירושה, בקרבנות תמידים ומוספים ועוד.

פרשת בלק עוסקת בפגישה שבין בלק לבלעם מתוך רצון לקלל את עם ישראל אלא שהקדוש ברוך הוא הופך את הקללה לברכה.

פרשת חוקת עוסקת בנושאים: פרה אדומה, מות מרים, מי מריבה, מות אהרון, מלחמת סיחון ועוג ועוד.

עניינה העיקרי של פרשת קורח הוא מרד קורח בן דודו של משה ועדתו במשה ואהרון, בטענה שחלוקת התפקידים בכהונה ובמשכן של משה אינה צודקת.

אם בחוקותי תלכו – אין אם אלא לשון תחנונים, כלומר שהקב״ה מבקש ומתחנן ונותן כח לכל אחד ואחד מישראל שיהי׳ בחוקותי תלכו, שתהיו עמלים בתורה.

ענינו של רבי שמעון בר יוחאי הוא, שפעל ההתקשרות של פנימיות התורה וגליא דתורה. הוא המשיך פנימיות התורה בגלוי אפילו בנגלה.

איזה מזל שיש שבת! בכל הדורות שקדמו לנו אבל בעיקר בדור הזה, של קצב מסחרר, מידע מהיר, ריבוי משימות… שבת היא תחנת עצירה, הרגעות, ריענון וטעינה.

פרשת שלח עוסקת בעיקרה בענין 12 המרגלים שנשלחו לתור את ארץ כנען ולעמוד על טיבה, היא גם עוסקת בחטא מקושש העצים, במצוות ציצית ועוד מצוות.

מַדּוּעַ נִתְּנָה תּוֹרָה דַּוְקָא עַל הַר סִינַי? הַמִּדְרָשׁ מְסַפֵּר שֶׁבִּזְמַן מַתַּן תּוֹרָה הִתְאַסְּפוּ כָּל הֶהָרִים, כִּי כָּל הַר רָצָה שֶׁעָלָיו יִתֵּן הַשֵּׁם אֶת הַתּוֹרָה…

פרשת בהעלותך עוסקת במצות הדלקת המנורה במשכן. בטהרת הלויים והכנתם לעבודת המשכן. בצבא העבודה של הלויים. בקרבן פסח ראשון במדבר ועוד.

פרשת בהעלותך עוסקת במנורת המשכן, בפסח שני, הענן כסימן למסעות בני ישראל במדבר, בחטא המתאוננים, בחטא לשון הרע של מרים ועונשו ועוד.

פרשת נשא שמייחדת מקום וחשיבות רבה לקרבנות הנשיאים, עוסקת גם בפרשת נזיר, פרשת סוטה, ברכת כהנים ועוד.

פרשת נשא עוסקת בספירת משפחות הלויים נושאי המשכן וכליו, בפרשת סוטה ופרשת נזיר, הפורש ונבדל מתענוגות העולם, בברכת הכוהנים, בקרבנות הנשיאים ועוד.

בשבת נמשך מתנה מלמעלה, כמאמר: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל. ולכן גוי ששבת חייב מיתה, כי השבת היא מתנה שניתנה לישראל דוקא.

פרשתנו, פרשת במדבר, עוסקת במפקד האוכלוסין של בני ישראל על כל שבטיו. היא גם מתארת את תפקידו של שבט לוי, ומונה את בני שבטו במניין מיוחד. פרשתנו גם מתארת את הקמת מחנה ישראל המתכונן להיכנס לארץ ישראל.

פרשת במדבר עוסקת במניין בני ישראל לשבטיו, ומתארת את מחנה ישראל בחנייתו ובמסעיו. גם מונה את הלויים, פודה את בכורות בני ישראל בבני לוי ומתארת את תפקידי הלויים.

פרשת בחוקותי עוסקת בעיקרה בברכות וקללות ונחמה, ונוסף על כך מלמדת דינים הקשורים בהקדשה פדיון וגאולה.

במרכזה של פרשת "בחוקותי", העשירית והאחרונה בספר ויקרא, הברכות והקללות. ונוסף על כך, דיני הקדשה פדיון וגאולה.

פרשת אמור עוסקת בקדושת הכהנים ובפרט כהן גדול, למי מותר לאכול בקדשים שבת ומועדים ועוד.

פרשת אמור עוסקת בשמירת קדושתם של כוהני ה', ובמיוחד של הכוהן הגדול. באיסור כהן בעל מום לשרת במקדש. אכילת תרומה – למי מותר ולמי אסור ועוד.

בפרשת "בהר", או "בהר סיני" מוזכרות מצוות חשובות הדואגות לחלשים (כעניים ועבדים) ואף נותנת שנת מנוחה לאדמה. היא פותחת במצוות שמיטה ויובל ומסיימת בקדושת השבת והמקדש.

פרשת "בהר" עוסקת במצוות חשובות הדואגות לחלשים ואף נותנת שנת מנוחה לאדמה. היא פותחת במצוות שמיטה ויובל ומסיימת בקדושת השבת והמקדש.

ונקדשתי בתוך בני ישראל – ידוע הדרוש על זה בלקוטי תורה ראשית פרשתנו, שמדייק שם כמה דיוקים בפסוק זה, מהו לשון תוך, וגם מה שכתוב בנזיר גם לשון קדוש – קדוש יהי' גדל פרע.

תַּכְלִית יְצִיאַת מִצְרַיִם הָיְתָה כְּדֵי לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה, לָכֵן לֹא יִפָּלֵא שֶׁמִּיָּד שֶׁיָּצָא עַם יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, סָפַר שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת… עַד לְיוֹם הַחֲמִשִּׁים יוֹם מַתַּן תּוֹרָה.

עבודת ספירת העומר היא בירור המדות, שלכן סופרים ארבעים ותשעה יום, "שבע שבתות תמימות", כדי לברר את שבע המדות, כאשר האדם משלים את עבודתו בבירור המדות נותנים לו מלמעלה ענין זה של תורה.

קדושים תהיו כי קדוש אני גו' , וכתיב והתקדשתם והייתם קדושים גו', ואיתא במד"ר, משל למלך שעשו לו בני המדינה ג' עטרות.

נִשְׁאֶלֶת הַשְּׁאֵלָה: אֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁפֵּרוֹת הַשָּׁנָה הַחֲמִשִּׁית הַנֶּאֱכָלִים בְּכָל מָקוֹם, מַעֲלָתָם גְּדוֹלָה מֵהַפֵּרוֹת שֶׁהֵם "קֹדֶשׁ הִלּוּלִים לְהַשֵּׁם", הַנֶּאֱכָלִים רַק בִּירוּשָׁלַיִם?

על פי הלל מצד הדרגה ש"ישראל קדמו לתורה", הרי כל התורה היא למען ישראל, כדי לגלות את מעלתם. וכיון שהם אחים ממש מצד שורש נפשם, הרי שאהבת ישראל היא כל התורה כולה ואידך פירושא הוא.

בפרשת קדושים מדובר על איסור ערלה… הטעם לכך שפירות הערלה מתבטלים דוקא לאחר לקיטתן, אבל כל עוד הפירות על הנטיעות אין הנטיעה של ערלה בטילה בשאר הנטיעות הוא, משום ש"מחובר לא בטל".

על הפסוק "ושמרתם את משמרתי" נאמר בגמרא: "עשו משמרת למשמרתי". מכאן היסוד לגדרים והסייגים דרבנן, וגם של הגדרים והסייגים שכל יהודי חייב לגדור עצמו בהם – אפילו ביחס לדברים המותרים – כדי שלא לבוא ח"ו לידי איסור.

תכלית הבריאה היא שתהיה דירה לה' יתברך בתחתונים, שמהדברים הנחותים יעשו דירה לקדוש־ברוך־הוא.

ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה רוח דעת ויראת ה', עד שנמשך גם הענין של והריחו ביראת ה', שהוא בחי' הוד שבעתיק, שכל זה נמשך ע״י בחי' הוד שבהוד.

ענין הדילוג הוא מה שכתוב במדרש, שמדלג על ההרים מקפץ על הגבעות, הכוונה היא שאינו מביט על מעשיכם כו׳ ומדלג על ההרים וגו׳, ונגלה עליהם וגאל אותם.

חטא בני אהרן היה שב"רצוא" שלהם לא נרגש ה"שוב", הם נכנסו לפני ולפנים ולא חשבו אודות היציאה. ואף שעבודתם היתה בתכלית העילוי, והיו מקודשים יותר ממשה ואהרן, בכל זאת היו צריכים את ה"שוב".

פרשת מצורע עוסקת בדיני טומאה וטהרה, ולכן היא נקראת גם "פרשת טהרות" או "פרשת זאת תהיה". לרוב היא נקראת עם פרשת תזריע, העוסקת אף היא בדיני טומאה וטהרה.

פָּרָשַׁת מְצֹרָע עוֹסֶקֶת בְּטֻמְאַת צָרַעַת וּבְעִנְיְנֵי טֻמְאָה וּנְגָעִים אֲחֵרִים. וְכַיָּדוּעַ, כָּל מַה שֶּׁעוֹשֶׂה הַשֵּׁם בָּעוֹלָם הַכֹּל לְטוֹבָה. אָז מָה בִּדְבַר עִנְיְנֵי צָרַעַת וּשְׁאַר נְגָעִים, גַּם הֵם לְטוֹבָה?…

סיבת הנגעים הוא מחמת הסתלקות אור החכמה, שהרי ענין הנגעים הוא כאשר מאיר רק מוחין דאימא, והתיקון לענין הנגעים הוא להמשיך המוחין דאבא.