מאמרים

זהו מכתב שנשלח בצורת עלון לאלפי אנשים מהם רבנים ומהם מרצים באוניברסיטאות ובעיקר ל"עמך ישראל" הקדושים, ומצוה להפיצו בכל מקום. תוכנו מסביר על רגל אחת את אמונת החסידים שהרבי הוא מלך המשיח. אמונה שהיא ידיעה, כי היא מבוססת על דברי הרבי ועל לימוד ענייני משיח וגאולה במרחבי מקורות תורתנו הקדושה.

השבירה בעולם התוהו שבמקורו הוא לא בגדר זמן, היא המשכת שפע לעולם הזמן באופן של שבירה, המתחדשת בכל רגע ורגע, בהתאם לעולם הזמן המתחדש בכל רגע ורגע. כאשר מגיעה השבירה לעולם הזמן יש בכל פעם שבירה חדשה. כשהשפע הבלתי מוגבל מגיע לעולם הזמן הוא נעשה מוגבל ובגדר זמן. וכל פעם שנופלים שברים חדשים – ניצוצות של תוהו – בכוח הצומח יש צמיחה חדשה, הולדה חדשה.

"ישת חושך סתרו" הוא חושך והעלם, בחינת פנימיות "עתיק" – בחינת ההעלם העצמי שלמעלה מבחינת אור, המשכה מבחינת עצמות א"ס ב"ה.

בסדר של השתלשלות יכול להתהוות דבר רוחני מדבר רוחני גבוה ממנו, אף שיכול להיות מרחק גדול ביניהם, כמו נפש הבהמה שהשתלשלה מפני שור שבמרכבה. לעומת זאת ה"יש" הנברא אינו יכול להתהוות בסדר של השתלשלות, מציאות של "יש" מ"אין" יכולה להיות רק על ידי הקב"ה – "בחיק הבורא", שהוא אין סוף ולמעלה גם מגשמיות וגם מרוחניות.

עניין המשכת גילוי פנימיות ועצמות אור אין סוף בגילוי למטה בעולם התחתון דוקא – אין זה מצד איזה הכרח וטעם שכלי אלא שהוא למעלה מטעם ודעת. בשביל זה ירדו נשמות לעולם. ונשמות ישראל על ידי עבודתם בקיום תורה ומצוות ממשיכים בחינת עצמות אור אין סוף למטה.

טבעת היא בצורת עיגול. לעיגול שאין לו התחלה ואין לו סוף, מסמל את האור האלוקי הנעלה מן העולם, אור הסובב כל עלמין, הוא הכח האלוקי העליון המקיף את העולם, שהוא רם ונישא חזק ונשגב ומעל העולמות. הטבעת כדבר עגול מסמלת את הרעיון והכוונה הפנימית של הנישואין, שעל ידי הנישואין מתגלה אור הסובב, מתגלה כח האין סוף, כח הבלי גבול.

יהודי שהוא חלק אלוקה ממעל ממש אינו שייך לחטא ולעניינים בלתי רצויים. לכן אף אם פגמו או החסירו ישראל בקיום התורה, לא יתכן שזה יפגע בקשר העצמי שלהם (שלמעלה מהתורה) עם הקב"ה. בכוחה של תשובה לא רק לתקן את החטא מעיקרו, אלא שעושה עילוי בנשמה שלא היה בה קודם לכן.

כאשר ילמדו בכל יום פרשה חומש עם רש"י, ביום ראשון עד שני, ביום שני עד שלישי וכו', וילמדו בכל יום גם את השיעור תניא כפי שנחלק לימות השנה על-ידי כ"ק מו"ח אדמו"ר, ויאמרו בכל יום אחרי התפלה את התהלים היומי כפי שנחלק לימי החודש, יקויים העניין ד"ויהי חתת אלקים על הערים", ויהיה "ויסעו", שיסעו מתוך מנוחה לארץ ישראל בגאולה האמיתית והשלימה.

שרש עבודת הלויים היא מקו השמאל – בינה, גבורה והוד – אהבה כרשפי אש, הנמשכת מלמטה למעלה בבחינת "רצוא" שלמעלה מעבודת הכהנים – אהבה כמים, הנמשכת מלמעלה למטה בבחינת "שוב". אלא שהעולם כפי שהוא היום אינו כלי להכיל מדרגה זו של ה"גבורות", לכן היום הלויים טפלים לכהנים; אולם לעתיד לבוא כשהעולם יתעלה, הלויים יהיו כהנים והעיקר.

ר' לוי יצחק מברדיטשוב על ספר התניא: איך אפשר להכניס אלקים גדול כל כך בספר קטן כל כך?! ורבי זושא אמר, שעם ספר התניא יצאו לקראת משיח צדקנו, שממנו תבוא הגאולה. וכדברי הרבי הריי"צ שאמר, ספר התניא הוא תורה שבכתב בתורת החסידות (=פנימיות התורה), והלימוד בו כלימוד חומש. וכמו חומש, שלומדים בו גדולים וקטנים, ואף בן חמש שנים למקרא, וכל אחד מבין לפי ערכו, כך כל אחד צריך ללמוד תניא לפי ערכו.

אדמו"ר הזקן הפליא לעשות שכתב את ספר התניא, ספר השוה לכל נפש, שבו ועל ידו ימצא כל אחד את מקומו בעבודת ה' הפרטית הקשורה אליו. ואף שבדרך כלל אין להחליף הדרכה אישית בשום ספר, ספר התניא יוצא דופן מכלל הספרים, שיכול להיות תחליף להדרכה אישית ויחידות.

הנשמה היא, כביכול, הקב"ה שנעשה "נברא" (יש). ומבחינה זו יהודי הוא הנברא היחידי שבמהותו ועצמותו הוא הקב"ה בעצמו, שהרי הנשמה היא בעצם הקב"ה, ורק בחיצוניותה היא "נברא". יהודי הוא חלק מה' ולא רק חלק מן העולם. ובעצם היהודי הוא מעל העולם.

עשר כחות הנפש הם מעין לבושים לנפש. אמנם ביחס ללבושי הנפש: מחשבה, דבור ומעשה, הנפרדים יותר ממהות הנפש, כחות הנפש נחשבים למהות הנפש עצמה, אם כי ביחס לנפש עצמה הם נחשבים לכלים ולבושים. לכן עשר הספירות נקראות גם תיקונים.

מחשבה, דבור ומעשה של תרי"ג מצוות התורה הם ה"לבושין דקדושה" של הנפש האלוקית המורכבת מתרי"ג אברים – הם כלי הביטוי והגילוי למהותה המיוחדת. כשאדם (אותיות אדם מרמזות למחשבה דבור ומעשה) מקיים תרי"ג מצוות במעשה, ולומד תורה, שהיא פירוש התרי"ג מצוות והלכותיהן המתפרטות לאין סוף פרטים בדבור, ומשיג עד כמה שאפשר בפרד"ס התורה במחשבה, אז יש שלימות בלבושים.

כל מי שאין בו ביטול לה', כל מי שאינו בטל למקורו, ויש לו הרגשה מוטעית שהוא "דבר נפרד בפני עצמו", אינו נכלל בצד הקדושה, אלא בצד האחר, בסטרא אחרא, הנקראת קליפה, על שום שמכסה על האמת שה' הוא חיי החיים שלנו, ושאין עוד מלבדו (דברים ד לה).

לקליפת נוגה השפעה תמידית על גוף האדם, על נפשו הבהמית המלובשת בדמו ועל מדותיו הרעות והטובות, והיא פועלת בהם שינוי. כשפעולותיו לשם שמים, היא מעלה אותן לקדושה וכשכוונתו למלא את תאוות נפשו, היא מורידה אותן לשלש הקליפות הטמאות. כך למשל בעניין האכילה יש טוב ויש רע. הרע הוא כשאדם אוכל אכילה גסה ובתאוה, ומוריד את קליפת נוגה לשלש הקליפות הטמאות, שאין בהן טוב כלל. אולם כשהאכילה היא לצורך גבוה (=לשם שמים) היא טובה והכרחית.

עניין המצוות קשור בזה, שנתאוה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים, ועלינו הוטלה המשימה להכין את הדירה, על ידי עבודת הבירורים, על ידי הפרדת הטוב מן הרע (=הקליפה) והעלאת ניצוצות הקדושה. עלינו לנקות את הדירה ב"סור מרע", ולקשט אותה ב"ועשה טוב". אם העבודה נעשית כדבעי – מה טוב! ואם לא – לפי גודל הפגם, כך היא רמת המירוק והזיכוך.

האדם נושא בקרבו כל זמן קיומו, מצד אחד, את הגשמי הנפסד והולך, דהיינו, מה שקשור בתאוות לבו – יצרו הרע. ומצד שני, את החיות האלוקית, חיי הנצח – מה שקשור במוחו ושכלו – יצרו הטוב. והוא מצווה לבחור בחיים, כלומר, לתפוס בכל דבר את הרוחני שבו ולא את הגשמי והחומרי שבו. ועל ידי שיודע את מקום משכן הנפשות יכול לבחור בטוב, כי מה שבא מהמוח בדרך כלל הוא קדושה, ומה שבא מהלב בדרך כלל הוא קליפה.

הצדיק בחר בטוב. הוא הגביר את הנפש האלוקית על הנפש הבהמית עד שהנפש האלוקית ממלאת את תודעתו, מהותו ועצמותו הגלויה, ושולטת בכל פרטי הגוף; כך שכל בחירתו החפשית שבנפש השכלית לדבוק בה', היא האדם עצמו. צדיק שאינו גמור עשה את עבודת האתכפיא בשלימות, אך לא השלים את עבודת האתהפכא, שלא הפך את הרע שבנפשו הבהמית, לקדושה.

מי שחוטא אפילו חטא אחד קל נקרא "רשע" בשם התואר והמעלה, הן במהותו והן בהתנהגותו. כי מכיון שאין לו קבלת עול מלכות שמים כדבעי, הוא מסוגל לחטוא ולמרוד בה'. אך יש הרבה דרגות ברשע. מ"רשע וטוב לו" שקרוב לבינוני, ויוכל לחטוא רק לעיתים רחוקות או לעיתים קרובות שגם בזה יש הרבה דרגות, עד ל"רשע ורע לו", שהרע שבו התגבר כל כך על הטוב, וגם בזה יש דרגות רבות. בכל זאת בכל יהודי אפילו רשע גמור יש טוב המקיף עליו שנשאר באופן נצחי.

מהבינוני מושלל עניין החטא באופן קבוע ותמידי, שאין לבושי הנפש של הנפש הבהמית מצד הקליפה גוברים להתלבש בגוף. הוא שומר את כל "מצוות לא תעשה" וגם "מצוות עשה" עושה לשם שמים, ואפילו ענייני העולם כאכילה ושתיה עושה לשם שמים. אין הוא פורק עול לעולם, ואף נזהר שלא להרהר הרהורים רעים. לכן אין הוא נקרא "רשע" אפילו שעה אחת ואפילו רגע אחד כל ימיו. ואף הרהורים העולים מהלב למוח ממילא, הבינוני דוחה אותם, כדי שלא יהיו מחשבה ממש.

האמת נמצאת בכל מקום לפי מדרגתו, בכל מדרגה יש האמת שלה, ותמיד יש מדרגה גבוהה יותר שלגביה המדרגות התחתונות אינן אמת. והסימן לעליה במדרגה הוא, כשהמדרגה הקודמת כבר אינה האמת שלו. זה מה שנדרש מהבינוני לעלות ממדרגה למדרגה עד שמה שנראה לו אתמול בשמים ובלתי מושג, יהיה בארץ ובהישג יד, עד שישאף לשמים חדשים וארץ חדשה בכל יום מחדש.

כל אדם, ללא קשר להתפתחותו השכלית או להכשרתו הרוחנית, יכול להגיע למדרגת "בינוני" בבת אחת, אפילו אם לא יתבונן בגדולת ה', ועדיין יש לו תאוות, הוא רק צריך להחליט שמעכשו אינו רוצה למרוד בה' ולחטוא בפועל. אין דורשים מהבינוני רגש שבלב, שאינו יכול למאוס ברע תמיד. ואף אם בטבע ברייתו הוא נמשך לכל תענוגי העולם הזה, הוא יכול לחסום את הרע שבלב שלא יתפשט לאברי הגוף וכחות הנפש, כי המוח שליט על הלב.

ה"בינוני" עובד ה' הוא במלחמה תמידית עם היצר הרע, ומשנה רגילותו כל הזמן. אלא שגם הוא צריך לתת דעתו, שלפעמים יצטרך לחזק את העבודה או להחליפה.

מי שקיים מצוות בפועל, אף אם זה לא נבע מאהבה בהתגלות הלב, אלא באהבה מסותרת במוחו ותעלומות לבו, שנקראת: מחשבה טובה בלבד. אמנם אהבה מסותרת זו רחוקה מהמעשה ואינה מתלבשת בו, אלא שהקב"ה ברוב חסדו מצרפה למעשה, כאילו היתה אהבתו בהתגלות הלב. מכאן שיש ערך למחשבה טובה אף שאינה כוונת הלב בשלימות.

רשעים לא רק שאינם יכולים לעבוד את ה' מתוך רגש פנימי של אהבת ה', ובאופן קבוע ומסודר, אלא שעבודת ה' שלהם מוסיפה חיות בסטרא אחרא, עד שיעשו תשובה. ומהו עניין התשובה? – לשבר הקליפות שהן המסכים היוצרים מחיצה בין החוטא לבין הקב"ה. ושתי דרגות במחיצה זו: מסך דק המבדיל אותו מעט מה', היא קליפת נוגה, או מחיצה של ברזל שמנתקת אותו לגמרי מה', על ידי שלש קליפות הטמאות.

האמונה בעם ישראל חזקה כל כך, לכן אפילו קל שבקלים – המזלזל במצוות, ופושעי ישראל – שמורדים בזדון בעברות חמורות; כשמבקשים מהם להמיר את דתם, הם מוסרים נפשם על קידוש ה' ברוב המקרים, ואפילו מוכנים לסבול עינויים קשים. זהו כח מסירות הנפש שלמעלה מהשכל שנמשך מהחכמה שבנפש. מסירות נפש שמעל אהבת ה' הרגילה ונמצאת גבוה ועמוק בנפש היהודי, שאינו מוכן לכפור בה' אחד, ומקדש את ה' על ידי קיום המצוה: יהרג ואל יעבור.

שאיפת הנשמה להיכלל בשרשה הוא רצון נסתר ונעלם של הנפש שאינו בבחינת טעם ודעת ושכל מושג ומובן. תשוקה מעצם הנשמה שמרגיש רק אלוקות, תשוקה מניצוץ בורא שלמעלה מהיחידה שבנפש, למעלה מרצון. וניצוץ בורא המלובש ומאיר בניצוץ נברא הוא היחידה שבנפש הבטלה לבחינת יחיד הוא עצם הנשמה ומיוחדת עמו. זהו מהות בחינת החכמה שבנפש, שכל עניינה רצון ותשוקה להתבטל לה' ולהתכלל בו. זוהי מדרגת החכמה שמאיר בה אור אין סוף ב"ה, שאין עוד מלבדו.

לגבי הקב"ה הבריאה אינה קיימת כלל, שהוא לבדו הוא יחיד ומיוחד בדיוק כמו קודם שנבראו העולמות, ולא חל שום שינוי באחדותו. אין שום מציאות נפרדת ממנו, שהכל בטל אליו במציאות. משום דכולא קמיה כלא חשיב וכאין ואפס ממש. אם כי כלא חשיב בכף הדמיון, כי הרי העולם בהרגשתו קיים, ומכיון שזהו רצון ה' שירגיש כך, לכן העולם מציאות, שיש בו דומם, צומח, חי ומדבר.

לכל עם ישראל אנשים נשים וטף שליחות משותפת בשוה. ולכל יהודי בפרט שליחות פרטית מיוחדת – יש מי ששליחותו בעיקר בלימוד תורה (דוגמת יששכר), ויש מי ששליחותו בעיקר בגמילות חסדים (דוגמת זבולון). ולכל אדם כוחות נפש במניין תרי"ג, ולכל כוח השליחות והתפקיד המיוחדים לו. ולזה נוספים ההבדלים מחמת גיל – בן חמש למקרא בן עשר למשנה וכו', אך הכל לתכלית אחת – לעשות לה' ית' דירה בתחתונים!…

עם ישראל כולו חוגג את חג החנוכה. עם ישראל "אור לגויים" מדליק נר חנוכה, ש"מצותה משתשקע החמה". על ידי הגברת האמונה בה' שהוא הכל ואין עוד מלבדו, הוא מגרש את החושך וההעלם, עד לגילוי אלוקות שלמעלה מסדר השתלשלות, שזהו עניינו של המספר "שמונה". לכן חג החנוכה הוא "שמונה ימים" בו מדליקים "שמונה נרות", דוגמת הכינור של "שמונה נימין" שיהיה לעתיד לבוא.

מפרשת ויגש למדים שכל יהודי הוא בעל הבית על העולם, ואין לשום אדם בעולם שליטה על יהודי. גם בזמן הגלות יהודי יכול להתנהג "כרצון מרדכי" למעלה מהגבלות העולם.

האמונה היא מעלתו המיוחדת של עם ישראל שבזכותה נגאל ובזכותה ייגאל. כשעם ישראל יצא ממצרים הוא נגאל מהמיצרים והגבולים אפילו מ"מצרים דקדושה". הוא נגאל אפילו מההכרה הטבעית המוגבלת, המחפשת בכל דבר את הטעם ההגיוני, מהאמונה המוגבלת בשם "אלוקים", שורש ההתהוות. וכמובן שנגאל גם מ"מצרים דקליפה" המשכחת את האלוקים לגמרי… מהירידה מטה מטה עד להשתקעות במ"ט שערי טומאה. עם ישראל התעלה לדרגת "מאמינים".

חב"ד – אור אין סוף הוא אתר ללימוד יהדות וחסידות בשפע של מאמרים וסיפורים המלווים בהרצאות סרטונים וניגונים בנושאי פרשת השבוע, זוגיות, סוגיות בתנ"ך ועוד, באור החסידות והקבלה. אתם מוזמנים לגלוש בהנאה.

דבור ה' ומחשבתו מיוחדים במהותו ועצמותו ית' בתכלית היחוד, גם אחר שיצא דבור ה' אל הפועל בבריאות העולמות, כמו שהיה מיוחד עמו קודם בריאת העולמות, שאין שום שינוי לפניו בין לפני הבריאה בין אחרי הבריאות. כמו, דרך משל, דבור ומחשבת האדם לפני שהם יוצאים מן הכח אל הפועל, כאשר הן בכח בשכלו או בתשוקה שבלבו; שלפני שעולים מהלב למוח באותיות המחשבה, הן מיוחדות בשרשן.

גסות הרוח היא עבודה זרה – כי מי שבאמת הוא אין ואפס, אבל חושב את עצמו למציאות וחשוב, אפילו שמאמין שה' גדול וחשוב ממנו, חסר לו בביטול לה' ובהבנה באחדותו – שאין עוד מלבדו (דברים ד לה). והוא כעובד עבודה זרה. ולכן אמרו חז"ל, שמי שיש בו גסות הרוח, כאילו הוא עובד עבודה זרה (סוטה ד ב). שהכלי לקדושה הוא דוקא הביטול המוחלט.

הדרך להתאחד עם ה' ולהידבק בו הוא על ידי תורה ומצוות. רק שיש מעלה בתורה על המצוות. שהתורה היא דבר ה' המאוחד עם ה', ורמ"ח מצוות עשה הם רמ"ח אברים דמלכא, אברי המלך הקב"ה. שהמצוות דומות לאברים, כשם שהנפש מתאחדת עם אברי הגוף, כך מתאחד הקב"ה עם המצוות ומקיים המצוות מתאחד עם ה'.

האדם החוטא גרוע מהקליפות וסטרא אחרא שנקראים עבודה זרה ואלקים אחרים, כי בעוד הקליפה מאמינה בה' מקור חיותה ומכירה בו ועושה רצונו, החוטא מורד בה', עושה נגד רצונו, נפרד ממנו וכופר באחדותו, במלכותו, בריבונותו ובעליונותו עליו יותר מהקליפה. מאחר שחושב שדעתו ורצונו חשובים מדעתו ורצונו של הקב"ה.

אם יהודי מוכן למסור נפשו כדי שלא להיפרד מה' אחד, על אחת כמה וכמה שיהיה מוכן להשתדל לשבור תאוותיו, שמביאות אותו לידי עבירה. שהרי הרבה יותר קל לשבור תאוות מאשר למסור את הנפש. וכשיחדיר למודעותו והכרתו שעל ידי עבירה אפילו קלה הוא נפרד מה' אחד בשעת העבירה, כמו בעבודה זרה ממש – אזי יזהר מאד לקיים תורה ומצוות, כי על ידי כך הוא נדבק בה'.

יש מעלה נפלאה בעבודת האתכפיא של הבינוני – הכופה את יצרו ומתבטל לרצון ה' – שהיא נעלית אפילו מעבודת האתהפכא של הצדיק – ההופך את הרע לטוב. אמנם הצדיק נעלה מן הבינוני, והבינוני צריך להשתדל להגיע למדרגת צדיק, לקיים את השבועה שמשביעין אותו, תהי צדיק (נדה סוף פרק ג). אך אם עדיין לא הגיע למעלת צדיק בכל פעם שכופה את היצר ודוחהו, נכפית הסטרא אחרא גם בשרשה למעלה; ונמשך לעולם אור נעלה מכל אור אחר הנמשך לעולם מעבודה אחרת.

מכיון ששעת התפילה היא שעת הבירור, והנפש האלוקית בשיא הכוונה וההתעלות בעבודת ה', אז יוצאת הנפש הבהמית למלחמה כנגדה ושולחת מחשבות זרות. שדרך הנלחמים והנאבקים זה עם זה, כשאחד מתגבר השני מתאמץ ומתגבר עוד יותר כדי להכריעו. ודוקא העובדה שהנפש הבהמית מתעוררת כל כך בשעת התפילה מעידה שהתפילה כדבעי; כי הנפש הבהמית רואה שהבינוני מתעלה ועובד את ה' כמו שצריך, אז היא מנסה לבלבלו ולהכשילו כדי לנצחו.

הפתרון לגסות הרוח של הקליפה, שמגביהה עצמה ומסתירה את הנפש האלוקית ומחשיכה את אורה, אינו התבוננות גדולה ועמוקה יותר בגדולת ה'; אלא שבירת חומריות הקליפה, ביטושה והכנעתה עד עפר; מאחר שכל חיותה הוא גאוותה וגסות רוחה, כל עניינה מציאות "יש" – אני ואפסי עוד (ישעיהו מז ח-י, צפניה ב טו). זהו היפך הקדושה שעניינה "ביטול", שהרי אני נבראתי לשמש את קוני (משנה קדושין ד יד, ועוד). והביטוש הוא על ידי הכאה; והכאה יכולה להיות גם דבור קשה, שדבור קשה נחשב להכאה.

לא די לבינוני להיות שפל רוח בפני קל שבקלים, אלא שצריך להרגיש עצמו גרוע מקל שבקלים. משום שברמתו ובנסיבות שבהן הוא נתון, הוא עושה עבודה גרועה מקל שבקלים. כי מלחמת היצר של קל שבקלים קשה הרבה יותר משל הבינוני, וכמו נסיון קשה לוותר על כל מה שיש לו ואפילו כמו לוותר על חייו. לכן הבינוני צריך לבחון ולשקול את עצמו. הוא צריך לבחון את עבודת ה' שלו בכמותה ולשקול אותה באיכותה, לפי מקומו – מקום הגוף והנפש הבהמית. ולפי מדרגתו – מקום הנפש האלוקית.

בפרשת וארא היתה התגלות אלוקים לאברהם. אנחנו שוכני בתי חומר, והחומר מחשיך ומסתיר מראות אלוקיים. לנו יש עיני בשר… ולעין הגשמית אין רשות לראות דברים רוחניים. איננו רואים את "כח הפועל בנפעל". איננו רואים את החיות האלוקית שבנברא. אנו רואים את ה"יש הנברא" ולא את ה"יש האמיתי". לעתיד לבוא נזכה גם אנו להתגלות אלוקית.

אדמו"ר הזקן רק יוצא ממאסרו ומיד מתחילה פעולת "יפוצו מעיינותיך חוצה" בהבנה והשגה. מתחילה ההכנה לביאת המשיח, התלויה בלימוד זה. כמענה המשיח לבעל שם טוב: אימתי יבוא מר? "לכשיפוצו מעיינותיך חוצה"!…

אף שמעלת נרות המקדש גדולה ביותר, מעלת נרות חנוכה גדולה מהן, (שלכן שונים הם במספרם ובזמן הדלקתם). אם מספר "שבע" קשור בסדר השתלשלות, הרי שמספר "שמונה" הוא למעלה מסדר השתלשלות, וכמו שכנור בית המקדש היה שבעה נימין, וכנור של ימות המשיח יהיה שמונה נימין. אם בית המקדש הוא שלימות סדר ההשתלשלות, הרי שבימות המשיח יהיה גילוי שלמעלה מסדר השתלשלות – גילוי שם הוי' דלעילא.

כאשר הבינוני עושה חשבון נפש נוקב עם עצמו, קודם כל הוא רוגז על הנפש הבהמית. הוא יודע שהוא רחוק מה' בתכלית, אך הוא מייחס את הרע שבו אך ורק לנפש הבהמית, שהיא האדם עצמו בבינוניים, ואילו "נשמה שנתת בי – טהורה היא".

ישראל נמשכו מאותו מקום, אך גם בהסתכלות על הנשמות המחולקות, שלכל אחת מעלה אחרת, צריך להקפיד באהבת ישראל, כי מי יודע גדולתן ומעלתן של הנפש והרוח בשרשן ומקורן.

אצל מי ואיפה האיר יחוד ה' האמיתי? אצל האבות, אצל הנביאים, במעמד הר סיני, במשכן… ובמיוחד במשכן הפרטי של כל יהודי על ידי לימוד תורה, שהרי הקב"ה שוכן בד' אמות של הלכה. אך גם עסקי משא ומתן יכולים להיות מכון לשבתו של הקב"ה. והעיקר הוא שבכל עבודת ה' צריך להיות בשמחה. במיוחד בימינו אין מקום לעצבות ואף לא למרירות על חטאים. וכשאדם עושה חשבון נפש יש לו לשמוח שנפשו האלוקית יוצאת מן הגלות של גופו ונפשו הבהמית והוא מתעלה ושב למקורו האלוקי.

יש טעמים אחדים שמובאים בחז"ל ובכתבי האריז"ל לתכלית הבריאה, אולם יש טעם פנימי שהוא מעל לטעם ודעת ומעל לסדר ההשתלשלות, והוא מצד עצמות אין סוף. כפי שאומרים חז"ל: נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים (מדרש תנחומא נשא ז א). היינו, הקב"ה רוצה לשכון בעולם הזה בלא לבוש והסתר, כמו אדם הנמצא בדירתו בכל עצמותו. על פי טעם פנימי זה לבריאה, שמצד עצמות ה' יתברך, לא נרגשת בעבודת האדם את קונו מציאות האדם, אלא מציאות הבורא.

לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה (אבות א יז). וכמו שנאמר: היום לעשותם (דברים ז יא). דהיינו, בעולם הזה – העיקר הוא קיום המצוות, ובפועל ממש. שהרי גם בגן עדן לומדים תורה, ואף ברמה גבוהה יותר. תכלית הבריאה לעשות לה' ית' דירה בתחתונים. לכן ירדו נשמות לעולם הזה הגשמי. תפקידנו לזכך את הגשמיות והחומריות, ולא די בזיכוך שעל ידי התורה, שמברר את הלבושים הפנימיים (מחשבה ודבור) של הנפש החיונית, שאין זה די תחתון, אלא צריך את הלבוש החיצוני, הוא המעשה.

אין מעלה בדביקות בה' על ידי כוונת המצוות יותר מהמעלה שבדביקות בה' על ידי מעשה המצוות, בשניהם אותה רמה של דביקות בה', שהרי גם המצוה וגם הכוונה הם רצון ה', כמו שאין הבדל בדביקות בה' בין מצוה למצוה. שהרי אפילו היינו נדרשים לחטוב עצים, היה עלינו לעשות את זה באותה דביקות בה' כמו בכל מצוה אחרת. הקב"ה עשה עמנו צדקה וחסד שקדשנו במצוותיו. על ידי מעשה המצוה וכוונתה, יש נתינת כח לדביקות בה'. ורצון ה' הוא שתהיה גם כוונה במצוה.

מי שעובד את ה' במצות אנשים מלומדה, אולי יש לו איזו יראה אך אין היא חדורה בלבו. והרי אפילו ביחסים בין בני אדם – אדם עושה רצון חברו בשר ודם, כי הוא אוהב אותו או ירא ממנו, על אחת כמה וכמה ובאין ערוך, שאין לעבוד את ה' ולמלא רצונו בלי לזכור ולהתעורר באהבתו ויראתו, לפחות במוחו ומחשבתו. שיזכור את האהבה והיראה במוחו ויעוררן בתעלומות לבו. וזה מעורר אותו לעבודת ה' לשמה, לעשות רצון ה', שאז עבודתו עולה למעלה, שלא כמצות אנשים מלומדה, שחסר בה ה"לשמה".

אהבה ויראה הן תנאי הכרחי לעליית התורה והתפילה. ללא אהבה ויראה אין התורה והתפילה עולות לעשר ספירות כלל. הספירות הן פנימיות ונשמת העולמות, שבהן מתלבש ומתיחד אור אין סוף ב"ה ממש.

ה' מיחד את שמו על עם ישראל בכלל, ומיחד מלכותו על כל יהודי בפרט, לכן כל יהודי צריך לראות את עצמו כאילו בשבילו נברא העולם. וכמו שאומרת המשנה: לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם (סנהדרין פ"ד מ"ה) – בשבילי נברא ההעלם והצמצום, כדי שאגלה אלוקות בעולם. כל יהודי צריך להרגיש כמו אדם הראשון בגן עדן, שבעבודתו היו תלויים כל העולמות, אם להעלותם או להיפך; שכן כל יהודי נברא יחידי.

יראת ה' היא יסוד, עיקר ושרש בעבודת ה', לכן יש לעורר את היראה הטבעית המסותרת, ולפחות לקבל עול מלכות שמים, ולא למרוד בה'. השאלה היא איך לעורר את היראה ואיך לפתח אותה? יראת ה' דורשת יגיעת נפש ויגיעת בשר.

בעבודת ה' מתעוררות הרבה שאלות. יהודי רוצה ללמוד תורה וגם להיות ירא ה', ואינו יודע במה להתחיל, מצד אחד נאמר: ראשית חכמה – יראת ה' (תהלים קיא י), ומצד שני, אמרו חז"ל: אין בור ירא חטא (אבות ב ה). אם כן, מהי הדרך שיבור לו האדם? יש הרבה דרגות ביראה. אז איך עולים במעלות היראה? כמו כן, יש סוגים ודרגות באהבת ה' – אהבה רבה ואהבת עולם. איך עולים במעלות האהבה? ומה קודם למה אהבה או יראה?

לכל אדם יש מדרגה שונה באהבת ה', בכמות – גודל האהבה, ובאיכות – סוג האהבה ואופיה. וכמו שמסביר הזהר הקדוש את הפסוק: נודע בשערים בעלה (משלי לא כג) – לכל אחד יש שיעור ומדה באהבת ה', כפי ההתבוננות וההכרה שלו בה'; ובהתאם לכך, הקב"ה נודע ומושג ומידבק בו. מאחר שהקב"ה – בעלה של כנסת ישראל – מתגלה ומתידע לבני האדם לפי כלי הקיבול שלהם; שאם יתגלה כפי שהוא, לא יוכלו להתקשר עמו ולהידבק בו, שהרי הוא סתום ונעלם.

בכח ה"רחמים העליונים" להוציא את הניצוץ האלוקי מהגלות, עד שמאירה באדם "אהבה רבה", שלמעלה מהשכל, שהיא מהבורא ית' שמו, שחותמו אמת. ככתוב: תתן אמת ליעקב. ה' מעורר את מדת הרחמים של יעקב להמשיך את אמת ה', כי על ידי הרחמים ה"אהבה רבה" ניתנת מלמעלה. וזהו שכתוב: ליעקב אשר פדה את אברהם. כאשר, מדת אברהם – מדת האהבה – בהסתר, מדת יעקב – מדת הרחמים – פודה אותה. עד כדי כך שמתגלה האהבה גבוהה ביותר – אהבה רבה.

יהודי צריך להתבונן בעובדה שה' הוציא אותנו ממצרים, ונתן לנו את התורה, מרוב אהבתו אלינו. הקב"ה מקרב אותנו אליו בכל מחיר וכמים הפנים אל הפנים כן לב האדם לאדם (משלי כז יט) – תפקידנו לקיים תורה ומצוות, כדי להתיחד עם אור אין סוף.

ה' מבטיח שכמו שביציאת מצרים, אף שהיינו שקועים במ"ט שערי טומאה, ה' הוציאנו משם; כך ביציאה ממצרים היומיומית, לא משנה באיזו דרגה אנו נמצאים, ה' מוציאנו ממצרים על ידי קיום כל מצוה ומצוה ובמיוחד על ידי קריאת שמע. כלומר, הקב"ה מקרב אותנו אליו בכל מחיר, וכמים הפנים אל הפנים כן לב האדם לאדם (משלי כז יט) – גם אנו צריכים להתעורר ולרצות להתאחד עם ה'.

…ידיעת המציאות מההשתלשלות היא… מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ"ש וידעת היום כו' דע את אלקי אביך כו' ומביאה ללב שלם כו' שהוא העיקר (תניא קונטרס אחרון עמ' 312).

כל יהודי מבקש בכל תפילה ותפילה מימות החול – ג"פ ביום: את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח… כי לישועתך קיוינו כל היום. ובכל ימי השנה כולה, גם בשבתות וימים טובים מבקשים בכל תפילה ותפילה: ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים (משיחת הרבי מה”מ שיל”ו ב' דשבועות – ה’תשמ”ה).

הקב"ה הסובב כל עלמין הוא גדול כל כך, ורק על ידי צמצומים עצומים ורבים נבראו העולמות והנבראים. וממילא זה מבטא עד היכן מגיעה אהבת ה' אלינו, אהבה גדולה ביותר לאין קץ. דבר המעורר בנו אהבה גדולה מאד כמים הפנים לפנים…

ויצא חוטר מגזע ישי ונצר משרשיו יפרה… (ישעיהו י"א א). הנה ימים באים נאום ה', והקימותי לדוד צמח צדיק, ומלך מלך והשכיל ועשה משפט וצדקה בארץ. בימיו תיושע יהודה, וישראל ישכון לבטח. וזה שמו אשר יקראו – ה' צדקנו (ירמי' כג ה-ו). וכלשון הרמב"ם: ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו כפי תורה שבכתב ושבעל פה ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחום מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח (הרמב"ם, הלכות מלכים י"א ד').

ע"פ הגמרא, בדור האחרון דור הגאולה, העזות תרבה והיוקר יעוות… בית הועד יהיה לזנות… וחכמת סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת, ופני הדור כפני כלב…

ההבדל בין אדם למלאכים הוא שמלאכים כל היא עבודתם להתעלות ולהתכלל באור אין סוף ב"ה. ואילו האדם לא רק מתעלה ומתכלל באור אין סוף ב"ה, אלא גם ממשיך אור אין סוף ב"ה למטה. אילו המלאכים היו מתלבשים בגוף, היו נופלים ממדרגתם, כנפילים שירדו לארץ והתלבשו בגוף. בניגוד לנשמות המתלבשות בגוף המזככות את הגוף ומכניעות את הנפש הבהמית. שכוונת האדם בעבודתו היא להפוך חשך לאור ומר למתוק, ולעשות להקב"ה דירה בתחתונים. זוהי מעלת האדם!…

הרבי זועק מקירות ליבו, ומעביר את האחריות עם הכוחות אלינו: מה עוד יכולני לעשות כדי שכל בנ"י ירעישו ויצעקו באמת ויפעלו להביא את המשיח בפועל לאחרי שכל מה שנעשה עד עתה, לא הועיל, והראי' שנמצאים עדיין בגלות, ועוד ועיקר – בגלות פנימי בעניני עבודת השם. הדבר היחידי שיכולני לעשות – למסור הענין אליכם: עשו כל אשר ביכולתכם – ענינים שהם באופן ד"אורות דתוהו" אבל ב"כלים דתיקון" – להביא בפועל את משיח צדקנו תכף ומיד ממש…

הרבי מתאים לזהותו של משיח על פי המקורות : הרבי מבית דוד, הוגה בתורה, צדיק – יסוד עולם, נביא הדור האחרון – נביא הגאולה. והוא מודיע לנו שהוא המשיח עוד בזמן הגלות. הוא חי ברומי של היום – העיר החשובה ביותר של מלכות אדום. הוא בעל מידות טובות: עניו ורחמן וכו' וכו'… בעל חכמה, בינה ודעת. גיבור – בעל עצמה אדירה גופנית ורוחנית. בעל אמונה ואיש צדק. ירא ה' ואוהב ה', בעל עצה, בעל רוח הקודש, נביא גדול.

מי שיש לו ספיקות בנוגע להרבי (כ"ק מו"ח אדמו"ר) אם הוא בעל הבית על הכל ויכול הכל ובמילא אינו יכול להתחבא ממנו – פירושו של דבר, שחסר לו ב"אנכי" ו"לא יהיה לך" – בעצם נקודת האמונה (שיחת הרבי, כ' מנחם אב ה'שי"ת, הוצאה חדשה עמ' 129, תורת מנחם, התוועדויות עמ' 162).

שמחת תורה היא שמחה של מצוה לגומרה של תורה – שמחה בה' ובתורתו… שמחה אישית ופנימית ללא הגבלה… עד ל"שובע שמחות את פניך". שמחה הפורצת את כל הגדרים… מתוך כוונה לעלות במעלות התורה מחיל אל חיל…

החובה היסודית המוטלת על חיילים היא להיות "חיילים", ולכן אפילו אותם ענינים שהרבי לא אמרם בפירוש, ומעולם לא הורה לעשותם, אם רק יש להם שייכות כל שהיא לרבי, דהיינו ברור הדבר שזהו רצונו של הרבי, הרי אף שמעולם לא הורהו על כך, בכל זאת כיון שזהו רצונו של הרבי, ישנו בזה ענין של "תהא אימתו עליך"…

הפרסא, היא הפרוכת, המפסקת בין אצילות לבריאה, יצירה עשיה, שהוא מסך עב המבדיל ומעלים את האור הרב והזך עד למאד של עולם האצילות.

אור הסובב ומקיף את החלל ומקום פנוי מהווה ומחיה את העולמות מאין ליש. אור זה אינו מצומצם כל כך, אולם אין הוא מתלבש בתוך העולמות להחיותם בבחינת גילוי והשפעתו על העולמות היא בבחינת "מקיף" ובהעלם בלבד. מאור הסובב נמשך הקו וחוט אל תוך החלל ומקום פנוי, והוא אור המכיל הארה מועטת ומצומצמת מאד מאד, אך החיות האלוקית שבו ממלאת את כל העולמות ומתלבשת בפנימיותם ובגילוי באופן של קירוב, והשגחה פרטי פרטית.

הקו והרשימו מתיחדים כאורות וכלים לכלל העולמות כנשמה וגוף. וראה הקב"ה שברשימו בלבד, שהוא בחינת דין וצמצומים, בלי המשכת הקו – מידת הרחמים, אין העולם יכול להתקיים, לכן המשיך אור מסביבות החלל לתוכו.

עניין הרשימו הוא רושם האור הבלי גבולי שלפני הצמצום, רושם בעלמא מאור אין סוף שלפני הצמצום. מה שלא נגע בו הצמצום. הוא בחינת כוח הגבול שבאין סוף.

ההבדל בין עיגולים לקוים הוא כמו בעיגול גשמי שאין לו ראש, תוך וסוף, ואין בו שום התחלקות לשום קצוות לעומת קו ישר, שיש בו כל הבחינות הללו. ספירות היושר עומדות באמצע העיגולים כאדם העומד, שהוא בבחינת קו ישר, שנדמה לו תמיד, שעומד באמצע הרקיע העגול.

עניין התשלומים מראה על אהבה יתירה של הקב"ה לעמו, שאף שנקבע ציווי לזמן מסויים הנה כשבני ישראל לא קיימו את הציווי שנקבע מראש נותן ה' מצד חסדו ואהבתו הזדמנות נוספת.

…ידיעת המציאות מההשתלשלות היא… מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ"ש וידעת היום כו' דע את אלקי אביך כו' ומביאה ללב שלם כו' שהוא העיקר (תניא קונטרס אחרון עמ' 312). וכהמשך ההסבר לסדר ההשתלשלות – אדם קדמון הוא העולם העליון ביותר בסדר ההשתלשלות, לאחר הצמצום הראשון.

השכינה בעולם כנשמה בגוף. כללות המשכת החיות מהמוחין העליונים חכמה, בינה ודעת ורצון שבכתר היא מקור לעולמות ולנבראים בכלל ולנשמות ישראל בפרט. אור התורה נעלה מאור השכינה (אור הממלא כל עלמין) המלובש בעולמות, כי אורייתא מחכמה נפקת, אז מדוע העולמות אינם בטלים ל"אור התורה" הגבוה מ"אור השכינה"? מקום השראת השכינה הוא בהיכל קדש קדשים שבכל עולם.

השראת השכינה בזמן בית ראשון, השראת השכינה בזמן בית שני, השראת השכינה בד' אמות של הלכה. מדוע נתייחדו ההלכות משאר חלקי התורה, עד שאין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה?

מהו סוד מערכת הנישואין? מה מחפשים בני זוג בחיי נישואין, ומה עליהם לעשות כדי להשיג את מטרתם? מהי הדרך לממש את הרצון האמיתי שלהם? כיצד בונים בנין עדי עד לתפארת?