תוכנה של כריתת ברית בין שני אוהבים הוא שבכל מצב שייווצר, אף כשלא יהיה כל בסיס וטעם לאהבה ואף יהיו גורמים להיפוכה של אהבה, גם אז תתקיים האהבה בתקפה. זה המיוחד בכריתת ברית (הרבי בשיחת פרשת מטות מסעי תשט"ז).
תניא-אור-אין-סוף
_3.jpg)
מה הקשר של "שמע ישראל", השייך לעולם האצילות ששם יש ביטול במציאות, יחודא עילאה, לבין ה"מלכות"? הרי "אין מלך בלא עם" – אין מלך אלא על אנשים הנפרדים מן המלך (=עם), דבר הקשור לנבראים בעולמות: בריאה, יצירה ועשיה, יחודא תתאה?
_6.jpg)
אמנם ה' יצר את מדת הגבורה המעלימה את האור האלוקי, אך מדת הגבורה עצמה אינה דבר נפרד מן הבורא. וההסתר כאמור הוא רק כלפי הנבראים, ולא כלפי ה' שכולא קמיה כלא חשיב.
_23.jpg)
ראה הקב"ה שאם הבריאה תהיה רק על ידי מדת החסד ומדת הדין, כשמדת הדין מסתירה ומעלימה את החיות האלוקית – עם ישראל לא יוכלו לקיים תורה ומצוות, לכן שיתף את מידת הרחמים.
בפרק ד' בשער היחוד והאמונה מסביר אדמו"ר הזקן כי שם "אלוקים" מגן לשם "הוי'", ככתוב: כי שמש ומגן ה' אלוקים (תהילים פד יב). כשם שלבורא יש כח להאיר עד אין סוף, כך יש לו כח להסתיר עד אין תכלית.
הבורא הוא מקור החיות האלוקית, והנברא רק הארה ממנו שנמצאת במקורו, אז איך יתכן שהנברא, הבטל במציאות באמת למקורו, רואה את עצמו ל"יש" ול"מציאות"?
משער היחוד והאמונה פרק ב' לומדים שבריאת העולם היא נס גדול מקריעת ים סוף. ומכיון שהעולם נברא כל רגע מחדש על ידי כח הפועל בנפעל, ברור שיש השגחה פרטית ותמידית על כל הנבראים.
שמו של הנברא בלשון הקדש משתלשל מעשרה מאמרות שבתורה. שבעשרה מאמרות שבתורה יש כח לברוא יש מאין ולהחיותו לעולם, כי אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד, שהתורה אינה רק מערכת חוקים, התורה היא התגלות ה', כמו שהבריאה היא התגלות דבר ה'.
בפרק זה מעורר רבינו על העבודה שבלב זו תפילה שתהיה בכוונה ובמתינות, להתחיל כולם ביחד מלה במלה, וגם לגמור את כל הששה סדרי התלמוד מידי שנה בשנה בכל עיר ועיר וכל אחד יקפיד לומר את פרק קיט' שבתהילים פעם בשבוע ואין להתענות מלבד התעניות שנצטווינו מפני חלישות הדור כדי שלא יפריע לעבודת השם ובמקום זאת העצה היא לעסוק בהלכות שבת כי כל השומר שבת כהלכתו מוחלים לו כל עוונותיו.
התפילה במתניות מאריכה חיים. ועוד שבשעה שמתבונן בתפילה הוא מגלה בליבו אהבה לקדוש ברוך הוא וזאת עיקר המצווה של "ואהבת את השם אלוקיך".
בפרק זה יתבאר הפסוק "צדקה כנחל איתן" מהו הדימוי של הצדקה לנחל איתן. שה"איתן" הוא נקודה פנימית מאד בנפש האדם ועל ידי מצוות הצדקה מגלים את ה,איתן" שבנפש.
דוד המלך אמר בתהילים "זמירות היו לי חוקיך" והקדוש ברוך הוא אמר לדוד: וכי דברי התורה נראים בעיניך כ"זמירות" בלבד?… ועל כך נענש.
בהמשך לפרק הקודם ממשיך רבנו בפרק זה לבאר לנו את מעלת קיום ולימוד ההלכות. אולם נשאלת השאלה: מה דינן של הלכות שאינן שכיחות ולא יהיו לעתיד לבוא. כי אף הם במעלה יתירה של עיסוק בחכמה עילאה. אך מה התועלת שישנה מלימוד הלכות אלו בעבודת הבירורים?
בתפילה, ולא רק בלימוד תורה, ישנה מעלה גדולה, והיא כדברי ה"פרי עץ חיים" שבדורנו אלה עיקר עבודת הבירורים היא על ידי התפילה דווקא. בתפילה ישנה עוצמה אדירה המצליחה להפוך מצב של אין ליש. בכוח התפילה אפשר לרפא חולים ולהוריד גשם ולגרום מחילה וסליחה.
כשהתפילה בכוונה היא עולה כמו התורה אם בכונה טבעית לעולם היצירה ואם בכוונה שכלית היא עולה לעולם הבריאה אך בלא כוונה היא נדחית למטה לגמרי וזה צריך להבין.
בפרק זה נלמד על ידי מאמר מעץ חיים את מעלת המצוות המעשיות דווקא שדווקא על ידי ביצוע רצונו יתברך כפשוטו גורם לייחודים עליונים.
אהבה ויראה נמשלו לכנפיים של העוף המיועדות לעזור לעוף לפרוח ואילו עבודת השם ככל שתהיה שלמה ללא אהבה ויראה אין היא פורחת למעלה.
אגרת זו מסיימת את החלק אגרות הקודש שבתניא החלק הרביעי ובה מברך רבנו על הסדר המסודר שנוסד בענייני צדקה בקהילות ועיירות ישראל ומשבח את העושים ואת המעשים היינו הגורמים לעושים לעשות ואף על פי כן ישנה מעלה כשהאדם עושה מעצמו ולא כשמעוררים אותו על כך.
כאן יתבאר מעלת דיבוק חברים ומעלת האהבה בין יהודים וממשיל זאת רבנו ללב ואברים שהשכינה היא כנסת ישראל נמשלה ללב ואילו יהודים בני ישראל נמשלים לאברי הגוף ואם יש קלקול בחיבור האברים דבר זה משפיע על זרימת הדם לאברים.
כבר נתבאר בפרק כא על מעלת רוב המעשה ולא גודל המעשה כאן ממשיך רבנו לבאר נקודה זו ומדגיש שבוודאי אסור לפחות מהצדקה של שנים עברו אלא יש להוסיף יותר ויותר.
בפרק זה בו אנו מתחילים ללמוד מבאר רבנו את מעלת לימוד ההלכות של התורה הנדרשים לקיום מצוותיו יתברך שבהם ועל ידם דווקא מתגלה הרצון העליון.
בהמשך לפרק הקודם בו מבאר רבנו לחסידים לאחר הסתלקות רבי מנחם מענדל מויטבסק את הנחמה שישנה בהסתלקות צדיק. ממשיך רבנו באגרת זו שנכתבה לרבי לוי יצחק מברדיטשוב לנחמו על הסתלקות בנו שמיתת צדיקים מכפרת על כל הדור.
יש נגלה ונסתר בתורה. הרעיא מהימנא שבזוהר כותב שהנגלה הוא עץ הדעת טוב ורע והנסתר הוא עץ חיים וכדי שלא נחשוב שהדבר כפשוטו מעורר רבנו באגרת זאת שכל התורה כולה נקראת עץ חיים אלא שבתורת הנגלה ישנה התלבשות השכינה בעץ הדעת טוב ורע ולכן ישנם דינים של איסור טומאה ופסול, ואילו הנסתר שבתורה הוא התלבשות השכינה בעץ החיים.
באגרת זאת מבאר רבנו איך שהכול בא מאיתו יתברך הכול מהשם יתברך, ממילא אין מקום לכעס כלל אם עשה מישהו משהו כנגדך דע שהכול מאיתו יתברך אלא שההתגלות יכולה להיות בגלות בתוך האדם הרע או אפילו גוי המדבר ועושה ומפריע לך בעבודת השם וממילא מובן שאין כל מקום למידת הכעס.
באיגרת זאת מעורר רבנו הזקן כי עשרה שיושבים ועוסקים בתורה שכינה שרויה ביניהם ולא רק כשעוסקים בתורה אלא על כל עשרה מישראל המתכנסים השכינה באה ושורה שם ואם חס ושלום עוסקים בדברים בטלים הרי השכינה נמצאת בגלות איתם בתוך הדברים בטלים שלהם לכן מעורר רבנו להתחזק בלימוד תורה מתוך עשרה דווקא.
באיגרת זאת מתאונן רבנו על החסידים שבאים לשאול עצות גשמיות באומרו איפה מצאתם להיות מנהג לשאול לחכם בעצה גשמית מה לעשות בענייני העולם כי שאלה כזו צריכים להפנות לנביאים ולא לחכמים. ומסיים רבנו את האיגרת באריכות הביאור כיצד לפעול התעוררות ביראת השם ובקבלת ייסורים מתוך אהבה.
בפרק זה מעורר רבנו הזקן את הזריזות בנתינת הצדקה ומוסיף ביאור על מעלת נתינת צדקה בפעמים רבות מאשר בפעם אחת.
בפרק זה נלמד אחד מהיסודות הנפלאים של תורת החסידות והוא עמוק מאד והעניין הנלמד כאן שדווקא הגשמיות התחתונה והכי למטה מבחינה רוחנית דווקא היא נוצרה מעצמותו ומהות יתברך כי כדי לברוא דבר הנראה נפרד לגמרי מעצמותו יתברך, רק בכוח עצמותו יתברך לברוא דבר זה שנקרא יש מאין. מכאן ניתן להבין חשיבות קיום המצוות המעשיות בדברים גשמיים דווקא.
בין עולמות האין סוף לבין העולמות המוגבלים עד לעולם התחתון שלנו שאין תחתון למטה ממנו יש ממוצע המחבר ביניהם והממוצע זהו התורה שמחברת בין האור האין סופי לבין הנבראים המוגבלים.
שני מיני אהבה באהבת השם: "אהבה בתענוגים" של צדיקים, שלא כל אדם זוכה לכך כי זהו בבחינת "עבודת מתנה אתן את כהונתכם", והשנית היא אהבה שהנפש מתאווה ומשתוקקת לדבקה בה' יתברך, והריחוק מהשם רע לה מאד, ואהבה זו היא מסותרת בלב כל איש ישראל ואנו מתפללים לבורא יתברך שיוציא ממסגר אסיר ותתגלה אהבה זו בכל ישותנו.
בשבח מעלת הצדקה – "רחבה מצותך" – ולא מצותיך לשון רבים אלא מצותך היחידה שהיא מצוות הצדקה המשמשת ככלי רחב ושטח נרחב להתלבש בה אור אין סוף ברוך הוא.
אגרת זו נשלחה לקהילה מסוימת שהוכתה בפרנסתה והחלה מתוך הכרח לקמץ בנתינת הצדקה. והרבי מעורר אותם להמשיך לתת צדקה ובהרחבה.
אנו מרבים להשתמש בביטוי "הספירות העליונות". שמהם משתלשל למטה העשר ספירות בגוף האדם ולהבין מעט משמעותם והוא על ידי שכתוב "מבשרי אחזה אלוקה" שעל ידי בשר האדם ניתן להבין את הנמשל העליון בספירות הקדושות.
ארץ ישראל היא כנגד הארץ העליונה הנקראת "ארץ החיים" ושם מאיר אור חדש כל שנה ומתחדש בראש השנה וגילוי האור נעשה על ידי מעשה התחתונים ובזכות תשובתם בראש השנה ועשרת ימי תשובה.
"מה רב טובך שצפנת ליראיך" הטוב והחסד הרב נמצא אצל הירא את השם באופן מוצפן ונעלם. וזאת משום היות שורש נשמתו מצד הגבורה והיראה. אולם יהודי צריך להיות מאוזן מחסד וגבורה ושתיהן צריכות להיות בגלוי ולא מוצפנות ונעלמות.
והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח. מה ההבדל בין שלום לביטחון? על פי מאמר רבותינו זיכרונם לברכה בפירוש "עושה שלום במרומיו" שלום בא לחבר בין שני דברים הפכיים, בין אש ומים, וזה נעשה על ידי מידת הרחמים המאזנת בין חסד וגבורה. אבל כשיש צורך לביטחון דהיינו כששני הצדדים מנוגדים ונפרדים זה מזה אזי נדרש משהו נעלה יותר ואז צריכה להיות פעולה שאינה מעשה אלא עבודה וכדלהלן.
אגרת זו עוסקת בחיזוק האמונה שאין רע יורד מלמעלה והכול טוב באמת וראשית הכול שישמח האדם בכל עת ובכל שעה על כל הטוב אשר גמלנו בורא העולם ויקפיד האדם לחיות באמונה שלמה בהשם המחיה והמהווה אותנו בכל רגע תמיד ומטיב עמנו בכל עת. ממילא המאמין לא יחוש משום ייסורים הבאים עליו מכל ענייני העולם הזה.
_17.jpg)
למרות שאנו לא שלמים ובכל זאת עושה איתנו הקדוש ברוך הוא חסד חינם, כך גם אנו נדרשים להתנהג במידת הרחמים ולפנים משורת הדין.
בפרק זה מובא התמצית של הנהגה החסידית של לפנים משורת הדין דהיינו עשיית הצדקה באופן נעלה. כי לא רק אם יש לך הרבה תן לצדקה אלא אף אם יש לך מועט עשה בשביל הצדקה באותה מידה שאתה עושה בשביל עצמך.
אף אגרת זו תעסוק במעלת הצדקה ויתבאר איך שייך לשון זריעה בצדקה כמו שאומרים זורע צדקות מצמיח ישועות, וכדלהלן.
פרק זה יבאר את דבר התפילה: "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו" להבין מהו חלק ומהו גורל.
אף אגרת זו תעסוק במעלת מצוות הצדקה ובאה בהמשך למה שנתבאר בפרק הקודם. ועוד יתבאר שמבלי צדקה אי אפשר לעורר רחמים עליונים לעולם הזה וכדלהלן.
אגרת זו תעסוק במעלת מצוות הצדקה ויוכיח רבנו שבימינו אלו בעקבתא דמשיחא מעלת הצדקה אף על לימוד התורה וכדלהלן.
הפרק יעסוק בביאור הפסוק "צדק לפניו יהלך" על ידי ביאור הפסוק "לך אמר ליבי בקשו פני את פניך השם אבקש" שישנה באהבת השם בלב היהודי שתי דרגות ברצון הלב, פנימיות וחיצוניות. בחיצוניות רצון הלב, האדם יכול לפעול בעצמו אהבה זו. אך לאהבה גדולה של פנימיות רצון הלב נדרשת עבודה גדולה כי היא בבחינת גלות בליבו של היהודי ואינה יוצאת מגלות אלא בכוחו של הבורא יתברך.
בפרק זה יבאר רבנו את גודל מעלת מצוות הצדקה בהיותה שונה משאר המצוות, אגב יתבאר שבעולם הזה אין אפשרות כלל להעניק שכר אמיתי פרט למצוות גמילות חסדים, עליה נאמר: "שאדם אוכל פרותיה בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא". מדוע?
בקשת רבינו שלמרות גודל סבלו במאסר וממילא גודל השמחה בשחרור מהמאסר, לבל ירום לבבם של חסידים להתנשאות מעל מנגדיהם אלא לשמוח מתוך תודה והודיה להשם הבאה מהכנעה וענווה.
אגרת זו מדברת במעלת מנהג חסידים, מנהג שנהוג עד ימינו – לחלק את התלמוד בין לומדים רבים ומסיימים בלימוד את כל הששה סדרים של מסכתות התלמוד בכל שנה ושנה, במעלת לימוד הלכות מעשיות ועבודת השם בהתבוננות בגדולת הבורא יתברך ובעניין תפילה במתינות.
.jpg)
על ידי הייסורים הקלים שעובר אדם כאן בעולם הזה, הוא ממרק את הנפש ומזה יבוא לידי שמחה עצומה בהיותו מתנקה ומתכפר לו ומתמרק מכל עוונותיו.
בפרק הנוכחי מסביר רבנו שיש אפשרות שהשמחה וההכנעה יהויו שניהם כאחד, למרות שהן שתי תנועות הפכיות. וזאת משום שכשהן באות משתי סיבות נפרדות יש ביכולתן להיות כאחד.
סדר העבודה הנדרש מבעל התשובה הוא ללכת מחיל אל חיל מלמטה למעלה מעבודת התשובה של תשובה תתאה לעבודת התשובה של תשובה עילאה הכל צריך להיות בסדר מסודר.
בפרק הנוכחי ממשיך רבנו לבאר שהאהבה והיראה הנדרשים לתשובה עילאה היינו מתוך התבוננות שכלית ולא באהבה ויראה טבעיים מתכונות נפשו הנולדות אתו. והחיבור של ה"א עליונה עם יו"ד של שם הוי"ה ברוך הוא הנקרא אתדבקות רוחא ברוחא בייחוד נפלא ועצום היינו מתוך עבודה ויגיעה ולא בדרך של טבע נפשו.
בפרק הנוכחי נלמד על שני שלבים נוספים בעבודת התשובה מלמטה למעלה מתשובה תתאה ועד לתשובה עילאה. בשלב ראשון על החוטא לנקות נפשו מהפגמים שנוצרו בעקבות החטא או החטאים וזאת לאחר שלבו כבר נשבר בקרבו. והשלב השני להשיב את הנפש למקורה ושורשה דבר שמוגדר כתשובה עילאה.
בפרק הנוכחי יבאר רבנו שתי דרכים להחזיר את נשמתו לשורשה ומקורה ולהשיב את הה"א תתאה למקורה על ידי תשובה.
למרות שגופו של היהודי זהה לכאורה לכל הנבראים שנוצרו מדיבור לעומת נשמה שנוצרה בניפוח במאמר "נעשה אדם" אף על פי כן מבאר לנו רבנו בפרק הנוכחי שגם כניסת הנפש לגוף נעשית ברוח פיו יתברך כבניפוח. וכשם שבניפוח אם יש דבר החוצץ לא ייכנס הרוח כך הגוף אינו חוצץ לפניו יתברך. וכניסת הנפש לגוף נעשית על דרך משל כבניפוח.
ביאור עניין התשובה כפי שרבנו מלמדנו בדרך תורת החסידות החב"דית.
בדורנו כשאין אנו בריאים כמו בדורות הקודמים נאלצים אנו לא להתענות על כל חטא וחטא כפי מספר הפעמים וסכום התעניות עולה לשנים רבות ואין בכוחנו לצום. על כן העיצה לחלש הרוצה להתענות לפדות את הצומות והתעניות בצדקה.
בפרק זה יתבאר מעלת התענית לכשעצמה הבאה לאחר התשובה והיא כקרבן ודורון הבא לרצות את המלך לאחר הסליחה, משל למה הדבר דומה לאחד שכעס על חברו ושלח לו שליחים לפייסו ואכן נתפייס לחברו כשיפגשו השניים מיד לאחר הפיוס יביא האחר מתנה או מחווה כל שהיא לרצות את חברו. ועוד יסביר רבנו שישנה מעלה סגולית בתענית בהיותה מעוררת את הרצון העליון.
פרק זה מתחיל בעיסוק בשלושה חילוקי כפרה על סמך הברייתא שבתלמוד, משם רבנו מזכיר את קביעתו כי עיקר התשובה היא עזיבת החטא.
לא רק רצונו וחכמתו, בינתו ודעתו ומידותיו הקדושות הכל אחד, והצמצום אינו כפשוטו אלא רק בגילוים, וכל זה למען הנבראים ואינו באמת לאמיתו. ואפילו הבריאה כולה אנו משתמשים בביטוי לומר שנבראו בעשרה מאמרות משום שכך עלה ברצונו יתברך לברוא את העולם בכ"ב מיני המשכות כמו כ"ב אותיות היוצאות מחמשת מוצאי הפה, אך יכולה להתעורר שאלה. אז איך יש ריבוי עצום כל כך של נבראים מכ"ב מיני המשכות לעולם?
_2.jpg)
לא רק המידות והספירות נקראות בשמות למען הברואים, אלא גם העשרה מאמרות שבהם נברא העולם וממנו השתלשלו המידות חסד וגבורה וכדומה, שנאמרו כדי להוות ולהחיות ולקיים את הנבראים, גם עשרה מאמרות אלו אינם אלא לנבראים. אבל למעלה הכל אחדות פשוטה ואינה מורכבת ואין הוא מתרבה או משתנה.
כל מידותיו של הקדוש ברוך הוא הנקראות בשם ספירות, מתחלקות לעשר ספירות אורות וכלים, כל זה לגבי הנבראים בלבד. שמשום שהנבראים מקבלים חיותם וקיומם על ידי אותם העשר ספירות ובעיקר השבע מידות, כגון חסד, גבורה ורחמים ועוד. אבל לגביו יתברך אינם נקראים בשמם אלא הם בטלים במהותם כביטול אור השמש בשמש.
רבינו ממשיך לבאר את ההבדל בין נבראים לבורא, שבעוד אצל הנבראים מדרגת החכמה היא הראשית לכל סדר השתלשלות המורכב מחמשה חלקים מוחין ומידות, מחשבה, דיבור ומעשה. לגבי הקדוש ברוך הוא החכמה נחשבת כדרגה התחתונה (עשייה) וגם זה רק כדי לשבר את אוזנם של השומעים. וכפי שיתבאר בהמשך.
בפרק זה מתחיל מהלך נוסף שימשך אף לפרקים הבאים עד לסיום שער הייחוד והאמונה. ויעסוק בהבנת העניין, שיש הבדל גדול בין הבנת הנבראים מפני הצמצום לבין ההגיון האלוקי.
לגבי הנבראים יכול להיות ייחוד עליון ותחתון כי כשהם במקורם קודם שנבראו הרי שם הייחוד הוא עליון ואין הנבראים תופסים מקום אלא הם בביטול כביטול אור השמש בשמש, ואילו למטה לאחר הצמצום שנעשה למען הנבראים ולמענם בלבד, שם ישנו ייחוד תחתון.
גם למטה אין הצמצום כפשוטו, כי בקדושה אין המידות נפרדות זו מזו אלא הם באות בהתכללות אחת עם השניה. משום שבקדושה לא נפרדים מהשורש והמקור. ושורשן אחד.
המאמר המוסגר שהחל בחצי ריבוע לקראת סוף פרק ד' ממשיך לאורך כל הפרק הנוכחי, עד לסופו. בו ממשיך לבאר רבנו הזקן את השאלות המרכזיות שנוצרו ממאמר המוסגר האמור.
מידת הגבורה וכוח הצמצום של הקדוש ברוך הוא גורמת לשאת שני הפכים. מצד אחד המקור נמצא מחובר לנברא, והנברא לכאורה היה צריך להתבטל במציאות. ואף על פי כן עשה השם לנו שהנברא לא ירגיש את המקור, כדי שיראה בעצמו כאילו הוא מציאות נפרדת.
הנברא אינו מציאות לעצמו והוא בטל לגמרי למקורו ושורשו, שזה הוא דבר השם המחייה והמהווה אותו תמיד. ומה שהנברא נראה כמציאות נפרדת, זה מפני שבעיני הבשר שלנו אין אנו יכולים לראות את המציאות האמיתית, והיא הדבר השם המחייה והמהווה אותנו תמיד. אין אנו רואים את הסיבה אלא רק את המסובב, לא המקור אלא התוצאה.
בפרק זה יבאר לנו רבנו הזקן שהכוח האלוקי המחייה את הנבראים היינו אותיות הדיבור של עשרה מאמרות שבהם נברא העולם חייבות להיות תמיד בנבראים, כי ברגע שייפרד דבר השם מהנברא ויחזור למקורו, הנברא יתבטל ממציאות לגמרי, הוא פשוט יפסיק להיות קיים, כי החיות האלוקית צריכה להיות בכל רגע, כדי להוות את הנברא ולא רק להחיותו שלא יחזור להיות אין ואפס כמו קודם ששת ימי בראשית.
בפרק זה נלמד על ייחודו ואחדותו יתברך שהבריאה אינה דבר נפרד מן הבורא אלא הוא מחייה ומהווה אותה בכל רגע ורגע וכל פרט ופרט בבריאה מתקיים בזכות מאמרו של הקדוש ברוך הוא והכוח האלוקי הנקרא "דבר השם" הוא המחייה ומהווה את הנברא ללא הפסק כלל.
פרק זה הנקרא בשם "חנוך קטן" משמש כפתיחה לחלק זה של ספר התניא הנקרא "שער הייחוד והאמונה". חינוכו של ילד קטן נועדה להחדיר בו את האמונה הנאמנה והטהורה בבורא העולם. ולכן כהקדמה לשער הייחוד והאמונה יתבאר דרך החינוך של קטן באמונה והקניית ההרגלים הטובים בעבודת השם.
במסגרת פרק זה נעסוק בחמש יצירות תורניות מתוך מכלול מסכת חייו הכבירה של רבנו הזקן על מנת לקבל איזה מושג ולו מועט על גדולת האיש.
במסגרת זו נעסוק בעיקר לחביבותא דמילתא מתוך הערכה והוקרה לרבנו הזקן בעל התניא במספר נקודות המלמדות על הכלל של תורת החסידות.
ספר התניא נדפס לראשונה ביום כ' כסלו תקנ"ז בחיי בעל התניא בחמשה עשר אלף העתקים. בהדפסה זו נדפסו רק שני החלקים הראשונים של התניא מה שנקרא "לקוטי אמרים" ו"שער הייחוד והאמונה". בשנת תקנ"ח נדפסו עוד חמשת אלפים העתקים, ובשנת תקנ"ט – עשרים אלף העתקים, סה"כ ארבעים אלף העתקים. מאז נדפסת מידי שנה כמות נוספת של אלפי ספרים.
הוד כבוד קדושת אבותינו רבותינו הקדושים, והחסידים הראשונים וזקני החסידים שבכל דור ודור, התייחסו לספר התניא על דרך אותה הדרת הקודש שמתייחסים לספר החומש.
רבינו הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא והשולחן ערוך, הוא דור שביעי למהר"ל מפראג מזרע דוד המלך חי וקיים. מרגע לידתו ניכר היה בו מאמר חכמינו זיכרונם לברכה: "בוצין בוצין מקטפיה ידיע".
_32.jpg)
בפרק זה יסכם רבנו היכן קודש הקודשים בעולם הזה הגשמי, היכן היה בבית המקדש הראשון והשני והיכן הוא עתה בזמן הגלות כשאין לנו בית המקדש, אך במהרה יבנה.
בפרק זה ממשיך רבנו במהלך הזה ויבאר את ההבדל בין אלוקות לבין העולמות ואפילו עולמות עליונים ורוחניים לאור המשל המוזכר מהנשמה המתלבשת באברי הגוף.
בפרק זה יובא הסבר על דברי הינוקא שהובאו בפרק לה' על הפסוק "החכם עיניו בראשו" מבאר הינוקא שהחכם צריך לתת את עיניו שלא יחסר השמן בפתילה שעל ראשו, כמו שאמר שלמה המלך: "ושמן על ראשך לא יחסר", למרות שכידוע ה"שמן" מסמל את ה"חכמה" כאן כוונת הינוקא למעשים טובים דהיינו עשייה בפועל ממש.
בפרק זה נעסוק בדרגת אהבה חדשה והיא הנקראת "כלות הנפש". דהיינו אין האוהב מרגיש מציאות לעצמו, רק שאינו חפץ להיפרד מהבורא יתברך ומתוך תשוקתו להתקרב אל הבורא הוא מרצה ומרווה את צימאונו בקיום מצוותיו יתברך.
כשם שהקדוש ברוך הוא עשה הכול מתוך אהבתו הרבה לעמו ישראל למנוע מהם את כל המניעות והעיכובים בעבודת השם, כך על יהודי כמים הפנים אל הפנים לעשות הכול כדי לסלק את כל המונע והמפריע מצדו הוא.
בפרק זה יבאר רבינו את מהות הצמצום בשני משלים ולמרות היותם שנים הם נמשל אחד.
בפרק זה ממשיך רבנו לבאר את הנקודה של יציאת מצרים ויוסיף ביאור שאין יציאת מצרים סיפור ישן שהיה לפני למעלה משלושת אלפים ושלוש מאות שנה אלא היום ממש ובכל יום ויום ישנה יציאת מצרים ובהמשך אליו המשמעות של גילוי החיבה הנפלאה מאתו יתברך.
עד עכשיו התבארו לנו דרכים שונות כדי לעורר את הדבר לידי פועל על ידי התבוננות המביאה להתעוררות האהבה והיראה המוסתרים בתעלומות ליבנו. בפרק זה מביא רבנו דרך נוספת ונפלאה ומכנה אותה דרך שהיא קרובה מאד מאד, דהיינו לא רק שהיא קרובה אלא קרובה מאד ולא רק שהיא קרובה מאד אלא היא מאד מאד קרובה.
נוסף למידת אברהם אבינו שהיא אהבה וחסד ונקרא "אברהם אהובי" ומידת יצחק שהיא גבורה ויראה ונקרא "פחד יצחק", ישנה דרך נוספת להגיע לעבודת השם נאמנה במידתו של יעקב אבינו מידת התפארת והרחמים "במידת אמת ליעקב".
שתי דרגות האהבה הנקראות "כברא דאשתדל" או "נפשי איויתיך", ברות השגה לכל בר ישראל.
פרק זה עוסק בהשלמת הביאור בסוגי היראה: יראה תתאה ויראה עילאה. בשתי דרגות באהבה: אהבת עולם ואהבה רבה. ובסדר הנכון בעבודת השם: מה קודם למה יראה לאהבה או אהבה ליראה.
בפרק זה נלמד כי הדרך הישרה להגיע לגילוי ה"אוצר של יראת שמים" הוא על ידי התבוננות והתבוננות זו נדרשת שתבוא ביגיעת בשר ויגיעת נפש.
בפרק זה נעסוק בכמה עניינים נפלאים המבטאים את הדרך בו יושגו אהבה והיראה.
בפרק הנוכחי ישלים רבנו את הביאור על עניין התיקון למצב עגום זה בו התורה והמצוות לא עלו למעלה לפני השם.
בפרק זה נעסוק בעבודת השם הנעשית מתוך אהבה ויראה טבעיים או נרכשים.
בפרק זה לאחר הקדמת סיכום עניין חשיבות הדיבור בפה במצוות הקשורות לדיבור כמו תפילה, ברכות ותלמוד תורה, ימשיך רבנו לבאר שאף קיום המצוות בכוונה (לא רק הדיבור) בעל חשיבות בעניין המשכת האור אין סוף בעולם.
בפרק זה יתבאר לנו מדוע המשכת אור אין סוף ברוך הוא נדרשת מפני היותה גם על הגוף ונפש הבהמית ואי אפשר להסתפק בלימוד התורה שהמשכת האור בה היא על הנפש הא-לוהית, ועד כדי כך שזהו תכלית כל בריאת העולמות.
בהמשך לפרק הקודם בו התבאר מעלת המצוות המעשיות בהיותן המקור להשראת השכינה בעולם ימשיך רבנו לבאר את התכלית והמכוון בבריאת העולם שיהיה כאן גילוי והארת האלוקות בבריאה.
מפרק זה עד פרק מ' מתחיל מהלך נוסף בספר התניא ובו יבואר בצורה מעמיקה את מהות הנשמה, מהותן של מצוות מעשיות ולימוד התורה, היחס בין גוף המצווה לרגש של מקיימה ומעל הכול תכלית בריאת העולם והדרך להשראת השכינה בתחתונים.
לקראת סיום המהלך שנתבאר בפרקים כט-לד מבאר לנו רבנו הזקן את השמחה הגדולה שיש ליהודי בהיותו מכון לשבתו יתברך.
בהמשך למהלך בו החל רבנו הזקן לבאר את מעלת השמחה והזריזות בעבודת השם והעצות להיפטר מעצבות וטמטום הלב ממשיך רבנו בעצה נוספת להגיע לשמחת השם אמיתית והיא על ידי התבוננות נכונה שתביא את האדם לידי השמחה.
המצווה שהכי קשה לביצוע בשלמות, היא מצוות "ואהבת לרעך כמוך", שכן לעיתים נתקלים אנו באנשים שכדי לעורר אהבתנו אליהם יש צורך בתעצומות נפש ענקיות. אלא שרבנו הזקן מלמדנו את הדרך לקיום מצווה זו בשלמות.
בפרק זה משלים רבנו את המהלך העוסק בעצות להיפטר מעצבות ועצלות על ידי שתי העצות שיעץ רבנו כעצת הזוהר, להכניע ולבטל את הגוף. וכעצת המשנה: הוי שפל רוח בפני כל האדם. ועל ידי ביאור המשנה אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו.
עצה נוספת לטמטום הלב, מושתת על מאמר חכמינו זיכרונם לברכה "הוי שפל רוח בפני כל האדם" בעוד שבפרק הקודם העצה להשפלת הבינוני בעיני עצמו היא בייחוסו אל הבורא יתברך בפרק זה יעסוק רבנו בהשפלת הבינוני בייחוסו אל בני אדם אחרים, ואגב זה יתבאר לנו מאמר נוסף שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו".
בהמשך לפרק הקודם בו ניתנה העצה למי שמחשבות זרות טורדות את מנוחתו ואינו מצליח להתגבר עליהם, אזי העצה היא להשפיל את עצמו. כאן מתייחס רבנו לתופעה מזיקה זו ומסביר את סיבת התגברות הקליפה ומבאר בהרחבה את העצה להשפיל את עצמו.
פרק זה עוסק בהרהורים רעים ומחשבות זרות הבאות לאדם באמצע עבודתו בעבודת השם כמו לימוד תורה ותפילה וקיום מצוות, הצדיק שעוסק בהעלאת המידות יכול לנצל הרהורים אלו להעלותם לקדושה, אבל הבינוני צריך להסיח דעתו מהן לגמרי ואל ישתטה וינסה לנהוג כצדיק במצב זה.
בהמשך לפרק הקודם שבו למדנו שאין לתת מקום להרהורים רעים ותאוות רעות הנופלות לאדם במחשבתו ויש לו לדחותם ולהסיח דעת מהם. בפרק זה ממשיך רבנו לעסוק בצורת ההתייחסות לאותם הרהורים בלתי רצויים שבאים להתארח אצל האדם כאורחים בלתי רצויים.
מפרק זה ועד סוף פרק לב מבאר רבנו, שאדם הבא להתקרב לעבודת השם ולהשיג אהבת השם ויראתו, בנוסף לעבודתו החיובית בקיום מצוות, עליו גם להישמר מדברים שליליים…
הפרק שלפנינו מהווה סיכום למהלך שהחל רבנו לבאר מפרק יח והוא הדרך הקצרה והיעילה בעבודת השם המרומזת בפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו" בתחילה מזכיר הרבי כי האהבה המסותרת הכוללת גם את היראה היא בבחינת קרוב מאד וקל להשגה ובכוחה מוסר יהודי נפשו על קידוש השם, מתוך הכרה שחס ושלום עלול הוא להיות נפרד מאחדותו יתברך. מכאן יסביר הרבי שכשתבין את משמעותה החמורה של ביצוע עבירה, תוכל להתגבר עליה בכוח אהבתך המסותרת ותצליח הן בענייני "סור מרע" והן בענייני "ועשה טוב".
כשם שרמ"ח מצוות עשה הן פנימיות רצונו יתברך וכשמקיימם נעשה ייחוד בין נפש הא-לוהית עם הרצון העליון, כך בצד שכנגד כשעובר על הרצון העליון נעשה פירוד גמור מהקדושה. מה חומרתה ומשמעותה של עבירה יוסבר בפרק זה, ומתוך כל המשמעות הבעייתית של עבירת עבירה מתמקד רבנו בפרק זה בבעיה הערכית של ביצוע העבירה. אשר בראש וראשונה מהווה פירוד מייחודו ואחדותו יתברך.
לאחר הלימוד בשלושת הפרקים הקודמים על אחדותו יתברך ושכל התורה כולה נמצאת בשתי דברות ראשונות של עשרת הדיברות וכל פירוד מאחדותו יתברך הרי הוא כפירה ועבודה זרה בפרק זה יסביר רבנו את ההבדל בין תורה שעליה נאמר בזוהר: "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד" ובין המצוות שעליהם נאמר: "דרמ"ח פקודין אינון רמ"ח איברין דמלכא".
פרק זה מהווה השלמת הביאור (שהחל בפרק כ') ל"דבר השם" המחייה ומהווה את הבריאה כולה, אף על פי שאין הבריאה נפרדת ממנו יתברך.
בהמשך לפרק הקודם בו למדנו כי דבר השם וכל הבריאה שנוצרה על ידו אינו תופס מקום כלפי הבורא. בפרק זה מבהיר רבנו כי יש הבדל בין יחסו של הקדוש ברוך הוא לדיבורו ובין יחס הנבראים לדבר השם.
בהמשך למהלך שבו החל רבנו לבאר בפרקים אלו את העניין של האהבה המסותרת וכוח מסירות הנפש הטמון בתוכה ודווקא הניסיונות בדבר אמונה מעוררים את האהבה המסותרת ממשיך רבנו לבאר שלמרות שהרוח שטות יכולה להעלים ולהסתיר את האהבה הזו ולהטעות את היהודי שגם כשעושה עבירות עדיין נשאר ביהדותו, אך על ידי התבוננות מתאימה יכול היהודי להתגבר על העבירה.
בפרק זה ממשיך הרבי לבאר את מהותה של האהבה המסותרת וענינה שהוא השאיפה והרצון לדבק בשורשה ומקורה בהשם חיי החיים ברוך הוא וזה נלמד מהפסוק המדמה את הנשמה לאור הנר, "נר השם נשמת אדם" ומסביר כיצד נכללת בתוכה גם היראה.
מפרק זה מתחיל רבנו במהלך חדש המבאר איך קרוב מאד לבוא לעבודת השם פנימית שעבודה זו היא בכוחו של כל אחד ואחד ובנקל.
בפרק זה אנו מסיימים את המהלך הראשון של הספר, העוסק באופן כללי בסיכום המדרגות של צדיקים בינוניים ורשעים וזאת על בסיס הפסוק שעליו מיוסד הספר "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשות". ראשית נדייק במלות הפסוק ונבאר איך הוא קרוב ולא סתם קרוב אלא קרוב מאד.
.jpg)
בפרק זה יבאר רבנו שני כללים עיקריים בעבודתו של הבינוני, בעבודת הבורא יתברך ותהיה עבודתו מבוססת על אהבה ויראה שכליים ויקרא עובד א-לוהים ועבודתו תמה.
בפרק זה מפרש רבינו כדרכו ש"עובד א-לוהים" ו"אשר לא עבדו" שניהם בינוניים, אלא שיש בהם שתי מדרגות: אחת "עובד א-לוהים" והשניה "אשר לא עבדו".
"תניא לעם" זהו ספר המפרש את התניא בצורה חביבה וקלילה. כשמו כן הוא, קרוב לכל אשר יקראהו באמת, ואין אמת אלא תורה. ומה שמיוחד בו הוא לא רק שיש בכל פרק "מבוא" ו"סיכום" אלא גם סיפור חסידי מעניין הפרק.
כל אחד יכול צריך ורשאי להיות בינוני גם אם עבר עבירה מימיו, א. כי היא מידת כל אדם. ב. כי אחריה כל אדם ימשוך. ג. כי כל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה.
עבודתו של הבינוני מתחלקת לשלושה מצבים, כשהבינוני יושב באוהלה של תורה או שעוסק בעסקיו או שנמצא באהבת השם כל היום, ולמרות שהבינוני אינו מושלם מבחינה פנימית בכל זאת עבודתו נקראת עבודה תמה ואמיתית. לכן יבאר רבנו את ההבדל בין שפת אמת, אמת ואמת לאמיתה.
הבינוני הוא יהודי שאינו נכשל בעבירה כרשע אך גם לא מעבד את הרע בנפשו הבהמית כצדיק. הבינוני מבחינת המעשים מושלם, אינו עובר עבירה כרשע אך את הרע שבנפשו לא ביער.
_22.jpg)
בפרק זה נעסוק בחלוקות הרשע. כפי שלמדנו כבר בפרק א' שיש רשע וטוב לו ורשע ורע לו, נלמד להכיר מהו כל סוג של רשע. כאן ישנה לא רק חלוקה לשני סוגים רשע וטוב ורשע ורע לו, אלא ברשע וטוב לו ישנה חלוקה לתת דרגות אחת נעלית מהשנייה. הדרגה התחתונה קרובה לרשע ורע לו והדרגה הנעלית קרובה לדרגת הבינוני.
בפרק זה אנו לומדים על מי שכבר הצליח במלחמתו להגיע למדרגת צדיק. לכן יבאר לנו רבנו הזקן מהו צדיק, כיצד הגיע למדרגתו זו, מה ההבדל בין שני סוגי הצדיקים צדיק וטוב לו וצדיק ורע לו ומהו אופן עבודתם של כל אחד מהצדיקים הללו.
בפרק זה נלמד על ההבדלים בין הנפש הבהמית לנפש האלוקית מבחינת מטרתן ושאיפתן, איזו מלחמה מתנהלת ביניהן ומה כל אחת רוצה להשיג במלחמה זו.
בפרק זה נעסוק במאכלות אסורות ואף נבחין בין תאוות היתר לתאוות איסור. בהמשך נעסוק בדברים בטלים. לסיום, נעסוק במשמעות העיסוק בחכמות חיצוניות ותיקון הנפש מהם.
בהמשך להסברו של רבנו בעניין הדברים שמקבלים חיותם מהצד האחר, מסכם רבנו בפרק זה את כל הדברים שקבלת החיות שלהם מגיעה מהקליפה הרביעית, "קליפת נוגה". בהמשך מבאר לנו רבנו את ענינה של קליפה זו בהיותה הממוצעת בין שלושת הקליפות הטמאות לבין צד הקדושה. עובדת היותה ממוצעת נובעת מכך שיש באפשרותה לעלות לקדושה ויש באפשרותה לרדת לקליפות הטמאות.
בפרק זה נכיר את ההבדל המהותי שבין צד הקדושה והצד האחר. כמו כן נכיר את העניין שבעצם כל מה שיש בצד הקדושה יש בצד האחר. ההבדל המהותי ביניהם נעוץ בשאיפותיהם ובהשפעתם עלינו ועל העולם בכלל. שלכל צד שאיפה משלו ובעיקר לשלוט ולהנהיג את הגוף כרצונו.
מהות עניין "התפיסה" ברוחניות ומעלתה. בגשמיות אנו מבינים מהו המושג לתפוס דבר או חפץ גשמי, אך ברוחניות ובשכל כיצד ניתן להשתמש בביטוי לתפוס? למרות שאנו משתמשים בביטוי זה בשפת הדיבור, שואלים אדם, תפסת את העניין? אז מה פירוש "תפיסה", ומה אפשר לתפוס ומה לא?
לאחר שלמדנו בפרק הקודם על עשר כוחות הנפש, אנו מתקדמים להכיר את כלי הביטוי של הנפש, הנקראים לבושים. לבוש בדרך כלל תפקידו כפול, גם לשמור על הגוף מחום וקור, וגם לגלות את האדם הלבוש בהם, כלומר בראותנו את המלך כשהוא לבוש לבושי מלכות, הננו יודעים כי מלך הוא, וכן כל לובש מדים.
כוחות הנפש הם המנוע שמניע את האדם בכל פעולותיו. מדובר בעשר כוחות. וכמודגש בספר עץ חיים, מאמר שלם בדיבור המתחיל "עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשרה", להורות שהמספר עשר הוא מדויק.
ונפש השנית בישראל שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, נקראת שנית, לא מפני פחיתות חשיבותה, אלה מפני היותה נכנסת לגוף מאוחר יותר, בעת הבר מצווה, כמו שכתוב בשולחן ערוך אדמו"ר הזקן, סימן ד' סעיף ב' בסופו בשם סדר היום, אבות דרבי נתן ראש פרק טז' ועוד: "לפי שגמר כניסת נפש הקדושה באדם הוא בי"ג שנים ויום אחד לזכר".
פרק זה מהווה פתיחה לשיטת החסידות המדריכה אותנו בעבודת השם פנימית, לא חיצונית. כלומר, כדי לפעול עלינו לבצע ביצוע מעשי של תורה ומצוות, לזה ישנם ספרי מוסר וכדומה. אלא שספר זה בא לטפל "טיפול שורש" בבעיות נפשיות, מבחינה רוחנית. ולכן נקראים דברי התניא "פנימיות התורה" כי היא עוסקת בעבודת השם פנימית.
הקדמת המלקט היא איגרת השלוחה לכללות אנשי שלומנו, בתחילה נכתבה האיגרת כמכתב לאנשי שלומנו ואחר כך שולבו בה דברים נוספים כדי להתאים אותם לשמש כהקדמה לספר התניא. מבחינת חשיבות ההקדמה יש לציין כי הקדמה זו היא דברי רבנו הזקן בעצמו ומכך ניתן להסיק שההקדמה זו משמשת לא רק כחלק מספר התניא אלא כחלק בלתי נפרד מהספר כולו.
מתחילים ללמוד בספר התניא, גם את שער הספר, כי אף הוא תורה בפני עצמו, הוא נכתב על ידי בעל התניא בעצמו והוא חלק מהשיעור היומי בספר התניא, מורנו הבעל שם טוב והרב המגיד ממזריטש לא כתבו דברי תורה אלא אמרו בפיהם ותלמידיהם כתבו את דברם. רבנו הזקן כתב את ספר התניא כולל את דף השער. מכאן שאף דף השער הוא חלק מהלימוד של הספר היות והוא נכתב על ידי המחבר בעצמו.
משום חשיבותו של ספר ה"תניא" בהיותו כ"תורה שבכתב", התייחסו החסידים אל ספר ה"תניא" כמו אל "חמשה חומשי תורה", כך גם ה"תניא" מורכב מחמשה חלקים, ובחלק הראשון של ה"תניא", בהיות שיש בו נ"ג פרקים והקדמה. ובהקבלה לחמשה חומשי תורה שישנם שם נד' פרשיות הפך אצל חסידים מנהג לעבור כל שבוע על פרק מה"תניא" כנגד הפרשה של השבוע.
אפתח בהתנצלות כי הספר המונח בפניכם למרות שמלכתחילה היה צריך להיכתב אך ורק לשם המטרה של שמו "תניא לעם", דהיינו שהיה צורך לכותבו בדרך של הנחת התניא שתהיה נגישה לכל. אלא שספר זה נוצר בעקבות מעשה שהיה שיסופר להלן והסיבות שהביאו להעלותו על הדפוס ורק לבסוף נעשה ניסיון להופכו למה שהוא מיועד.
עתה, אחרי שרבינו הסביר באריכות בפרקים הקודמים מה ״קורה״ במעשה החטא, ניגש רבינו להסביר כיצד עושים אכן ״תשובה נכונה״, שתתקן את כל החסרונות והפגמים הנ״ל, ותשיב את ״ה׳ תתאה״ למקומה.
שתי דרגות (בכללות) בתשובה עילאה: הדרגא הראשונה של צדיקים, בחינת ״בינה״, עסק התורה ״בדחילו ורחימו דקודשא בריך הוא״, והדרגא השני׳ של בעלי תשובה, אצלם זה למעלה מטעם ודעת לגמרי.
אדמו"ר הזקן ממשיך לבאר איך לעשות תשובה עילאה לפי הסדר, אחרי שכבר עשה תשובה תתאה כשלימות; כיצד ״קרוב אליך הדבר מאד״ להגיע גם לתשובה עילאה. (וכבר נתבאר בסוף הפרק הקודם, שבפנימיות גם זהו לצורך קיום ותוקף מוחלט של ״עצם התשובה״, ״עזיבת החטא בלבד״ – לגמרי).
בפרק זה מסביר אדמו"ר הזקן כיצר תפעל התשובה ותתקן את הפגמים שעשה בנפשו ולמעלה. שהרי סוף סוף זו כל התכלית וה״מבוקש״ של התשובה, שתהי׳ כפרה גמורה, ויתוקנו כל הפגמים והחסרונות שנעשו.
עדיף לסבול את הייסורים הפחותים והקלים, יחסית, בכמות ובאיכות, בעולם הזה, ולהינצל על ידי כך מהדינים הקשים בעולם הבא. וזוהי השמחה, על שנפטר מייסורי הגהינום. וזאת, כמובן, נוסף לשמחת הנפש על שניצלה מהחטאים האופפים אותה, שאינם מניחים לה להידבק באלוקות בתכלית.
כיצד ייתכן שישנם יהודים שעברו על איסורי כריתות ומיתות בידי שמים, שאז, על פי התורה, צריך להיות "מת ממש" קודם גיל חמישים או שישים, "והאריכו ימיהם ושנותיהם בנעימים"?!
בפרק ד׳ מתחיל רבנו לבאר את ענין התשובה על פי פנימיות התורה, כאן חוזר רבנו שוב ל״עצם התשובה״, ומבאר כיצד אפשר וצריך לעשות זאת ״באמת ובלב שלם״.
לאחר שרבנו הסביר את ענין התעניות – שבכל מקרה אינם חלק כלל ממצות התשובה, אלא עניינים נוספים, שתכליתם לפעול ולזרז את שלימות תיקון הנפש כאשר זקוקים לייסורים ח״ו (בעוונות חמורים), או לפעול את הזיכוך בלי ייסורים, או (גם בעבירות קלות) להביא למצב ש״יהיה מרוצה וחביב לפניו יתברך כקודם החטא״, מוסיף רבנו פרטים נוספים כיצד מיישמים כל דברים אלו למעשה.
אחרי שהבהיר רבנו את מהות התשובה בקיצור (על פי ״נגלה״ ותורה) – ש״עצם״ התשובה היא ״עזיבת החטא בלבד״, ו״שלימות״ התשובה היא החרטה על העבר, הווידוי ובקשת המחילה מה׳ כדי שיזכה לכפרה גמורה, (והתעניות אינן אלא דברים צדדיים, כנ״ל), בא רבנו לבאר בפרק זה ״כפרה״ מסוג אחר, נעלה הרבה יותר (וכאן יש תפקיד נכבד דווקא לתעניות).
חידושו של רבנו כבר בפרק זה, הפרק הראשון של ״אגרת התשובה״, הוא בגישה מיוחדת לכל הנושא של תשובה. רבנו מדגיש שלא מדובר כאן ב״חיסול חשבונות״, בפגם פרטי על ידי העבירה ובתיקון הפגם הפרטי על ידי התשובה, אלא במעבר ממצב כללי של פריקת עול מלכות שמים למצב של קבלת עול מלכות שמים. לא ״תשובה על חטא״ אלא ״לשוב אל ה׳״.
בפרק זה מסכם רבינו תחילה את הדרך בעבודת ה' של הבינוני לפי מה שנתבאר עד פה. רבינו מדגיש שוב ושוב ששאיפתו של הבינוני ועיקר התעסקותו ־ גם אם לא הצליח להפוך את ליבו לגמרי ־ היא השליטה המוחלטת על "הטבע שבחלל השמאלי" בנוגע לפועל לפחות. כלומר, שגם הנפש הבהמית תקבל את ההנחה הבסיסית שבשום אופן היא לא תהין לעשות משהו נגד רצון ה' או שלא לעשות משהו אותו ציוה ה'. וכפי שהובא לעיל ־ "קנין הגוף לפירותיו": ה"גוף" אמנם אינו "קנוי" ולא הפך לקדושה, אבל מוחלט אצלו שה"פירות", ההנהגה בפועל, היא אך ורק בדיוק כפי רצון ה'.
.jpg)
בפרק זה מבאר רבינו ענין עיקרי מאד בשיטת חב״ד. הדרישה והתביעה שעל האדם לעבוד ולעמול ללא הרף, להשקיע, לוותר מעצמו, לתת מכוחו ואונו, ו״לצאת ממציאותו״.
לאחר שהגדיר רבינו (בפרקים י״ב־י״ג) את מדרגת הבינוני, שאמנם לא הצליח להפוך את ליבו לטוב, אבל הצליח לפעול בנפשו "קנין הגוף לפירותיו", שיהי׳ ברור אצלו בוודאות שלעולם לא יפרוק עול מלכות שמים; ולאחר שהסביר דרגות שונות ומצבים שונים הקיימים בבינוני ־ מבהיר עתה רבינו כי דרגא זו של בינוני. היא הדרגא הנדרשת מכל יהודי, יהיה מי שיהיה, ובכל מצב. כל אחד יכול להגיע לזה, וכל אחד מחוייב להגיע לזה.
אפשר לחלק את הבינונים. בכללות, לשלשה סוגים. [בפרטיות יותר, מסופר שרבינו הזקן אמר פעם על עצמו שהוא בינוני, (כשם שרבה אמר כך על עצמו) וכשהחסיד ר׳ מרדכי ליעפלער אמר לו: "רבי, גם אני אינני רשע…", ענה לו רבינו: ומה רצונך, הלא בבינוני ישנן ת׳׳ק (חמש מאות) מדריגות…].
״הבינוני״ זהו המצב הנדרש מכל יהודי, המצב אליו מסוגל כל אחד להגיע, גם מי שלא ניחן בנשמה גבוהה ובכוחות מיוחדים. ה״בינוני׳׳ הינו אדם רגיל, אבל אדם שמיצה את כל יכולתו במילואה. לאדם זה בעיקר מיועד ספר התניא, הנקרא "ספר של בינונים". את האדם הזה, האדם הרגיל, לא מיחידי סגולה, לא מבעלי הנשמות הגבוהות, מדריך רבינו ומחנך, מראה לו את הדרך וצועד יחד עימו בדרך העולה בית א־ל.
אין לקבוע את היות האדם צדיק או רשע לפי התנהגותו בלבד, אלא לפי מהותו; וכשם שבמושג 'צדיק', על חילוקי הדרגות שבזה, דובר (לא על התנהגות האדם בפועל, אלא) על מהות האדם והרגשתו ־ כך גם כאן אין מדובר על המושג ״רשע" בקשר להתנהגותו בפועל, אלא על "רשע" בשם התואר, רשע במהותו.
גם אצל ״בינונים״ קיימת וצריכה להיות הפיכת הרע לטוב, לפחות בפרטים מסויימים (ולמשל שהרגיל עצמו כל כך במידת הזריזות, עד שנעשה אצלו ״כמו טבע״ להזדרז וכדומה, כך שבמידה מסויימת הוא הפך נקודה מסוימת שבתוכו לטוב), וכן צריכה להיות אצל כל אחד העבודה של אהבת ה׳ כמו אצל הצדיקים, ולפחות מעין זה.
אחרי שהכרנו את שתי הנפשות, הנפש האלוקית והנפש הבהמית, לא רק בהתנהגות חיצונית אלא גם בפנימיות, וכבר אנו יודעים את מהותן העצמית ואת מהותן הגלויה, ניגש עתה אדמו"ר הזקן להסביר את מקומה של כל אחת מהנפשות בגוף האדם, ואת המלחמה השוררת ביניהן.
והנה זה לעומת זה עשה האלוקים, כי כמו שהנפש האלוקית כלולה מעשר ספירות קדושות ומתלבשת בשלושה לבושים קדושים, כך הנפש דסטרא אחרא, מקליפות נוגה המלובשת בדם האדם, גם בה ישנם אותם עשרה כוחות, גם היא כלולה מעשר כתרין דמסאבותא – עשרה ״כתרים״ של טומאה…
אם בפרק ז׳ הדגיש רבנו את פחיתותם של הלבושים, המחשבה דיבור ומעשה של הנפש הבהמית בכך שאפילו אם הם בתאוות היתר, הריהם ״מורידים״ את הנפש וכוחותי׳ לשלוש קליפות הטמאות (לפי שעה) – הרי בתחילת פרק ח׳ הוא מוסיף להסביר את פחיתותם של ה״לבושים״ בענייני איסור, שהם כל כך נמוכים, עד שאינם שייכים בכלל אצל יהודי מצד עצמו.
בפרק זה בא רבנו להסביר את הסוג השני שבקליפה, קליפת נוגה, שיש בה קצת אור, ״נוגה״, ממנה באה הנפש הבהמית, וכל הדברים המותרים שבעולם הזה. רבנו מבאר כיצד בכוחו של האדם להעלותם לקדושה לגמרי, או להורידם לקליפות הטמאות לגמרי.
אדמו"ר הזקן מסביר בפרק זה את מעלת לימוד התורה על קיום המצוות, או, במילים אחרות, את מעלת לבוש המחשבה על לבושי הדיבור והמעשה.
מדוע אומרת ההלכה כי מי שכיוון את כל הכוונות שבעולם, ולא הניח תפילין בפועל ממש, ואפילו אם הדבר קרה מצד מניעה צדדית ואונס, הוא נקרא ״קרקפתא דלא מנח תפלין״ – ואילו מי שהניח תפלין בפועל ממש, ואפילו עשה זאת בלי כוונה ובלי חשק, ואפילו בשאט נפש ומתוך הכרח וכפי׳ שמישהו אחר כפה עליו – על פי ההלכה הוא קיים את המצוה והניח תפלין!
לנפש האלוקית עשר כוחות שהשתלשלו מעשר הספירות העליונות. כוחותיה של הנפש האלוקית הם הכחות שאמנם אינם מהותה ועצמותה של הנפש ממש, ובכל זאת הריהם חלק ממנה, ממנה ממש.
ונפש השנית בישראל – נפש זו, הנפש האלוקית, קיימת רק בישראל, לגוי אין בכלל דבר כזה. וזהו הדבר העיקרי המייחד את היהודי מן הגוי. נפש זו היא חלק אלוקה ממעל ממש. כלומר, מהותה של הנפש האלוקית היא, פשוט, ״חלק״ מהקב״ה, כדבר הפסוק באיוב (לא, ב) ״חלק אלוקה ממעל״.
הדבר היחיד שנשאר כעת בעבודת השליחות הוא ״לקבל פני משיח צדקינו בפועל ממש״, בכדי שהוא יוכל לקיים את שליחותו בפועל, ולהוציא את כל ישראל מהגלות..
כשם שהגאולה ממצרים היתה בזכות נשים צדקניות שבאותו הדור, כך תהי׳ הגאולה העתידה בזכות נשים צדקניות שבדורנו זה, ובפרט ע״פ המבואר בכתבי הארז״ל שדור האחרון של הגלות (ודור הראשון של הגאולה), דורנו זה, הוא הגילגול של הדור שיצא ממצרים, שבזה מודגש יותר הקשר והשייכות שבין נשי ישראל הצדקניות שבזכותן יצאו ממצרים, עם נשי ישראל הצדקניות שבדורנו זה, שבזכותם תהי׳ הגאולה האמיתית והשלימה.
יש לנו הוראה ברורה ממרדכי, הוראה לכל הדורות, ולכל בני ישראל בעת צרה ח״ו: צריכים גם היום לאסוף עכ״פ עשרים ושנים אלף תינוקות של בית רבן בעולם, ילדים וגם ילדות, וללמוד עימם הלכות פסוקות מן התורה, כפי שעשה מרדכי בימים ההם, ובזה בעזהי״ת יתבטלו כל הגזירות וכל הצרות מישראל בכל העולם כולו, בעקבתא דמשיחא, ויבוא משיח צדקינו והגאולה האמיתית והשלימה, תיכף ומיד ממש.
ישנם רבנים, אדמורי״ם, מלמדים, מחנכים, יראי שמים, עסקנים ציבוריים וכו׳, וכולם עסוקים בתורה ומצוותיה ואינם הולכים בטל חלילה, אבל אינם פועלים ביחס למצב זה אשר מאות אלפי ילדי ישראל ״המסולאים מפז״, וכמאה אלף בניו-יורק עצמה, מסתובבים, רח״ל, ללא שום חינוך יהודי! ולכן יש להמשיך ולטעון ללא הרף: ״היתכן?! כיצד זה מתעסקים בכל שאר הדברים ואילו דבר עיקרי כזה משאירים בצד?!״.
כוונת עבודת התפלה כולה היא בקשת גילוי אלקותו יתברך, וכדי שיוכל האדם לעורר דיבור העליון כביכול על ידי קולו ודבורו, הוא צריך לקשר נפשו האלקית תחילה.. לה׳ אחד בקריאת שמע שחרית וערבית ברעותא דלבא, שיהי׳ לבו חפץ באמת לדבקה בו..
ההתוועדות ברבים בכלל, ובשבת או במוצאי שבת בפרט, היא אחת היסודות בדרכי החסידים והחסידות, ופתח ומבוא למצוה היסודית דאהבת ישראל. רובא דרובא, הנה בכל התוועדות הרי ראשי המדברים תובעים מאת המסובים שייטיבו הנהגותיהם ודרכיהם, שיקבעו עיתים ללמוד דא״ח ושישמרו הקביעות, ואשר הלימוד יהיה על מנת ללמוד ולקיים..
על ידי ההתעסקות בהפצת המעיינות חוצה זוכים ל״קא אתי מר דא מלכא משיחא״, ובפשטות – ששומעים את ״עקבות משיחך״ בפועל ממש, והולכים לקבל פני משיח צדקנו מתוך שמחה וטוב לבב, ״בנערינו ובזקיננו גו׳ בבנינו ובבנותינו״, שכן, אפילו יהודי אחד לא ישאר בגלות.
לימוד תורת החסידות אינו ענין השייך רק לאיזה מפלגה שהיא, אלא חובת לימודה מוטלת על כללות בני ישראל יחיו בכלל, ועל בני תורה בפרט. וחובה על אנ״ש – התעסקות בהפצת לימוד דברי אלוקים חיים. והתעסקות – פירושה השתדלות שאינה פוסקת, ובאופן שבכל עניניו – גם הצדדיים – מתכוון להשגת מטרה זו.
.jpg)
היתה הוראה ברורה לתלמידי הישיבות ולמתעסקים אתם להיות כמו הכהנים הגדולים עבור כלל ישראל. אם תנאי הזמן מכריחים מסירות נפש – צריכים להיות מוכנים ומזומנים לזה בפועל. ועל כן הפצת מעיינות הבעש״ט, ובפרט ע״י תלמידי ״תומכי תמימים״ שהם חיילי בית דוד להביא את המשיח והגאולה לכלל ישראל, חייבת להימשך בלי הפסק, ובכל מקום ומקום, עד ביאת המשיח.
כל נשיאי הדורות כולם, מהבעש״ט המגיד ואדמו״ר הזקן וכו׳, היו בדרגת יחידה הכללית של ישראל, כתר עליון שלמעלה מאצילות. וכולם היו ראויים להיות משיח בדורם, והיו מתגלים להיות משיח בפועל, אם הי׳ הדור שלהם זוכה לזה.
.jpg)
הרבי התבטא פעם שהטעם לכך שהורה להדפיס גם ספרי תניא קטנים בפורמט כיס, הוא בכדי שאם למישהו יש איזו בעיה יוציא התניא מכיסו וילמד מתוכו כמה שורות, ויאמר ״רבי תעזור לי״.
זקני החסידים קראו את ספר התניא בשם ״ספר הרפואות״, הרה״ח ר׳ יצחק אייזיק מהאמיל הי׳ קורא את ספר התניא בשם ״ספר המורה״, והרה״ח ר׳ הלל מפאריטש הי׳ קורא את ספר התניא ״ספר הסגולות״.
הוראת הרבי היא שיש צורך לעורר על ההתחזקות בלימוד ספר התניא, תורה שבכתב דתורת החסידות, כולל גם לימוד הפרקים הראשונים, ומהתחלת הספר – ״תניא״. כולל גם לימוד ההקדמה כו׳, וכ״ז נוסף על לימוד התניא בשיעורי חת״ת, ע״פ תקנת כ״ק מו״ח אדמו״ר נשיא דורנו.
וזאת התורה אשר שם משה, וזאת דוקא בוא״ו לחבר עץ הדעת בעץ החיים. וזהו ג״כ מה שדרשו על פסוק זה זכה נעשה לו סם חיים, זכה לחבר את התורה בעץ החיים. והיינו שעסק התורה שלו היא באהבה ויראה ולשמה שזהו ע״י העסק בפנימיות התורה, נעשה לו סם חיים.
הוד כ״ק אבותינו רבותינו הקדושים, והחסידים הראשונים וזקני החסידים שבכל דור ודור, התייחסו לספר התניא על דרך אותה הדרת הקודש שמתייחסים לספר החומש.
הרב הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצ׳וב לא הי׳ הולך אף פעם ד׳ אמות בלי שספר התניא אתו: וגם ביציאה קלה מביתו לחצר הי׳ אתו ספר התניא. וביחס כזה של יראת כבוד לתניא נהגו גם צדיקים אחרים.
בהתוועדות של הצמח צדק לפני גאוני ליטא אמר פעם הצמח צדק: רבותי! רחמו על עצמכם, פרצו את המחיצה הקשה של הסטרא אחרא שלוחם תמיד נגד פנימיות התורה והמצוה שהוא גילוי אלקות בעולם בכל הדורות, ובפרט בדורות האחרונים לפני ביאת המשיח. ועיקר מלחמתו העצומה בכל מיני התחכמויות עצות ותחבולות, היא שלא לתת לטעום מתורת חסידות חב״ד, וכ״ש מהתניא האלקי. כי יודע הוא טוב מה שכתוב ברעיא מהימנא (זהר ח״ג קכ״ד, ב): ״ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזהר, יפקון בי׳ מן גלותא ברחמים״.
אילו ידעו בעלי התאוות את גודל התענוג והטוב טעם שיש בעניני אלקות, שיכולים להגיע אליו ע״י לימוד החסידות ובפרט ע״י התניא קדישא, היו זונחים את כל תאוותיהם ורודפים אך ורק אחרי התניא קדישא.
גילוי הבעש״ט והרב המגיד, היו הכנה לגילוי עצם פנימיות התורה שנתגלה ע״י רבינו הזקן, וזהו בדוגמת עבודת האבות (״ריחות״) שהיו הכנה לגילוי העצמות דמתן תורה. ע״י לימוד חסידות חב״ד לוקחים את הענינים הכי גבוהים עד ל״אור הגנוז״ ועוד יותר גבוה, וזה בא בשכל דנפש האלקית – באופן של ״התיישבות אור בכלי״ – עד להבנת השכל של נפש הבהמית.
אלו שעדיין לא היה להם קביעות בלימוד חסידות חב״ד, צריכים הם להתחיל ללמוד, ואלו שגם קודם למדו – צריכים להוסיף. והוספה גדולה, הוספה גדולה ביותר, עד שהתוספת תהיה מרובה על העיקר. ויהי רצון, שיהיה זה הכנה וכלי ל״כמים לים מכסים״, בגאולה השלימה על ידי משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.
ספר התניא הוא לא ספר מוסר! התניא הוא המאור הגדול המחדיר אור וחיות בפנימיות המח והלב בקיום כל התורה כולה ומצוותיה. ואשרי למי שזכה ללמוד בספר זה, וככל שמתקרבים יותר ללימוד התניא ככה מתקרבים לקב״ה.
ספר זה מלוקט מאגרות ושיחות קודש של נשיאי חב״ד, ומאמרותיהם של גדולי המשפיעים וזקני החסידים. באו בו פתגמים וסיפורים מרבותינו נשיאינו הקדושים, ומגדולי החסידים לדורותיהם, בענין התגלות והפצת מעיינות הבעש״ט חוצה, בכלל, וספר התניא קדישא והכח האלקי המופלא הטמון בו, בפרט.
כ״ק מורנו ר׳ ישראל בעל שם טוב, העתיק לגיסו מוה״ר ר׳ גרשון קיטובר, את המכתבים שכתב אליו ר׳ אדם בעל שם מראפשיטץ. להלן כמה קטעים מהמכתבים:
בינוני – אין לו עבירות, אך יש לו יצר הרע, עד שלבו חומד ומתאוה לתאוות עולם הזה, אולם הוא מושל ברוח תאוותו. כשיצר הרע מתעורר בו, הוא נלחם בו ומנצחו.
הפתרון לגסות הרוח של הקליפה, שמגביהה עצמה ומסתירה את הנפש האלוקית ומחשיכה את אורה, אינו התבוננות גדולה ועמוקה יותר בגדולת ה'; אלא שבירת חומריות הקליפה, ביטושה והכנעתה עד עפר; מאחר שכל חיותה הוא גאוותה וגסות רוחה, כל עניינה מציאות "יש" – אני ואפסי עוד (ישעיהו מז ח-י, צפניה ב טו).
רק השמחה בה' היא אמיתית, תמידית ונצחית. זאת משום שיהודי יודע שתמיד תמיד, בכל מקום ובכל מצב בו הוא נמצא, נמצא ה' יחד עמו. ואם כן, הרי "גם כי אשב בחושך – ה' אור לי". וכפי שהפסוק אומר: "אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח. אם אסק שמים – שם אתה, ואציעה שאול – הנך. אשא כנפי שחר אשכנה באחרית ים, גם שם ידך תנחני ותאחזני ימינך".
"עבודה זרה" הוא לא רק מי שמכריז על עצמו כ"מציאות בלתי תלוי'" ח"ו, וכופר במציאות ה' או בממשלתו המוחלטת הבלעדית, אלא גם כל מי שרק מחשיב עצמו "מציאות" כלשהי, גם אם הוא מודה במציאות ה' ובממשלתו, אלא שחושב הוא ש"בכל זאת גם אני משהו" – זוהי "עבודה זרה" וכפירה באחדות ה'. שכן פירושה של אחדות ה' היא, כנ"ל, שאין עוד מלבדו ממש, ואין שום מציאות זולתו יתברך כלל וכלל.
גם לגבי הדיבור העליון עצמו אין לנבראים שום מציאות ושום תפיסת מקום. מאחר שהדיבור נמצא וכלול ובטל ומיוחד לגמרי תמיד במקורו (שבמקורו אין שום תפיסת מקום לנבראים), הרי גם לגבי הדיבור העליון עצמו אין לנבראים שום תפיסת מקום.
המטרה האמיתית של כל ה"נסיעה", לשמה "נוסעת" ויורדת הנשמה ונמצאת בעולם הזה – שהקב"ה אכן יתגלה בכל תוקפו ובכל עצמותו ממש וייכנס בפנימיות בתוך תוכו של כל יהודי, ועל ידי זה בכל העולם כולו, "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"
הקליפות מודים ברבונותו של הקב"ה ואינן יכולים לעבור כלל על רצונו יתברך, נמצא כי האדם העובר על רצונו יתברך הוא גרוע ופחות מאד מהסטרא אחרא וקליפה הנקראת עבודה זרה ואלקים אחרים – שהרי הקליפה, למרות כפירתה באחדותו יתברך, הרי היא מכירה בעליונותו וברבונותו ובכך שאי אפשר לעשות שום דבר נגד רצונו, ואילו האדם החוטא ולא משנה באיזה חטא מצהיר בכך כי אין הוא מכיר אפילו בעליונותו ובריבונותו של הקב"ה.
הוספת המילה "מאד" בפסוק "כי קרוב אליך הדבר מאד" מדגישה שהדבר "קרוב מאד" גם למי שאין לו מוח בקדקדו, וגם בכל עת ובכל שעה. שכן ישנה "אהבה מסותרת" הקיימת בכל יהודי, יהי' מי שיהי', וקיימת היא אצלו בכל עת ובכל שעה, אלא שנחוץ לעורר אותה מ"תרדמתה", ואז יוכל כל אחד, בכל עת ובכל שעה, להתגבר על כל המניעות והקשיים, ולעבוד את ה' כראוי בכל ליבו ובכל נפשו.
ספרו של הרב לוי יצחק חיים "פניני התניא" הוא ספר המבאר את התניא על פי שיחות הרבי מלך המשיח. הספר כתוב בלשון פשוטה וקלה מלאת חן וטוב טעם. והוא מלווה בסיפורים חסידיים מרתקים.
.jpg)
מכיון ששעת התפילה היא שעת הבירור, והנפש האלוקית בשיא הכוונה וההתעלות בעבודת ה', אז יוצאת הנפש הבהמית למלחמה כנגדה ושולחת מחשבות זרות. שדרך הנלחמים והנאבקים זה עם זה, כשאחד מתגבר השני מתאמץ ומתגבר עוד יותר כדי להכריעו. ודוקא העובדה שהנפש הבהמית מתעוררת כל כך בשעת התפילה מעידה שהתפילה כדבעי; כי הנפש הבהמית רואה שהבינוני מתעלה ועובד את ה' כמו שצריך, אז היא מנסה לבלבלו ולהכשילו כדי לנצחו.
יש מעלה נפלאה בעבודת האתכפיא של הבינוני – הכופה את יצרו ומתבטל לרצון ה' – שהיא נעלית אפילו מעבודת האתהפכא של הצדיק – ההופך את הרע לטוב. אמנם הצדיק נעלה מן הבינוני, והבינוני צריך להשתדל להגיע למדרגת צדיק, לקיים את השבועה שמשביעין אותו, תהי צדיק (נדה סוף פרק ג). אך אם עדיין לא הגיע למעלת צדיק בכל פעם שכופה את היצר ודוחהו, נכפית הסטרא אחרא גם בשרשה למעלה; ונמשך לעולם אור נעלה מכל אור אחר הנמשך לעולם מעבודה אחרת.
השמחה משפיעה על גוף האדם ובריאותו ומאירה את פניו, כך שאדם נעשה קל ברגליו. השמחה גם מגלה באדם את כחותיו הנעלמים, ונותנת לו חיות והתלהבות בעבודת ה', עד שיכול לשנות את מידותיו.
כאשר הבינוני עושה חשבון נפש נוקב עם עצמו, קודם כל הוא רוגז על הנפש הבהמית. הוא יודע שהוא רחוק מה' בתכלית, אך הוא מייחס את הרע שבו אך ורק לנפש הבהמית, שהיא האדם עצמו בבינונים, ואילו "נשמה שנתת בי – טהורה היא" – משמע, הנפש האלוקית אינה הוא בעצמו. הוא רחוק מה' רק בגלל גופו והנפש החיונית שבו. אולם יש בקרבו גם נפש אלוקית המחיה אותו, ונמצאת בכל יהודי אפילו בקל שבקלים. והשמחה היא על הנפש האלוקית, עם הניצוץ האלוקי המלובש בה להחיותה.
האדם יכול לעשות מכון לשבתו יתברך – שישכון בו ממש בפנימיות, ולא רק במקיף על ידי האמונה – בעיקר על ידי לימוד התורה, וכן על ידי החלטה (שנחשבת לו כאילו למד) שכשיוכל יותר ילמד יותר, על ידי הצדקה, והיא מעלה גם את ארבע הידות, ועל ידי שמשתמש בארבע הידות כדי ללמוד ולהתפלל.
כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע מתבטא בלקוטי דיבורים כי בכל פינה שפונים בספר התניא, רואים את גודל אהבת ישראל של רבינו הזקן. הדבר בולט באופן מיוחד בפרק זה, פרק ל"ב, ה"לב" של ספר התניא, כפי שנראה בע"ה בהמשך את הדגשת רבינו הזקן עד כמה צריך לאהוב ממש כל יהודי, יהי' מי שיהי', ואפילו הוא במצב הנחות ביותר.
לגבי הקב"ה הבריאה אינה קיימת כלל, שהוא לבדו הוא יחיד ומיוחד בדיוק כמו קודם שנבראו העולמות, ולא חל שום שינוי באחדותו. אין שום מציאות נפרדת ממנו, שהכל בטל אליו במציאות. משום דכולא קמיה כלא חשיב וכאין ואפס ממש. אם כי כלא חשיב בכף הדמיון, כי הרי העולם בהרגשתו קיים, ומכיון שזהו רצון ה' שירגיש כך, לכן העולם מציאות, שיש בו דומם, צומח, חי ומדבר.
פרק זה מבאר מהו "עניינה" של אותה אהבה, רצון ותשוקה להידבק בה' לגמרי: מהו אופי' של אהבה זו, מה ה"מבוקש" בה, למה היא חותרת להגיע. ומכאן לצד השלילי, לרצון שלא להיפרד ח"ו – הכיצד נובעת ממנה אותה "יראה", רתיעה ופחד, שלא להיפרד ח"ו מה' אפילו במסירות נפש.
יש עדיין צורך לבאר את מלת "מאד" שבפסוק כי קרוב אליך הדבר מאד וגו' – כיצד מדגיש הפסוק שדבר זה "קרוב מאד", בשעה שהדבר דורש הרבה עבודה ויגיעה, קודם כל בלימוד הדברים הבנתם וידיעתם היטב, ואחר כך להפנים את הדברים ע"י התבוננות וקליטת משמעות הדברים בתודעתו וכו'; והרי "התורה היא נצחית", והתורה אומרת זאת לכל יהודי, ואיך אפשר לומר שהדבר "קרוב מאד" ואין שום מניעה ועיכוב על כך בכל אחד ובכל מצב.
אמנם המעשה הוא העיקר, אולם יש צורך חשוב וחיוני מאד שקיום התורה והמצוות יהי' מתוך אהבת ה' ויראתו. וגם זה חלק עיקרי מהכוונה האלוקית של עשיית דירה לו יתברך בתחתונים – כדי שהדירה לו יתברך לא תהי' "כגוף בלא נשמה", דירה חשוכה ללא גילוי אלקות אלא דירה נאה ומאירה.
מבואר בפרק זה, שנשמתו של משה רבינו מתלבשת ממש בגופו של נשיא הדור שבכל דור ודור, והיא הנשמה המחי' את גופו. (אלא שיש בו גם נפש נוספת פרטית, בהתאם לעניינים המיוחדים של דור זה. וגם בנפש זו מתלבשת נפשו של משה רבינו, שהרי היא "מתלבשת בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה" – הן בגוף והן בנפש). ומכאן שנשמת משה רבינו היא גם נשמתו של המלך המשיח, נשיא הדור של דור הגאולה האמיתית והשלימה.
הנקודה המרכזית המבוארת בארוכה בפרק זה היא ההדגשה ש"ראשית העבודה ועיקרה ושרשה", עיקר ויסוד השייכות האמיתית של יהודי להקב"ה – היא דווקא יראת ה' וקבלת עול מלכות שמים פשוטה, לבטל את מציאותו האדם לגמרי לה', לרצון ה' ולעבודת ה'. שכן יסוד הקשר עם הקב"ה חייב להיות ביטול מוחלט לגמרי ולא "מציאות", גם לא מציאות של קדושה ואלקות.
בקשר לחשיבות הלימוד וההתבוננות בתוכן פרק זה, כדאי להזכיר שהרבי מלך המשיח שליט"א מדגיש כי בפרק זה במיוחד מבוארים עניינים חדשים ונפלאים שלא דובר עליהם (בגלוי) בפרקים הקודמים . הרבי מורה לרבים וגם ליחידים להרגיל את עצמם להתבונן במיוחד במה שמבואר כאן בתחילת פרק מ"א, כי "הנה ה' ניצב עליו, ומלא כל הארץ כבודו, ומביט עליו, ובוחן כליות ולב אם עובדו כראוי", ולחזור על כך גם בדיבור פעמים רבות.
יראת ה' היא יסוד, עיקר ושרש בעבודת ה', לכן יש לעורר את היראה הטבעית המסותרת, ולפחות לקבל עול מלכות שמים, ולא למרוד בה'. השאלה היא איך לעורר את היראה ואיך לפתח אותה? יראת ה' דורשת יגיעת נפש ויגיעת בשר והתקשרות למשה רבינו שבדור.
ה' מיחד את שמו על עם ישראל בכלל, ומיחד מלכותו על כל יהודי בפרט, לכן כל יהודי צריך לראות את עצמו כאילו בשבילו נברא העולם. וכמו שאומרת המשנה: לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר: בשבילי נברא העולם (סנהדרין פ"ד מ"ה) – בשבילי נברא ההעלם והצמצום, כדי שאגלה אלוקות בעולם. כל יהודי צריך להרגיש כמו אדם הראשון בגן עדן, שבעבודתו היו תלויים כל העולמות, אם להעלותם או להיפך; שכן כל יהודי נברא יחידי.
התנאי לעלית התורה והתפילה היא הכוונה שבלב – אהבה ויראה. אך ללא אהבה ויראה אין התורה והתפילה עולות לעשר ספירות כלל. שהספירות שבכל עולם הן אלוקות, הן פנימיות העולמות, נשמת העולמות, שבהן מתלבש ומתיחד אור אין סוף ב"ה ממש. ועל פי תיקוני הזהר (ת י) – אם אין בלימוד שום כוונה פסולה, אמנם הלימוד אינו עולה לפנימיות העולמות, אך עולה להיכלות ומדורים שהם חיצוניות העולמות – מדור המלאכים הקדושים, אך לא לקדושה עצמה.
מי שעובד את ה' במצות אנשים מלומדה, אולי יש לו איזו יראה אך אין היא חדורה בלבו. והרי אפילו ביחסים בין בני אדם – אדם עושה רצון חברו בשר ודם, כי הוא אוהב אותו או ירא ממנו, על אחת כמה וכמה ובאין ערוך, שאין לעבוד את ה' ולמלא רצונו בלי לזכור ולהתעורר באהבתו ויראתו, לפחות במוחו ומחשבתו. שיזכור את האהבה והיראה במוחו ויעוררן בתעלומות לבו. וזה מעורר אותו לעבודת ה' לשמה, לעשות רצון ה', שאז עבודתו עולה למעלה, שלא כמצות אנשים מלומדה, שחסר בה ה"לשמה".
פניני התניא – תוספת ביאור לפרק לו בליקוטי אמרים מובאים כאן נושאים כגון: עיקרי האמונה, מהוא הרעיון,תכלית הכל משיח, להכניס אלוקות בכל ועוד.
אין מעלה בדביקות בה' על ידי כוונת המצוות יותר מהמעלה שבדביקות בה' על ידי מעשה המצוות, בשניהם אותה רמה של דביקות בה', שהרי גם המצוה וגם הכוונה הם רצון ה', כמו שאין הבדל בדביקות בה' בין מצוה למצוה. שהרי אפילו היינו נדרשים לחטוב עצים, היה עלינו לעשות את זה באותה דביקות בה' כמו בכל מצוה אחרת. הקב"ה עשה עמנו צדקה וחסד שקדשנו במצוותיו. על ידי מעשה המצוה וכוונתה, יש נתינת כח לדביקות בה'. ורצון ה' הוא שתהיה גם כוונה במצוה.
_1.jpg)
לא המדרש הוא עיקר אלא המעשה (אבות א יז). וכמו שנאמר: היום לעשותם (דברים ז יא). דהיינו, בעולם הזה – העיקר הוא קיום המצוות, ובפועל ממש. שהרי גם בגן עדן לומדים תורה, ואף ברמה גבוהה יותר. תכלית הבריאה לעשות לה' ית' דירה בתחתונים. לכן ירדו נשמות לעולם הזה הגשמי. תפקידנו לזכך את הגשמיות והחומריות, ולא די בזיכוך שעל ידי התורה, שמברר את הלבושים הפנימיים (מחשבה ודבור) של הנפש החיונית, שאין זה די תחתון, אלא צריך את הלבוש החיצוני, הוא המעשה.
יש טעמים אחדים שמובאים בחז"ל ובכתבי האריז"ל לתכלית הבריאה, אולם יש טעם פנימי שהוא מעל לטעם ודעת ומעל לסדר ההשתלשלות, והוא מצד עצמות אין סוף. כפי שאומרים חז"ל: נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים (מדרש תנחומא נשא ז א). היינו, הקב"ה רוצה לשכון בעולם הזה בלא לבוש והסתר, כמו אדם הנמצא בדירתו בכל עצמותו. על פי טעם פנימי זה לבריאה, שמצד עצמות ה' יתברך, לא נרגשת בעבודת האדם את קונו מציאות האדם, אלא מציאות הבורא.
מהי תכלית בריאת הבינונים, למה ירדו נשמותיהם לעולם הזה, שהרי נשמתם – נשמה טהורה – התלבשה בנפש הבהמית שמהקליפה וסטרא אחרא, ולמרות עבודתם ויגיעתם התמידית, לעולם לא יוכלו לשלח את הקליפה ולדחותה מחלל השמאלי שבלב; כי מהותה ועצמותה של הנפש הבהמית, שהן התאוות ומדות רעות, נשארות בנפש הבהמית בתוקף ובגבורה?… אלא שלא מצבי ומעמדי הוא העיקר, אלא המעשה הוא העיקר, והוא התכלית. כלומר, לא חשוב לאיזו רמה הגעתי, אלא מה פעלתי בעולם.
_34-300x228.jpg)
הוכח תוכיח את עמיתך אפילו מאה פעמים. ולזאת לא אוכל להתאפק ולהחריש מלזעוק עוד בקול ענות חלושה במטותא מינייכו ברחמין נפישין חוסו נא על נפשותיכם. והשמרו והזהרו מאד מאד על התורה ועל העבודה שבלב זו תפלה בכוונה להתחיל כולם יחד כאחד מלה במלה ולא זה בכה וזה בכה וזה דומם וזה משיח שיחה בטילה ה' ישמרנו
_33-300x228.jpg)
הנה לא טובה השמועה שמעתי ותרגז בטני אשר עם ה' מעבירים מלפני התיבה האיש החפץ בחיים ואריכות ימים של כל אנ"ש שבמקדש מעט הזה של אנ"ש כמארז"ל שלשה דברים מאריכים ימיו של אדם ואחד מהם המאריך בתפלתו. ואף גם מי שהשעה דחוקה לו ביותר וא"א לו בשום אופן להמתין עד אחר עניית קדושה של חזרת הש"ץ הזה הלא טוב טוב לו שלא לשמוע קדושה וברכו. מלירד לחייהם של החפצים בחיים ואונס רחמנא פטריה.
_32-300x228.jpg)
וצדקה כנחל איתן (בעמוס ססי' ה'). פי' כמו שנחל איתן הוא המשכה הנמשכת מבחי' איתן שהיא בחי' נקודה בהיכלא ותרין ריעין וכו' ואותיות איתן משמשות לעתיד פי' אנא עתיד לאתגליא
_31.jpg)
דוד זמירות קרית להו כו'. הנה בזהר שבחא דאורייתא ורננה כו' ולהבין מהו השבח להקב"ה כשזה אסור או מותר הנה הוא ע"ד מה גדלו מעשיך ה' מאד עמקו מחשבותיך.
_30.jpg)
ולהבין פרטי ההלכות דלא שכיחי כלל ואפשר שלא היו מעולם במציאות מכש"כ שלא יהיו לע"ל כמו פרטי דיני פיגול וכה"ג. הנה מודעת זאת שכל איסור שבעולם יש לו שרש ומקור חיים בקליפות שאל"כ לא הי' יכול להיות במציאות בעולם בלתי השפעה עליונה.
_29.jpg)
להבין מ"ש בפע"ח דבזמן הזה עיקר הבירור ע"י התפלה דוקא אף שתלמוד תורה למעלה מהתפלה. הענין הוא שע"י תו"מ מוסיפין אור באצי' כו'. פי' אור א"ס ב"ה בכלים דאצי' ע"י ת"ת בפנימית דהיינו המשכות המוחין ובקיום המצות בחיצונית הכלים
_16.jpg)
להבין מ"ש בשער היחודים פ"ב דע"י תורה שלא בכוונה נבראים מלאכים בעולם היצירה ושם הביא מהזהר פ' שלח דלית קלא דאתאביד כו' בר קלא דאורייתא וצלותא דסליק ובקע כו'
_15.jpg)
עיין ע"ח שער הנקודות ש"ח פ"ו שאין החזרת פב"פ כ"א ע"י מצות מעשיות דוקא. וטעם הדבר כי ע"י מע"ט גורם זיווג העליון וכו'.
_14.jpg)
להבין איך הקורא בסיפורי מעשיות שבתורה הוא מקושר בח"ע ע"פ מ"ש בכוונות דט"ז ע"ב כמו שהאדם עוסק למטה כך דיוקן האדם העליון למעלה כו' וכן י"ל בהרהור באותיות הכתובות.
_13.jpg)
ברך ה' חילם ופועל ידם ירצה לרצון להם לפני ה' תמיד כה יתן וכה יוסיף ה' לאמץ לבם בגבורים ונדיב על נדיבות יקום להיות גדול המעשה בכל עיר ומנין ותחשב לו לצדקה ועל העושה נאמר צדקתו עומדת לעד
_12.jpg)
נודע בשערים מ"ש בתיקונים דשכינתא איהי מרעא בגלותא כבי'. פי' עד"מ כמו חולי הגוף המבדיל בין קדש וכו' שסיבת החולי והבריאות היא התפשטות והילוך החיות מהלב אל כל האברים המלובשת בדם הנפש היוצא מהלב אל כל האברים
_11.jpg)
מודעת זאת משארז"ל כל הרגיל לבא לבהכ"נ ויום א' לא בא הקב"ה שואל עליו שנאמר מי בכם ירא ה' וכו' וכן בכל המצות ובפרט מצות הצדקה ששקולה כנגד כל המצות הגם שהיא בלי נדר ח"ו (אגרות הקודש)
_10.jpg)
אשת חיל עטרת בעלה כו'. איתא בגמ' פ"ד דמגילה ודאשתמש בתגא חלף כו' זה המשתמש במי ששונה הלכות כתרה של תורה כו' תנא דבי אליהו כל השונה הלכות מובטח לו כו'. וצריך להבין למה נקראו ההלכות בשם תגא וכתרה של תורה וגם למה השונה הלכות דוקא מובטח לו כו' ולא שאר ד"ת. (אגרות הקודש)
_9.jpg)
למה נסמכה פ' מרים לפ' פרה לומר לך מה פרה מכפרת וכו'. וצריך להבין למה נסמכה דוקא לפרה אדומה הנעשה חוץ לשלש מחנות אלא דחטאת קריי' רחמנא (אגרות הקודש)
_8.jpg)
אהוביי אחיי ורעיי אשר כנפשי כו' ה' עליהם יחיו חיים עד העולם וצאצאיהם אתם זרע אמת ברוכי ה' המה מעתה ועד עולם. אחד"ש כמשפט לאוהבי שמו באתי לדבר על לב נדכאים הנאנחים והנאנקים ולנחמם בכפליים לתושיה (אגרות הקודש)
_50-300x199.jpg)
בר"מ פ' נשא והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע בהאי חבורא דילך דאיהו ספר הזהר מן זהרא דאימא עילאה תשובה באילין לא צריך נסיון ובגין דעתידין ישראל למטעם מאילנא דחיי דאיהו האי ספר הזהר יפקון ביה מן גלותא ברחמים (אגרות הקודש)
_49-300x199.jpg)
להבין אמרי בינה מ"ש בספר הנק' צוואת ריב"ש הגם שבאמת אינה צוואתו ולא ציוה כלל לפני פטירתו רק הם לקוטי אמרותיו הטהורות שלקטו לקוטי בתר לקוטי ולא ידעו לכוין הלשון על מתכונתו. אך המכוון הוא אמת לאמיתו. (אגרות הקודש)
_48-300x199.jpg)
אהוביי אחיי אל נא תרעו ריעים האהובים ליוצרם ושנואים ליצרם ואל יעשה אדם עצמו רשע שעה אחת לפני המקום אשר בחר בה מכל היום להקהל ולעמוד לפניו בשעה זו שהיא עת רצון לפניו להתגלות לבוא אל המקדש מעט לפקוד לשכינת כבודו השוכן אתם בתוך טומאותם ולהמצא לדורשיו ומבקשיו ומייחליו (אגרות הקודש)
_46-300x199.jpg)
בגזירת עירין פתגמא ומאמר קדישין חכמי המשנה ע"ה ששנו במשנתם עשרה שיושבין ועוסקין בתורה שכינה שרויה ביניהם כי זה כל האדם ואף גם זאת היתה כל ירידתו בעוה"ז לצורך עליה זו אשר אין עליה למעלה הימנה (אגרות הקודש)
_47-300x199.jpg)
אהוביי אחיי ורעיי מאהבה מסותרת תוכחת מגולה לכו נא ונוכחה זכרו ימות עולם בינו שנות דור ודור ההיתה כזאת מימות עולם ואיה איפוא מצאתם מנהג זה באחד מכל ספרי חכמי ישראל הראשונים והאחרונים להיות מנהג ותיקון לשאול בעצה גשמיות כדת מה לעשות בעניני העולם הגשמי אף לגדולי חכמי ישראל הראשונים (אגרות הקודש)
_21.jpg)
אד"ש כמשפט לאוהבי שמו אל המתנדבים בעם לעשות צדקת ה' עם ארצו הקדושה לתת מדי שנה בשנה חוק הקצוב מעות אה"ק תוב"ב אליהם תטוף מלתי ותזל כטל אמרתי לזרז לזריזים ולחזק ידים רפות במתן דמים מעות א"י מדי שבת בשבתו ולפחות מדי חדש בחדשו מערכו הקצוב לערך שנה (אגרות הקודש)
_20.jpg)
איהו וחיוהי חד איהו וגרמוהי חד בהון. (פי' ע"ס דאצילות חיוהי הן האורות וגרמוהי הן הכלים שכולן אלקות משא"כ בבי"ע כו'). וצריך להבין היטב איך הא"ס חד עם גרמוהי הן הכלים הרי הכלים הן בבחי' גבול ותכלית כמ"ש בע"ח. (אגרות הקודש)
_19.jpg)
עוטה אור כשלמה וגו'. הנה בלקוטי תורה של האריז"ל פ' כי תשא ופ' ויקרא כתב כי השגת מרע"ה לא היתה בבחינת פנימיות דחכמה עילאה הנקרא אבא דאצי' וכ"ש בספירת הכתר שלמעלה ממנה הנקרא א"א כ"א בבחי' אחוריים דחכמה המלובשת בבינה המתלבשת בז' ספירות תחתונות שנק' ז"א סוד התורה ומתפשטת עד סוף ד' ספירות התחתונות שהן נהי"מ
_18.jpg)
כתיב מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים. הנה ב' מיני אהבות הן הא' אהבה בתענוגים דהיינו שמתענג על ה' עונג נפלא בשמחה רבה ועצומה שמחת הנפש וכלותה בטעמה כי טוב ה' ונעים נעימות עריבות עד להפליא מעין עוה"ב ממש
_17.jpg)
נודע דבאתערותא דלתתא שהאדם מעורר בלבו מדת החסד ורחמנות על כל הצריכים לרחמים אתערותא דלעילא לעורר עליו רחמים רבים ממקור הרחמים להשפיע לו הפירות בעוה"ז והקרן לעוה"ב.
_31-300x228.jpg)
אהוביי אחיי ורעיי אשר כנפשי הנה לא נעלם ממני צוק העתים אשר נתדלדלה הפרנסה ובפרט הידועים לי ממחניכם אשר מטה ידם בלי שום משען ומשענה וממש לווים ואוכלים ה' ירחם עליהם וירחיב להם בצר בקרוב ועם כל זה לא טוב הם עושים לנפשם לפי הנשמע אשר קפצו ידם הפתוחה
_30-300x228.jpg)
להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידותם בענין הספירות מודעת זאת בארץ מפי קדושי עליון נ"ע לקרב קצת אל השכל מאי דכתיב ומבשרי אחזה אלוה שהכוונה היא להבין קצת אלהותו יתברך מנפש המלובשת בבשר האדם וע"פ מארז"ל ע"פ ברכי נפשי וגו' מה הקב"ה כו' אף הנשמה כו'
_29-300x228.jpg)
לעורר את האהבה הישנה וחבת אה"ק להיות בוערת כרשפי אש מקרב איש ולב עמוק כאלו היום ממש נתן ה' רוחו עלינו רוח נדיבה בהתנדב עם למלאות ידם לה' ביד מלאה ורחבה בריבוי אחר ריבוי מדי שנה בשנה הולך ועולה למעלה ראש כמדת קדש העליון המאיר לאה"ק המתחדש ומתרבה תמיד כדכתיב תמיד עיני ה' אלהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה דהאי ועד אחרית כו' אינו מובן לכאורה שהרי באחרית שנה זו מתחלת שנה שניה וא"כ הל"ל לעולם ועד:
_28-300x228.jpg)
מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. הנה בכלל עובדי ה' יש ב' בחי' ומדרגות חלוקות מצד שורש נשמתם למעלה מבחי' ימין ושמאל דהיינו שבחי' שמאל היא מדת הצמצום וההסתר בעבודת ה' כמ"ש והצנע לכת כו' במסתרים תבכה כו' כל העוסק בתורה בסתר כו'.
_27-300x228.jpg)
והיה מעשה הצדקה שלום ועבודת הצדקה השקט ובטח עד עולם. להבין ההפרש שבין מעשה לעבודה ובין שלום להשקט ובטח כו' ע"פ מה שארז"ל ע"פ עושה שלום במרומיו כי מיכאל שר של מים וגבריאל שר של אש ואין מכבין זה את זה
_27.jpg)
להשכילך בינה. כי לא זו הדרך ישכון אור ה' להיות חפץ בחיי בשרים ובני ומזוני כי ע"ז ארז"ל בטל רצונך כו' דהיינו שיהי' רצונו בטל במציאות ולא יהיה לו שום רצון כלל בעניני עולם הזה כולם הנכללים בבני חיי ומזוני וכמארז"ל שע"כ אתה חי:
אד"ש וחיים פתח דברי יעיר אזן שומעת תוכחת חיים אשר הוכיח ה' חיים ע"י נביאו ואמר חסדי ה' כי לא תמנו וגו' והל"ל כי לא תמו כמ"ש כי לא תמו חסדיך וגו'. ויובן עפ"י מ"ש בזוה"ק אית חסד ואית חסד אית חסד עולם כו' ואית חסד עילאה דהוא רב חסד כו'.
_28.jpg)
אהוביי אחיי ורעיי אשר כנפשי באתי כמזכיר ומעורר ישנים בתרדמת הבלי הבלים ולפקוח עיני העורים יביטו לראות להיות כל ישעם וחפצם ומגמתם לכל בהם חיי רוחם במקור מים חיים חיי החיים כל ימי חייהם מנפש ועד בשר דהיינו כל מילי דעלמא ועסקי פרנסה לא יהיה כאלו דעבדין לגרמייהו
_24.jpg)
זורע צדקות מצמיח ישועות הנה מ"ש לשון זריעה במצות הצדקה וכמ"ש בפסוק זרעו לכם לצדקה כו'. יובן ע"פ מה שארז"ל ר"א יהיב פרוטה לעני והדר מצלי דכתיב אני בצדק אחזה פניך פי' כי גילוי אלקותו יתברך המתגלה במחשבתו של אדם וכונתו בתפלתו כל חד לפום שיעורא דיליה הוא בתורת צדקה וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו כו'
_23.jpg)
אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו כו' ה' מנת חלקי וכוסי וגו'. חבלים נפלו לי וגו'. להבין לשון חלקנו וגורלנו צריך לבאר היטב לשון השגור במארז"ל אין לו חלק באלהי ישראל כי הגם דלכאורה לא שייך לשון חלק כלל באלקות יתברך שאינו מתחלק לחלקים ח"ו.
_22.jpg)
זורע צדקה שכר אמת (במשלי י"א). פי' ששכר זריעת הצדקה היא מדת אמת וכתיב תתן אמת ליעקב ושבחא דקוב"ה מסדר נביא כו' כמ"ש בזוה"ק פירוש שהקב"ה הוא הנותן מדת אמת ליעקב וצריך להבין וכי אין אמת ביעקב ח"ו עד שהקב"ה יתן לו מלמעלה:
_9.jpg)
ויעש דוד שם ופי' בזוה"ק משום שנאמר ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו כו' בכה ר"ש ואמר מאן עביד שמא קדישא בכל יומא מאן דיהיב צדקה למסכני כו'. ויובן בהקדים מאמר רז"ל ע"פ כי ביה ה' צור עולמים בה' נברא עוה"ז ביו"ד נברא עוה"ב.
_8.jpg)
אין ישראל נגאלין אלא בצדקה שנא' ושביה בצדקה. כתיב צדק לפניו יהלך והול"ל ילך. אך הענין עפ"י מ"ש לך אמר לבי בקשו פני פי' בקשו פנימית הלב כי הנה בלהב יסוד האש האלקית שבלב (נ"א הנה בהלב [יסוד האש האלקית שבלב]) יש ב' בחי'. בחי' חיצוניות ובחי' פנימיות.
_7.jpg)
וילבש צדקה כשריון וכובע ישועה בראשו. ודרשו רז"ל מה שריון זה כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול אף צדקה כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. פי' שהשריון עשוי קשקשים על נקבים והם מגינים שלא יכנס חץ בנקבים. וככה הוא מעשה הצדקה:
_6.jpg)
קטנתי מכל החסדים ומכל כו'. פי' שבכל חסד וחסד שהקדוש ב"ה עושה לאדם צריך להיות שפל רוח במאד. כי חסד דרועא ימינא. וימינו תחבקני. שהיא בחי' קרבת אלהים ממש ביתר שאת מלפנים. וכל הקרוב אל ה' ביתר שאת והגבה למעלה מעלה. צריך להיות יותר שפל רוח למטה מטה כמ"ש מרחוק ה' נראה לי.
_10.jpg)
פותחין בברכה לברך ולהודות לה' כי טוב. שמועה טובה שמעה ותחי נפשי. אין טוב אלא תורה. תורת ה' תמימה. זו השלמת כל הש"ס כולו ברוב עיירות ומנינים מאנ"ש. הודאה על העבר ובקשה על העתיד.
והנה כשהיה בית ראשון קיים שבו היה הארון והלוחות בבית ק"ק היתה השכינה שהיא מלכות דאצילות שהיא בחי' גילוי אור א"ס ב"ה שורה שם ומלובשת בעשרת הדברות ביתר שאת ויתר עז בגילוי רב ועצום יותר מגילויה בהיכלות ק"ק שלמעלה בעולמות עליונים כי עשרת הדברות הן כללות התורה כולה דנפקא מגו חכמה עילאה דלעילא לעילא מעלמא דאתגליא
_35-300x199.jpg)
וכמו שבנשמת האדם עיקר גילוי כללות החיות הוא במוחין וכל האברים מקבלים אור וכח לבד המאיר להם ממקור גילוי החיות שבמוחין ככה ממש עד"מ עיקר גילוי כללות המשכת החיות להחיות העולמות והברואים שבהם הוא מלובש ונכלל ברצונו וחכמתו ובינתו ודעתו ית' הנק' בשם מוחין והן הן המלובשים בתורה ומצותיה
_7.jpg)
והנה לתוספת ביאור לשון הינוקא דלעיל צריך לבאר תחלה להבין קצת ענין השראת השכינה שהיתה שורה בבית ק"ק וכן כל מקום השראת השכינה מה עניינו הלא מלא כל הארץ כבודו ולית אתר פנוי מיניה.
והנה כל בחי' ומדרגות אהבה הנ"ל הן מסטרא דימינא ובחי' כהן איש חסד ונק' כסף הקדשים מלשון נכסוף נכספת לבית אביך. אך יש עוד בחי' אהבה העולה על כולנה כמעלת הזהב על הכסף והיא אהבה כרשפי אש מבחי' גבורות עליונות דבינה עילאה
_7.jpg)
והנה אף כי פרטי בחי' ההסתר וההעלם אור א"ס ב"ה בהשתלשלות העולמות עד שנברא עוה"ז הגשמי עצמו מספר ומינים ממינים שונים כידוע לטועמים מעץ החיים: אך דרך כלל הם שלשה מיני צמצומים עצומים כלליים. לשלשה מיני עולמות כלליים. ובכל כלל יש רבוא רבבות פרטיים. והם שלשה עולמות בי"ע.
_8.jpg)
והנה כאשר יתבונן המשכיל בגדולת א"ס ב"ה כי כשמו כן הוא א"ס ואין קץ ותכלית כלל לאור וחיות המתפשט ממנו ית' ברצונו הפשוט ומיוחד במהותו ועצמותו ית' בתכלית היחוד ואילו היתה השתלשלות העולמות מאור א"ס ב"ה בלי צמצומי' רק כסדר המדרגות ממדרגה למדרגה בדרך עלה ועלול לא היה העוה"ז נברא כלל כמו שהוא עתה בבחי' גבול ותכלית
והנה בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים. והיא יציאת נפש האלהית ממאסר הגוף משכא דחויא ליכלל ביחוד אור א"ס ב"ה ע"י עסק התורה והמצות בכלל ובפרט בקבלת מלכות שמים בק"ש שבה מקבל וממשיך עליו יחודו ית' בפירוש באמרו ה' אלהינו ה' אחד.
ויש דרך ישר לפני איש שוה לכל נפש וקרוב הדבר מאד מאד לעורר ולהאיר אור האהבה התקועה ומסותרת בלבו להיות מאירה בתוקף אורה כאש בוערה בהתגלות לבו ומוחו למסור נפשו לה' וגופו ומאודו בכל לב ובכל נפש ומאד מעומקא דלבא באמת לאמיתו ובפרט בשעת ק"ש וברכותיה כמו שיתבאר.
עוד יש דרך ישר לפני איש לעסוק בתורה ומצות לשמן ע"י מדתו של יעקב אע"ה שהיא מדת הרחמי' לעורר במחשבתו תחלה רחמים רבים לפני ה' על ניצוץ אלהות המחיה נפשו אשר ירד ממקורו חיי החיים א"ס ב"ה הממלא כל עלמין וסובב כל עלמין וכולא קמיה כלא חשיב ונתלבש במשכא דחויא הרחוק מאור פני המלך בתכלית ההרחק
_37-300x199.jpg)
והנה כל מדרגת אהבה מב' מדרגות אלו אהבה רבה ואהבת עולם נחלקת לכמה בחי' ומדרגות לאין קץ כל חד לפום שיעורא דיליה כמ"ש בזה"ק ע"פ נודע בשערים בעלה דא קב"ה דאיהו אתידע ואתדבק לכל חד לפום מה דמשער בלביה וכו' ולכן נקראי' דחילו ורחימו הנסתרות לה' אלהינו ותורה ומצות הן הנגלות לנו ולבנינו לעשות כו'.
_36-300x199.jpg)
והנה על יראה תתאה זו שהיא לקיום מצותיו ית' בבחי' סור מרע ועשה טוב אמרו אם אין יראה אין חכמה ויש בה בחי' קטנות ובחי' גדלות דהיינו כשנמשכת בחי' יראה זו מההתבוננות בגדולת ה' דאיהו ממלא כל עלמין ומהארץ לרקיע מהלך ת"ק שנה וכו' ובין רקיע לרקיע כו' רגלי החיות כנגד כולן וכו' וכן השתלשלות כל העולמות למעלה מעלה עד רום המעלות אעפ"כ נקרא יראה זו יראה חיצונית ותתאה
והנה במ"ש לעיל בענין יראה תתאה יובן היטב מ"ש בגמ' על פסוק ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את ה' אלהיך אטו יראה מילתא זוטרתי היא אין לגבי משה מילתא זוטרתי היא וכו' דלכאורה אינו מובן התירוץ דהא שואל מעמך כתיב.
ברם צריך להיות לזכרון תמיד ראשית העבודה ועיקרה ושרשה. והוא כי אף שהיראה היא שרש לסור מרע והאהבה לועשה טוב. אעפ"כ לא די לעורר האהבה לבדה לועשה טוב ולפחות צריך לעורר תחלה היראה הטבעית המסותרת בלב כל ישראל
_45-300x199.jpg)
אך כל זמן שלא חזר ולמד דבר זה לשמה אין לימודו עולה אפי' בי"ס המאירות בעולם היצירה והעשיה כי הספירות הן בחי' אלהות ובהן מתלבש ומתייחד אור א"ס ב"ה ממש ובלא דחילו ורחימו לא יכלא לסלקא ולמיקם קדם ה' כמ"ש בתיקונים
_44-300x199.jpg)
ומפני זה ג"כ נקראים המלאכים בשם חיות ובהמות כדכתי' ופני אריה אל הימין וגו' ופני שור מהשמאל וגו' לפי שאינם בעלי בחירה ויראתם ואהבתם היא טבעית להם כמ"ש בר"מ פ' פנחס ולכן מעלת הצדיקים גדולה מהם כי מדור נשמות הצדיקים הוא בעולם הבריאה ומדור המלאכי' בעולם היצירה:
_43-300x199.jpg)
והנה עם כל הנ"ל יובן היטב פסק ההלכה הערוכה בתלמוד ופוסקי' דהרהור לאו כדבור דמי ואם קרא ק"ש במחשבתו ובלבו לבד בכל כח כוונתו לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולקרות וכן בברכת המזון דאורייתא ובשאר ברכות דרבנן ובתפל' ואם הוציא בשפתיו ולא כיון לבו יצא ידי חובתו בדיעבד ואין צריך לחזור לבד מפסוק ראשון של ק"ש וברכה ראשונה של תפלת שמונה עשרה
_42-300x199.jpg)
והנה תכלית השלימות הזה של ימות המשיח ותחיית המתים שהוא גילוי אור א"ס ב"ה בעו"הז הגשמי תלוי במעשינו ועבודתנו כל זמן משך הגלות כי הגורם שכר המצוה היא המצוה בעצמה כי בעשייתה ממשיך האדם גילוי אור א"ס ב"ה מלמעלה למטה להתלבש בגשמיות עוה"ז
_0-300x199.jpg)
והנה מודעת זאת מארז"ל שתכלית בריאת עולם הזה הוא שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים. והנה לא שייך לפניו ית' בחי' מעלה ומטה כי הוא ית' ממלא כל עלמין בשוה. אלא ביאור הענין כי קודם שנברא העולם היה הוא לבדו ית' יחיד ומיוחד וממלא כל המקום הזה שברא בו העולם וגם עתה כן הוא לפניו ית'
והנה לתוספת ביאור תיבת לעשותו וגם להבין מעט מזעיר תכלית בריאת הבינונים וירידת נשמותיהם לעו"הז להתלבש בנפש הבהמית שמהקליפה וס"א מאחר שלא יוכלו לשלחה כל ימיהם ולדחותה ממקומה מחלל השמאלי שבלב שלא יעלו ממנה הרהורים אל המוח
עוד זאת תהיה שמחת הנפש האמיתי' ובפרט כשרואה בנפשו בעתים מזומנים שצריך לזככה ולהאירה בשמחת לבב אזי יעמיק מחשבתו ויצייר בשכלו ובינתו ענין יחודו ית' האמיתי איך הוא ממלא כל עלמין עליונים ותחתונים ואפי' מלא כל הארץ הלזו הוא כבודו ית'
_15-300x228.jpg)
והנה ע"י קיום הדברי' הנ"ל להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו רק שמחתו תהיה שמחת הנפש לבדה הרי זו דרך ישרה וקלה לבא לידי קיום מצות ואהבת לרעך כמוך לכל נפש מישראל למגדול ועד קטן.
_16.jpg)
והנה אף אם כשיאריך הרבה להעמיק בענייני' הנ"ל כשעה ושתי' להיות בנמיכת רוח ולב נשבר יבא לידי עצבות גדולה לא יחוש ואף שעצבות היא מצד קליפת נוגה ולא מצד הקדושה כי בצד הקדושה כתיב עוז וחדוה במקומו ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה
עוד זאת ישים אל לבו לקיים מאמר רז"ל והוי שפל רוח בפני כל האדם. והוי באמת לאמיתו בפני כל האדם ממש אפי' בפני קל שבקלים. והיינו ע"פ מארז"ל אל תדין את חבירך עד שתגיע למקומו.
_15.jpg)
אך עוד אחת צריך לשית עצות בנפשו' הבינונים אשר לפעמים ועתים רבים יש להם טמטום הלב שנעשה כאבן ולא יכול לפתוח לבו בשום אופן לעבודה שבלב זו תפלה. וגם לפעמים לא יוכל להלחם עם היצר לקדש עצמו במותר לו מפני כבדות שבלבו וזאת היא עצה היעוצה בזהר הקדוש דאמר רב מתיבתא בגן עדן אעא דלא סליק ביה נהורא מבטשין ליה כו'.
_14.jpg)
ואפילו אם נופלים לו הרהורי תאוות ושאר מחשבות זרות בשעת העבודה בתורה או בתפלה בכוונה אל ישית לב אליהן אלא יסיח דעתו מהן כרגע. וגם אל יהי שוטה לעסוק בהעלאת המדות של המחשבה זרה כנודע
_13.jpg)
ואם העצבות אינה מדאגת עונות אלא מהרהורים רעים ותאוות רעות שנופלות במחשבתו. הנה אם נופלות לו שלא בשעת העבודה אלא בעת עסקו בעסקיו ודרך ארץ וכהאי גוונא אדרבה יש לו לשמוח בחלקו שאף שנופלות לו במחשבתו הוא מסיח דעתו מהן לקיים מה שנאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם.
_0-300x228.jpg)
ברם כגון דא צריך לאודעי כלל גדול כי כמו שנצחון לנצח דבר גשמי כגון שני אנשים המתאבקים זה עם זה להפיל זה את זה. הנה אם האחד הוא בעצלות וכבדות ינוצח בקל ויפול גם אם הוא גבור יותר מחבירו ככה ממש בנצחון היצר אי אפשר לנצחו בעצלות וכבדות הנמשכות מעצבות וטמטום הלב כאבן כ"א בזריזות הנמשכת משמחה ופתיחת הלב וטהרתו מכל נדנוד דאגה ועצב בעולם.
_41-300x199.jpg)
וזהו שכתוב כי קרוב אליך הדבר מאד וגו' שבכל עת ובכל שעה בידו של אדם וברשותו הוא להעבי' רוח שטות והשכחה מקרבו ולזכור ולעורר אהבתו לה' אחד המסותרת בודאי בלבבו בלי שום ספק.
_40-300x199.jpg)
וזה לעומת זה הן שס"ה מצות לא תעשה דאורייתא וכל איסורי דרבנן מאחר שהן נגד רצונו וחכמתו ית' והפכם ממש הם נפרדים מיחודו ואחדותו ית' בתכלית הפירוד ממש כמו הס"א והקליפה הנק' ע"ז ואלהים אחרים מחמת הסתר פנים של רצון העליון כנ"ל.
_39-300x199.jpg)
ועם כל הנ"ל יובן ויבואר היטב בתוספ' ביאור מה שאמרו בזהר דאוריית' וקב"ה כולא חד ובתיקוני' פירשו דרמ"ח פיקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא לפי שהמצות הן פנימיות רצון העליון וחפצו האמיתי המלובש בכל העולמו' העליוני' ותחתוני' להחיותם
_22-300x228.jpg)
רק שהתורה דברה כלשון ב"א ונקרא בתורה דבורו של מקו' ב"ה בשם דבור ממש כדבורו של אדם לפי שבאמת כך הוא דרך ירידת והמשכת החיות לתחתונים בצמצומים רבים ועצומים מינים ממינים שונים להבראות מהם ברואים רבים מינים ממינים שונים
_38-300x199.jpg)
והנה מדת הקב"ה שלא כמדת בשר ודם שהאדם כשמדבר דבור הרי הבל הדבור שבפיו הוא מורגש ונראה דבר בפני עצמו מובדל משרשו שהן עשר בחי' הנפש עצמה אבל הקב"ה אין דבורו מובדל ממנו ית' ח"ו כי אין דבר חוץ ממנו ולית אתר פנוי מיני'
_12.jpg)
והנה מודעת זאת לכל כי מצות ואזהרת ע"ז שהם שני דברות הראשונים אנכי ולא יהיה לך הם כללות כל התורה כולה. כי דבור אנכי כולל כל רמ"ח מצות עשה. ולא יהיה לך כולל כל שס"ה מצות ל"ת ולכן שמענו אנכי ולא יהיה לך לבד מפי הגבורה כמארז"ל מפני שהם כללות התורה כולה.
_11.jpg)
ולתוספת ביאור צריך לבאר היטב מ"ש נר ה' נשמת אדם פי' שישראל הקרוים אדם נשמתם היא למשל כאור הנר שמתנענע תמיד למעלה בטבעו מפני שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה ולידבק בשרשו למעלה ביסוד האש הכללי שתחת גלגל הירח
_10.jpg)
ולתוספת ביאור באר היטב מלת מאד שבפסוק כי קרוב אליך הדבר מאד וגו' צריך לידע נאמנה כי אף מי שדעתו קצרה בידיעת ה' ואין לו לב להבין בגדולת א"ס ב"ה להוליד ממנה דחילו ורחימו אפי' במוחו ותבונתו לבד אעפ"כ קרוב אליו הדבר מאד לשמור ולעשות כל מצות התורה ות"ת כנגד כולן בפיו ובלבבו ממש מעומקא דלבא באמת לאמיתו
_9.jpg)
ובזה יובן מ"ש כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו דלכאורה הוא בלבבך נגד החוש שלנו [והתורה היא נצחית] שאין קרוב מאד הדבר להפך לבו מתאוות עוה"ז לאהבת ה' באמת
_8.jpg)
וזה כלל גדול בעבודת ה' לבינונים העיקר הוא למשול ולשלוט על הטבע שבחלל השמאלי ע"י אור ה' המאיר לנפש האלהית שבמוחו לשלוט על הלב כשמתבונן במוחו בגדולת א"ס ב"ה
_12.jpg)
ובזה יובן מ"ש ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלהים לאשר לא עבדו שההפרש בין עובד אלהים לצדיק הוא שעובד הוא לשון הוה שהוא באמצע העבודה שהיא המלחמה עם היצה"ר להתגבר עליו ולגרשו מהעיר קטנה שלא יתלבש באברי הגוף
והנה מדת הבינוני היא מדת כל אדם ואחריה כל אדם ימשוך שכל אדם יכול להיות בינוני בכל עת ובכל שעה כי הבינוני אינו מואס ברע שזהו דבר המסור ללב ולא כל העתים שוות אלא סור מרע ועשה טוב דהיינו בפועל ממש במעשה דבור ומחשבה
_21-300x228.jpg)
ובזה יובן לשון מאמרז"ל בינונים זה וזה שופטן [פי' יצר טוב ויצר הרע] דכתיב כי יעמוד לימין אביון להושיע משופטי נפשו ולא אמרו זה וזה מושלים ח"ו כי כשיש איזו שליטה וממשלה ליצר הרע בעיר קטנה אפי' לפי שעה קלה נקרא רשע באותה שעה
_20-300x228.jpg)
והבינוני הוא שלעולם אין הרע גובר כל כך לכבוש את העיר קטנ' להתלבש בגוף להחטיאו דהיינו ששלש' לבושי נפש הבהמית שהם מחשבה דבור ומעשה שמצד הקליפ' אין גוברים בו על נפש האלהית להתלבש בגוף במוח ובפה ובשאר רמ"ח אברים להחטיאם ולטמאם ח"ו
_19-300x228.jpg)
וזה לעומת זה רשע וטוב לו לעומת צדיק ורע לו דהיינו שהטוב שבנפשו האלהי' שבמוחו ובחלל הימני שבלבו כפוף ובטל לגבי הרע מהקליפה שבחלל השמאלי וזה מתחלק גם כן לרבבות מדרגות חלוקות בענין כמות ואיכות הביטול וכפיפת הטוב לרע ח"ו
_18-300x228.jpg)
והנה כשהאדם מגביר נפשו האלהית ונלחם כל כך עם הבהמית עד שמגרש ומבער הרע שבה מחלל השמאלי כמ"ש ובערת הרע מקרבך ואין הרע נהפך לטוב ממש נקרא צדיק שאינו גמור וצדיק ורע לו
_17-300x228.jpg)
והנה מקום משכן נפש הבהמית שמקליפת נוגה בכל איש ישראל הוא בלב בחלל שמאלי שהוא מלא דם וכתיב כי הדם הוא הנפש ולכן כל התאות והתפארות וכעס ודומיהן הן בלב ומהלב הן מתפשטות בכל הגוף וגם עולה למוח שבראש לחשב ולהרהר בהן ולהתחכם בהן
ועוד זאת במאכלות אסורות שלכך נקראים בשם איסור מפני שאף מי שאכל מאכל איסור בלא הודע לשם שמים לעבוד ה' בכח אכילה ההיא וגם פעל ועשה כן וקרא והתפלל בכח אכילה ההיא אין החיות שבה עולה ומתלבשת בתיבות התורה והתפלה כמו ההיתר מפני איסורה בידי הס"א משלש קליפות הטמאות
אך נפש החיונית הבהמית שבישראל שמצד הקליפה המלובשת בדם האדם כנ"ל ונפשות בהמות וחיות ועופות ודגים טהורים ומותרים באכילה וקיום וחיות כל הדומם וכל הצומח המותר באכילה וכן קיום וחיות כל המעשה דבור ומחשבה בענייני עוה"ז שאין בהם צד איסור לא שרש ולא ענף משס"ה מצות לא תעשה וענפיהן דאורייתא ודרבנן רק שאינן לשם שמים…
_4.jpg)
וטעם השמחה ביסורי הגוף לפי שהיא טובה גדולה ועצומה לנפש החוטאת למרקה בעה"ז ולהצילה מהמירוק בגיהנם.
_3.jpg)
ואמנם להיות בלבו ההכנעה היא בחי' תשובה תתאה כנ"ל וגם השמחה בה' ביחד. כבר מילתא אמורה בלק"א ס"פ ל"ד. כמ"ש בזוה"ק חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא וכו'.
_2.jpg)
והנה תשובה עילאה זו דאתדבקותא דרוחא ברוחא ע"י תורה וגמ"ח. היא בבחי' המשכה מלמעלה למטה להיות דבר ה' ממש בפיו וכמ"ש ואשים דברי בפיך. וימינו תחבקני בגמ"ח דחסד דרועא ימינא וכו'.
_1.jpg)
וביאור הענין כמ"ש בזוה"ק ותיקוני' בכמה מקומות. דבינה איהי תשובה עילאה והאם רובצת על האפרוחים וכו'. דהיינו שע"י שמתבונן בגדולת ה' בהעמקת הדעת ומוליד מרוח בינתו דו"ר שכליים ובטוב טעם ודעת.
_26-300x228.jpg)
והנה אחרי העמקת הדעת בכל הנ"ל יוכל לבקש באמת מעומקא דלבא כרוב רחמיך מחה פשעי וכו'. כי אזי תקבע בלבו באמת גודל הרחמנות על בחי' אלקות שבנפשו ושלמעלה כנ"ל.
_25-300x228.jpg)
ואולם דרך האמת והישר לבחי' תשובה תתאה ה"א תתאה הנ"ל הם ב' דברים דרך כלל. הא' הוא לעורר רחמים העליונים ממקור הרחמים על נשמתו ונפשו האלקי' שנפלה מאיגרא רמה חיי החיים ב"ה לבירא עמיקתא הן היכלות הטומאה והסט"א.
_24-300x228.jpg)
אמנם זהו בזמן שהיו ישראל במדרגה עליונה כשהיתה השכינה שורה בישראל בבהמ"ק. ואז לא היו מקבלים חיות לגופם רק ע"י נפש האלקי' לבדה מבחי' פנימי' השפע שמשפיע א"ס ב"ה ע"י שם הוי' ב"ה כנ"ל.
_23-300x228.jpg)
והנה המשכת וירידת הנפש האלקי' לעוה"ז להתלבש בגוף האדם נמשכה מבחי' פנימי' ומקור הדיבור הוא הבל העליון המרומז באות ה"א תתאה כנ"ל וכמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה ומאן דנפח וכו'.
_21.jpg)
ואולם כל הנ"ל הוא לגמר הכפרה ומירוק הנפש לה' אחר התשובה כמ"ש לעיל מהגמ' פ"ק דזבחים דעולה דורון היא לאחר שריצה הפרקליט וכו'. אמנם התחלת מצות התשובה ועיקרה לשוב עד ה' באמת ובלב שלם.
_20.jpg)
והנה חכמי המוסר האחרונים נחלקו במי שחטא חטא א' פעמים רבות. דיש אומרים שצריך להתענות מספר הצומות לאותו חטא פעמים רבות כפי המספר אשר חטא.
_19.jpg)
אך כל זה לענין כפרה ומחילת העון שנמחל לו לגמרי מה שעבר על מצות המלך כשעשה תשובה שלימה ואין מזכירין לו דבר וחצי דבר ביום הדין לענשו ע"ז ח"ו בעוה"ב ונפטר לגמרי מן הדין בעוה"ב.
_18.jpg)
תניא בסוף יומא שלשה חלוקי כפרה הם ותשובה עם כל אחד. עבר על מ"ע ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו עבר על מל"ת ושב תשובה תולה ויוה"כ מכפר.
רק שהברואים מתחלקים למיניהם בכללות ובפרטות ע"י שינויי הצירופים וחילופים ותמורות כנ"ל כי כל אות היא המשכת חיות וכח מיוחד פרטי.
והנה גם עשרה מאמרות ג"כ נקראו בשם מאמרו' לגבי הנבראי' בלבד כי כמו שהמדות שבנשמת האדם כשבאות להתגלו' במעשה הן באות מלובשות באותיות המחשבה.
אך מכל מקום הואיל ודברה תורה כלשון בני אדם לשכך את האזן מה שהיא יכולה לשמוע לכך ניתן רשות לחכמי האמת לדבר בספירות בדרך משל וקראו אותן אורות כדי שעל ידי המשל הזה יובן לנו קצת ענין היחוד של הקדוש ב"ה ומדותיו.
אבל לגבי הקדוש ברוך הוא מדרגת החכמה שהיא תחלת מחשבה וראשיתה היא סוף מעשה אצלו דהיינו שנחשבת כאילו היא בחי' ומדרגת עשייה לגבי הקדוש ב"ה כדכתיב כולם בחכמה עשית.
_29-300x199.jpg)
והנה מ"ש הרמב"ם ז"ל שהקב"ה מהותו ועצמותו ודעתו הכל אחד ממש אחדות פשוטה ולא מורכבת כל כן הענין ממש בכל מדותיו של הקב"ה ובכל שמותיו הקדושים והכינויים שכינו לו הנביאים וחז"ל כגון חנון ורחום וחסיד וכיוצא בהן.
_30-300x199.jpg)
ובזה יובן מ"ש בזהר הקדוש דפסוק שמע ישראל הוא יחודא עילאה וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד הוא יחודא תתאה כי ועד הוא אחד בחלופי אתוון
_31-300x199.jpg)
והנה שם אלהים הוא שם מדת הגבורה והצמצום ולכן הוא גם כן בגימטריא הטבע לפי שמסתיר האור שלמעלה המהוה ומחיה העולם ונראה כאילו העולם עומד ומתנהג בדרך הטבע ושם אלהים זה הוא מגן ונרתק לשם הוי"ה ומהוה מאין ליש שלא יתגלה לנבראים ויבטלו במציאות
_32-300x199.jpg)
והנה על זה אמרו רז"ל בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במד"הד ראה שאין העולם מתקיים שתף בו מדת רחמים דהיינו התגלות אלהות על ידי צדיקים ואותות ומופתים שבתורה.
_33-300x199.jpg)
כי הנה כתיב כי שמש ומגן ה' אלהים פי' מגן הוא נרתק לשמש להגן שיוכלו הבריות לסבלו כמארז"ל לעתיד לבא הקב"ה מוציא חמה מנרתקה רשעים נידונין בה כו' וכמו שהנרתק מגין בעד השמש כך שם אלהים מגין לשם הוי"ה ב"ה.
_34-300x199.jpg)
והנה אחרי הדברי' והאמת האלה כל משכיל על דבר יבין לאשורו איך שכל נברא ויש הוא באמת נחשב לאין ואפס ממש לגבי כח הפועל ורוח פיו שבנפעל המהוה אותו תמיד ומוציאו מאין ממש ליש
_1.jpg)
והנה מכאן תשובת המינים וגילוי שורש טעותם הכופרים בהשגחה פרטית ובאותו' ומופתי התורה שטועי' בדמיונם הכוזב שמדמין מעשה ה' עושה שמי' וארץ למעשה אנוש ותחבולותיו כי כאשר יצא לצורף כלי שוב אין הכלי צריך לידי הצורף.
_2.jpg)
וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. וצריך להבין וכי תעלה על דעתך שיש אלהים נשרה במים מתחת לארץ שצריך להזהיר כ"כ והשבות אל לבבך. הנה כתיב לעולם ה' דברך נצב בתוך המים ופי' הבעש"ט ז"ל כי דברך שאמרת יהי רקיע בתוך המים וגו' תיבות ואותיות אלו הן נצבות ועומדות לעולם בתוך רקיע השמים ומלובשות בתוך כל הרקיעים לעולם להחיותם
תניא ליקוטי אמרים מציטוטי מקורות כגון: אגרת הקודש, אגרת התשובה, קונטרס אחרון ועוד.. תניא ליקוטי אמרים מועשר בתכנים מעמיקים מספרי הקודש.
_5.jpg)
והנה זה לעומת זה עשה אלהים כי כמו שנפש האלהית כלולה מעשר ספירות קדושות ומתלבשת בשלשה לבושים קדושים כך הנפש דסטרא אחרא מקליפות נוגה המלובשת בדם האדם כלולה מעשר כתרין דמסאבותא שהן שבע מדות רעות הבאות מארבע יסודות רעים הנ״ל ושכל המולידן הנחלק לשלש שהן חכמה בינה ודעת מקור המדות
_4.jpg)
ולתוספת ביאור באר היטב לשון תפיסא שאמר אליהו לית מחשבה תפיסא בך כו׳. הנה כל שכל כשמשכיל ומשיג בשכלו איזה מושכל הרי השכל תופס את המושכל ומקיפו בשכלו והמושכל נתפס ומוקף ומלובש בתוך השכל שהשיגו והשכילו וגם השכל מלובש במושכל בשעה שמשיגו ותופסו בשכלו.
_16-300x228.jpg)
ועוד יש לכל נפש אלהית שלשה לבושים שהם מחשבה דבור ומעשה של תרי״ג מצות התורה שכשהאדם מקיים במעשה כל מצות מעשיות ובדבור הוא עוסק בפירוש כל תרי״ג מצות והלכותיהן ובמחשבה הוא משיג כל מה שאפשר לו להשיג בפרד״ס התורה הרי כללות תרי״ג אברי נפשו מלובשים בחרי״ג מצות התורה ובפרטות בחי' חב״ד שבנפשו מלובשות בהשגת התורה שהוא משיג בפרד״ס כפי יכולת השגתו ושרש נפשו למעלה.
והנה כל בחי' ומדרגה משלש אלו נפש רוח ונשמה כלולה מעשר בחי' כנגד עשר ספירות עליונות שנשתלשלו מהן הנחלקת לשתים שהן שלש אמות ושבע כפולות פי' חכמה בינה ודעת ושבעת ימי הבנין חסד גבורה תפארת כו' וכך בנפש האדם שנחלקת לשתים שכל ומדות.
ונפש השנית בישראל היא חלק אלוה ממעל ממש כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים ואתה נפחת בי וכמ"ש בזוהר מאן דנפח מתוכיה נפח פי' מתוכיותו ומפנימיותו שתוכיות ופנימיות החיות שבאדם מוציא בנפיחתו בכח: כך עד"מ נשמות ישראל עלו במחשבה כדכתיב בני בכורי ישראל בנים אתם לה' אלקיכם פי' כמו שהבן נמשך ממוח האב כך כביכול נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבתו וחכמתו ית' דאיהו חכים ולא בחכמה ידיעא אלא הוא וחכמתו א' וכמ"ש הרמב"ם.
תניא [בספ"ג דנדה] משביעים אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפי' כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע וצריך להבין דהא תנן [אבות פ"ב] ואל תהי רשע בפני עצמך וגם אם יהיה בעיניו כרשע ירע לבבו ויהיה עצב ולא יוכל לעבוד ה' בשמחה ובטוב לבב ואם לא ירע לבבו כלל מזה יכול לבוא לידי קלות ח"ו.
האדם נושא בקרבו כל זמן קיומו, מצד אחד, את הגשמי הנפסד והולך, דהיינו, מה שקשור בתאוות לבו – יצרו הרע. ומצד שני, את החיות האלוקית, חיי הנצח – מה שקשור במוחו ושכלו – יצרו הטוב. והוא מצווה לבחור בחיים, כלומר, לתפוס בכל דבר את הרוחני שבו ולא את הגשמי והחומרי שבו. ועל ידי שיודע את מקום משכן הנפשות יכול לבחור בטוב, כי מה שבא מהמוח בדרך כלל הוא קדושה, ומה שבא מהלב בדרך כלל הוא קליפה.
ה"בינוני" עובד ה' הוא במלחמה תמידית עם היצר הרע, ומשנה רגילותו כל הזמן. אלא שגם הוא צריך לתת דעתו, שלפעמים יצטרך לחזק את העבודה או להחליפה.
הפתגם היומי
תוכנה של כריתת ברית
אוצר פתגמים
צחוק בצד
אהבת חינם היא חינמית
הגיע הזמן להפוך את שנאת חינם לאהבת חינם. מה הבעיה לאהוב אהבת חינם הרי אין זה עולה כסף. ומי לא אוהב דברים חינמיים. חיוך אינו עולה כסף, הסברת פנים אינה עולה כסף וכו'.
צרור בדיחות
פינת המוסיקה
ניגון דבקות לאדמו"ר הזקן לתפילות שבת
קרא עוד
אור אין סוף ברוך הוא
אם הינך רוצה ללמוד על רגל אחת מהו עניינה של חסידות חב"ד (חכמה בינה דעת)?... מהי עוצמתו של "רבי"?... מהי מעלת 770?... מנין שואבים חסידי חב"ד את הכוחות שלהם לאהבת ישראל ולעבודת ה' במסירות נפש ובשמחה שאין לה אח ורע?... למד קונטרס בית רבינו שבבבל.
