בפרק נג ממשיך ומסיים אדמו"ר הזקן את הביאור בנוגע להשראת השכינה בבית המקדש ובתורה ומצוות. כיצד האירה השכינה בקדש הקדשים שבעולם הזה הגשמי בבית ראשון ובבית שני ולאחר החורבן בד' אמות של הלכה.

בפרק נב מסביר אדמו"ר הזקן מהי משמעותה של השראת השכינה ששורה על האדם. ומדוע היא שורה עליו דווקא על ידי המצוות. לשם כך הוא פותח בשאלה: מהו בכלל הפירוש בזה שהשכינה שורה במקום כלשהו, החל מקדש הקדשים שבבית המקדש.

פרק נ' בליקוטי אמרים מסיים את סדרת הפרקים המדברים על התבוננויות שונות שיביאו לידי אהבת השם ויראתו. שהרי על ידי קיום תורה ומצוות עושה להשם דירה בתחתונים, ועל ידי אהבה ויראה הדירה נאה ומאירה בגילוי אלקות, דירה שנעים לגור בה.

תכליתו של ספר התניא לטפל במהות הפנימית, לשם כך נותן אדמו"ר הזקן את התשובות על כל השאלות בעבודת השם.

מכיון שהקב"ה עשה צמצומים רבים ועצומים, והניח הצידה כביכול את כל אורו האין סופי רק בשבילנו – עד כמה צריכים אנו להניח הצידה ולעזוב הכל בשבילו.

בפרק זה מבאר אדמו"ר הזקן את גודל הירידה העצומה שירד הקב"ה כביכול בזה שהניח הצידה את כולם ובחר רק בנו.

אומרת המשנה, בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. ומדגיש רבינו ואומר, שחיוב זה חל לא רק פעם אחת בשנה, בחג הפסח וכדומה, אלא בכל יום ויום.

אהבה זו של "כמים הפנים", שרבינו הזקן מביא אותה כאן כדי שנתבונן באהבה העצומה של הקב"ה אלינו, וכתוצאה מזה נתעורר באהבה עצומה אליו יתברך – כוחה יפה, כאמור כאן בתחילת הפרק, גם בין איש לרעהו. שהאהבה העצומה שיהודי יעורר בעצמו אל רעהו, גורמת ומביאה "כמים הפנים" אהבה בחזרה מלב רעהו אליו.

החידוש בפרק זה, דרך נוספת לבוא לאהבת ה' – להתעורר באהבה למי שאוהב אותך מאד ומראה לך אהבה עצומה – זהו דבר שנמצא בטבע האדם. ולא רק בטבע הנפש האלוקית, אלא גם בטבע הנפש החיונית-הבהמית, ללא שום קשר למידת הרגש האלקות שבו.

אדם צריך להכיר ולהרגיש שהקב"ה הוא כל חייו, אולם אם הוא בשפל המצב ולא הצליח להרגיש אלקות, ולא הגיע לאהבת ה' ויראתו, הוא צריך לעורר רחמים על הניצוץ האלוקי שבו.

אהבת ה' ויראתו הם ככנפיים לתורה ולמצוות המעלות אותם לעולמות העליונים, כדי שתאיר בהם האלקות בגלוי. לכן יש להתקדם מיראה תתאה ליראה עילאה ומאהבה זוטא לאהבה רבה.

פרק זה עוסק בהסבר איך להגיע ליראה תתאה בבחינת גדלות, על ידי ההתבוננות בגדולת ה'. וולמעלה מזה, איך להגיע ליראה עילאה, ביטול מוחלט של כל מציאותו, שהרי "אין עוד מלבדו".

התפילה במתניות מאריכה חיים. ועוד שבשעה שמתבונן בתפילה הוא מגלה בליבו אהבה לקדוש ברוך הוא וזאת עיקר המצווה של "ואהבת את השם אלוקיך".

באיגרת זאת מעורר רבנו הזקן כי עשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם ולא רק כשעוסקים בתורה אלא על כל עשרה מישראל המתכנסים השכינה באה ושורה שם ואם חס ושלום עוסקים בדברים בטלים הרי השכינה נמצאת בגלות איתם בתוך הדברים בטלים שלהם לכן מעורר רבנו להתחזק בלימוד תורה מתוך עשרה דווקא.

באיגרת זאת מתאונן רבנו על החסידים שבאים לשאול עצות גשמיות באומרו איפה מצאתם להיות מנהג לשאול לחכם בעצה גשמית מה לעשות בענייני העולם כי שאלה כזו צריכים להפנות לנביאים ולא לחכמים. ומסיים רבנו את האיגרת באריכות הביאור כיצד לפעול התעוררות ביראת השם ובקבלת ייסורים מתוך אהבה.

בפרק זה יסכם רבנו היכן קודש הקודשים בעולם הזה הגשמי, היכן היה בבית המקדש הראשון והשני והיכן הוא עתה בזמן הגלות כשאין לנו בית המקדש, אך במהרה יבנה.

בפרק זה ממשיך רבנו במהלך הזה ויבאר את ההבדל בין אלוקות לבין העולמות ואפילו עולמות עליונים ורוחניים לאור המשל המוזכר מהנשמה המתלבשת באברי הגוף.

בפרק זה יובא הסבר על דברי הינוקא שהובאו בפרק לה' על הפסוק "החכם עיניו בראשו" מבאר הינוקא שהחכם צריך לתת את עיניו שלא יחסר השמן בפתילה שעל ראשו, כמו שאמר שלמה המלך: "ושמן על ראשך לא יחסר", למרות שכידוע ה"שמן" מסמל את ה"חכמה" כאן כוונת הינוקא למעשים טובים דהיינו עשייה בפועל ממש.

בפרק זה נעסוק בדרגת אהבה חדשה והיא הנקראת "כלות הנפש". דהיינו אין האוהב מרגיש מציאות לעצמו, רק שאינו חפץ להיפרד מהבורא יתברך ומתוך תשוקתו להתקרב אל הבורא הוא מרצה ומרווה את צימאונו בקיום מצוותיו יתברך.

כשם שהקדוש ברוך הוא עשה הכול מתוך אהבתו הרבה לעמו ישראל למנוע מהם את כל המניעות והעיכובים בעבודת השם, כך על יהודי כמים הפנים אל הפנים לעשות הכול כדי לסלק את כל המונע והמפריע מצדו הוא.

בפרק זה יבאר רבינו את מהות הצמצום בשני משלים ולמרות היותם שנים הם נמשל אחד.

בפרק זה ממשיך רבנו לבאר את הנקודה של יציאת מצרים ויוסיף ביאור שאין יציאת מצרים סיפור ישן שהיה לפני למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנה אלא היום ממש ובכל יום ויום ישנה יציאת מצרים ובהמשך אליו המשמעות של גילוי החיבה הנפלאה מאתו יתברך.

עד עכשיו התבארו לנו דרכים שונות כדי לעורר את הדבר לידי פועל על ידי התבוננות המביאה להתעוררות האהבה והיראה המוסתרים בתעלומות ליבנו. בפרק זה מביא רבנו דרך נוספת ונפלאה ומכנה אותה דרך שהיא קרובה מאד מאד, דהיינו לא רק שהיא קרובה אלא קרובה מאד ולא רק שהיא קרובה מאד אלא היא מאד מאד קרובה.

נוסף למידת אברהם אבינו שהיא אהבה וחסד ונקרא "אברהם אהובי" ומידת יצחק שהיא גבורה ויראה ונקרא "פחד יצחק", ישנה דרך נוספת להגיע לעבודת השם נאמנה במידתו של יעקב אבינו מידת התפארת והרחמים "במידת אמת ליעקב".

שתי דרגות האהבה הנקראות "כברא דאשתדל" או "נפשי איויתיך", ברות השגה לכל בר ישראל.

פרק זה עוסק בהשלמת הביאור בסוגי היראה: יראה תתאה ויראה עילאה. בשתי דרגות באהבה: אהבת עולם ואהבה רבה. ובסדר הנכון בעבודת השם: מה קודם למה יראה לאהבה או אהבה ליראה.

בפרק זה נלמד כי הדרך הישרה להגיע לגילוי ה"אוצר של יראת שמים" הוא על ידי התבוננות והתבוננות זו נדרשת שתבוא ביגיעת בשר ויגיעת נפש.

בפרק זה נעסוק בכמה עניינים נפלאים המבטאים את הדרך בו יושגו אהבה והיראה.

בפרק הנוכחי ישלים רבנו את הביאור על עניין התיקון למצב עגום זה בו התורה והמצוות לא עלו למעלה לפני השם.

בפרק זה נעסוק בעבודת השם הנעשית מתוך אהבה ויראה טבעיים או נרכשים.

בפרק זה לאחר הקדמת סיכום עניין חשיבות הדיבור בפה במצוות הקשורות לדיבור כמו תפילה, ברכות ותלמוד תורה, ימשיך רבנו לבאר שאף קיום המצוות בכוונה (לא רק הדיבור) בעל חשיבות בעניין המשכת האור אין סוף בעולם.

בפרק זה יתבאר לנו מדוע המשכת אור אין סוף ברוך הוא נדרשת מפני היותה גם על הגוף ונפש הבהמית ואי אפשר להסתפק בלימוד התורה שהמשכת האור בה היא על הנפש הא-לוהית, ועד כדי כך שזהו תכלית כל בריאת העולמות.

בהמשך לפרק הקודם בו התבאר מעלת המצוות המעשיות בהיותן המקור להשראת השכינה בעולם ימשיך רבנו לבאר את התכלית והמכוון בבריאת העולם שיהיה כאן גילוי והארת האלוקות בבריאה.

מפרק זה עד פרק מ' מתחיל מהלך נוסף בספר התניא ובו יבואר בצורה מעמיקה את מהות הנשמה, מהותן של מצוות מעשיות ולימוד התורה, היחס בין גוף המצווה לרגש של מקיימה ומעל הכול תכלית בריאת העולם והדרך להשראת השכינה בתחתונים.

לקראת סיום המהלך שנתבאר בפרקים כט-לד מבאר לנו רבנו הזקן את השמחה הגדולה שיש ליהודי בהיותו מכון לשבתו יתברך.

בהמשך למהלך בו החל רבנו הזקן לבאר את מעלת השמחה והזריזות בעבודת השם והעצות להיפטר מעצבות וטמטום הלב ממשיך רבנו בעצה נוספת להגיע לשמחת השם אמיתית והיא על ידי התבוננות נכונה שתביא את האדם לידי השמחה.

המצווה שהכי קשה לביצוע בשלמות, היא מצוות "ואהבת לרעך כמוך", שכן לעיתים נתקלים אנו באנשים שכדי לעורר אהבתנו אליהם יש צורך בתעצומות נפש ענקיות. אלא שרבנו הזקן מלמדנו את הדרך לקיום מצווה זו בשלמות.

בפרק זה משלים רבנו את המהלך העוסק בעצות להיפטר מעצבות ועצלות על ידי שתי העצות שיעץ רבנו כעצת הזוהר, להכניע ולבטל את הגוף. וכעצת המשנה: הוי שפל רוח בפני כל האדם. ועל ידי ביאור המשנה אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו.

עצה נוספת לטמטום הלב, מושתת על מאמר חכמינו זיכרונם לברכה "הוי שפל רוח בפני כל האדם" בעוד שבפרק הקודם העצה להשפלת הבינוני בעיני עצמו היא בייחוסו אל הבורא יתברך בפרק זה יעסוק רבנו בהשפלת הבינוני בייחוסו אל בני אדם אחרים, ואגב זה יתבאר לנו מאמר נוסף שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו".

בהמשך לפרק הקודם בו ניתנה העצה למי שמחשבות זרות טורדות את מנוחתו ואינו מצליח להתגבר עליהם, אזי העצה היא להשפיל את עצמו. כאן מתייחס רבנו לתופעה מזיקה זו ומסביר את סיבת התגברות הקליפה ומבאר בהרחבה את העצה להשפיל את עצמו.

פרק זה עוסק בהרהורים רעים ומחשבות זרות הבאות לאדם באמצע עבודתו בעבודת השם כמו לימוד תורה ותפילה וקיום מצוות, הצדיק שעוסק בהעלאת המידות יכול לנצל הרהורים אלו להעלותם לקדושה, אבל הבינוני צריך להסיח דעתו מהן לגמרי ואל ישתטה וינסה לנהוג כצדיק במצב זה.

בהמשך לפרק הקודם שבו למדנו שאין לתת מקום להרהורים רעים ותאוות רעות הנופלות לאדם במחשבתו ויש לו לדחותם ולהסיח דעת מהם. בפרק זה ממשיך רבנו לעסוק בצורת ההתייחסות לאותם הרהורים בלתי רצויים שבאים להתארח אצל האדם כאורחים בלתי רצויים.

מפרק זה ועד סוף פרק לב מבאר רבנו, שאדם הבא להתקרב לעבודת השם ולהשיג אהבת השם ויראתו, בנוסף לעבודתו החיובית בקיום מצוות, עליו גם להישמר מדברים שליליים…

הפרק שלפנינו מהווה סיכום למהלך שהחל רבנו לבאר מפרק יח והוא הדרך הקצרה והיעילה בעבודת השם המרומזת בפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" בתחילה מזכיר הרבי כי האהבה המסותרת הכוללת גם את היראה היא בבחינת קרוב מאד וקל להשגה ובכוחה מוסר יהודי נפשו על קידוש השם, מתוך הכרה שחס ושלום עלול הוא להיות נפרד מאחדותו יתברך. מכאן יסביר הרבי שכשתבין את משמעותה החמורה של ביצוע עבירה, תוכל להתגבר עליה בכוח אהבתך המסותרת ותצליח הן בענייני "סור מרע" והן בענייני "ועשה טוב".

כשם שרמ"ח מצוות עשה הן פנימיות רצונו יתברך וכשמקיימם נעשה ייחוד בין נפש הא-לוהית עם הרצון העליון, כך בצד שכנגד כשעובר על הרצון העליון נעשה פירוד גמור מהקדושה. מה חומרתה ומשמעותה של עבירה יוסבר בפרק זה, ומתוך כל המשמעות הבעייתית של עבירת עבירה מתמקד רבנו בפרק זה בבעיה הערכית של ביצוע העבירה. אשר בראש וראשונה מהווה פירוד מייחודו ואחדותו יתברך.

לאחר הלימוד בשלושת הפרקים הקודמים על אחדותו יתברך ושכל התורה כולה נמצאת בשתי דברות ראשונות של עשרת הדיברות וכל פירוד מאחדותו יתברך הרי הוא כפירה ועבודה זרה בפרק זה יסביר רבנו את ההבדל בין תורה שעליה נאמר בזוהר: "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד" ובין המצוות שעליהם נאמר: "דרמ"ח פקודין אינון רמ"ח איברין דמלכא".

פרק זה מהווה השלמת הביאור (שהחל בפרק כ') ל"דבר השם" המחייה ומהווה את הבריאה כולה, אף על פי שאין הבריאה נפרדת ממנו יתברך.

בהמשך לפרק הקודם בו למדנו כי דבר השם וכל הבריאה שנוצרה על ידו אינו תופס מקום כלפי הבורא. בפרק זה מבהיר רבנו כי יש הבדל בין יחסו של הקדוש ברוך הוא לדיבורו ובין יחס הנבראים לדבר השם.

בהמשך למהלך שבו החל רבנו לבאר בפרקים אלו את העניין של האהבה המסותרת וכוח מסירות הנפש הטמון בתוכה ודווקא הניסיונות בדבר אמונה מעוררים את האהבה המסותרת ממשיך רבנו לבאר שלמרות שהרוח שטות יכולה להעלים ולהסתיר את האהבה הזו ולהטעות את היהודי שגם כשעושה עבירות עדיין נשאר ביהדותו, אך על ידי התבוננות מתאימה יכול היהודי להתגבר על העבירה.

בפרק זה ממשיך הרבי לבאר את מהותה של האהבה המסותרת וענינה שהוא השאיפה והרצון לדבק בשורשה ומקורה בהשם חיי החיים ברוך הוא וזה נלמד מהפסוק המדמה את הנשמה לאור הנר, "נר השם נשמת אדם" ומסביר כיצד נכללת בתוכה גם היראה.

מפרק זה מתחיל רבנו במהלך חדש המבאר איך קרוב מאד לבוא לעבודת השם פנימית שעבודה זו היא בכוחו של כל אחד ואחד ובנקל.

בפרק זה אנו מסיימים את המהלך הראשון של הספר, העוסק באופן כללי בסיכום המדרגות של צדיקים בינוניים ורשעים וזאת על בסיס הפסוק שעליו מיוסד הספר "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשות". ראשית נדייק במלות הפסוק ונבאר איך הוא קרוב ולא סתם קרוב אלא קרוב מאד.

בפרק זה יבאר רבנו שני כללים עיקריים בעבודתו של הבינוני, בעבודת הבורא יתברך ותהיה עבודתו מבוססת על אהבה ויראה שכליים ויקרא עובד א-לוהים ועבודתו תמה.

בפרק זה מפרש רבינו כדרכו ש"עובד א-לוהים" ו"אשר לא עבדו" שניהם בינוניים, אלא שיש בהם שתי מדרגות: אחת "עובד א-לוהים" והשניה "אשר לא עבדו".

כל אחד יכול צריך ורשאי להיות בינוני גם אם עבר עבירה מימיו, א. כי היא מידת כל אדם. ב. כי אחריה כל אדם ימשוך. ג. כי כל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה.

עבודתו של הבינוני מתחלקת לשלושה מצבים, כשהבינוני יושב באוהלה של תורה או שעוסק בעסקיו או שנמצא באהבת השם כל היום, ולמרות שהבינוני אינו מושלם מבחינה פנימית בכל זאת עבודתו נקראת עבודה תמה ואמיתית. לכן יבאר רבנו את ההבדל בין שפת אמת, אמת ואמת לאמיתה.

הבינוני הוא יהודי שאינו נכשל בעבירה כרשע אך גם לא מעבד את הרע בנפשו הבהמית כצדיק. הבינוני מבחינת המעשים מושלם, אינו עובר עבירה כרשע אך את הרע שבנפשו לא ביער.

בפרק זה נעסוק בחלוקות הרשע. כפי שלמדנו כבר בפרק א' שיש רשע וטוב לו ורשע ורע לו, נלמד להכיר מהו כל סוג של רשע. כאן ישנה לא רק חלוקה לשני סוגים רשע וטוב ורשע ורע לו, אלא ברשע וטוב לו ישנה חלוקה לתת דרגות אחת נעלית מהשנייה. הדרגה התחתונה קרובה לרשע ורע לו והדרגה הנעלית קרובה לדרגת הבינוני.

בפרק זה אנו לומדים על מי שכבר הצליח במלחמתו להגיע למדרגת צדיק. לכן יבאר לנו רבנו הזקן מהו צדיק, כיצד הגיע למדרגתו זו, מה ההבדל בין שני סוגי הצדיקים צדיק וטוב לו וצדיק ורע לו ומהו אופן עבודתם של כל אחד מהצדיקים הללו.

בפרק זה נלמד על ההבדלים בין הנפש הבהמית לנפש האלוקית מבחינת מטרתן ושאיפתן, איזו מלחמה מתנהלת ביניהן ומה כל אחת רוצה להשיג במלחמה זו.

בפרק זה נעסוק במאכלות אסורות ואף נבחין בין תאוות היתר לתאוות איסור. בהמשך נעסוק בדברים בטלים. לסיום, נעסוק במשמעות העיסוק בחכמות חיצוניות ותיקון הנפש מהם.

בהמשך להסברו של רבנו בעניין הדברים שמקבלים חיותם מהצד האחר, מסכם רבנו בפרק זה את כל הדברים שקבלת החיות שלהם מגיעה מהקליפה הרביעית, "קליפת נוגה". בהמשך מבאר לנו רבנו את ענינה של קליפה זו בהיותה הממוצעת בין שלושת הקליפות הטמאות לבין צד הקדושה. עובדת היותה ממוצעת נובעת מכך שיש באפשרותה לעלות לקדושה ויש באפשרותה לרדת לקליפות הטמאות.

בפרק זה נכיר את ההבדל המהותי שבין צד הקדושה והצד האחר. כמו כן נכיר את העניין שבעצם כל מה שיש בצד הקדושה יש בצד האחר. ההבדל המהותי ביניהם נעוץ בשאיפותיהם ובהשפעתם עלינו ועל העולם בכלל. שלכל צד שאיפה משלו ובעיקר לשלוט ולהנהיג את הגוף כרצונו.

מהות עניין "התפיסה" ברוחניות ומעלתה. בגשמיות אנו מבינים מהו המושג לתפוס דבר או חפץ גשמי, אך ברוחניות ובשכל כיצד ניתן להשתמש בביטוי לתפוס? למרות שאנו משתמשים בביטוי זה בשפת הדיבור, שואלים אדם, תפסת את העניין? אז מה פירוש "תפיסה", ומה אפשר לתפוס ומה לא?

לאחר שלמדנו בפרק הקודם על עשר כוחות הנפש, אנו מתקדמים להכיר את כלי הביטוי של הנפש, הנקראים לבושים. לבוש בדרך כלל תפקידו כפול, גם לשמור על הגוף מחום וקור, וגם לגלות את האדם הלבוש בהם, כלומר בראותנו את המלך כשהוא לבוש לבושי מלכות, הננו יודעים כי מלך הוא, וכן כל לובש מדים.

כוחות הנפש הם המנוע שמניע את האדם בכל פעולותיו. מדובר בעשר כוחות. וכמודגש בספר עץ חיים, מאמר שלם בדיבור המתחיל "עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשרה", להורות שהמספר עשר הוא מדויק.

ונפש השנית בישראל שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, נקראת שנית, לא מפני פחיתות חשיבותה, אלה מפני היותה נכנסת לגוף מאוחר יותר, בעת הבר מצווה, כמו שכתוב בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן, סימן ד' סעיף ב' בסופו בשם סדר היום, אבות דרבי נתן ראש פרק טז' ועוד: "לפי שגמר כניסת נפש הקדושה באדם הוא בי"ג שנים ויום אחד לזכר".

פרק זה מהווה פתיחה לשיטת החסידות המדריכה אותנו בעבודת השם פנימית, לא חיצונית. כלומר, כדי לפעול עלינו לבצע ביצוע מעשי של תורה ומצוות, לזה ישנם ספרי מוסר וכדומה. אלא שספר זה בא לטפל "טיפול שורש" בבעיות נפשיות, מבחינה רוחנית. ולכן נקראים דברי התניא "פנימיות התורה" כי היא עוסקת בעבודת השם פנימית.

הקדמת המלקט היא איגרת השלוחה לכללות אנשי שלומנו, בתחילה נכתבה האיגרת כמכתב לאנשי שלומנו ואחר כך שולבו בה דברים נוספים כדי להתאים אותם לשמש כהקדמה לספר התניא. מבחינת חשיבות ההקדמה יש לציין כי הקדמה זו היא דברי רבנו הזקן בעצמו ומכך ניתן להסיק שההקדמה זו משמשת לא רק כחלק מספר התניא אלא כחלק בלתי נפרד מהספר כולו.

מתחילים ללמוד בספר התניא, גם את שער הספר, כי אף הוא תורה בפני עצמו, הוא נכתב על ידי בעל התניא בעצמו והוא חלק מהשיעור היומי בספר התניא, מורנו הבעל שם טוב והרב המגיד ממזריטש לא כתבו דברי תורה אלא אמרו בפיהם ותלמידיהם כתבו את דברם. רבנו הזקן כתב את ספר התניא כולל את דף השער. מכאן שאף דף השער הוא חלק מהלימוד של הספר היות והוא נכתב על ידי המחבר בעצמו.

משום חשיבותו של ספר ה"תניא" בהיותו כ"תורה שבכתב", התייחסו החסידים אל ספר ה"תניא" כמו אל "חמשה חומשי תורה", כך גם ה"תניא" מורכב מחמשה חלקים, ובחלק הראשון של ה"תניא", בהיות שיש בו נ"ג פרקים והקדמה. ובהקבלה לחמשה חומשי תורה שישנם שם נד' פרשיות הפך אצל חסידים מנהג לעבור כל שבוע על פרק מה"תניא" כנגד הפרשה של השבוע.

אפתח בהתנצלות כי הספר המונח בפניכם למרות שמלכתחילה היה צריך להיכתב אך ורק לשם המטרה של שמו "תניא לעם", דהיינו שהיה צורך לכותבו בדרך של הנחת התניא שתהיה נגישה לכל. אלא שספר זה נוצר בעקבות מעשה שהיה שיסופר להלן והסיבות שהביאו להעלותו על הדפוס ורק לבסוף נעשה ניסיון להופכו למה שהוא מיועד.

בפרק זה מסכם רבינו תחילה את הדרך בעבודת ה' של הבינוני לפי מה שנתבאר עד פה. רבינו מדגיש שוב ושוב ששאיפתו של הבינוני ועיקר התעסקותו ־ גם אם לא הצליח להפוך את ליבו לגמרי ־ היא השליטה המוחלטת על "הטבע שבחלל השמאלי" בנוגע לפועל לפחות. כלומר, שגם הנפש הבהמית תקבל את ההנחה הבסיסית שבשום אופן היא לא תהין לעשות משהו נגד רצון ה' או שלא לעשות משהו אותו ציוה ה'. וכפי שהובא לעיל ־ "קנין הגוף לפירותיו": ה"גוף" אמנם אינו "קנוי" ולא הפך לקדושה, אבל מוחלט אצלו שה"פירות", ההנהגה בפועל, היא אך ורק בדיוק כפי רצון ה'.

בפרק זה מבאר רבינו ענין עיקרי מאד בשיטת חב״ד. הדרישה והתביעה שעל האדם לעבוד ולעמול ללא הרף, להשקיע, לוותר מעצמו, לתת מכוחו ואונו, ו״לצאת ממציאותו״.

לאחר שהגדיר רבינו (בפרקים י״ב־י״ג) את מדרגת הבינוני, שאמנם לא הצליח להפוך את ליבו לטוב, אבל הצליח לפעול בנפשו "קנין הגוף לפירותיו", שיהי׳ ברור אצלו בוודאות שלעולם לא יפרוק עול מלכות שמים; ולאחר שהסביר דרגות שונות ומצבים שונים הקיימים בבינוני ־ מבהיר עתה רבינו כי דרגא זו של בינוני. היא הדרגא הנדרשת מכל יהודי, יהיה מי שיהיה, ובכל מצב. כל אחד יכול להגיע לזה, וכל אחד מחוייב להגיע לזה.

אפשר לחלק את הבינונים. בכללות, לשלשה סוגים. [בפרטיות יותר, מסופר שרבינו הזקן אמר פעם על עצמו שהוא בינוני, (כשם שרבה אמר כך על עצמו) וכשהחסיד ר׳ מרדכי ליעפלער אמר לו: "רבי, גם אני אינני רשע…", ענה לו רבינו: ומה רצונך, הלא בבינוני ישנן ת׳׳ק (חמש מאות) מדריגות…].

״הבינוני״ זהו המצב הנדרש מכל יהודי, המצב אליו מסוגל כל אחד להגיע, גם מי שלא ניחן בנשמה גבוהה ובכוחות מיוחדים. ה״בינוני׳׳ הינו אדם רגיל, אבל אדם שמיצה את כל יכולתו במילואה. לאדם זה בעיקר מיועד ספר התניא, הנקרא "ספר של בינונים". את האדם הזה, האדם הרגיל, לא מיחידי סגולה, לא מבעלי הנשמות הגבוהות, מדריך רבינו ומחנך, מראה לו את הדרך וצועד יחד עימו בדרך העולה בית א־ל.

אין לקבוע את היות האדם צדיק או רשע לפי התנהגותו בלבד, אלא לפי מהותו; וכשם שבמושג 'צדיק', על חילוקי הדרגות שבזה, דובר (לא על התנהגות האדם בפועל, אלא) על מהות האדם והרגשתו ־ כך גם כאן אין מדובר על המושג ״רשע" בקשר להתנהגותו בפועל, אלא על "רשע" בשם התואר, רשע במהותו.

גם אצל ״בינונים״ קיימת וצריכה להיות הפיכת הרע לטוב, לפחות בפרטים מסויימים (ולמשל שהרגיל עצמו כל כך במידת הזריזות, עד שנעשה אצלו ״כמו טבע״ להזדרז וכדומה, כך שבמידה מסויימת הוא הפך נקודה מסוימת שבתוכו לטוב), וכן צריכה להיות אצל כל אחד העבודה של אהבת ה׳ כמו אצל הצדיקים, ולפחות מעין זה.

אחרי שהכרנו את שתי הנפשות, הנפש האלוקית והנפש הבהמית, לא רק בהתנהגות חיצונית אלא גם בפנימיות, וכבר אנו יודעים את מהותן העצמית ואת מהותן הגלויה, ניגש עתה אדמו"ר הזקן להסביר את מקומה של כל אחת מהנפשות בגוף האדם, ואת המלחמה השוררת ביניהן.

והנה זה לעומת זה עשה האלוקים, כי כמו שהנפש האלוקית כלולה מעשר ספירות קדושות ומתלבשת בשלושה לבושים קדושים, כך הנפש דסטרא אחרא, מקליפות נוגה המלובשת בדם האדם, גם בה ישנם אותם עשרה כוחות, גם היא כלולה מעשר כתרין דמסאבותא – עשרה ״כתרים״ של טומאה…

אם בפרק ז׳ הדגיש רבנו את פחיתותם של הלבושים, המחשבה דיבור ומעשה של הנפש הבהמית בכך שאפילו אם הם בתאוות היתר, הריהם ״מורידים״ את הנפש וכוחותי׳ לשלוש קליפות הטמאות (לפי שעה) – הרי בתחילת פרק ח׳ הוא מוסיף להסביר את פחיתותם של ה״לבושים״ בענייני איסור, שהם כל כך נמוכים, עד שאינם שייכים בכלל אצל יהודי מצד עצמו.

בפרק זה בא רבנו להסביר את הסוג השני שבקליפה, קליפת נוגה, שיש בה קצת אור, ״נוגה״, ממנה באה הנפש הבהמית, וכל הדברים המותרים שבעולם הזה. רבנו מבאר כיצד בכוחו של האדם להעלותם לקדושה לגמרי, או להורידם לקליפות הטמאות לגמרי.

אדמו"ר הזקן מסביר בפרק זה את מעלת לימוד התורה על קיום המצוות, או, במילים אחרות, את מעלת לבוש המחשבה על לבושי הדיבור והמעשה.

מדוע אומרת ההלכה כי מי שכיוון את כל הכוונות שבעולם, ולא הניח תפילין בפועל ממש, ואפילו אם הדבר קרה מצד מניעה צדדית ואונס, הוא נקרא ״קרקפתא דלא מנח תפלין״ – ואילו מי שהניח תפלין בפועל ממש, ואפילו עשה זאת בלי כוונה ובלי חשק, ואפילו בשאט נפש ומתוך הכרח וכפי׳ שמישהו אחר כפה עליו – על פי ההלכה הוא קיים את המצוה והניח תפלין!

לנפש האלוקית עשר כוחות שהשתלשלו מעשר הספירות העליונות. כוחותיה של הנפש האלוקית הם הכחות שאמנם אינם מהותה ועצמותה של הנפש ממש, ובכל זאת הריהם חלק ממנה, ממנה ממש.

ונפש השנית בישראל – נפש זו, הנפש האלוקית, קיימת רק בישראל, לגוי אין בכלל דבר כזה. וזהו הדבר העיקרי המייחד את היהודי מן הגוי. נפש זו היא חלק אלוקה ממעל ממש. כלומר, מהותה של הנפש האלוקית היא, פשוט, ״חלק״ מהקב״ה, כדבר הפסוק באיוב (לא, ב) ״חלק אלוקה ממעל״.

בינוני – אין לו עבירות, אך יש לו יצר הרע, עד שלבו חומד ומתאוה לתאוות עולם הזה, אולם הוא מושל ברוח תאוותו. כשיצר הרע מתעורר בו, הוא נלחם בו ומנצחו.

הפתרון לגסות הרוח של הקליפה, שמגביהה עצמה ומסתירה את הנפש האלוקית ומחשיכה את אורה, אינו התבוננות גדולה ועמוקה יותר בגדולת ה'; אלא שבירת חומריות הקליפה, ביטושה והכנעתה עד עפר; מאחר שכל חיותה הוא גאוותה וגסות רוחה, כל עניינה מציאות "יש" – אני ואפסי עוד (ישעיהו מז ח-י, צפניה ב טו).

רק השמחה בה' היא אמיתית, תמידית ונצחית. זאת משום שיהודי יודע שתמיד תמיד, בכל מקום ובכל מצב בו הוא נמצא, נמצא ה' יחד עמו. ואם כן, הרי "גם כי אשב בחושך – ה' אור לי". וכפי שהפסוק אומר: "אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח. אם אסק שמים – שם אתה, ואציעה שאול – הנך. אשא כנפי שחר אשכנה באחרית ים, גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך".

בפרק זה בא רבינו להשלים את הביאור (הראשון והעיקרי בתניא) בפסוק עליו מיוסד כל ספר לקוטי אמרים (החלק הראשון של התניא) ־ להדריך וללמד כיצד אכן ״קרוב״ וקל לכל יהודי לעבוד את ה' לא רק ׳להתנהג כיהודי', אלא גם ״להיות יהודי״, גם במהותו הגלויה, ברגש שבליבו. וזהו בעצם ה״מפתח״ לקיום תמידי של כל התורה והמצוות, להיות כל הזמן במצב של ״בינוני״ ש״לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם״.

"עבודה זרה" הוא לא רק מי שמכריז על עצמו כ"מציאות בלתי תלוי'" ח"ו, וכופר במציאות ה' או בממשלתו המוחלטת הבלעדית, אלא גם כל מי שרק מחשיב עצמו "מציאות" כלשהי, גם אם הוא מודה במציאות ה' ובממשלתו, אלא שחושב הוא ש"בכל זאת גם אני משהו" – זוהי "עבודה זרה" וכפירה באחדות ה'. שכן פירושה של אחדות ה' היא, כנ"ל, שאין עוד מלבדו ממש, ואין שום מציאות זולתו יתברך כלל וכלל.

גם לגבי הדיבור העליון עצמו אין לנבראים שום מציאות ושום תפיסת מקום. מאחר שהדיבור נמצא וכלול ובטל ומיוחד לגמרי תמיד במקורו (שבמקורו אין שום תפיסת מקום לנבראים), הרי גם לגבי הדיבור העליון עצמו אין לנבראים שום תפיסת מקום.

המטרה האמיתית של כל ה"נסיעה", לשמה "נוסעת" ויורדת הנשמה ונמצאת בעולם הזה – שהקב"ה אכן יתגלה בכל תוקפו ובכל עצמותו ממש וייכנס בפנימיות בתוך תוכו של כל יהודי, ועל ידי זה בכל העולם כולו, "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"

הקליפות מודים ברבונותו של הקב"ה ואינן יכולים לעבור כלל על רצונו יתברך, נמצא כי האדם העובר על רצונו יתברך הוא גרוע ופחות מאד מהסטרא אחרא וקליפה הנקראת עבודה זרה ואלקים אחרים – שהרי הקליפה, למרות כפירתה באחדותו יתברך, הרי היא מכירה בעליונותו וברבונותו ובכך שאי אפשר לעשות שום דבר נגד רצונו, ואילו האדם החוטא ולא משנה באיזה חטא מצהיר בכך כי אין הוא מכיר אפילו בעליונותו ובריבונותו של הקב"ה.

הוספת המילה "מאד" בפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד" מדגישה שהדבר "קרוב מאד" גם למי שאין לו מוח בקדקדו, וגם בכל עת ובכל שעה. שכן ישנה "אהבה מסותרת" הקיימת בכל יהודי, יהי' מי שיהי', וקיימת היא אצלו בכל עת ובכל שעה, אלא שנחוץ לעורר אותה מ"תרדמתה", ואז יוכל כל אחד, בכל עת ובכל שעה, להתגבר על כל המניעות והקשיים, ולעבוד את ה' כראוי בכל ליבו ובכל נפשו.

מכיון ששעת התפילה היא שעת הבירור, והנפש האלוקית בשיא הכוונה וההתעלות בעבודת ה', אז יוצאת הנפש הבהמית למלחמה כנגדה ושולחת מחשבות זרות. שדרך הנלחמים והנאבקים זה עם זה, כשאחד מתגבר השני מתאמץ ומתגבר עוד יותר כדי להכריעו. ודוקא העובדה שהנפש הבהמית מתעוררת כל כך בשעת התפילה מעידה שהתפילה כדבעי; כי הנפש הבהמית רואה שהבינוני מתעלה ועובד את ה' כמו שצריך, אז היא מנסה לבלבלו ולהכשילו כדי לנצחו.

יש מעלה נפלאה בעבודת האתכפיא של הבינוני – הכופה את יצרו ומתבטל לרצון ה' – שהיא נעלית אפילו מעבודת האתהפכא של הצדיק – ההופך את הרע לטוב. אמנם הצדיק נעלה מן הבינוני, והבינוני צריך להשתדל להגיע למדרגת צדיק, לקיים את השבועה שמשביעין אותו, תהי צדיק (נדה סוף פרק ג). אך אם עדיין לא הגיע למעלת צדיק בכל פעם שכופה את היצר ודוחהו, נכפית הסטרא אחרא גם בשרשה למעלה; ונמשך לעולם אור נעלה מכל אור אחר הנמשך לעולם מעבודה אחרת.

השמחה משפיעה על גוף האדם ובריאותו ומאירה את פניו, כך שאדם נעשה קל ברגליו. השמחה גם מגלה באדם את כחותיו הנעלמים, ונותנת לו חיות והתלהבות בעבודת ה', עד שיכול לשנות את מידותיו.

כאשר הבינוני עושה חשבון נפש נוקב עם עצמו, קודם כל הוא רוגז על הנפש הבהמית. הוא יודע שהוא רחוק מה' בתכלית, אך הוא מייחס את הרע שבו אך ורק לנפש הבהמית, שהיא האדם עצמו בבינונים, ואילו "נשמה שנתת בי – טהורה היא" – משמע, הנפש האלוקית אינה הוא בעצמו. הוא רחוק מה' רק בגלל גופו והנפש החיונית שבו. אולם יש בקרבו גם נפש אלוקית המחיה אותו, ונמצאת בכל יהודי אפילו בקל שבקלים. והשמחה היא על הנפש האלוקית, עם הניצוץ האלוקי המלובש בה להחיותה.

האדם יכול לעשות מכון לשבתו יתברך – שישכון בו ממש בפנימיות, ולא רק במקיף על ידי האמונה – בעיקר על ידי לימוד התורה, וכן על ידי החלטה (שנחשבת לו כאילו למד) שכשיוכל יותר ילמד יותר, על ידי הצדקה, והיא מעלה גם את ארבע הידות, ועל ידי שמשתמש בארבע הידות כדי ללמוד ולהתפלל.

כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע מתבטא בלקוטי דיבורים כי בכל פינה שפונים בספר התניא, רואים את גודל אהבת ישראל של רבינו הזקן. הדבר בולט באופן מיוחד בפרק זה, פרק ל"ב, ה"לב" של ספר התניא, כפי שנראה בע"ה בהמשך את הדגשת רבינו הזקן עד כמה צריך לאהוב ממש כל יהודי, יהי' מי שיהי', ואפילו הוא במצב הנחות ביותר.

לגבי הקב"ה הבריאה אינה קיימת כלל, שהוא לבדו הוא יחיד ומיוחד בדיוק כמו קודם שנבראו העולמות, ולא חל שום שינוי באחדותו. אין שום מציאות נפרדת ממנו, שהכל בטל אליו במציאות. משום דכולא קמיה כלא חשיב וכאין ואפס ממש. אם כי כלא חשיב בכף הדמיון, כי הרי העולם בהרגשתו קיים, ומכיון שזהו רצון ה' שירגיש כך, לכן העולם מציאות, שיש בו דומם, צומח, חי ומדבר.

פרק זה מבאר מהו "עניינה" של אותה אהבה, רצון ותשוקה להידבק בה' לגמרי: מהו אופי' של אהבה זו, מה ה"מבוקש" בה, למה היא חותרת להגיע. ומכאן לצד השלילי, לרצון שלא להיפרד ח"ו – הכיצד נובעת ממנה אותה "יראה", רתיעה ופחד, שלא להיפרד ח"ו מה' אפילו במסירות נפש.

יש עדיין צורך לבאר את מלת "מאד" שבפסוק כי קרוב אליך הדבר מאד וגו' – כיצד מדגיש הפסוק שדבר זה "קרוב מאד", בשעה שהדבר דורש הרבה עבודה ויגיעה, קודם כל בלימוד הדברים הבנתם וידיעתם היטב, ואחר כך להפנים את הדברים ע"י התבוננות וקליטת משמעות הדברים בתודעתו וכו'; והרי "התורה היא נצחית", והתורה אומרת זאת לכל יהודי, ואיך אפשר לומר שהדבר "קרוב מאד" ואין שום מניעה ועיכוב על כך בכל אחד ובכל מצב.

אמנם המעשה הוא העיקר, אולם יש צורך חשוב וחיוני מאד שקיום התורה והמצוות יהי' מתוך אהבת ה' ויראתו. וגם זה חלק עיקרי מהכוונה האלוקית של עשיית דירה לו יתברך בתחתונים – כדי שהדירה לו יתברך לא תהי' "כגוף בלא נשמה", דירה חשוכה ללא גילוי אלקות אלא דירה נאה ומאירה.

מבואר בפרק זה, שנשמתו של משה רבינו מתלבשת ממש בגופו של נשיא הדור שבכל דור ודור, והיא הנשמה המחי' את גופו. (אלא שיש בו גם נפש נוספת פרטית, בהתאם לעניינים המיוחדים של דור זה. וגם בנפש זו מתלבשת נפשו של משה רבינו, שהרי היא "מתלבשת בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה" – הן בגוף והן בנפש). ומכאן שנשמת משה רבינו היא גם נשמתו של המלך המשיח, נשיא הדור של דור הגאולה האמיתית והשלימה.

הנקודה המרכזית המבוארת בארוכה בפרק זה היא ההדגשה ש"ראשית העבודה ועיקרה ושרשה", עיקר ויסוד השייכות האמיתית של יהודי להקב"ה – היא דווקא יראת ה' וקבלת עול מלכות שמים פשוטה, לבטל את מציאותו האדם לגמרי לה', לרצון ה' ולעבודת ה'. שכן יסוד הקשר עם הקב"ה חייב להיות ביטול מוחלט לגמרי ולא "מציאות", גם לא מציאות של קדושה ואלקות.

בקשר לחשיבות הלימוד וההתבוננות בתוכן פרק זה, כדאי להזכיר שהרבי מלך המשיח שליט"א מדגיש כי בפרק זה במיוחד מבוארים עניינים חדשים ונפלאים שלא דובר עליהם (בגלוי) בפרקים הקודמים . הרבי מורה לרבים וגם ליחידים להרגיל את עצמם להתבונן במיוחד במה שמבואר כאן בתחילת פרק מ"א, כי "הנה ה' ניצב עליו, ומלא כל הארץ כבודו, ומביט עליו, ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי", ולחזור על כך גם בדיבור פעמים רבות.

יראת ה' היא יסוד, עיקר ושרש בעבודת ה', לכן יש לעורר את היראה הטבעית המסותרת, ולפחות לקבל עול מלכות שמים, ולא למרוד בה'. השאלה היא איך לעורר את היראה ואיך לפתח אותה? יראת ה' דורשת יגיעת נפש ויגיעת בשר והתקשרות למשה רבינו שבדור.

ה' מיחד את שמו על עם ישראל בכלל, ומיחד מלכותו על כל יהודי בפרט, לכן כל יהודי צריך לראות את עצמו כאילו בשבילו נברא העולם. וכמו שאומרת המשנה: לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם (סנהדרין פ"ד מ"ה) – בשבילי נברא ההעלם והצמצום, כדי שאגלה אלוקות בעולם. כל יהודי צריך להרגיש כמו אדם הראשון בגן עדן, שבעבודתו היו תלויים כל העולמות, אם להעלותם או להיפך; שכן כל יהודי נברא יחידי.

התנאי לעלית התורה והתפילה היא הכוונה שבלב – אהבה ויראה. אך ללא אהבה ויראה אין התורה והתפילה עולות לעשר ספירות כלל. שהספירות שבכל עולם הן אלוקות, הן פנימיות העולמות, נשמת העולמות, שבהן מתלבש ומתיחד אור אין סוף ב"ה ממש. ועל פי תיקוני הזהר (ת י) – אם אין בלימוד שום כוונה פסולה, אמנם הלימוד אינו עולה לפנימיות העולמות, אך עולה להיכלות ומדורים שהם חיצוניות העולמות – מדור המלאכים הקדושים, אך לא לקדושה עצמה.

מי שעובד את ה' במצות אנשים מלומדה, אולי יש לו איזו יראה אך אין היא חדורה בלבו. והרי אפילו ביחסים בין בני אדם – אדם עושה רצון חברו בשר ודם, כי הוא אוהב אותו או ירא ממנו, על אחת כמה וכמה ובאין ערוך, שאין לעבוד את ה' ולמלא רצונו בלי לזכור ולהתעורר באהבתו ויראתו, לפחות במוחו ומחשבתו. שיזכור את האהבה והיראה במוחו ויעוררן בתעלומות לבו. וזה מעורר אותו לעבודת ה' לשמה, לעשות רצון ה', שאז עבודתו עולה למעלה, שלא כמצות אנשים מלומדה, שחסר בה ה"לשמה".

פניני התניא – תוספת ביאור לפרק לו בליקוטי אמרים מובאים כאן נושאים כגון: עיקרי האמונה, מהוא הרעיון,תכלית הכל משיח, להכניס אלוקות בכל ועוד.

אין מעלה בדביקות בה' על ידי כוונת המצוות יותר מהמעלה שבדביקות בה' על ידי מעשה המצוות, בשניהם אותה רמה של דביקות בה', שהרי גם המצוה וגם הכוונה הם רצון ה', כמו שאין הבדל בדביקות בה' בין מצוה למצוה. שהרי אפילו היינו נדרשים לחטוב עצים, היה עלינו לעשות את זה באותה דביקות בה' כמו בכל מצוה אחרת. הקב"ה עשה עמנו צדקה וחסד שקדשנו במצוותיו. על ידי מעשה המצוה וכוונתה, יש נתינת כח לדביקות בה'. ורצון ה' הוא שתהיה גם כוונה במצוה.

לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה (אבות א יז). וכמו שנאמר: היום לעשותם (דברים ז יא). דהיינו, בעולם הזה – העיקר הוא קיום המצוות, ובפועל ממש. שהרי גם בגן עדן לומדים תורה, ואף ברמה גבוהה יותר. תכלית הבריאה לעשות לה' ית' דירה בתחתונים. לכן ירדו נשמות לעולם הזה הגשמי. תפקידנו לזכך את הגשמיות והחומריות, ולא די בזיכוך שעל ידי התורה, שמברר את הלבושים הפנימיים (מחשבה ודבור) של הנפש החיונית, שאין זה די תחתון, אלא צריך את הלבוש החיצוני, הוא המעשה.

יש טעמים אחדים שמובאים בחז"ל ובכתבי האריז"ל לתכלית הבריאה, אולם יש טעם פנימי שהוא מעל לטעם ודעת ומעל לסדר ההשתלשלות, והוא מצד עצמות אין סוף. כפי שאומרים חז"ל: נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים (מדרש תנחומא נשא ז א). היינו, הקב"ה רוצה לשכון בעולם הזה בלא לבוש והסתר, כמו אדם הנמצא בדירתו בכל עצמותו. על פי טעם פנימי זה לבריאה, שמצד עצמות ה' יתברך, לא נרגשת בעבודת האדם את קונו מציאות האדם, אלא מציאות הבורא.

מהי תכלית בריאת הבינונים, למה ירדו נשמותיהם לעולם הזה, שהרי נשמתם – נשמה טהורה – התלבשה בנפש הבהמית שמהקליפה וסטרא אחרא, ולמרות עבודתם ויגיעתם התמידית, לעולם לא יוכלו לשלח את הקליפה ולדחותה מחלל השמאלי שבלב; כי מהותה ועצמותה של הנפש הבהמית, שהן התאוות ומדות רעות, נשארות בנפש הבהמית בתוקף ובגבורה?… אלא שלא מצבי ומעמדי הוא העיקר, אלא המעשה הוא העיקר, והוא התכלית. כלומר, לא חשוב לאיזו רמה הגעתי, אלא מה פעלתי בעולם.

והנה מודעת זאת שהאבות הן הן המרכבה שכל ימיהם לעולם לא הפסיקו אפי' שעה אחת מלקשר דעתם ונשמתם לרבון העולמים בביטול הנ"ל ליחודו ית' ואחריהם כל הנביאים כל אחד לפי מדרגת נשמתו והשגתו ומדרגת משרע"ה היא העולה על כולנה שאמרו עליו שכינה מדברת מתוך גרונו של משה

תניא [בספ"ג דנדה] משביעים אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפי' כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע וצריך להבין דהא תנן [אבות פ"ב] ואל תהי רשע בפני עצמך וגם אם יהיה בעיניו כרשע ירע לבבו ויהיה עצב ולא יוכל לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב ואם לא ירע לבבו כלל מזה יכול לבוא לידי קלות ח"ו.

דבור ה' ומחשבתו מיוחדים במהותו ועצמותו ית' בתכלית היחוד, גם אחר שיצא דבור ה' אל הפועל בבריאות העולמות, כמו שהיה מיוחד עמו קודם בריאת העולמות, שאין שום שינוי לפניו בין לפני הבריאה בין אחרי הבריאות. כמו, דרך משל, דבור ומחשבת האדם לפני שהם יוצאים מן הכח אל הפועל, כאשר הן בכח בשכלו או בתשוקה שבלבו; שלפני שעולים מהלב למוח באותיות המחשבה, הן מיוחדות בשרשן.