פרשת-השבוע-חבד

בפרשתנו פרשת מקץ מסופר על פגישת יוסף עם אחיו, ואחר כך גם עם אחיו בנימין. מה לומדים מפגישה זו? מדוע נכמרו רחמיו של יוסף וביקש לבכות?

בפרשתנו פרשת וישב רואים שיעקב רצה לשבת בשלוה ואז קפץ עליו רוגזו של עשו. ונשאלת השאלה למה בחיים הכל הולך קשה? כי בכל אחד מאיתנו חבוי יהלום יקר ומנצנץ, זוהי הנשמה ששוכנת בנו ומחכה שנגלה אותה על ידי עבודה קשה, דם יזע ודמעות והרבה מאמץ ואתגרים אבל מרגע שנצליח לחשוף ולו מעט ממנה, נבין כמה המאמץ היה שווה.

עם ישראל מאוחד בלימוד פרשת השבוע. ובמחזוריות שנתית הוא לומד את כל התורה כאשר כל שבוע הוא חי מחדש את פרשת השבוע. לפניכם דברי תורה לפרשת השבוע לכל השנה למבוגרים ולילדים. דברי תורה על פי הקבלה והחסידות כולל דבר מלכות.

אנחנו צריכים להיות גם יעקב וגם עשיו. מצד אחד ללכת עם התורה עד הסוף וללא פשרות, כמו יעקב אבינו. איש תם יושב אוהלים שלא נתן לעולם הזה להפריע לו בפיפס. וזה ההתחלה והבסיס של כולנו. מצד שני, כשיוצאים החוצה, צריך לבוא במצב של “יודע ציד”. לצוד ציד ולהפוך אותו ל”מטעמים” כפי שעשה עשיו לאביו יצחק.

אֶפְשָׁר וְצָרִיךְ לְחַנֵּךְ כָּל יֶלֶד יְהוּדִי, אַף כְּשֶׁהוּא בְּגִיל אַרְבַּע אוֹ חָמֵשׁ שָׁנִים, לִדְרֹשׁ בְּתֹקֶף, וּלְהִתְחַנֵּן בִּדְמָעוֹת מִתּוֹךְ אִכְפַּתִּיּוּת עֲצוּמָה, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִתְגַּלֶּה אֵלֵינוּ, כְּמוֹ שֶׁהִתְגַּלָּה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ.

כשאנו מקיימים מצווה כי אנחנו יודעים שיש שכר גדול בעקבותיה או כי ברצוננו להיות “מתוגמלים” בברכה, שפע הצלחה וטוב, אנו בעצם מקיימים את רצון ה’. בחיצוניות זה נראה כאילו הגוף שלנו נהנה מהשפע והברכה שקיבלנו אבל בפנימיות הנשמה נהנית מעצם קיום המצווה, וזה מה שחשוב.

בְּפָרָשָׁתֵנוּ פָּרָשַׁת נֹחַ מֵכִין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ אֶת נֹחַ לַמַּבּוּל וּמְצַוֶּה עָלָיו לִבְנוֹת תֵּבָה, וּכְדֵי שֶׁיִּהְיֶה אוֹר בְּתוֹךְ הַתֵּבָה הַשֵּׁם אוֹמֵר לְנֹחַ: “צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה”. “צֹהַר” – יֵשׁ מְפָרְשִׁים “חַלּוֹן”, וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים “אֶבֶן טוֹבָה”.

איננו יכולים להבין את ענין הבריאה. מה שאנחנו כן יכולים להכיל ולהבין הוא מה שחידשה לנו תורת החסידות, עם הפצת עניין ההשגחה הפרטית על ידי הבעל שם טוב, מייסד תורת החסידות. הבעש”ט לימד כי כל דבר בעולם מושגח ומנוהל בכל רגע נתון, מרגע בריאת העולם ועד לשניות אלו ממש, והלאה.

נַתְחִיל לָשִׂים פְּעָמֵינוּ לִקְרַאת עֲבוֹדַת הַשָּׁנָה הַחֲדָשָׁה בְּהַרְגָּשַׁת נִצָּחוֹן. וּכְמוֹ יַעֲקֹב אָבִינוּ עָלָיו נֶאֱמַר “וְיֵלֵךְ יַעֲקֹב לְדַרְכּוֹ” כְּשֶׁהוּא קַל בְּרַגְלָיו, גַּם אָנוּ נֵלֵךְ לְמַלֵּא אֶת שְׁלִיחוּתֵנוּ בָּעוֹלָם בְּקַלּוּת וּבְהַצְלָחָה מֻפְלָגָה, וְהָעִקָּר בְּשִׂמְחָה, הַפּוֹרֶצֶת אֶת כָּל הַגְּדָרִים.

הָבָה נִתְמַלֵּא בְּשִׂמְחָה בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה אַף שֶׁהוּא יוֹם הַדִּין. נִשְׂמַח עַל הַזְּכוּת שֶׁיֵּשׁ לָנוּ לְהַמְלִיךְ אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ לְמֶלֶךְ וְנִהְיָה בְּטוּחִים שֶׁנֵּצֵא זַכָּאִים בַּדִּין, וְנִזְכֶּה לַגְּאֻלָּה הָאֲמִתִּית וְהַשְּׁלֵמָה שֶׁתִּהְיֶה מִיָּד מַמָּשׁ.

בזמן הסתר פנים נראה לנו כאילו דברים קורים מעצמם בלי שליטה. הקב”ה יכול להסתיר הנהגתו במהלכים טבעיים עד שנדמה שאין השגחה פרטית, ח”ו. היתכן?

וּמִכָּאן שֶׁאִם אֶת הַבִּכּוּרִים צָרִיךְ לְהַעֲלוֹת לִירוּשָׁלַיִם וּלְהַנִּיחָם בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, “לִפְנֵי הַשֵּׁם אֱלֹקֶיךָ”, כָּךְ עַם יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם הַ”בִּכּוּרִים” שֶׁל הָעוֹלָם, מְקוֹמָם הָאֲמִתִּי הוּא “לִפְנֵי הַשֵּׁם אֱלֹקֶיךָ”.

לידה, תחיית המתים וירידת גשמים הם עניינים פלאיים, סוג של נס שמפתיע כל פעם מחדש כשאנחנו זוכים לראות זאת, ואין לנו כל יכולת להחליט מתי זה יקרה, אם בכלל.

מדוע ניתן שכר כה מופלג על מצווה פשוטה זו, שאין עימה שום מאמץ או דבקות רוחנית? עונה על כך רש”י: “אם מצווה קלה, שאין בה חסרון-כיס, אמרה תורה ‘למען ייטב לך והארכת ימים’ – קל-וחומר למתן שכרן של מצוות חמורות”.

עֲבוֹדַת הַשֵּׁם נַעֲשֵׂית הֵן בְּדֶרֶךְ שֶׁל מִלְחָמָה וְהֵן בְּדֶרֶךְ שֶׁל שָׁלוֹם. זִכּוּךְ הָעוֹלָם וַהֲכָנָתוֹ לִגְאֻלָּה, בְּדֶרֶךְ שֶׁל מִלְחָמָה (כִּי תֵּצֵא) וְעִם זֹאת עֲבוֹדָה בְּדֶרֶךְ שֶׁל מְנוּחָה וְהִתְיַשְּׁבוּת (כִּי תָּבוֹא).

לֹא רַק בְּמִשְׁפָּט שֶׁבְּבֵית דִּין אֶלָּא בָּעוֹלָם בּוֹ אָנוּ חַיִּים יֵשׁ צֹרֶךְ בְּעֵדִים. הַנָּבִיא יְשַׁעְיָהוּ אוֹמֵר לְעַם יִשְׂרָאֵל “אַתֶּם עֵדֵי נְאוּם הַשֵּׁם” (יְשַׁעְיָהוּ מג) הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִנָּה אֶת עַם יִשְׂרָאֵל לְעֵדִים עַל מְצִיאוּת הַשֵּׁם בָּעוֹלָם.

תורת החסידות מלמדת אותנו שגם אם יש מישהו שמקיים את מצוות גמילות חסדים, אין זה פוטר אותי מלקיימה. כי כך היא דרכו של ה’, שגם אם יש כבר מי שעושה פעולה של גמילות חסדים, מידת הקדוש ברוך לעשות זאת בעצמו.

איך צריך ללמוד תורה? כמו ילד. כמו דף חלק, כמי שאינו יודע כלום, ואין לו שום דבר מעצמו אלא צימאון לידע ורצון ללמוד ולהבין, כך צריך ללמוד תורה.

כָּל הַגּוֹיִים בְּכָל רַחֲבֵי תֵּבֵל חָשִׁים בְּיִחוּדָהּ שֶׁל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. הֵם חָשִׁים שֶׁזּוֹ הָאָרֶץ הַנִּבְחֶרֶת, הֵם חָשִׁים שֶׁהִיא נִבְחֲרָה בִּבְחִירָה אֱלֹקִית יְשִׁירָה מֵעַצְמוּתוֹ יִתְבָּרַךְ. שֶׁלָּכֶן הִיא מֶרְכַּז הָעוֹלָם כְּטַבּוּר בָּאָדָם, וְשֶׁיִּשְׂרָאֵל בָּאֻמּוֹת, כַּלֵּב בָּאֵיבָרִים. עַד כְּדֵי כָּךְ חֲשׁוּבָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵין מֶלֶךְ שֶׁלֹּא קָנָה לוֹ פַּלְטֵרִין וַאֲחֻזָּה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל – “נַחֲלַת צְבִי צִבְאוֹת גּוֹיִים”.

הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפַץ, שֶׁהַנֵּס שֶׁלְּמַעְלָה מִדֶּרֶךְ הַטֶּבַע יִתְקַשֵּׁר וְיַחְדֹּר בַּטֶּבַע. בָּזֶה רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַרְאוֹת שֶׁהַכְּהֻנָּה הִיא מַעֲלָתוֹ הַטִּבְעִית שֶׁל אַהֲרֹן, וּבְאֹפֶן טִבְעִי הִיא שַׁיֶּכֶת לוֹ וּלְבָנָיו עַד עוֹלָם.

כָּל יְהוּדִי יָכוֹל וְצָרִיךְ לְהַעֲלוֹת אֶת הַנֵּרוֹת וּלְהֵיטִיב אוֹתָם. הוּא צָרִיךְ לְהַדְלִיק אֶת נֵר הַנְּשָׁמָה, עַד שֶׁתָּאִיר לְמֵרָחוֹק עַל יְדֵי לִמּוּד תּוֹרָה וְקִיּוּם מִצְווֹת, וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב: “נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר”. הוּא צָרִיךְ לְהַדְלִיק אֶת הַנֵּר הַפְּרָטִי שֶׁלּוֹ (נִשְׁמָתוֹ הוּא), וְאֶת נֵרוֹת יִשְׂרָאֵל בִּכְלָל (נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל).

כָּל יְהוּדִי יָכוֹל גַּם לְבָרֵךְ אֶת עַם יִשְׂרָאֵל בְּבִרְכַּת כֹּהֵן, מֵאַחַר שֶׁאַבְרָהָם אָבִינוּ שֶׁנִּתְבָּרֵךְ עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא “וֶהְיֵה בְּרָכָה”, הוֹרִישׁ לְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ אֶת כֹּחַ הַבְּרָכָה. לָכֵן כָּל יוֹם אָנוּ פּוֹתְחִים בְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים מִיָּד לְאַחַר בִּרְכַּת הַתּוֹרָה בְּבִרְכוֹת הַשַּׁחַר.

כְּדַאי שֶׁנִּזְכֹּר תָּמִיד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מוֹנֶה אוֹתָנוּ בְּכָל שָׁעָה מִתּוֹךְ חִבָּה יְתֵרָה, וְהוּא מְצַפֶּה מֵאִתָּנוּ שֶׁנָּשִׁיב לוֹ אַהֲבָה תַּחַת אַהֲבָה, וְנַעֲבֹד אוֹתוֹ בְּיִרְאָה. לָכֵן נַעֲשֶׂה אֶת עֲבוֹדָתֵנוּ בָּעוֹלָם בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה כְּעוֹמְדִים לִפְנֵי מֶלֶךְ, וְנַרְבֶּה בְּלִמּוּד תּוֹרָה וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים וְתָמִיד נִשָּׂא עֵינֵינוּ לַמָּרוֹם בִּתְפִלָּה בְּכַוָּנָה. וְהַלְוַאי שֶׁעוֹד קֹדֶם חַג הַשָּׁבוּעוֹת נִזְכֶּה לְהִתְאַחֵד עִם הַשֵּׁם וּלְהִתכַּלֵּל בּוֹ כְּמוֹ בְּמַעֲמַד הַר סִינַי.

כַּאֲשֶׁר אָנוּ סוֹפְרִים אֶת סְפִירַת הָעֹמֶר אָנוּ מִתְכַּוְּנִים לְתַקֵּן אֶת שֶׁבַע הַמִּדּוֹת: חֶסֶד גְּבוּרָה תִּפְאֶרֶת נֶצַח הוֹד יְסוֹד מַלְכוּת. לְשֵׁם כָּךְ, אֵין אָנוּ מִסְתַּפְּקִים בְּשִׁבְעָה יָמִים, אֶלָּא בְּשִׁבְעָה שָׁבוּעוֹת – שֶׁבַע כָּפוּל שֶׁבַע. בְּשֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימוֹת אָנוּ מְבָרְרִים אֶת שֶׁבַע הַמִּדּוֹת הַטִּבְעִיּוֹת שֶׁל הַנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית, כַּאֲשֶׁר כָּל מִדָּה וּמִדָּה כְּלוּלָה מִשֶּׁבַע. עַד שֶׁבְּסִיּוּם הַסְּפִירָה נִשְׁלָלִים כָּל הָעִנְיָנִים הַבִּלְתִּי רְצוּיִים.

בְּסִיּוּם שֵׁשֶׁת אַלְפֵי שְׁנוֹת עֲשִׂיָּה נַגִּיעַ לְיוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת וּמְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים, שֶׁאָז יִהְיֶה שְׁלֵמוּת הַתַּעֲנוּג, כִּי אָז יִתְגַּלֶּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם, שֶׁזֶּהוּ הַתַּעֲנוּג הָאֲמִתִּי. וְכָל הַהֶסְתֵּר וְהַהֶעְלֵם הוּא רַק בִּשְׁבִיל הָעֲבוֹדָה שֶׁלָּנוּ לְגַלּוֹת אֶת הַשֵּׁם בָּעוֹלָם, וְכָל זְמַן שֶׁלֹּא הִסְתַּיְּמָה הָעֲבוֹדָה, עָלֵינוּ לָחוּשׁ וְלִחְיוֹת אֶת תַּכְלִית הָעֲבוֹדָה, וְגַם מֵהָעֲבוֹדָה עַצְמָהּ אָנוּ צְרִיכִים לְהִתְעַנֵּג.

עַכְשָׁו בִּימֵי סְפִירַת הָעֹמֶר יֵשׁ לָנוּ הִזְדַּמְּנוּת מְיֻחֶדֶת לוֹמַר בְּדִבּוּר אֶת סְפִירַת הָעֹמֶר, וְעַל יְדֵי זֶה לְתַקֵּן אֶת הַמִּדּוֹת שֶׁלָּנוּ, שֶׁבְּכֹחַ אֲמִירָה לְשַׁנּוֹת אֶת הַמְּצִיאוּת. וּבִמְיֻחָד שֶׁבִּימֵי הַהֲכָנָה לְחַג הַשָּׁבוּעוֹת לְמַתַּן תּוֹרָה, נוֹתְנִים לָנוּ מִלְּמַעְלָה כּוֹחוֹת מְיֻחָדִים לְשַׁפֵּר אֶת עַצְמֵנוּ.

מַה שֶּׁמְּיֻחָד בְּיוֹם כִּפּוּר הוּא הֱיוֹתוֹ “יוֹם תְּשׁוּבָה”, בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ מוֹחֵל לָנוּ עַל כָּל עֲווֹנוֹתֵינוּ. וּלְמַעְלָה מִזֶּה, אֲפִלּוּ אִם אֵין לָנוּ חֵטְא וְעָווֹן, מִכֵּיוָן שֶׁיּוֹם זֶה הוּא “יוֹם תְּשׁוּבָה”, הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית שָׁבָה כִּבְיָכוֹל לִמְקוֹרָהּ, כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה כְּלוּלָה בְּשָׁרְשָׁהּ בְּאוֹר הָאֵין סוֹף קֹדֶם יְרִידָתָהּ לְעוֹלָם.

מִכֵּיוָן שֶׁלְּכָל יְהוּדִי יֵשׁ מַעֲלָה מְיֻחֶדֶת מִשֶּׁלּוֹ, בָּזֶה הוּא נַעֲלֶה מִמֶּנִּי, כִּי בִּי אֵין אֶת הַמַּעֲלֶה שֶׁלּוֹ וְלָכֵן רָאוּי שֶׁאֵתֶּן לוֹ כָּבוֹד מְיֻחָד. וְתָמִיד יֵשׁ לִזְכֹּר שֶׁכָּל יְהוּדִי הוּא אָח שֶׁלִּי, וְאֵין זֶה מְשַׁנֶּה אִם הוּא אֲחִי הַגָּדוֹל אוֹ אֲחִי הַקָּטָן. וּכְמוֹ אַחִים בְּמִשְׁפָּחָה שֶׁיֵּשׁ בֵּינֵיהֶם אַהֲבָה טִבְעִית שֶׁצָּרִיךְ לְעוֹרֵר אוֹתָהּ כָּל הַזְּמַן.

יְהוּדִי בִּהְיוֹתוֹ חֵלֶק אֱלוֹקָה מִמַּעַל מַמָּשׁ מַאֲמִין בְּהַשֵּׁם, הוּא יוֹדֵעַ שֶׁכָּל הַבְּרִיאָה הִיא נֵס תְּמִידִי, וּבְכָל דָּבָר שֶׁהוּא מִתְבּוֹנֵן הוּא אוֹמֵר: זֶה לֹא טֶבַע, זֶה אֱלֹקוּת. וּבִמְיֻחָד כַּאֲשֶׁר הוּא רוֹאֶה נֵס גָּלוּי, הוּא מִתְפַּעֵל עַל הַהַשְׁגָּחָה הַפְּרָטִית שֶׁנּוֹפֶלֶת בְּחֶלְקוֹ.

לְמַעֲשֶׂה, נֵס וְטֶבַע הֵם עִנְיָן אֶחָד וְנוֹבְעִים מֵאוֹתוֹ מָקוֹר. כָּל חִדּוּשׁ בַּטֶּבַע בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה הוּא נָס, וְרַק מֵאַחַר שֶׁהִתְרַגַּלְנוּ אֵלָיו יָצָא מִכְּלַל נֵס וְהָפַךְ לְטֶבַע, וְאָכֵן נֵס תְּמִידִי אֵינוֹ נֶחְשָׁב לְנֵס אֶלָּא לְטֶבַע. אוּלָם בְּחֹדֶשׁ נִיסָן נַעֲשָׂה חִדּוּשׁ שֶׁהַבּוֹרֵא שֶׁמֵּעַל הַטֶּבַע הִתְגַּלָּה בַּטֶּבַע בְּאֹפֶן נִסִּי.

לֶעָתִיד לָבוֹא הַלִּוְיָתָן בְּמִלְחַמְתּוֹ עִם שׁוֹר הַבָּר יִשְׁחַט אֶת שׁוֹר הַבָּר בִּסְנַפִּירָיו. אֵין “וְשָׁחַט” אֶלָּא “וּמָשַׁךְ”, שֶׁבֶּאֱמֶת כַּוָּנַת הַשְּׁחִיטָה תִּהְיֶה לִמְשֹׁךְ אוֹתוֹ וּלְהַעֲלוֹתוֹ, עַד שֶׁיַּעֲלֶה מַעְלָה מַעְלָה מֵהֵיכָל לְהֵיכָל, עַד לְמָקוֹם שֶׁיְּקַבֵּל כּוֹחוֹת שֶׁלְּמַעְלָה מִכּוֹחוֹ. וּמִצַּד שֵׁנִי, שׁוֹר הַבָּר יִדְקֹר אֶת הַלִּוְיָתָן בְּקַרְנָיו וְיַעֲלֶה אוֹתוֹ לְדַרְגָּה נַעֲלֵית יוֹתֵר, וְאַף הוּא יְקַבֵּל מִן הַשּׁוֹר אֶת הַיְּכֹלֶת לְקִיּוּם מִצְוַת “וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ”.

לָמָּה עָלֵינוּ לִזְכֹּר אֶת מַה שֶּׁעָשָׂה לָנוּ עֲמָלֵק בְּצֵאתֵנוּ מִמִּצְרַיִם, וְלָמָּה אָנוּ חַיָּבִים לִמְחוֹת דַּוְקָא אוֹתוֹ… הֲרֵי הַרְבֵּה עַמִּים עָשׂוּ לָנוּ צָרוֹת, וּבְכָל זֹאת לֶעָתִיד לָבוֹא הֵם יִתְעַלּוּ מִמַּדְרֵגָתָם וְיִהְיוּ עוֹבְדֵי הַשֵּׁם. לָמָּה דַּוְקָא עֲמָלֵק “אַחֲרִיתוֹ עֲדֵי אוֹבֵד”?…

פָּרָשָׁתֵנוּ פָּרָשַׁת וַיִּקְרָא פּוֹתַחַת בַּמִּלִּים: “וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה” – הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ קוֹרֵא לְמֹשֶׁה כְּמוֹ אַבָּא הַקּוֹרֵא לִבְנוֹ. קְרִיאַת חִבָּה, מִתּוֹךְ הִתְקַשְּׁרוּת פְּנִימִית שֶׁל אַהֲבָה. וּכְמוֹ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּנָה לְמֹשֶׁה בְּחִבָּה יְתֵרָה, כָּךְ הוּא פּוֹנֶה לְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ בְּכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה, כִּי בְּכָל יְהוּדִי יֵשׁ נִיצוֹץ מִ”בְּחִינַת מֹשֶׁה רַבֵּינוּ”.

לְכָל יְהוּדִי אֱמוּנָה חֲזָקָה בִּגְלַל הַ”מַּזָּל” שֶׁבְּנַפְשׁוֹ, וַהֲרֵי “מַזָּלוֹ” רוֹאֶה אֱלֹקוּת מַמָּשׁ, וּרְאִיָּה הִיא דָּבָר אֲמִתִּי בְּיוֹתֵר שֶׁאֵין לְהַכְחִישׁוֹ. בְּכָל זֹאת, בִּרְאִיָּה יֵשׁ סִבָּה לָאֱמוּנָה, שֶׁאֵינָהּ קְשׁוּרָה לְעֶצֶם מְצִיאוּת הָאָדָם. לָמָּה אַתָּה מַאֲמִין?… אֲנִי מַאֲמִין מִפְּנֵי שֶׁרָאִיתִי!… אוּלָם “אֲנִי מַאֲמִין רַק מִשּׁוּם שֶׁרָאִיתִי”, עֲדַיִן אֵין זֶה מַכְרִיחַ אוֹתִי לִמְסֹר נַפְשִׁי בִּגְלַל זֶה. וְאָמְנָם אֱמוּנַת הַיְּהוּדִי עֲמֻקָּה הַרְבֵּה יוֹתֵר.

בפרשת יתרו המתארת את מַעֲמַד הַר סִינַי מַגִּיעִים כָּל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּכָל הַדּוֹרוֹת כּוֹלֵל נִשְׁמוֹת גֵּרִים. הֵם חוֹנִים שָׁם נֶגֶד הָהָר כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֵב אֶחָד בְּאַחְדוּת במעמד הר סיני כַּאֲשֶׁר בָּרֶקַע לַפִּידִים בּוֹעֲרִים… רְעָמִים וּבְרָקִים… וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ… לְפֶתַע בְּקוֹל רַעַשׁ גָּדוֹל אַדִּיר וְחָזָק… נִשְׁמַע קוֹלוֹ שֶׁל בּוֹרֵא עוֹלָם: “אָנֹכִי הַשֵּׁם אֱלֹקֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים”…

עַם יִשְׂרָאֵל נִמְצָא בְּרֶגַע קָשֶׁה בְּיוֹתֵר וְלֹא נוֹתַר לוֹ אֶלָּא לִבְטֹחַ בְּהַשֵּׁם. לִסְמֹךְ עַל מִי שֶׁהִצִּיל אוֹתוֹ מִן הַמִּצְרִים וְעַל מִי שֶׁשּׁוֹלֵט בְּחֻקֵּי הַטֶּבַע. זוֹהִי הַהִזְדַּמְּנוּת הַגְּדוֹלָה לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם וְלִקְפֹּץ לַמַּיִם, לֹא כְּדֵי לָמוּת חֲלִילָהּ, אֶלָּא לְהַאֲמִין וְלִבְטֹחַ בְּהַשֵּׁם שֶׁיִּהְיֶה נֵס. נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב קוֹפֵץ רִאשׁוֹן לַמַּיִם, אַחֲרָיו כָּל שֵׁבֶט בִּנְיָמִין, וְאַחֲרֵיהֶם כָּל יִשְׂרָאֵל…

לפי פרשת השבוע בא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָאוֹהֵב אֶת יִשְׂרָאֵל עַמּוֹ – “כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ”, בָּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ (“הוּא וְלֹא אַחֵר”) לְסַיֵּעַ לָנוּ לְבַטֵּל אֶת תֹּקֶף הַקְּלִפָּה. “שֶׁאִלְמָלֵא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹזְרוֹ מִי יָכוֹל לוֹ?”… הוּא פּוֹנֶה לְנִיצוֹץ מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁבְּכָל יְהוּדִי וְאוֹמֵר לוֹ “בֹּא אֶל פַּרְעֹה” -הָבָה נִכָּנֵס יַחְדָּו לְבֵית פַּרְעֹה, שִׂיא הַיֵּשׁוּת וְהַגַּאֲוָה, נִלָּחֵם בּוֹ, וּנְבַטֵּל אוֹתוֹ, וְאָז מִמֵּילָא יִתְבַּטְּלוּ כָּל הַדְּבָרִים הַלֹּא רְצוּיִים הַמִּתְלַוִּים לָזֶה.

מתוך התבוננות בפרשת וארא נִתְחַזֵּק בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם בִּתְפִלָּה בְּלִמּוּד תּוֹרָה וּבְקִיּוּם מִצְווֹת, וְנִזְכֶּה לִרְאוֹת גִּלּוּי אֱלֹקוּת – הַשְׁגָּחָה פְּרָטִית גְּלוּיָה וַאֲפִלּוּ נִסֵּי נִסִּים מַמָּשִׁיִּים. נִסִּים מֵעַל הַטֶּבַע וְנִסִּים הַמְּלֻבָּשִׁים בַּטֶּבַע כְּמוֹ בְּמִצְרַיִם וַאֲפִלּוּ לְמַעְלָה מִזֶּה. נִתְבּוֹנֵן בַּבְּרִיאָה וְנָחוּשׁ אֵיךְ בַּעַל הַבִּירָה מֵצִיץ עָלֵינוּ וְשׁוֹמֵר אוֹתָנוּ וְעוֹזֵר לָנוּ לָלֶכֶת מֵחַיִל אֶל חַיִל…

יְהוּדִי צָרִיךְ לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם בְּאַהֲבָה וּבְיִרְאָה וּבְשִׂמְחָה. הוּא צָרִיךְ לַעֲלוֹת כָּל הַזְּמַן מֵחַיִל אֶל חַיִל כְּדֵי לִהְיוֹת בְּמַעֲלַת “בְּנִי בְּכוֹרִי יִשְׂרָאֵל”. יַחַד עִם זֶה, הוּא צָרִיךְ תָּמִיד לְהַזְכִּיר לְעַצְמוֹ שֶׁהוּא בְּנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לָכֵן מִמֵּילָא הַשֵּׁם אוֹהֵב אוֹתוֹ אַהֲבָה עַצְמִית טִבְעִית. וּכְדֵי שֶׁאַהֲבָה זוֹ תִּהְיֶה בְּגָלוּי עָלָיו לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם גַּם בְּקַבָּלַת עֹל וְצִיּוּת כְּמוֹ תִּינוֹק.

זוֹהִי גְּדֻלָּתָהּ שֶׁל רָחֵל, עֲקֶרֶת הַבַּיִת, הָאֵם הָרַחְמָנִיָּה שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֶעֱדִיפָה אֶת טוֹבַת בָּנֶיהָ עַל טוֹבָתָהּ הָאִישִׁית, לָכֵן וִתְּרָה עַל זְכוּתָהּ לְהִקָּבֵר בִּמְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, וּבִמְקוֹם לְהִטָּמֵן לְצַד בַּעֲלָהּ אֲהוּבָהּ בֵּין הָאָבוֹת וְהָאִמָּהוֹת צַדִּיקֵי עוֹלָם, נִקְבְּרָה מִחוּץ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל… בַּדֶּרֶךְ… רַק כְּדֵי לַעֲזֹר לְבָנֶיהָ בְּעֵת מְצוּקָתָם.

יוֹסֵף וִיהוּדָה דּוֹמִים כָּעֵת לְ”שָׁמַיִם” וָ”אָרֶץ” לְ”צוֹמֵחַ” וְ”דוֹמֵם”, יוֹסֵף (מִלְּשׁוֹן תּוֹסֶפֶת וְרִבּוּי) תָּמִיד מוֹסִיף לִגְדֹּל לָאֹרֶךְ וְלָרֹחַב דֻּגְמַת הַצּוֹמֵחַ. תָּמִיד הוּא עוֹלֶה מַעְלָה מַעְלָה עַד לְרוּם הַמַּעֲלוֹת, כִּי הוּא צַדִּיק עֶלְיוֹן, לְעֻמָּתוֹ, יְהוּדָה מִלְּשׁוֹן הוֹדָאָה, דּוֹמֶה לְ”דוֹמֵם” – שִׂיא הַבִּטּוּל. וּכְפִי שֶׁרוֹאִים בְּמַעֲמַד הַמִּפְגָּשׁ שֶׁבֵּין יוֹסֵף לְאֶחָיו, יוֹסֵף הוּא לְמַעְלָה מִיהוּדָה. הוּא “הַשַּׁלִּיט עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם”, הוּא הַמַּשְׁבִּיר אֹכֶל וּמַשְׁפִּיעַ שֶׁפַע לְכֻלָּם. לָכֵן יְהוּדָה נִגַּשׁ לְיוֹסֵף לְקַבֵּל מִמֶּנּוּ אֶת הַשֶּׁפַע.

אָמְנָם יְהוּדִי אֵינוֹ תָּלוּי בַּטֶּבַע! תָּמִיד הוּא מֵעַל הַטֶּבַע וְהַשֵּׁם שׁוֹמֵר עָלָיו מִפִּגְעֵי הַטֶּבַע. אֶלָּא שֶׁפְּעָמִים יֵשׁ אֵיזוֹ כַּוָּנָה אֱלֹקִית עֶלְיוֹנָה הַמַּכְרִיחָה אֶת הַיְּהוּדִי לַעֲשׂוֹת מַעֲשֶׂה כְּאִלּוּ בִּגְלַל הַטֶּבַע. הַשֵּׁם עוֹשֶׂה רָעָב בִּימֵי אַבְרָהָם כְּדֵי לְנַסּוֹת אוֹתוֹ אִם יְהַרְהֵר אַחֲרָיו, שֶׁהֲרֵי אָמַר לוֹ לָלֶכֶת לְאֶרֶץ כְּנַעַן וְעַכְשָׁו הוּא מַכְרִיחַ אוֹתוֹ לָצֵאת מִמֶּנָּה בִּגְלַל הָרָעָב. וְכָךְ יַעֲקֹב וּבָנָיו נֶאֶלְצוּ לָרֶדֶת לַמִּצְרִים בִּגְלַל רְצוֹן הַשֵּׁם, וּכְמוֹ שֶׁאָמַר לְאַבְרָהָם בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים: “יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵּר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם “…

כָּל סִפּוּר בַּתּוֹרָה הוּא הוֹרָאָה בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם. צָרִיךְ לְהָבִין שֶׁאַחִים לְעוֹלָם נִשְׁאָרִים אַחִים וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחִים הֵם. צָרִיךְ לֶאֱהֹב כָּל יְהוּדִי כִּי הוּא אָחִינוּ מַמָּשׁ. וַאֲפִלּוּ וּבִמְיֻחָד מִי שֶׁלֹּא נָהַג עִמָּנוּ כַּשּׁוּרָה, אָסוּר לְהִתְנַקֵּם בּוֹ וְלֹא לִכְעֹס עָלָיו, אֶלָּא דַּוְקָא לְהִתְנַהֵג עִמּוֹ בְּחִבָּה יְתֵרָה וּלְהָשִׁיב לוֹ טוֹבָה כְּדֵי לְעוֹרֵר אֶת אַהֲבָתוֹ אֵלֵינוּ; כִּי אִם נוֹתְנִים לְאָדָם אַהֲבָה הוּא מַחְזִיר אַהֲבָה, “כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם” (מִשְׁלֵי כז יֵט).

יַעֲקֹב שָׂמֵחַ לַחְזֹר לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, לָכֵן עוֹשֶׂה הַכֹּל בְּתַעֲנוּג, אֶלָּא שֶׁהַשִּׂמְחָה אֵינָהּ שְׁלֵמָה, כִּי עֲדַיִן הוּא חוֹשֵׁשׁ מֵעֵשָׂו שֶׁרָצָה לְהָרְגוֹ. וְהוּא מִתְכּוֹנֵן לַפְּגִישָׁה עִם אָחִיו עֵשָׂו בִּתְפִלָּה וּבְדוֹרוֹן, וְאִם לֹא תִּהְיֶה בְּרֵרָה הוּא מוּכָן אֲפִלּוּ לְמִלְחָמָה!…

איך קרה ששני אחים תאומים שגדלו בשליה אחת, וכבר בבטן אמם בשעת הלידה החלו לריב מי יצא ראשון, מי יהיה הבכור. וכשעשו מבקש לצאת ראשון יעקב אוחז בו בידו כדי לעכבו. ובידוע שעשו שונא ליעקב, בכל זאת נפגשים כאוהבים?

כָּל נְשָׁמָה הִגִּיעָה לָעוֹלָם מִמָּקוֹם גָּבוֹהַּ בְּיוֹתֵר, וּבְרָצוֹן שֶׁל קַבָּלַת עֹל הִיא יוֹרֶדֶת מַטָּה מַטָּה לָעוֹלָם הַזֶּה, מְקוֹם הַקְּלִפּוֹת הַגַּסּוֹת שֶׁמַּעֲלִימוֹת וּמַסְתִּירוֹת אֶת בּוֹרֵא עוֹלָם. תַּפְקִידוֹ שֶׁל כָּל יְהוּדִי לְגַלּוֹת אֶת הַכֹּחַ הָאֱלֹקִי שֶׁבָּעוֹלָם.

גַּם בְּתוֹכֵנוּ יֵשׁ כִּבְיָכוֹל שְׁנֵי “בָּנִים”: הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית וְהַנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית – הַיֵּצֶר הַטּוֹב וְהַיֵּצֶר הָרַע, שְׁתֵּי נְפָשׁוֹת אֵלֶּה נִלְחָמוֹת כָּל הַזְּמַן זוֹ בְּזוֹ, כַּאֲשֶׁר כָּל אַחַת מֵהֶן מוֹשֶׁכֶת לְכִוּוּן אַחֵר. הַנֶּפֶשׁ הָאֱלֹקִית מוֹשֶׁכֶת לִקְדֻשָּׁה – לִתְפִלָּה בְּכַוָּנָה, לְלִמּוּד תּוֹרָה, לְדֶרֶךְ אֶרֶץ וכו’. וְאֵלּוּ הַנֶּפֶשׁ הַבְּהֵמִית מוֹשֶׁכֶת לְמַטָּה – לְאָנוֹכִיּוּת, לְפִנּוּק, לְעַצְלוּת וכו’. עָלֵינוּ לְהַגְבִּיר אֶת הַנֶּפֶשׁ הָאֱלוֹקִית עַל הַנֶּפֶשׁ הַבַּהֲמִית.

לִמּוּד תּוֹרָה וְקִיּוּם מִצְווֹת הֵם דֶּרֶךְ הַשֵּׁם – הַדֶּרֶךְ לְגִלּוּי אֱלֹקִים, וּכְמוֹ כָּל דֶּרֶךְ הַמְּחַבֶּרֶת שְׁנֵי מְקוֹמוֹת רְחוֹקִים זֶה מִזֶּה, דֶּרֶךְ הַשֵּׁם מְחַבֶּרֶת אֶת הַשֵּׁם עִם הָאָדָם, אַף שֶׁלִּכְאוֹרָה אֱלֹקִים וְאָדָם הֵם רְחוֹקִים זֶה מִזֶּה וְאֵינָם בְּעֵרֶךְ זֶה לְזֶה.

כל מיני השכר שהיהודי מקבל בעולם הזה ובעולם הבא בגן עדן אינם תכלית השכר האמיתי על כל עבודת האדם במשך כל הדורות מימיות בראשית עד סוף כל הדורות, השכר האמיתי והמושלם ינתן דווקא בימות המשיח, להם אנו מצפים ומחכים שיבואו במהרה בימינו.

מהניסיון של אברהם אבינו בפרשת וירא למדים שיש לחיות ולעבוד את ה’ במסירות נפש. עבודת ה’ לשם שמים היא מסירות נפש אמיתית, וכמו שרואים בסיפור המופלא על מסירות נפש מיוחדת של רבי לוי יצחק מבארדיטשוב.

אלו שלא נולדו על ברכי היהדות והאמונה, וביום מן הימים זכו לגלות את ניצוץ הנשמה האלוקית שבהם, והחלו במסע ההתקרבות לה’ – שכל אותו זמן שהם מצויים בדרך המסע לעולמות הקדושה, גם בשלבים הראשונים שהם עדיין לא שומרים על דקדוקה של תורה כהלכתה – זה נחשב כזמן של קיום ועשיה אלוקית, שכן הם בדרך הנכונה.

על-ידי קיום מצוות הכנסת אורחים בטהרתה, בנתינת יחס לאורח לא רק כדי למלאות את חסרונו של רעב וצמא, אלא להענקת יחס כבוד ואהבת ישראל נזכה להכנסת אורחים של כלל ישראל בגאולה השלימה, שמשיח צדקנו יכניס אורחים את כלל ישראל לימות המשיח בקרוב ממש.

בפרשת לך לך מסופר שכאשר אברהם אבינו שב מהנצחון האדיר במלחמה על ארבעת המלכים הגיבורים בראשות נמרוד המלך הרשע, הוא נתן למלכי צדק הכהן מעשר מהשלל שהוא לקח מהמלחמה, ומעשרותיו היו מכל מיני השלל ולא רק מהצומח, מכאן רמז למצוות מעשר מכל הרווחים הכספייים וכדומה, ולא רק מגידולי הקרקע.

שלושת המזבחות שבנה אברהם מבטאים שלוש מטרות ודרגות בעבודת ה’: מטרה ראשונה בקיום התורה והמצוות – שבזכותם היהודי יקבל את צרכיו הגשמיים והרוחניים כדי שיוכל לחיות עם בני ביתו ביתו באושר וכבוד, בהצלחה אישית בפרנסה, בריאות, במרגוע ומנוחת-נפש וכו’. מטרה שניה – לכפר על חטאים ועוונות. דרגה שלישית בעבודת ה’ – לא לשם השגת שום מטרה אפילו לא לשם השגת דרגות רוחניות והשפעות של קדושה, אלא עבודה טהורה לשם ה’ בלבד, רק לכבוד ה’ יתברך.

כְּמוֹ אַבְרָהָם שֶׁלֹּא הִסְתַּפֵּק בַּעֲבוֹדָתוֹ הַנִּפְלָאָה שֶׁעָשָׂה עַד גִּיל שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ, וְיָצָא לַעֲבוֹדַת קֹדֶשׁ נַעֲלֵית יוֹתֵר “וַיֵּלֶךְ אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה”, וְהִשְׁפִּיעַ עַל כָּל הָעוֹלָם וְזִכֵּךְ אוֹתוֹ כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לְהִתְחַבֵּר עִם הָעֶלְיוֹנִים. כָּךְ אָנוּ, אַף שֶׁקִּבַּלְנוּ כְּבָר אֶת הַתּוֹרָה בְּמַעֲמַד הַר סִינַי, צְרִיכִים לְהַרְגִּישׁ שֶׁכָּל יוֹם אָנוּ מְקַבְּלִים אֶת הַתּוֹרָה מֵחָדָשׁ, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁבְּכָל יוֹם עָלֵינוּ לְהִתְקַדֵּם וְלַעֲלוֹת לְשָׁלָב גָּבוֹהַּ יוֹתֵר.

בפרשת לך לך ה’ מבטיח לאברהם שכר רב על עבודתו. מי רוצה להיות עשיר?… סיפור מופלא על רבי יוסי שוויתר על עושר מופלג למען לימוד תורה לשמה. (הרבה דרגות בלימוד תורה לשמה והרבה דרגות בלימוד תורה שלא לשמה).

בפרשת לך לך הבטיח הקב”ה לעמו ישראל את ארץ ישראל. על פי המדרש הכל התחיל מאברהם אבינו ש”ראה אותן עסוקין… אמר הלואי יהא חלקי בארץ הזאת, אמר לו הקב”ה לזרעך אתן את הארץ הזאת”… על הטבע האנושי ליצור וליזום, על מרד הנעורים וסיבותיו, על העמל והיגיעה “עשו ככל אשר ביכולתכם” להביא את הגאולה, במאמר שלפניכם.

שמו של האדם משקף את מהותו ותוכנו הפנימי, כי אותיות השם מרכיבות את הכוח הרוחני של האדם, כלומר את שורש נשמתו המתלבשת ומחיה את גופו. יש הבדל בצורת שינוי השם של אברהם ושל שרה: לשרה הוסיפו אות (ה) והורידו אות (י), ואילו לאברהם רק הוסיפו אות (ה) ולא הורידו אות (ר) – מדוע?

רעיונות חסידיים לפרשת השבוע על פי הרבי בניקוד מלא. מתאים גם לילדים.

קֶשֶׁת בֶּעָנָן הִיא תּוֹפָעָה טִבְעִית אוּלָם מֵאֲחוֹרֶיהָ מִסְתַּתֵּר רַעְיוֹן רוּחָנִי עָמֹק. קֶשֶׁת קְשׁוּרָה בָּעֲנָנִים וְהִיא אַף נוֹצֶרֶת מִמַּגָּע שֶׁל קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ בֶּעָנָן, אוּלָם יֵשׁ עֲנָנִים שֶׁמְּאִירִים וְיֵשׁ עֲנָנִים הַמַּחְשִׁיכִים. עֲנָנִים קַלִּים – אֶפְשָׁר לִרְאוֹת דַּרְכָּם אֶת הַשֶּׁמֶשׁ וִיכוֹלָה לְהִוָּצֵר בָּהֶם הַקֶּשֶׁת, אוּלַם עֲנָנִים כְּבֵדִים מַחְשִׁיכִים, וּבָהֶם לְעוֹלָם לֹא נִרְאֶה אֶת הַקֶּשֶׁת. מַשְׁמַע, לְאַחֵר הַמַּבּוּל הִשְׁתַּנָּה מַצַּב הָעֲנָנִים.

הַלְוַאי שֶׁכָּל יְהוּדִי יַכִּיר אֶת מַעֲלָתוֹ כְּאָדָם, וְיֵדַע שֶׁהוּא נַעֲלֶה מִמַּלְאָכִים הַנִּקְרָאִים חַיּוֹת וּבְהֵמוֹת, וִיכַבֵּד אֶת יְכָלְתּוֹ לִהְיוֹת בַּעַל בְּחִירָה, וְאֶת תַּפְקִידוֹ לַעֲשׂוֹת לְהַשֵּׁם דִּירָה בַּתַּחְתּוֹנִים; וְיֵלֵךְ מֵחַיִל אֶל חַיִל לַעֲשׂוֹת עֲבוֹדָה זוֹ בִּשְׁלֵמוּת בְּשִׂמְחָה וּבְחֵשֶׁק, כְּדֵי שֶׁנִּזְכֶּה מִיָּד מַמָּשׁ לַגְּאֻלָּה הָאֲמִתִּית וְהַשְּׁלֵמָה, שֶׁאָז תִּתְגַּלֶּה מַעֲלַת הָאָדָם וִיקַבֵּל אֶת הַשָּׂכָר הַמֻּבְטָח לוֹ, כַּאֲשֶׁר הַשֵּׁם יִתְגַּלֶּה בָּעוֹלָם וְיִרְאוּ כֻּלָּם שֶׁאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ.

עָלֵינוּ לִזְכֹּר שֶׁהַתּוֹרָה הִיא אוֹצָר יָקָר שֶׁנִּתֵּן בְּמַתָּנָה לְעַם יִשְׂרָאֵל. הַתּוֹרָה קָדְמָה לָעוֹלָם אַלְפַּיִם שָׁנָה וְעַל יְדֵי הַתּוֹרָה נִבְרָא הָעוֹלָם. הַתּוֹרָה הִיא הַבַּעַל בַּיִת עַל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. לָכֵן נַמְשִׁיךְ אֶת הַשְּׂמֵחָה שֶׁשָּׂמַחְנוּ בְּשִׂמְחַת תּוֹרָה עַל כָּל הַשָּׁנָה, וְנִלְמַד תּוֹרָהּ בְּחֵשֶׁק רַב, מִתּוֹךְ רָצוֹן לַעֲלוֹת מֵחַיִל אֶל חַיִל בַּמַּעֲלוֹת הַתּוֹרָה. וּנְקַיֵּם אֶת כָּל הַמִּצְווֹת הַכְּתוּבוֹת בָּהּ בְּשִׂמְחָה וּבְתַעֲנוּג, כְּדֵי שֶׁנַּעֲלֶה בְּמַעֲלוֹת רוּחָנִיּוֹת וְנִתְבָּרֵךְ בְּכָל הַבְּרָכוֹת הַכְּתוּבוֹת בַּתּוֹרָה, עַד שֶׁנִּזְכֶּה לְכָל הַבְּרָכוֹת וְהַיִּעוּדִים הַמֻּבְטָחִים לָנוּ בַּגְּאֻלָּה הָאֲמִתִּית וְהַשְּׁלֵמָה.

יְלָדִים יְקָרִים, בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה כְּשֶׁנַּעֲמֹד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֻּלָּנוּ בְּיַחַד כְּאִישׁ אֶחָד, כְּדֵי לְהַמְלִיךְ אוֹתוֹ עָלֵינוּ, וּכְדֵי שֶׁיָּדוּן כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ עַל עֲבוֹדָתֵנוּ בְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה; נִהְיֶה בְּהִתְרַגְּשׁוּת גְּדוֹלָה בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה, וּכְשֶׁנִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר שֶׁהוּא קוֹל פָּשׁוּט וְנַרְגִּישׁ שֶׁהוּא יוֹצֵא מֵעֶצֶם הַנֶּפֶשׁ שֶׁלָּנוּ, נֵדַע שֶׁהַשֵּׁם יַעֲמֹד מִכִּסֵּא דִּין וְיֵשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים, וְהָאֵימָה וְהַיִּרְאָה יַהַפְכוּ לְגִילָה וְשִׂמְחָה.

נשר הוא סמל למידת הרחמים, ולא סתם רחמים אלא רחמים רבים. הקב”ה מתגלה אלינו במידותיו הם “רמ”ח אברים דמלכא”, “רמ”ח אברים” המתגלים על ידי המצוות – “רמ”ח פקודין”! ומחיבת קיום המצוות אומר הקב”ה – “מעלה אני עליכם כאילו עשאוני”. אולם מצות התשובה מעוררת מידה נעלית יותר – רחמים רבים דוגמת הנשר שלמעלה מרמ”ח אברין דמלכא – “ישאהו על אברתו”. לכן קוראים פרשת האזינו בשבת תשובה או סמוך לכיפור.

בְּמִצְוַת בִּכּוּרִים יְהוּדִי שֶׁהִגִּיעַ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (“אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ”), מִתְבַּקֵּשׁ לָקַחַת מִפֵּרוֹת שֶׁנִּשְׁתַּבְּחָה בָּהֶם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּלְהָבִיא אוֹתָם לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ. הוּא מַנִּיחַ אוֹתָם שָׁם לִפְנֵי הַכֹּהֵן כְּדֵי לְהוֹדִיעַ שֶׁהַכֹּל שַׁיָּךְ לְהַשֵּׁם. גַּם לְאַחַר שֶׁקִּבֵּל אוֹתָם מֵהַשֵּׁם הֵם עֲדַיִן שֶׁל הַשֵּׁם, שֶׁהֲרֵי “לְהַשֵּׁם הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ!”

פרשת כי תבוא קושרת את מצות ביכורים לכניסה לארץ, כי דרך מצות ביכורים, או במקביל לה דרך תפילה, ניתן להגיע לרמות גבוהות בעבודת ה’ וליעודים נפלאים. כי ארץ היא מלשון “מרוצה” ומלשון “שרצתה לעשות רצון קונה”. וגם את מצות הביכורים ומצות התפילה יש לקיים מתוך רצון פנימי עמוק ומוחלט, ומתוך אהבה וחשק במרוצה של שמחה.

הַיֵּצֶר הָרַע הוּא הָאוֹיֵב הָרוּחָנִי שֶׁל הָאָדָם, הוּא הַכֹּחַ שֶׁמּוֹשֵׁךְ אֶת הָאָדָם לְתַאֲווֹת הָעוֹלָם הַזֶּה. הוּא עוֹשֶׂה הַכֹּל כְּדֵי לְהַשְׁכִּיחַ מִמֶּנּוּ אֶת תַּפְקִידוֹ הָרוּחָנִי וְהֶחָשׁוּב בָּעוֹלָם, אֶת הַמַּטָּרָה שֶׁבִּשְׁבִילָהּ יָרְדָה נְשָׁמָה לְעוֹלָם. כְּדֵי לְמַלֵּא אֶת יִעוּדֵנוּ בָּעוֹלָם עָלֵינוּ לָצֵאת לַמִּלְחָמָה נֶגֶד הַיֵּצֶר הָרַע!

טעם מצות מעקה ברוחניות קשור במהות הפנימית של מעקה, שמשמעו גדרים וסייגים. המעקה הוא ההתבטלות וקבלת העול בעבודה, ההופכים את האדם לכלי ראוי ל”בית חדש”, היינו, לעליה למקום חדש, לדרגה נעלית יותר. אם כן, המעקה אינו רק הגנה מנפילה, אלא דבר הגורם חידוש והתעלות בלתי מוגבלת גם באדם וגם למעלה כביכול.

גַּם יְלָדִים מְמַנִּים שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים – לִפְנֵי כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשִׂים צָרִיךְ לַחְשֹׁב אִם הוּא טוֹב אוֹ לֹא טוֹב. צָרִיךְ לִבְחֹר בַּטּוֹב עַל פִּי תּוֹרָה וְעַל פִּי שֵׂכֶל וּמַחְשָׁבָה טְהוֹרָה. יֵשׁ לְדַבֵּר בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי תּוֹרָה לִקְרֹא סְפָרִים מוֹעִילִים וּמְחַנְּכִים וכו’. בְּקִצּוּר, צָרִיךְ שְׁמִירָה וּפִקּוּחַ עַל הַשְּׁעָרִים, עַל כָּל מַה שֶּׁנִּכְנָס וְיוֹצֵא מֵהֶם.

ב”דבר מלכות” לפרשת שופטים הרבי מגלה לנו פן חשוב בזהותו ובתפקידו, הוא מעיד על עצמו שהוא נביא ושיש לו מסר אלוקי לעולם. הוא מודיע שהגיעה התקופה של “ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה”, שיש “שופט לדור” וגם “יועץ לדור”, ולמעלה מזה יש “נביא לדור”. ועיקר הנבואה היא ש”הנה הנה משיח בא”. ואכן הנבואה היא הכנה לגאולה.

הבה ננצל את התגלות אהבת ה’ אלינו בחודש אלול ונתקרב אליו בבחינת “אני לדודי ודודי לי”. ואל נחשוב רק על עצמנו אלא נפעל עם הזולת דוגמת פעולת ה’ עלינו. וכשם שה’ יוצא מעיר מלכותו לשדה, רק כדי לקבל אותנו בסבר פנים יפות ובפנים שוחקות, כך נצא מעיר המלכות עיר אלוקינו אל השדה, ונקבל כל יהודי באשר הוא בסבר פנים יפות ובפנים שוחקות ונקרבם לה’. וכך נזכה לקבלת פני המלך בשדה באופן של ראיה.

משה רבינו, צדיק יסוד עולם, עומד בתפילה בתחנונים לפני ה’ להיכנס לארץ, ואינו תולה בקשתו בזכות מעשיו הטובים, אלא מבקש מתנת חינם, ואם משה רבינו נוהג כך, ראוי לכל אדם להתפלל בלשון תחנונים ולבקש מתנת חינם.

התורה נעלית מן העולם שהרי קדמה לעולם הן בזמן (אלפים שנה) והן במעלה. וכדי שהתורה תרד ותיכנס לעולם צריך ממוצע המחבר, שמצד אחד הוא נעלה מן העולם ומצד שני הוא בתוך העולם. לתפקיד זה נבחר משה רבינו שיש בו את שני הקצוות, מצד אחד, הוא שיא הביטול, נעדר המציאות, “ונחנו מה” – נעלה מן העולם, ומאידך, הוא שלימות המציאות כפי שהיא בתוך העולם. לכן הוא יכול לחבר בין התורה שמעל העולם לבין העולם.