הֶחְלִיט הַחֲמוֹר לָשׁוּב לְבֵית אֲדוֹנָיו, וְלַמְרוֹת עֲיֵפוּתוֹ וְחֻלְשָׁתוֹ קִבֵּל הַחֲמוֹר כּוֹחוֹת מִשָּׁמַיִם לָצֵאת לַדֶּרֶךְ, שֵׂרַךְ הַחֲמוֹר דַּרְכּוֹ כָּל הַלַּיְלָה עַד שֶׁהִגִּיעַ הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר, כַּאֲשֶׁר בְּנֵי הַבַּיִת עֲדַיִן יְשֵׁנִים, לַחֲצֵרוֹ שֶׁל רַבִּי חֲנִינָא בֶּן דּוֹסָא. רָאָה הַחֲמוֹר שֶׁדֶּלֶת הֶחָצֵר נְעוּלָה וְלֹא יוּכַל לְהִכָּנֵס, עָמַד מִחוּץ לְחָצֵר וְנָעַר בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת.

הַצַּוָּאָה שֶׁנָּתַן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לִבְנוֹ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב מַתְאִימָה לְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ. כֻּלָּנוּ צְרִיכִים לָדַעַת שֶׁאֵין לְפַחֵד מִשּׁוּם דָּבָר וּמִשּׁוּם אָדָם, כִּי רַק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַהֵל אֶת כָּל הָעִנְיָנִים בָּעוֹלָם, וְהוּא מַשְׁגִּיחַ עָלֵינוּ בְּכָל רֶגַע וָרֶגַע, וְכָל דָּבָר שֶׁקּוֹרֶה הוּא רַק בְּהַסְכָּמָתוֹ וּבְהַשְׁגָּחָתוֹ יִתְבָּרֵךְ. וְכִי מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם?…

הַפּוֹעֵל הִשְׁתּוֹמֵם, לֹא הֵבִין מַה פֵּשֶׁר הַדְּרִישָׁה הַמּוּזָרָה הַזֹּאת. אוּלָם מִשֶּׁהֵבִין שֶׁעוֹמֵד לְפָנָיו אִישׁ חָשׁוּב הַמְּפֻרְסָם בְּחָכְמָתוֹ, הוֹרִיד אֶת חֲבִילַת הַקָּנִים מֵעַל שִׁכְמוֹ וּפָתַח אֶת הַחֲבִילָה וְהֶרְאָה לוֹ. וְהִנֵּה בֵּין הַקָּנִים הָיָה נָחָשׁ אַרְסִי מֵת. הוּא לֹא יָדַע שֶׁבְּלִי מֵשִׂים הָרַג אֶת הַנָּחָשׁ בִּזְמַן שֶׁקָּצַץ אֶת הַקִּנִּים וְאַף כְּשֶׁאָרַז אֶת הַקָּנִים לֹא הִרְגִּישׁ שֶׁהַנָּחָשׁ הִשְׁתַּלְשֵׁל בֵּינֵיהֶם.

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם! הֲרֵי כָּתוּב בְּתוֹרָתְךָ הַקְּדוֹשָׁה, שֶׁ"כָּל הַמְּקַיֵּם נֶפֶשׁ אַחַת מִיִּשְׂרָאֵל כְּאִלּוּ קִיֵּם עוֹלָם מָלֵא", שֶׁלָּכֶן נִבְרָא אָדָם הָרִאשׁוֹן יְחִידִי. וַהֲרֵי הַתּוֹרָה תּוֹרַת חַיִּים תּוֹרֶת אֱמֶת! אָז אֵיךְ יִתָּכֵן, שֶּׁתַּנִּיחַ אֶת בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק לָמוּת וְעוֹדֶנּוּ צָעִיר לְיָמִים? וַהֲרֵי בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק הִצִּיל אֶת הָאַלְמָנָה וְשִׁבְעַת יְלָדֶיהָ הַיְּתוֹמִים מֵרָעָב!

הֵבִין רַבִּי יִצְחָק מַהוּ גֹּדֶל הַשָּׂכָר שֶׁל מַתַּן צְדָקָה! צְדָקָה תַּצִּיל מִמָּוֶת! מִן הַשָּׁמַיִם הֶרְאוּ לוֹ שֶׁסַּכָּנָה גְּדוֹלָה הָיְתָה צְפוּיָה לוֹ וְנִצַּל מִמֶּנָּה בְּנֵס. לֹא עַל יְדֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר יוֹחַאי רַבּוֹ אֶלָּא רַק בִּזְכוּת מַעֲשֵׂה הַצְּדָקָה שֶׁעָשָׂה בְּאוֹתוֹ יוֹם.

עָיֵף וְרָצוּץ לְאַחַר נְדוּדִים קָשִׁים שֶׁל כַּמָּה יָמִים הִגִּיעַ לִפְנוֹת עֶרֶב לְבֵית כְּנֶסֶת וְנִכְנָס לְשָׁם. וּמַה הִתְרַגֵּשׁ לִרְאוֹת בְּבֵית הַכְּנֶסֶת יְהוּדִים עֲטוּפִים בִּבְגָדִים לְבָנִים וּמִתְפַּלְּלִים בִּדְבֵקוּת. הָיְתָה זוֹ תְּפִלַּת כָּל נִדְרֵי שֶׁל לֵיל כִּפּוּר. נִרְגָּשׁ וְנִסְעָר לְשֵׁמַע תְּפִלּוֹת אֶחָיו, גַּם הַיֶּלֶד הַיָּתוֹם רָצָה לְהִשְׁתַּפֵּךְ בִּתְפִלָּה מְתֻקָּה לִפְנֵי בּוֹרֵא עוֹלָם, אוּלָם לֹא יָדַע אֵיךְ. צַעֲרוֹ וּכְאֵב לִבּוֹ שֶׁל הַיֶּלֶד הַיְּהוּדִי הַתּוֹעֶה עָלָה מַעְלָה מַעְלָה עַד שֶׁקָּרַע אֶת הַשְּׁחָקִים.

"כשבאו החסידים לתפילת מנחה של ראש השנה, פשטו כולם את בגדי המשי ולבשו בגדים פשוטים. מאז הקפידו כי החסידים שנכחו במקום שלא ללבוש בגדי משי כל ימי חייהם".

והנה פתאום רואים שכ"ק אדמו"ר שליט"א מטפס על הגדר בכדי להיכנס לפנים הגן, וכשרצו לעזור לו, לא הניח, וכך עלה על הגדר וירד פנימה (כאשר הירידה מהגדר הייתה קשה יותר מהעלייה). מובן שאחרי כ"ק אדמו"ר שליט"א עשו כמותו כולם, זקנים וצעירים. כולם נכנסו פנימה ואחרי אמירת תשליך רקדו ושרו כמו בכל שנה.

"מה אני יכול לעשות, והלא גם מאות אלפי נשמות מחכות לו למעלה, ובכלל הן מחכות לזמן שיבואו מגן עדן לעולם הזה כדי שיגלה להן חסידות, את התורה שבעל פה הגנוזה בספר התניא. ואם כן, איך לא נחכה לו אנו, ובפרט כשהיום ראש השנה?!…"

בזכות שמיעת 'כתר' מרבי לוי-יצחק מברדיטשוב בימים הנוראים, היו נשים עקרות נפקדות וזוכות לתשועה.

"לנו" – סיים אדמו"ר הריי"צ – נוגע רק מלכות שמים בלי הגבלות…"

ואכן, לאחר האירועים הקשים באותה שנה, הבינו הכול כי כבר בראש השנה, בעת כתיבת הדין בזמן תקיעת שופר, חש הרבי בענני קטרוג התלויים ממעל, והוא התחנן על נפשו ועל נפש חסידיו…

החסידים יודעים ומשערים עד כמה נעלית ונשגבה היא עבודתם הקדושה של אדמו"רי חב"ד בליל ראשון של ראש השנה; כמה דמעות ובכיות הם שופכים בעבור כלל ישראל, כמה כוונות בתפילה הם מייחדים בלילה זה. והנה, הרבי לא שוכח את מצבה של ילדה קטנה שנפלה, ומפר את הכלל שלא לדבר, בהתעניינו אצל אביה לשלומה…

"הוא מקורב מאוד לרבי, וכשהרבי בוכה, בוכה גם הוא…"

"זלמניו, כשהוא אומר 'וידע כל פעול כי אתה פעלתו', הוא איננו זז מהסטנדר שלידו הוא מתפלל, עד שהסטנדר אכן ירגיש 'כי אתה פעלתו'…"

הפלא הוא, שאף על פי שהרבי מקבל הרבה פ"נים בערב ראש השנה, הוא זכר שלא קיבל פ"נ מחסיד פלוני…

לפתע פתאום אחזתני בהלה וקפצתי למטה. מאורע זה הציק לי עוד זמן רב, ורק כעבור שנים ארוכות נרגעה רוחי. היה זה לאחר שקראתי את דבריו של בנו, הרבי הריי"צ (קונטרס "ב' ניסן תש"י) שאמר…

השיב הרבי: אני התפללתי עם הסטנדר; התבוננתי בכך שהתהוות הגשמיות היא ממהותו ועצמותו יתברך.

זהו סיפורו הבלתי-מושלם של איתן. כיום איש אינו יודע את מקומו, לא רק בגשמיות. בוודאי הוא ממשיך להסתובב במעגלים רחבים סביב עצמו, בודק את נשמתו ונמלט; שוב בודק ועדיין נמלט…

סיפור זה סיפר הרב חיים גוטניק ע"ה בעצמו, מתוך התרגשות רבה. ואכן, במשך השנים היה לאחד מחשובי הרבנים באוסטרליה.

הצחוק נדם באחת. את מקומו תפסו הערכה והערצה. הכול מתפעלים מהמיומנות, מהרצינות, ומרוכזים בשמיעת הקולות המעוררים לקבלת מלכותו יתברך. הציבור מופתע. הם ציפו אולי לתקיעות חלקות, אבל לא לתמימות ולרצינות התהומית של ברוך. דבקותו הרבה למצווה הרשימה מאוד את המתפללים הקשישים.

והדמעות של אז והיום מתערבבות להן יחדיו בכדו של הקב"ה. וכך חיי נהפכו "מאפלה לאור גדול". וזהו הפירוש הפשוט של "יתרון האור מתוך החושך".

"שונה היה המצב כאן; הפעם מצאו את ההזדמנות לפרוק מעליהם את אשר העיק על לבם כל הימים. היו אלה תפילות מעומקא דליבא שבקעו מתוך לבבות שבורים, וזרמי דמעות פרצו מעיניהם בעת שפכם צקון לחשם אל צורם וקונם.

בעת תקיעת שופר אנו מזכירים את הברית שכרת הבורא עם אברהם אבינו בעת עקדת יצחק. על-ידי תקיעת השופר בטוחים אנו כי בורא העולם יזכור לנו את מסירות הנפש של אברהם אבינו ויצחק בנו, שנעקד על גבי המזבח, וכן את מעשי מסירות הנפש שנעשו בכל הדורות. בזכות אותן שעות גורליות, ייטיב לנו השם יתברך הכתיבה והחתימה לכלל ישראל כאחד, בגשמיות וברוחניות.

וכשמגיע ראש השנה, והוא רוצה מאוד בקרבת המלך, הוא מתחיל לבכות ולזעוק ללא מילים. קול צעקה פשוטה היוצאת מעומק הלב, בדמות תקיעת השופר. כשהמלך, הקב"ה, שומע את קול השופר, הרי הוא מתעורר ברחמים, ומקרב את בנו בחמלה גדולה ובאהבה אינסופית.

לפתע, אורו עיניו… הוא מצא את השופר מוטל לא הרחק מפסי ה"טרומאוואיי" (חשמלית), זו הרכבת הפנימית שנוסעת ברחובות העיר. בו ברגע חלפה במקום החשמלית. לבו קפא באימה. רק מילימטרים ספורים הפרידו בין השופר הנכסף לבין גלגלי החשמלית שהתגלגלו בקול רעש גדול, ורק בנס זו לא עלתה על השופר וריסקה אותו לרסיסים…

כשהגיעה השעה – עמדו המגיד ורבי לוי יצחק על הבימה. פני המגיד רציניות עד אימה. הוא בירך את הברכות, וכשנתן רבי לוי יצחק את השופר בפיו, נפל על מקומו מתעלף, אחוז פחד נורא. במשך שעה ארוכה עמלו חבריו להקיצו עד שהחזירוהו למקומו.

העיסוקים וההכנות הרבות של ערב ראש השנה רבו למעלה מראש, אולם הרב כהן חש את כובד האחריות המוטלת על כתפיו; הוא הרגיש כמי שחייהם ובריאותם של יהודים רבים תלויים כעת במעשיו. הוא ידע כי עליו לפעול מיד, שכן נותרו שעות אחדות בלבד עד כניסתה של השנה החדשה, שנת תשי"ז…

"דבורה לאה בת שטערנא: היום ערב יום הכיפורים, ברכי נא את בנך יחידך היתום מנחם מענדל בן דבורה לאה, שזה הקטן גדול יהיה בתורת הנגלה והנסתר בהצלחה, במעשים טובים ובאריכות ימים ושנים. בקשי נא רחמים גם עלי, על קהל עדת החסידים ועל תורת הבעל-שם-טוב…"

אם תפילה נקראת 'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", סולם המרים את המתפלל משפלותו הארצית לרום השמים, הרי בליל ראש השנה זה, הייתה תפילת הערבית של החתן עם אמירת התהלים של החותן – סולם כפול. כשני עובדים שצריכים לבצע עבודה בתקרה הגבוהה, עולים בסולם הכפול, בעליה שליבה אחר שליבה, בשמרם על המעמד המאוזן למנוע נפילה עלולה, עלו שני אלה, באופן הרמוני, בעבודת התפילה שלהם.

בתום סעודת יום טוב, החל מצפונו של השמש נוקפו – איך השאיר יהודי תלמיד חכם לבדו בבית הכנסת. הוא הכיר את הרבי כיהודי נכבד, וחש שלא בנוח. הוא שב אפוא לבית הכנסת ולתדהמתו ראה את הגוי עומד בחדר הכניסה ובוכה בכי רב.

"אף אני כך", סיים הרב. "אף על פי שבימים אלה עוסקים אנו בניקוי הביבין שלנו, הרי כיוון שמשרתים אנו בחצרו של מלך מלכי המלכים, אני עושה זאת מתוך ניגוני שמחה".

חשק היהודי את שפתיו בכאב, ודוק של דמעות הציף את עיניו. לבו התמלא רגשות חרטה. לאחר הרהורים רבים החליט בלבו: 'אלך אל הבעל-שם-טוב והוא בוודאי ידריכני בדרך ישרה, לתקן את אשר עשיתי'.

"ראיתי את המתחולל בלבו של אותו יהודי", סיים הבעל-שם-טוב, "והמתנתי לתפילתו. רציתי להתפלל יחד עמו. זו הסיבה לאיחור התפילה היום, אך זכינו להתפלל יחד עם בעל התשובה, ותפילתנו הגיעה יחד עם תפילתו היישר לריבון העולמים".

"את הכפתורים מצחצחים ומנקים בחול ובמים. חול זהו אותיות התהלים, ומים – הם הדמעות המכבסות. היום ערב ראש השנה ועל כל אחד לנקות את עצמו באמירת תהלים בדמעות מעומק הלב, ויחד עם כך, מתוך שמחת הנפש".

הוסיף הרבי ושאלו האם הוא יודע את הכוונות. השיב הלה בפשטות: "רבי, אני יודע רק זאת – הקב"ה ציווה עלינו לתקוע בשופר". הגיב על כך הרבי ה'צמח צדק': "אם כן, אתה תתקע!"

"הרי שני מלאכים מלווים את האדם, וכשהם שומעים איך שכל אחד אומר לחברו בליל ראש השנה אחרי תפילת ערבית 'לשנה טובה תכתב ותחתם' בטוהר הלב, הם עולים למעלה כמליצי יושר להמליץ ולהפציר על שנה טובה ומתוקה".

באחת השנים, בשעה שקהל החסידים ישב בראש השנה ואמר תהלים, נכנסו בניו של כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק' וכמה מהחסידים אל הרבי ה'צמח צדק' וביקשו שהרבי יצא אל הקהל ויאמר מאמר דא"ח. פתח הרבי את דלת חדרו ואמר: "הציבור אומר תהלים ואתם מבקשים לשמוע דא"ח?! עדיף שתאמרו תהלים…"

"יודע אתה מהו משיח? – כשמשיח יבוא הוא יגלה את עומק פנימיות התורה ואז כולם ירגישו את אור התורה. בשנה זו התגלה הספר "לקוטי תורה" שחיברו סבי רבי שניאור זלמן (בעל התניא); דברי הרבי הם-הם גילוי אור התורה הפנימי, והם סגולה לגילוי הנפש…"

האדם הרי הוא צריך לפרנס את אשתו וילדיו, יש לו הרבה טרדות, ובנוסף לכל זה מוטלים עליו מסים וארנונות – ומעל הכל עול הגלות הקשה מכבידה עליו, ובכל זאת הוא מתנהג כמו שצריך – או אז מתגאה בו הקדוש ברוך הוא…

אני מרגיש צורך לשתף אתכם בחוויה מדהימה שעברנו אורית, הילדים ואני שלשום. אנחנו לא מצליחים להשתחרר מההתרגשות ותחושת ההתרוממות שמלווה אותנו מאז הסיפור חזה. תסלחו לי על האריכות. תקראו ולא תתחרטו!

רַבִּי תַּנְחוּם מָסַר לְבַעַל הַדִּין אֶת הַקֻּפְסָה וְכֶסֶף לִקְנִיַּת הַטַּבָּק. אוּלָם מִיָּד נָקַף אוֹתוֹ מַצְפּוּנוֹ עַל שֶׁהֵטִיל אֶת הַמְּשִׂימָה עַל בַּעַל הַדִּין, וַהֲרֵי יֵשׁ בָּזֶה מִשּׁוּם שֹׁחַד לַדַּיָּן, וְהָרַב הִזְהִיר אוֹתוֹ שֶׁאָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּבַעֲלֵי הַדִּין. אוּלָם כְּבָר הָיָה מְאֻחָר, כִּי בַּעַל הַדִּין הִזְדָּרֵז וְהִתְרַחֵק מִן הַבַּיִת.

רַבִּים מֵאִתָּנוּ נִתְקָלִים בָּזֶה הַרְבֵּה בַּחַיִּים הַיּוֹמְיוֹמִיִּים. חֹדֶשׁ אֱלוּל מִתְקָרֵב, עֲשֶׂרֶת יְמֵי־תְּשׁוּבָה הוֹלְכִים וּבָאִים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָתַן לָנוּ מַתָּנָה יָפָה – תְּשׁוּבָה, אֲשֶׁר בָּהּ וְעַל יָדָהּ נוּכַל לְהַשְׂבִּיעַ אֶת נַפְשֵׁנוּ – נִשְׁמָתֵנוּ הָרְעֵבָה וְהַצְּמֵאָה.

גְּדוֹלָה הָיְתָה שִׂמְחַת רַבִּי בָּרוּךְ וְאִשְׁתּוֹ, כַּאֲשֶׁר נִתְקַיְּמָה בִּרְכַּת הַבַּעַל שֵׁם טוֹב וְלִתְקוּפַת הַשָּׁנָה נוֹלַד לָהֶם יֶלֶד לְמַזָּל טוֹב. רַבִּי בָּרוּךְ הוֹדִיעַ בְּכָל הָעֲיָרוֹת שֶׁבַּסְּבִיבָה, כִּי הוּא מַזְמִין אֶת כָּל הָעֲנִיִּים, לָבוֹא וְלָקַחַת חֵלֶק בְּשִׂמְחָה שֶׁל מִצְוָה. וְאָמְנָם הֵחֵלָּה נְהִירָה שֶׁל אוֹרְחִים, עֲנִיִּים כְּבַעֲלֵי־בָּתִּים, מִכָּל יִשּׁוּבֵי הַסְּבִיבָה.

"חַכּוּ רֶגַע", נִשְׁמַע שׁוּב קוֹלוֹ שֶׁל הֶעָשִׁיר. הַפַּעַם הוּא נָתַן לָהֶם שְׁטָר שֶׁל 10 רוּבָּל, וְרַבִּי שְׁנֵיאוֹר זַלְמָן אָמַר לוֹ תּוֹדָה רַבָּה, בְּדִיּוּק בְּאוֹתָהּ צוּרָה בָּהּ הוֹדָה קֹדֶם לָכֵן עַל קַבָּלַת הַקּוֹפֵּקָה. מַחֲזֶה זֶה חָזַר וְנִשְׁנָה מִסְפַּר פְּעָמִים, כְּשֶׁבְּכָל פַּעַם נוֹתֵן הַגְּבִיר סְכוּמִים גְּדוֹלִים יוֹתֵר, עַד שֶׁהוּא פָּרַץ פִּתְאוֹם בִּבְכִי.

זֹאת הַבְּרָכָה אֲשֶׁר אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם לְכֻלְּכֶם: יְהִי רָצוֹן שֶׁבְּנוֹתֵיכֶם לֹא תִּהְיֶינָה יְתוֹמוֹת, תִּזְכּוּ לְהַשִּׂיא אוֹתָן בְּעַצְמְכֶם לָאֲנָשִׁים. תִּתְּנוּ לָהֶם נְדוּנְיָה בְּיָד רְחָבָה וְלֹא תִּצְטָרְכוּ לְעֶזְרַת בַּעַל עֲגָלָה…

מיד קם ר' שמואל מונקעס ממיטתו… התיישב מול בעלי הבית והסביר להם את המשמעות הפנימית העמוקה שבאמירת סליחות. על הדרגה הגבוהה של בעלי תשובה הנעלית מדרגת צדיקים גמורים, על הנשמה ששבה למקורה ושורשה על ידי התשובה, על הנחת רוח שיש לקב"ה מבעלי תשובה, ועל המשמעות המיוחדת של הפסוק: "למעשה ידיך תכסוף". לאחר ההסבר הזדרז לצאת עם בעל הבית לבית הכנסת ואמר את הסליחות בחרדת קודש ובכוונה עצומה.

אוּלָם, בְּיוֹם הַחֻפָּה, הָיָה הֶעָנִי מְבֻלְבָּל בְּשֶׁל הַטְּרָדוֹת הַמְּרֻבּוֹת, וְלֹא זָכַר אֶת מֵיטִיבוֹ – הֶעָשִׁיר שֶׁתָּרַם לוֹ אֶת כָּל הוֹצָאוֹת הַחֲתֻנָּה וְאֶת הַבְטָחָתוֹ אֵלָיו – וַיִּשְׁכָּחֵהוּ!

יום י"ט בכסלו הוא יום גדול בתולדות החסידות: ביום זה שוחרר מכלאו רבי שניאור זלמן מלאדי – מחולל תנועת חסידות חב"ד ומחבר ספר ה"תניא" – לאחר שנכלא בעקבות הלשנה של מתנגדי החסידות. כל העולם היהודי חוגג ביום זה את שחרורו של הרבי ואת זיכויה של תנועת החסידות מהחשדות שדבקו בה. כאן אנו מביאים סיפור – מעשה שהיה – שקשור במאורע זה.

בִּגְדֵי הַמֶּלֶךְ הַחֳדָשִׁים – סִפּוּר קְלַאסִי לִילָדִים וְלִמְבֻגָּרִים הַמַּתְאִים גַּם וּבִמְיֻחָד לְיָמֵינוּ

התברר שבמשך שתי דקות היא מתה מוות קליני, ובאותו זמן עלתה לשמיים ועברה את כל הגלגולים עד בריאת העולם ועד האין המוחלט.

מדוע הקשר בין איש לאשתו הוא עוצמתי כל כך? כיצד מסמל הקשר בין איש לאשה את הקשר בין הקב"ה לבין עם ישראל? מה הקשר בין "טירוף" ל"גירושין"? מה הקשר בין "טירוף" ל"גלות"?

רבי לוי יצחק מברדיטשוב הגיע לבית הכנסת ביום הכיפורים וראה לפניו יהודי מעשן. שאל הרבי את היהודי, יהודי יקר, אולי אינך זוכר שהיום יום כיפור? דוקא כן ענה היהודי. אולי אינך יודע שאסור לעשן ביום כיפור? ענה היהודי אני יודע שהיום יום כיפור אני יודע שאסור היום לעשן ובכל זאת אני מעשן. הרים רבי לוי יצחק מבטו לשמיים ואמר: אבא שבשמיים תראה איזה יהודים יקרים יש לך. יהודי לפני בית כנסת ביום הכיפורים מעשן בפרהסיה אבל הוא לא יוציא שקר מפיו.

אחד החיילים הבחין בה והבין את כוונתה, ובאופן ספונטאני צעק את שתי המילים "שמע ישראל"!! המחבלת נבהלה והתחילה לרעוד. באותו רגע הצליחו החיילים להשתלט עליה תוך שהם מנטרלים את מטען הנפץ שנשאה על גופה, ומיד העבירו אותה לשב"כ לשם חקירה.

מה נותן את הכח ליהודי לעמוד בתנאי הסבל של הגלות האיומה, אם לא אמונה, ביטחון בה' ושמחה בטהרתה. גם ברגעים הקשים ביותר יכול אדם להתעלות מתוך אמונה בה' ומתוך שמחה. הרבי מסביר שעשינו הרבה נסיונות להביא את הגאולה, אולם דבר אחד לא ניסינו עד הסוף והוא שמחה בטהרתה. הא לכם סיפור לדוגמה עד היכן מגיע כוחה של שמחה.

התכנון המקורי של המחבלים היה להסתתר בין השיבולים הגבוהים כדי שלא יזוהו ע"י התצפיתנים (אחרת אי אפשר להבין את ההגיון שלהם לעלות ולהחשף לגמרי), מה שהם לא ידעו שמשגיחי הבד"צ מחפשים דווקא חיטה כזו… בסערת הימים האחרונים הם לא עודכנו כי הקמה מעל המנהרה נקצרה כולה, כך הם הופתעו לעלות על אדמה גלויה לעין כל – – –

לא יכולתי להתאפק וצרחתי בקולי קולות: יש אלוקים!!! השגחה פרטית!!! נס גלוי!!! אין לי שום הסבר הגיוני, אלא שיד בורא עולם, המשגיח על ברואיו, היתה כאן.

רַבִּי אָדָם בַּעַל שֵׁם הִגִּיעַ לְאַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ, וּמַה הִתְפַּלֵּא הַמֶּלֶךְ וְכָל אֲנָשָׁיו לִשְׁמֹעַ אֶת חָכְמַת הַיְּהוּדִי. וְרַבִּי אָדָם הִרְגִּישׁ בָּטוּחַ וַאֲפִלּוּ לֹא נִמְנַע מִלְּהַסְבִּיר לַמֶּלֶךְ שֶׁאֵין הוּא יָכֹל לֶאֱכֹל מִסְּעוּדַת הַמֶּלֶךְ בְּשֶׁל יַהֲדוּתוֹ, וְעַל כָּךְ בִּקֵּשׁ אֶת סְלִיחַת הַמֶּלֶךְ.

בהתאם לאותה כמות של אנשים שמלווה את האדם למטה, כך יוצאים מלאכים ומלווים אותו למעלה,

מִכֵּיוָן שֶׁאָדָם נִבְרָא גַּשְׁמִי, הוּא מֵבִין בְּגַשְׁמִיּוּת יוֹתֵר מֵרוּחָנִיּוּת, וְכָל דָּבָר רוּחָנִי נִתְפָּס אֶצְלוֹ בְּהַשְׁוָאָה לַדָּבָר הַמַּקְבִּיל לוֹ בְּגַשְׁמִיּוּת. כְּמוֹ כֵן, כַּאֲשֶׁר טוֹב לוֹ בְּגַשְׁמִיּוּת קַל לוֹ יוֹתֵר לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם בְּגַשְׁמִיּוּת וּבְרוּחָנִיּוּת. נוֹסַף עַל כָּךְ בֶּאֱמֶת יֵשׁ מַעֲלָה מְיֻחֶדֶת בַּגַּשְׁמִי שֶׁהֲרֵי רַק הַגַּשְׁמִי נוֹצַר בְּכֹחַ עַצְמוּת הָאֵין סוֹף, וּלְעָתִיד לָבוֹא כַּאֲשֶׁר הָעוֹלָם יִזְדַּכֵּךְ, תִּתְגַּלֶּה מַעֲלַת הַגַּשְׁמִיּוּת עַד כְּדֵי כָּךְ שֶׁהַנְשָׁמָה תִּהְיֶה נִזּוֹנֵית מִן הַגּוּף.

לֵיְזֶר צִפָּה לִישׁוּעַת הַשֵּׁם יָשַׁב בְּבֵיתוֹ וְאָמַר תְּהִלִּים. מוֹעֵד הַמִּשְׁפָּט מְמַשְׁמֵשׁ וּבָא. נוֹתְרוּ עוֹד שְׁלוֹשָׁה יָמִים וַעֲדַיִן לֹא נוֹשַׁע, אוּלָם בָּטוּחַ שֶׁיְּשׁוּעַת הַשֵּׁם כְּהֶרֶף עַיִן. וְהִנֵּה בְּשָׁעָה מְאֻחֶרֶת בַּלַּיְלָה שָׁמַע דְּפִיקָה בַּדֶּלֶת. פָּתַח אֶת הַדֶּלֶת, וּלְהַפְתָּעָתוֹ עוֹמֵד לְפָנָיו מְנַהֵל הָאֲחֻזָּה שֶׁל הַפָּרִיץ. לֵיְזֶר מַכְנִיס אוֹתוֹ לְבֵיתוֹ מַמְתִּין לְמוֹצָא פִּיו.

שָׁבוּר וְרָצוּץ נִכְנָס הַדֻּכָּס לָעִיר וורמייזא כַּאֲשֶׁר כֻּלּוֹ הִתְפַּעֲלוּת מִגְּדֻלָּתוֹ שֶׁל רש"י, שֶׁנֶּאֶמְנוּ דְּבָרָיו וְצָדַק בְּכָל מַה שֶּׁאָמַר לוֹ. הוּא רָצָה מְאֹד לְבַקֵּר אֶת רש"י וּלְהִתְנַצֵּל בְּפָנָיו עַל הִתְנַהֲגוּתוֹ הַבִּלְתִּי הוֹלֶמֶת. אוּלָם…

סִפּוּר מְרַגֵּשׁ מְאֹד עַל יְהוּדִי שֶׁבְּעַל כָּרְחוֹ קִבֵּל חִנּוּךְ נוֹצְרִי עַד שֶּׁהָפַךְ לְאַפִּיפְיוֹר, וְכֵיצַד גִּלָּה אֶת מוֹצָאוֹ הַיְּהוּדִי עַד שֶׁמֵּת עַל קִדּוּשׁ הַשֵּׁם.

דַּע לְךָ, כִּי בַּמָּקוֹם הַהוּא, אֵלָיו הֵבִיאָה אוֹתְךָ הַהַשְׁגָּחָה הָעֶלְיוֹנָה, לֹא הָיוּ מֵעוֹלָם יְהוּדִים, עַד שֶׁרַגְלֶיךָ דָּרְכוּ שָׁם. מֵאָז בְּרִיאַת הָעוֹלָם נָפְלוּ שָׁם, כְּמוֹ בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים נִיצוֹצוֹת שֶׁל קְדֻשָּׁה אֱלֹקִית, וְעַד שֶׁהִגַּעְתָּ לְשָׁם לֹא מָצְאוּ אֶת תִּקּוּנָם. הַנִּיצוֹצוֹת הָיוּ שָׁם, כִּבְיָכוֹל, בְּגָלוּת, וְרַק אַתָּה עַל יְדֵי תְּפִלּוֹתֶיךָ וּתְקִיעוֹת הַשּׁוֹפָר שֶׁלְּךָ, גָּאַלְתָּ אוֹתָם וְעָזַרְתָּ לָהֶם לַחְזֹר לִמְקוֹרָם וּלְהִתְאַחֵד עִם הָאֱלֹקוּת.

מַעֲשֶׂה בְּאָדָם שֶׁהִקְפִּיד לָתֵת מַעַשְׂרוֹתָיו כַּדִּין וְזָכָה לְעֹשֶׁר רַב. וְאָכֵן כְּמוֹ שֶׁמַּסְבִּיר רַבִּי יוֹחָנָן "עַשֵּׂר בִּשְׁבִיל שֶׁתִּתְעַשֵּׁר".

כָּךְ לָמַד הַנַּעַר לָקַח שֶׁאֵין לַחְמֹד לַצֹּאן. אָסוּר לְשַׁקֵּר אֲפִלּוּ דֶּרֶךְ צְחוֹק. כִּי כָּךְ עָנְשׁוֹ שֶׁל הַשַּׁקְרָן, אֲפִלּוּ אִם הוּא אוֹמֵר אֱמֶת אֵין מַאֲמִינִים לוֹ.

רַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר שֶׁהָיָה חוֹתְנוֹ שֶׁל רַבֵּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי, וְחַי בִּתְקוּפַת רַבִּי יְהוּדָה הַנָּשִׂיא, הִתְפַּרְסֵם בְּנִסִּים וּמוֹפְתִים שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל יָדוֹ בִּזְכוּת צַדְקָנוּתוֹ הַגְּדוֹלָה. עַד שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים: אִם הַדּוֹרוֹת הָרִאשׁוֹנִים כְּמַלְאָכִים, אָנוּ כִּבְנֵי אָדָם; וְאִם הֵם כִּבְנֵי אָדָם, אָנוּ כַּחֲמוֹרִים, אוּלָם לֹא כַּחֲמוֹרוֹ שֶׁל רַבִּי פִּינְחָס בֶּן יָאִיר"…

חָלְפוּ שֵׁשׁ שָׁנִים בִּיעָף וְהִנֵּה שׁוּב הוֹפִיעַ הָעֲרָבִי. עַכְשָׁו כְּבָר הֵבִין הֶעָנִי שֶׁהֶעֱשִׁיר, שֶׁאֵין זֶה סְתָם אִישׁ, וּבְוַדַּאי שֶׁאֵין זֶה עֲרָבִי, אֶלָּא זֶהוּ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ הַמְּחֻפָּשׂ לָעֲרָבִי. וְהִנֵּה שׁוּב דָבָר חָשׁוּב בְּפִיו: חָלְפוּ שֵׁשׁ שָׁנִים, עַתָּה הִגִּיעַ הַזְּמַן לְהָשִׁיב אֶת הָאוֹצָר.

הָרוֹעֶה סִיֵּם סִפּוּרוֹ. הַחֲסִידִים שָׁבוּ לְרַבָּם, וְהִנֵּה הוּא מְקַבֵּל פְּנֵיהֶם בְּחִיּוּךְ, וְאוֹמֵר לָהֶם: רְאִיתֶם אֶת תְּפִלַּת הָרוֹעֶה שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל כְּלָל. יוֹדֵעַ הוּא רַק אֶת תְּנוּעוֹת הַתְּפִלָּה, וְכֻלְּכֶם תְּמֵהִים וְשׁוֹאֲלִים, מֶה עֵרֶךְ בִּתְנוּעוֹת הַתְּפִלָּה ,כַּאֲשֶׁר אֵין אוֹמְרִים אֶת אוֹתִיּוֹת הַתְּפִלָּה? אוּלָם הַאִם אַתֶּם מַכִּירִים מִישֶׁהוּ שֶׁבֶּאֱמֶת יוֹדֵעַ לְהִתְפַּלֵּל?!

עוֹד הֵם מְדַבְּרִים, וְהִנֵּה לְפֶתַע נִכְנְסָה אוֹרַחַת לֹא צְפוּיָה, הִיא אֲחוֹתוֹ שֶׁל רָבָא. רָבָא הֻפְתַּע מְאֹד, שְׁלוֹשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה לֹא נִפְגְּשׁוּ, וְדַוְקָא הַיּוֹם בְּאֶמְצַע הַפְּגִישָׁה שֶׁלּוֹ עִם הֶעָשִׁיר שֶׁהֶעֱנִי, הִיא בָּאָה וּבְיָדָהּ סַל. וּמַה יֵּשׁ בַּסַּל? תַּרְנְגֹלֶת מְפֻטֶּמֶת וְיַיִן יָשָׁן מָתוֹק! מַתָּנָה לְרָבָא אָחִיהָ.

הָלְכוּ שְׁנֵי בַּעֲלֵי הַדִּין אֶל הַשּׁוֹפֵט. חָקַר הַשּׁוֹפֵט אֶת בַּעֲלֵי הַדִּין, וּמֵאֵין עֵדִים גַּם הַשּׁוֹפֵט לֹא הִצְלִיחַ לִפְסֹק מִי צוֹדֵק וּמֵי אָשֵׁם. בֵּינְתַיִם הָפַךְ סִפּוּר הַבַּשָּׂם וְהַשַּׁמָּן לְשִׂיחַת הַיּוֹם בְּכָל הָעִיר פְּרָג. כַּאֲשֶׁר הַדֵּעוֹת חֲלוּקוֹת, אֵלּוּ אוֹמְרִים: הַשַּׁמָּן צוֹדֵק, וְאֵלּוּ אוֹמְרִים: הַבַּשָּׂם צוֹדֵק.

השמירה המינימאלית על תורה ומצוות לא סיפקה אותנו. רצינו לדעת יותר, אולם לא היה ממי ללמוד וגם ספרים לא היו לנו, ואז הרגשנו מצוקה נוראה. אך העיון בספר התנ"ך עורר אותי למחשבה: הרי התנ"ך מלא בסיפורים על מנהיגים שבכל דור: האבות – אברהם, יצחק ויעקב. משה רבינו ויהושע, השופטים כשמואל, אהוד וכו' המלכים כשלמה ודוד וכו'… הרי מוכרח להיות גם בדור שלנו מישהו כזה שיכול לעזור לנו. התחלתי להתפלל על כך ולהתחנן לפני בורא עולם שיגלה לנו את המנהיג הזה.

לפתע שמעתי קול קריאה מתוך אחד הבתים: "כגן! כגן!" הפניתי ראשי בתדהמה. מי פה מכיר אותי? והנה, לנגד עיני עומד גינזבורג, חברי למאסר. שמחנו שמחה רבה זה בזה, והוא, כמובן, הזמין אותי להישאר בדירתו.

כשהחפירה הגיעה לעומק של כחצי מטר, הניח האיש את האת מידיו, הוא התכופף והרים מתוך הבור חבילה עטופה בטלית. זה היה ספר תורה. "הנה, זה נצח ישראל!" אמר ביידיש רצוצה. ידיו רעדו וניכר היה עליו כי הוא שרוי בהתרגשות עזה.

פעם בחג שבועות הסבו זקנים וסיפרו סיפורים על הבעל-שם-טוב, אמר להם אדמו"ר הזקן, שהבעל-שם-טוב עדיין בגן עדן העליון… לאחר זמן אמר להם בניגון – 'ברוך הבא', והבינו שהבעל-שם-טוב הגיע!…

"הדברים הנפלאים על מתן תורה שיצאו מפה קדשו של הרבי, העמידה של העם השומעים ומאזינים ברוב קשב, מתאמצים שלא להחסיר אף מילה ומשתדלים לקלוט כל עניין, כל אחד לפום שיעורא דיליה – כל אלה נתנו למעמד הקדוש אופי מיוחד במינו, שאין דומה לו…" מעיד אחד החסידים שנכח במעמדים אלה.

הריקוד מלא החיים, ההתלהבות והשמחה של פשוטי חסידים אלו, העונג והשביעות רצון שזרחה מפניהם השזופים והצרובים, פעלו רושם עז על גדולי החסידים שעמדו בצד והביטו נכחם.

בתום יום הרצאות עמוס לעייפה עזבתי את האולם ושבתי אל מלוני. לפתע נשמעו נקישות בדלת חדרי. כומר צעיר עמד בפתח ועל פניו חיוך מתנצל. 'יסלח לי כבוד הראביי, האם יכול אתה לספר לי שוב את הסיפור שסיפרת בהרצאה?' הסכמתי לבקשתו וחזרתי פעם נוספת על הסיפור. כשסיימתי ראיתי התרגשות מיוחדת על פניו ואז ביקש שאספר את הסיפור בשלישית. שאלתי אותו: 'מדוע אתה מתעניין כל כך?' הכומר חייך במבוכה, שתק רגע ואמר: 'חושבני שאני מצאצאי אותו יהודי מפראג…'

רֵאשִׁית אָנוּ לוֹמְדִים מַה זֶּה "רַבִּי". רַבִּי אֵינוֹ נוֹתֵן עֵצוֹת בִּלְבַד, אֶלָּא מִשְׁתַּתֵּף רִגְשִׁית בְּצַעַר הַזּוּלָת, עַל כֵּן עֲצָתוֹ מוֹעִילָה, וְעוֹד לוֹמְדִים עַל עֶרְכּוֹ וַחֲשִׁיבוּתוֹ שֶׁל יְהוּדִי, שֶׁבְּדוֹמֶה לַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁ"אֵשׁ אוֹכְלָה הוּא" כָּךְ גַּם יְהוּדִי, מֵאַחַר שֶׁהוּא חֵלֶק אֱלוֹקָה מִמַּעַל מַמָּשׁ. וְלָכֵן כַּאֲשֶׁר תּוֹפְסִים בִּיהוּדִי כְּאִלּוּ תּוֹפְסִים בְּעַצְמוּתוֹ וּמַהוּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

כַּאֲשֶׁר מַגִּיעָה לְאָזְנֵנוּ יְדִיעָה עַל צַעֲרוֹ שֶׁל יְהוּדִי, צַעַר גַּשְׁמִי וְעַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה צַעַר רוּחָנִי. הִנֵּה מִצַּד עִנְיַן אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל, צָרִיךְ צַעֲרוֹ שֶׁל הַזּוּלָת לָגַעַת לָנוּ עַד לְעֶצֶם הַנֶּפֶשׁ מַמָּשׁ. וַאֲפִלּוּ עַל סְפֵק הַצְלָחָה, עָלֵינוּ לַעֲשׂוֹת כָּל הַתָּלוּי בָּנוּ לְלֹא כָּל חֶשְׁבּוֹנוֹת כְּדֵי לְהַצִּילוֹ.

פַּעַם הָיָה מַעֲשֶׂה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים (אוֹ בְּשַׁבָּת – לְאַחַת הַנֻּסְחָאוֹת), שֶׁרַבֵּנוּ הַזָּקֵן הִפְסִיק בְּאֶמְצַע הַתְּפִלָּה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת, פָּשַׁט טַלִּיתוֹ וְהָלַךְ לִקְצֵה הָעִיר לַעֲזֹר לַיּוֹלֶדֶת שֶׁכָּל בְּנֵי הַבַּיִת עֲזָבוּהָ וְהָלְכוּ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְהוּא עָזַר לָהּ בְּכָל הָעִנְיָנִים שֶׁפִּקּוּחַ נֶפֶשׁ מַתִּיר וכו'.

וּכְשֶׁהִתְרָאָה רַבִּי אַהֲרֹן מֹשֶׁה לְאַחַר מִכֵּן עִם מוֹרוֹ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, סִפֵּר לוֹ אֶת כָּל הָעִנְיָן. וְאָמַר לוֹ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, שֶׁגַּם אֶת גַּס הָרוּחַ אִישׁ הַתּוֹרָה, צָרִיךְ לְעוֹרֵר עִם אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל, וְכָל כָּךְ יֵשׁ לְקָרְבוֹ עַד שֶׁהוּא יָחוּשׁ אֶת חֶסְרוֹנוֹ.

אַדְמוֹ"ר הַזָּקֵן פָּנָה לָרַבִּי וְאָמַר: הִפְסַדְתֶּם בַּדִּין, רַבִּי! כַּיָּדוּעַ, אַף אָדָם אֵינוֹ יָכוֹל לְהַגִּיעַ לָאֹפֶק. כְּכָל שֶׁאָדָם מִתְקַדֵּם יוֹתֵר, הַמֶּרְחָק נַעֲשֶׂה גָּדוֹל יוֹתֵר. כָּךְ זֶה בְּגַשְׁמִיּוּת, וְכָל שֶׁכֵּן בְּרוּחָנִיּוּת. כְּכָל שֶׁמַּגִּיעִים לְדַרְגָּה רוּחָנִית גְּבוֹהָה יוֹתֵר, טְוַח הָרְאִיָּה גָּדֵל; כָּךְ שֶׁגַּם אִם תִּפְעֲלוּ בַּעֲבוֹדַתְכֶם אֶת כָּל מֵאָה הַפֵּרוּשִׁים, תִּשְׁאֲפוּ לְהַגִּיעַ לְדַרְגָּה גְּבוֹהָה יוֹתֵר, וְאֵין לַדָּבָר סוֹף.

שַׁעֲרוּ בְּנַפְשְׁכֶם, יְלָדִים יְקָרִים, אִישׁ אֱלֹקִים קָדוֹשׁ וְטָהוֹר יוֹשֵׁב בְּבֵית סֹהַר בְּשֶׁל גִּלּוּי פְּנִימִיּוּת הַתּוֹרָה הַמְּכִינָה אוֹתָנוּ לְקַבֵּל פְּנֵי מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ. וְלֹא עוֹד, אֶלָּא שֶׁבְּשֵׁם הַחֹק הוּא עוֹבֵר בְּדִיקָה פְּסִיכִיַּאטְרִית. רוֹפֵא פְּסִיכִיַּאטְרִי מֻמְחֶה בָּדַק אוֹתוֹ עַל מְנַת לַחֲווֹת דַּעְתּוֹ עָלָיו.

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי שָׁב לְבֵיתוֹ שָׂמֵחַ וְטוֹב לֵב, הֲרֵי הַמָּשִׁיחַ בְּעַצְמוֹ הוֹדִיעַ לוֹ, שֶׁהַיּוֹם יָבוֹא לִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל, וְהוּא אָכֵן צִפָּה לוֹ כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם. כַּאֲשֶׁר נָטָה הַיּוֹם וְחֹשֶׁךְ כִּסָּה אֶת הָאָרֶץ, וְרָאָה רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ שֶּׁמָּשִׁיחַ עֲדַיִן לֹא בָּא, חָזַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אֶל אֵלִיָּהוּ וְאָמַר לוֹ: הַמָּשִׁיחַ לֹא עָמַד בְּדִבּוּרוֹ, הוּא אָמַר שֶׁיָּבוֹא הַיּוֹם, וְלֹא בָּא!

הַגְּמָרָא מְסַפֶּרֶת שֶׁאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מַתָּנָה טוֹבָה יֵשׁ לִי בְּבֵית גְּנָזַי וְשַׁבַּת שְׁמָהּ, אֲנִי מְבַקֵּשׁ לִיתְנָה לְיִשְׂרָאֵל, לְךָ וְהוֹדִיעָם (שבת י' ע"ב). אַשְׁרֵינוּ שֶׁזָּכִינוּ לְמַתָּנָה גְּדוֹלָה כָּזוֹ שֶׁשּׁוּם עַם בָּעוֹלָם לֹא זָכָה בָּהּ. הַשַּׁבָּת הִיא קֹדֶשׁ לְהַשֵּׁם, וְכָל הַשּׁוֹמֵר שַׁבָּת כְּאִלּוּ שָׁמַר אֶת כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. וּכְמוֹ שֶׁאָנוּ רוֹאִים בְּסִפּוּר זֶה הַשַּׁבָּת הִיא מְקוֹר הַבְּרָכָה.

לְאַחַר הַחַג הִגִּיעַ הָאָבִיב… הַקֹּר נֶעֱלַם וְהַשֶּׁלֶג נָמַס. שׁוּב נָטַל חַיִּים אֶת הַמְּרִיצָה שֶׁלּוֹ כְּדֵי לָצֵאת לַיַּעַר לַחְטֹב עֵצִים בְּשִׂמְחָה. בְּדַרְכּוֹ חֲזָרָה הַבַּיְתָה נִתְקְעָה הַמְּרִיצָה הָעֲמוּסָה לַעֲיֵפָה בָּאֲדָמָה הַבּוֹצִית. חַיִּים עָמָל קָשֶׁה כְּדֵי לְהוֹצִיאָהּ מֵהַבֹּץ עַד שֶׁהִצְלִיחַ. תּוֹךְ שֶׁהֶעֱלָה אֶת הַמְּרִיצָה מִן הַבֹּץ הִבְחִין חַיִּים בְּחֵפֶץ נוֹצֵץ לְיַד גַּלְגַּל הַמְּרִיצָה…

דברי שלמה המלך החכם מכל אדם "טוב פת חרבה ושלוה בה מבית מלא זבחי ריב" נכון לא רק בגשמיות אלא גם ברוחניות. ובאמת עדיף להיות יהודי פשוט ואפילו דל במוחין, אך בעל תכונות טובות אוהב שלום ומלא שמחה מאשר בעל מוחין רחבים המקיים מצוות בהידורים רבים ובחומרות אין קץ עד שמרוב הקפדות בא לידי מריבות. "שלום רב לאוהבי תורתך"… מי שלומד תורה בקשר וחיבור תמידי לנותן התורה מובטח לו שיעבוד את ה' בשמחה.

הרבי הגיב שלא כדאי לעשות עניין מכך ולשלוח את המצות בטיסה הבאה, אף על פי שהשליח המלווה את המצות לא יהיה באותה הטיסה. הרבי אמר כי כל הנוסעים יהיו שלוחי המצווה.

כשראתה אותנו אמא, פחדה שיתפסו את המיטה שלנו בבית הרפואה ושוב לא נוכל לחזור לשם, והיא ציוותה עלינו שנשוב מיד לבית הרפואה. לפני צאתנו היא בצעה שתי חתיכות קטנות מפיסת המצה שלה ונתנה לנו. מעשה זה, של בציעת שתי חתיכות מצה, נשאר חרות במוחי ובלבי לנצח; אהבה עמוקה ואמִתית של אם רחמנייה, הנותנת לילדותיה חלק מהחיים שלה. חתיכה מהמזון הקיומי שלה, מתוך אהבה אמִתית.

הבן יצא בשליחות האב הדגול; ואכן האיש הראשון שפגש, ואשר לא היה לו היכן לאכול, הוזמן לביתם. הלה סעד עמם את סעודת החג מכל האוכל המועט שהיה בבית. בעבור האורח הייתה זו הצלת נפשות ממשית, שכן זה כמה ימים שלא בא אוכל לפיו והוא כמעט גווע ברעב. בליל הסדר תש"ב, ניצלו חייו בזכותו של החסיד הדגול, מכניס האורחים, הרב יהושע זעליק הי"ד.

ר' אברהם הרופא הבין כי בשעה זו אין זה הזמן לתת תרופה רגילה. הוא פתח אפוא את תיקו, הוציא את אבקת המרפא שלו, זו שנטחנה ממצתו של הרבי, מזג עמה מעט מים, והחל להשקות את החולה. חלק מהרופאים שהיו במקום פרצו בצחוק רועם…

אותם הימים ימי ערב פסח היו. אפיית מצות שמורות לפסח נחשבו בעיני השלטונות כחטא חמור ביותר של מרידה במלכות, שעונשה היה שנות מאסר ארוכות ועבודת פרך במחנות הריכוז הידועים לשמצה.

לתדהמתי הרבה, לא רק שלא נקראתי לבירור אצלה אלא חשתי כי היא מנסה לעזור לי. היא נתנה לי חופש פעולה מלא בעבודתי, ואף עזרה לי בסידור התיקים המשפטיים. אם לפני כן היו לי דאגות איך להתחמק מעבודה בשבת מבלי שזה יורגש, הרי שמאז שכחתי מה זה להופיע לעבודה בשבת ומהי עבודה בימי חגים. הפרקליטה הראשית הגנה עליי בכול…

בפסח תש"א, המצב היה קשה ביותר, שכן המלחמה כבר הייתה בעיצומה, והרבי והרבנית נדדו ממקום למקום. כעבור שנים רבות סיפרה הרבנית הצדקנית, מרת חיה מושקא ע"ה, כי "בחורף תש"א לא הייתה שום אפשרות לשלוח אלינו מצה שמורה".

אם עומדים בתוקף ואומרים כי תוקף זה הוא מחמת ה' אשר ברא את השמים ואת הארץ, ואיש יהודי לא יהין לפעול נגד ציוויו ולא יעשה שום דבר נגד ההלכה ושולחן ערוך, גם בעת שכל הממשלה אומרת את ההיפך – הרי סוף כל סוף עולה הדבר בידו.

זה היה כוחו הגדול של רב ולוחם מסוגו של רבי לוי יצחק שניאורסאהן. תקיפותו ללא פשרות וללא חת, שלא רק יהודים אלא אפילו גויים בשלטון רוסיה הסובייטית העריכו, היא שהביאה לתוצאות שכאלו. מסירות נפשו למען הכלל היא שהניבה פרי הילולים לטובת כלל ישראל בעמק בכא זה.

זמן קצר לאחר מכן נזדמן למשעול ההר גוי גברתן מלווה בעגלה וסוס. שמו של האברך הצעיר התמהוני שהסתובב בין ההרים כבר היה ידוע בקרב גויי הסביבה, וזה אמר לו: "סרולצ'ה, קשור את העגלה שלך בעגלתי ואני אביא אותך לביתך". העמיס הגברתן את פגר הסוס על העגלה, ויחד יצאו לדרך.

פתאום פנה אליי הרבי – תוך שר' שלמה מבחין במתרחש – והתעניין אצלי אם מישהו עזר לי בבדיקת הבית. עניתי בחיוב והצבעתי על ר' שלמה שעמד מולי. הרבי הגיב: "ער איז דאך א כהן. דארפסט בא עם בעטן מחילה" ["הוא הרי כהן. צריך לבקש ממנו מחילה"] ונתן לו מצה.

האורחים זוהרים משמחה, מוכנים ממש לצאת במחול – – – בעל הבית עומד ותוהה: לשמחה מה זו עושה? האם עד כדי כך חדלה האחווה היהודית, שאין מרגישים כבר בצער יהודי שנהפך עליו הגלגל? ואולם תימהונו גבר עוד כאשר אלו לא הרפו ממנו והאיצו בו לגשת אתם מיד לצדיק ממזריטש.