בעיון מעמיק בפרשת יהודה ותמר ניתן לראות שלא היה שום איסור בקשר ביניהם, שכן לפני מתן תורה מצוות ייבום חלה לא רק על אח הנפטר אלא גם על האב, וכמו כן רואים בעליל שהיו קידושין ביניהם.

בְּפָרָשַׁת יִתְרוֹ מֻדְגֶּשֶׁת מַעֲלַת הַנָּשִׁים. מַעֲלַת הַנָּשִׁים שֶׁהִתְגַּלְּתָה בִּמְיֻחָד בְּמִצְרַיִם, מִתְגַּלָּה בְּכָל דּוֹר בְּחִזּוּק הַבַּיִת הַיְּהוּדִי, וְתִתְגַּלֶּה בַּגְּאֻלָּה הָאֲמִתִּית וְהַשְּׁלֵמָה.

פרשת יתרו המתארת את מעמד הר סיני מדגישה את מצות כיבוד אב ואם. הולדתו של הילד על ידי הוריו היא בסיס הכבוד וההערכה שעליו לרחוש להם וזה נובע מאותו מקום של כיבוד ה'. כבוד ליצירה, לעצם מציאותנו וקיומנו בעולם.

מַעֲמַד הַר סִינַי הָיָה אֵרוּעַ מְיֻחָד בְּמִינוֹ וְחַד פַּעֲמִי הֲכָנָה לִנְתִינַת הַמִּצְווֹת עַל יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּנוּ. וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה נִקְרְעוּ הַשָּׁמַיִם וְאוֹר הַשְּׁכִינָה זָרַח בִּמְלוֹא הֲדָרוֹ מֵאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם. בְּאוֹתָהּ שָׁעָה זָכוּ יִשְׂרָאֵל כֻּלָּם לְקַבֵּל בִּנְבוּאָה אֶת עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת. "אָנֹכִי" וְ"לֹא יִהְיֶה לְךָ.

בט"ו בשבט, ראש השנה לאילנות, עלינו להתבונן בעובדה שהאדם עץ השדה. כל מה שיש בעץ השדה יש באדם. וכפי שלימד אותנו הבעל שם טוב עלינו ללמוד מעץ השדה כיצד עלינו לצמוח. ללמוד בעצמנו קל וחומר מהנהגת האילן.

ענין האירוסין והנשואין ברוחניות, מתבטא – הן בכלל, והיא התקשרות הקב"ה עם כנסת ישראל – הכונסת וכוללת את כל נשמות ישראל בבחינת מלכות דאצילות, והן בפרט – התקשרות כל נשמה בפרט, בקב"ה.

מַיִם… מַיִם רַבִּים… מַיִם חַיִּים… הָעוֹלָם מָלֵא מַיִם! לֹא רַק בַּיַּמִּים וּבַנְּהָרוֹת וּבַאֲגַמִּים אֶלָּא אַף בַּיַּבָּשָׁה – בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל נִבְרָא. רַק מֵרֹב רִיצָה בְּשִׁגְרַת הַחַיִּים אֵינֶנּוּ מִתְבּוֹנְנִים בַּדָּבָר הַמֻּפְלָא וְהַמְּרַתֵּק שֶׁשְּׁמוֹ מַיִם, יְסוֹד חָשׁוּב בְּיוֹתֵר בַּבְּרִיאָה. מַהוּ סוֹד הַמַּיִם?

בשיחת הרבי לפרשת יתרו ה'תש"מ מסביר הרבי, שכל יהודי צריך להשתדל ככל יכלתו, לא רק להפיץ תורה ויהדות בין יהודים, אלא גם להשפיע על בני נח לקיים את שבע המצוות שלהם , ולקיימן "מפני שצוה בהן הקדוש־ברוך־הוא בתורה". כדי להפוך את רשות היחיד ליחודו יתברך.

יוסף מבקש מאחיו לפני מותו להשאר במצרים עד בוא גאולת מצריים, ואז להעלות את עצמותיו לארץ.

כל ישראל הם אחים ובני זוג הם יחידה אחת ונשמה אחת, כפי שמלמד אותנו אדמו"ר הזקן בספר התניא. ועוד עיקרון גדול וחשוב ביחסי אנוש מלמד אותנו אדמו"ר הזקן בספר התניא בפרק לב, הפרק על אהבת ישראל, לב התניא, להגביר את הנפש על הגוף, שאז שמחתו תהיה רק שמחת הנפש לבדה ובזה יגיע לקיום מצות ואהבת לרעך כמוך בדרך הישרה והקלה.

במאמר לקראת יו"ד-י"א שבט מסביר הרב לויצ"ח גינזבורג, שהשליחות היחידה שלנו היא – לפרסם בכל מקום אודות הרבי שליט"א. ולא רק על גדולתו הנפלאה בכל התחומים, אלא בעיקר על כך שהוא הנשיא והראש, וגם הלב – "לבו הוא לב כל ישראל". ובלי קשר עמו אי אפשר להתקשר באמת עם הקב"ה. והעיקר, שהוא המלך המשיח.

על צער הגלות היה רבי מנחם מנדל מקוצק נוהג לומר לתלמידיו כי הם יותר מדי עסוקים בצערם הם ובקשיים שלהם. ״כך זה תמיד״, נהג לומר, "האב מצטער בצער בניו ואילו הבנים אינם מצטערים בצער אביהם. הקדוש ברוך הוא מצטער בצערנו ואין אנו מצטערים בצער השכינה".

תֹּכֶן פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח מַגִּיעַ לְשִׂיא יָפְיוֹ בִּקְרִיעַת יַם סוּף וְשִׁירַת הַיָּם. לָכֵן נִקְרֵאת הַשַּׁבָּת שַׁבָּת שִׁירָה, וּלְהָעִיר, שֶׁשִּׁירַת הַיָּם לֹא מָשָׁה מִפִּי עַם יִשְׂרָאֵל וְהוּא קוֹרֵא אוֹתָהּ בְּכָל יוֹם בִּתְפִלַּת שַׁחֲרִית, וְהִיא אַף רְמוּזָה בְּבִרְכַּת הַגְּאֻלָּה שֶׁלְּאַחַר קְרִיאַת שָׁמַע הֵן בַּשַּׁחֲרִית וְהֵן בְּעַרְבִית.

מֵהַפָּסוּק בְּפָרָשָׁתֵנוּ, פָּרָשַׁת בְּשַׁלַּח – "וַיַּסַּע מֹשֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף" – לְמֵדִים שֶׁמֹּשֶׁה הִסִּיעַ אֶת עַם יִשְׂרָאֵל בְּעַל כָּרְחָם. עַם יִשְׂרָאֵל הָיוּ עֲסוּקִים כָּל כָּךְ בְּבִזַּת הַיָּם הַגְּדוֹלָה מִבִּזַּת מִצְרַיִם, לָכֵן לֹא רָצוּ לִנְסֹעַ מִיַּם סוּף. מַדּוּעַ?

בשיחת הרבי על מה שכתוב בפרשת בשלח שמשה הסיע את עם ישראל בעל כרחם, מסביר הרבי שעם ישראל רצו בקבלת עול להשלים את עבודת הבירורים של מצרים. אף על פי שציפה להם המעמד החשוב ביותר של מתן תורה.

במאמר "באתי לגני" ה'תש"ל מסביר הרבי, שכדי שיוכל האדם להתגבר על הבלבולים ולדחותם, שזוהי עבודה גדולה וקשה ביותר, נותנים לו מלמעלה, ובאופן של בזבוז, את האוצר העליון. עד שהאדם מתגבר על כל הבלבולים ומנצח את הנפש הבהמית וגורם לגילוי פנימיות ועצמות אין סוף ב"ה.

במאמר "באתי לגני" ה'תשכ"ג מסביר הרבי, שכאשר האדם יודע שברכת ה׳ היא תעשיר, אז ה' מברך אותו בכל מה שהוא עושה כלומר שכל מה שיעשה יעלה לטוב ולהצלחה יתירה, גם אם יעשה דבר קטן, יתעשר מזה בעושר רב ועצום. מפני שזוכר שה' הוא הנותן לו כח לעשות חיל.

בפרשת בא – עם ישראל יוצא ממצרים בחיפזון. ובכל זאת ברגע האחרון המצרים מסייעים להם והם יוצאים ברכוש גדול. בניגוד לגאולת מצריים הגאולה העתידה לא תהיה בחיפזון ובבהילות אלא בנחת ובכיף, וכמו ביציאת מצרים העולם ייסייע לנו, רק שעלינו להיות מוכנים.

בשיחת הרבי לפרשת בא מסביר הרבי, שבשר ודם יכול לדייק, אם כי במאמץ רב ברגע אחד. אך גם לרגע יש שיעור. אולם הקדוש ברוך הוא מדייק ב״חוט השערה״, בנקודה הקטנה ביותר של הזמן, שאדם אינו מסוגל להגדירה ולחלקה ורק הקדוש־ברוך־הוא אשר ״יודע עתיו ורגעיו״ יכול להבחין בכך. ולכן אמר הקדוש־ברוך־הוא "בחצות״ ומשה אמר לפרעה "כחצות".

בְּפָרָשַׁת בֹּא מְתֹאֶרֶת מַכַּת הַחֹשֶׁךְ. מַכַּת הַחֹשֶׁךְ הָיְתָה נֵס גָּדוֹל! בְּעוֹד הַמִּצְרִים שְׁרוּיִים בַּאֲפֵלָה גְּמוּרָה, לַיְּהוּדִים הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבוֹתָם. אוֹר זֶה שֶׁהָיָה לְעַם יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם מַמְשִׁיךְ לְהָאִיר לָהֶם עַד הַיּוֹם הַזֶּה.זֶהוּ יִחוּדוֹ שֶׁל עַם יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּשְׁמָתָם מְאִירָה תָּמִיד וּמְפִיצָה אוֹר בָּעוֹלָם.

פרשת בא עוסקת בנושא "והגדת לבנך". כנגד ארבעה בנים דברה תורה ולכל בן שאלה המתאימה לו ולמהותו. על האב להתייחס לכל בן לפי מדרגתו וערכו כפי מה שהוא בעצם מהותו.

במאמר "באתי לגני" ה'תשכ"ט מסביר הרבי את גודל העילוי של ההמשכה שעל ידי אתכפיא סטרא אחרא, כי כאשר עבודת האתכפיא היא בתקפה ובגבורתה היא יגיעה גדולה ועצומה יותר מהיגיעה שבעבודת הבירורים, ולכן, ההעלם שנמשך על ידי זה (אסתלק יקרא דקוב״ה) הוא נעלה יותר גם מההעלם שנמשך ע״י עבודת הבירורים.

קוים לדמותו של הרב מרדכי שמואל אשכנזי מרא דאתרא דכפר חב"ד, שהצטיין בגאונותו ובחסידותו ובהתקשרותו הנפלאה לרבי מלך המשיח, מביא לפנינו הרב לויצ"ח שיח' גינזבורג, חברו וידידו שהכירו היטב באופן אישי.

במאמר "באתי לגני" ה'תשכ"ח מסביר הרבי שהרצון דמצוות הוא רצון עצמי שאין שייך בו שינוי, וגם מה שעל ידי תשובה מתמלאים הפגמים שפגם בתורה ומצוות, אין זה בבחינת ניחום ושינוי ח״ו, כי אם, שעל ידי התשובה מגיעים לעונג העצמי של פנימיות ועצמות אין סוף, שהוא התענוג בישראל מצד עצמם (נוסף על התענוג שמצד קיום התורה ומצוות שלהם), וכשנמשך העונג העצמי, נמשך גם הרצון. כי ישראל גם בהיותם בארץ הם דבוקים וקשורים עם הוי׳ אחד.

במאמר "באתי לגני" ה'תשכ"ז מסביר הרבי, שיש ב' דרגות ביראה, יראת העונש ויראת הרוממות. מי שיש לו שכל ירא מלפניו מצד יראת הרוממות, אבל מי שאין לו שכל ואינו שייך להשגה זו, הנה על זה אמרו רז"ל, לא נבראו רעמים אלא לפשוט עקמומית שבלב, שמעוררים אותו ליראה חיצונית, יראה תחתונה ביותר, כדי שמיראה חיצונית זו ילך אל היראה העליונה.

במאמר "באתי לגני" ה'תשכ"ו מסביר הרבי שהשכר שיהיה בסוף הימים ישולם לא רק כפי שהוא ראוי עכשיו אלא שהוא צומח וגדל בגידולי גידולין עד שהופך לאוצרות.

בפרשת השבוע וארא משה מוכיח לפרעה, שיחד עם המכות המטלטלות, העל טבעיות והמפחידות, הקב"ה גם יכול לרדת לפרטי פרטים, לדייק ברמת הרגע ולהתכנס לתוך הגדרות אנושיות ועל אנושיות בו זמנית, דבר שבא לידי ביטוי במכת הברד.

במאמר "באתי לגני" ה'תשכ"ה מסביר הרבי, שכדי לנצח במלחמה, נותנים לפקידי החיל לא רק את הבחינה של למטה עד אין תכלית, אלא שגם מבזבזים את האוצרות של למעלה עד אין קץ ודרך פקידי החיל זה מגיע לאנשי הצבא, צבאות השם, וכך מנצחים במלחמה.

במאמר "באתי לגני" ה'תשכ"ד מסביר הרבי שהכח לנצח במלחמה הוא בכח המסירות נפש שהוא אוצר יראת שמים שיש בכל יהודי. כח שלמעלה אפילו מכח השכל ודרגא הכי עליונה שבשכל. האוצר שמצד היותו חלק אלוקה ממעל ממש, בחינת היחידה שמקבלת מיחידו של עולם.

הַאִם יוֹדְעִים אָנוּ בֶּאֱמֶת מַהוּ טִיבָהּ שֶׁל הַבֵּיצָה? מַה מִּתְרַחֵשׁ בְּתוֹכָהּ וּמָה עוֹמֵד מֵאֲחוֹרֵי אֶלִיפְּסָה חֲבִיבָה זוֹ הַשּׁוֹכֶנֶת-כָּבוֹד כִּמְעַט בְּכָל מַקְרֵר וּבְכָל מִטְבַּח בֶּן-זְמַנֵּנוּ?

מפרשת השבוע וארא אנו לומדים שמֻתָּר לָנוּ לִצְעֹק בְּעָצְמָה: לָמָּה הֲרֵעוֹתָ?… עַד מָתַי?… רְצוֹנֵנוּ לִרְאוֹת אֶת מַלְכֵּנוּ! כְּדֵי לְחַזֵּק אֶת הָאֱמוּנָה הַפְּנִימִית, וּכְדֵי לִזְכּוֹת בְּתַכְלִית הַגִּלּוּי שֶׁל "וָאֵרָא" בַּגְּאֻלָּה הָאֲמִתִּית וְהַשְּׁלֵמָה

במאמר באתי לגני ה'תשכ"ב מסביר הרבי שאור אין סוף למטה עד אין תכלית, מלמד על גודל מעלת אור אין סוף למעלה עד אין קץ הנעלה יותר. ומשמעו הוא שהאוצרות שנותנים לפקידים בשביל אנשי החיל, אינם כדי לשלול שלל ולבוז בז על מנת לקבל פרס, אלא בשביל הנצחון כרצון המלך, שמקבלים את האוצרות וממשיכים אותם למטה עד אין תכלית, עד עולם העשי'.

המהר"ל הָיָה גָּאוֹן עָצוּם בַּתּוֹרָה, צַדִּיק גָּדוֹל, וּבַעַל בְּקִיאוּת עֲמֻקָּה בְּסִפְרֵי קַבָּלָה שׁוֹנִים, וּבִכְלָלָם 'סֵפֶר יְצִירָה'. כָּךְ יָדַע המהר"ל אֶת סוֹדוֹת הַשִּׁמּוּשׁ בְּ"שֵׁמוֹת הַקְּדוֹשִׁים" וּבְעֶזְרָתָם הִצְלִיחַ לְבַטֵּל גְּזֵרוֹת וַעֲלִילוֹת שֶׁטָּפְלוּ גּוֹיִים צְמֵאֵי-דָּם עַל הַיְּהוּדִים. כָּךְ גַּם יָצַר אֶת הַגֹּלֶם.

משום מה זכתה תפילת "רחם" למקום מיוחד בברכת המזון. עם ישראל הנאנק בגלות הארוכה והקשה מנשוא אינו חדל לעורר את רחמי ה' ממקור הרחמים. והוא זועק ללא הרף בכל פעם לאחר סעודתו: רחם נא. נכון, אכלנו ושבענו, ברוך ה', אולם אין זה מנחם אותנו. אפילו כאשר יש שפע גשמי, עדין נותרנו רעבים וצמאים לשפע הרוחני שנשלל מאתנו בימי הגלות.

במאמר "באתי לגני" ה'תשכ"א ב' מסביר הרבי שבגאולה יהיה לא רק עולם על מילואו נברא כמו שהיה קודם החטא, כי אם שיהיה ביתר שאת ויתר עז, בגלל בזבוז האוצרות שאצר המלך ואצרו המלכים אבותיו מדור דור והם מגיעים לאנשי החיל חיילי בית דוד ע״י פקידי החיל שעל ידם היא ההמשכה.

בפרשת שמות מספרת לנו התורה שמשה הרכיב את בני משפחתו על החמור. אומרים המפרשים שזהו אותו חמור שחבש אברהם והוא אותו חמור עליו ירכב המשיח. מיהו החמור הזה המתגלגל מדור לדור ומה הוא מסמל?

במאמר "באתי לגני" ה'תשכ"א (א) מסביר הרבי, שעיקר העבודה הוא צבא מלשון חיל, והתנאי לכך שיהיה גם צבא מלשון זמן. שכל עניני התורה ומצוות צריכים להיות בזמן ומקום דוקא, וגם בגילוי לעתיד, שיהיה נעלה יותר, התכלית היא שיתגלה גם בזמן ומקום עד למטה מטה, שגם הגוף הגשמי ירגיש אלקות, וככתוב: ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר.

אלישע הנביא היה תלמידו של אליהו הנביא, כמסופר בספר מלכים. ובסדר מקבלי התורה היה השמיני, וקיבל מאליהו ובית דינו.

בפרשת שמות מכנה הקב"ה את עמו "בני בכורי ישראל". לכאורה, יכולנו לחשוב אם המטרה היא הקטנה עצמית – "בן קטן", "ילד שעשועים", אז ממילא היינו תינוקות בעלי קבלת עול טבעית, והקשר בינינו לבין הקב"ה היה קשר עצמי; אז למה עלינו לגדול ולהגיע לדרגת "בני בכורי ישראל" ואחר כך להקטין את עצמנו?…

במאמר "באתי לגני" ה'תשל"ה מסביר הרבי שבשעת המלחמה המלך מבזבז את כל האוצרות עד שרואים בגלוי בעיני בשר את האוצר שלמעלה, את אור אין סוף למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית, וכל זה נמשך למטה מעשרה טפחים, עד שיהיה עוד פעם עיקר שכינה בתחתונים, על ידי מעשינו ועבודתינו במשך זמן הגלות.

במאמר "באתי לגני" ה'תש"כ מסביר הרבי, שצבאות הוי׳, לא רק שממשיכים את הוי׳ בעולמות בריאה יצירה עשיה, אלא עוד יותר מזה, הם עושים מהעולם שיהי׳ בדרגה של עולם האצילות.

פָּרָשַׁת שְׁמוֹת פּוֹתַחַת אֶת הַסֵּפֶר הַשֵּׁנִי שֶׁל חֲמֵשֶׁת חֻמְּשֵׁי תּוֹרָה עַל שֵׁם תְּחִלָּתוֹ: "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה". שֵׁם הַסֵּפֶר מְבַטֵּא אֶת תֹּכֶן הַסֵּפֶר בִּכְלָלוּתוֹ.

במאמר "באתי לגני, ה'תשי"ט מסביר הרבי, שהעבודה "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" הוא ע״י עצי שטים עומדים לשון עמודים שנצבים בארץ, שהיסוד הוא בעפר קשה וחזק דוקא, שזהו ההתחלה ואח״כ נמשכים למעלה עד שראשם מחובר בתקרה עד גבוה גבוה. ועל ידי זה ממשיכים את השכינה שתהיה בקרוב ממש על ידי משיח צדקנו.

במאמר באתי לגני תשח"י ב' מבאר הרבי שעבודת האדם, עבודת התשובה, צריכה להיות בג׳ הקוין, תורה עבודה וגמ״ח, ועל ידי זה מהפכים את הקשר ושקר של העולם לקרש דקדושה, ומן הקרש של עצי שטים עומדים נבנה המשכן, שמהפך השטות דלעומת זה לשטות דקדושה, שהיא עבודה שלמעלה מטעם ודעת, ועל ידי זה בונים את המשכן, דירה לה' יתברך בתחתונים.

פָּרָשַׁת וַיְחִי הִיא הַסִּיּוּם שֶׁל סֵפֶר בְּרֵאשִׁית, וְהִנֵּה בְּסִיּוּם הַפָּרָשָׁה יוֹסֵף מְבַשֵּׂר אֶת בְּשׂוֹרַת הַגְּאֻלָּה, "וֵאלֹקִים פָּקֹד יִפְקֹד אֶתְכֶם וְהֶעֱלָה אֶתְכֶם מִן הָאָרֶץ הַזֹּאת"… יוֹסֵף הוּא שֶׁגָּרַם לִירִידַת יַעֲקֹב וּבָנָיו לְמִצְרַיִם, וְהוּא הוּא הַמְּבַשֵּׂר לָהֶם אֶת הָעֲלִיָּה מִמֶּנָּה. כָּאן מִתְגַּלָּה מַעֲלַת יוֹסֵף עַל שְׁאַר אֶחָיו.

מבקשת יעקב אבינו בפרשת ויחי שלא להיקבר במצרים למדים, שיעקב אינו שייך למצרים. יעקב היה למעלה ממצרים, למעלה מהגלות. מקומו אינו במצרים, אלא בארץ-ישראל, ומשם הוא מעניק את הכוח לבני-ישראל שבמצרים.

במאמר באתי לגני תשח"י הראשון מסביר הרבי מליובאוויטש שתכלית כל העבודה שבמשכן להפוך חושך לאור, ועבודת הצדיקים ובפרט נשיאי ישראל נותנים כח לכל המקושרים אליהם, לעבודה דאתכפיא ואתהפכא, שע״י עבודה זו אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין, ונעשה באתי לגני כמו קודם החטא ולמעלה יותר, עד שנשלמת תכלית הכוונה דנתאוה הקב״ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים.

שיר השירים כמשל. מי הם שלמה ושולמית? מהי הסיבה שהשיר "השבעתי אתכם בנות ירושלים, אם תמצאו את דודי מה תגידו לו" שחולת אהבה אני" הפך לאחד השירים הפופולאריים ביותר בימינו?…

במאמר "באתי לגני" לשנת ה'תשי"ז מסביר הרבי מליובאוויטש, כי לעתיד יהי' כבוד הוי' בגילוי ובאופן אשר וראו כל בשר, שגם בהמות וחיות יראו את כבוד הוי', והגילוי דפי הוי' (דוקא) דיבר, וזה יהי' בעגלא דידן במהרה בימינו ממש.

אהבה היא הרגש הראשון מבין כוחות הנפש המתלבשים ושוכנים בלב האדם, ומצויה – הן בכוחות הנפש האלקית והן בכוחות הנפש הבהמית.

בקשר ליום הבהיר י"ט טבת. למרות שהרבי שליט"א לא קבע אותו ליום-טוב וליום התוועדות וקבלת החלטות טובות, והוא קשור "רק" אל הרבי אישית – הרי דווקא יום זה מבטא את האמיתיות והפנימיות ממש. את העצם שבעצם.

במאמר "באתי לגני" לשנת ה'תשט"ז מסביר הרבי שתכלית התהוות הסטרא אחרא על ידי השתלשלות וצמצומים ונפילות היא לעשות מזה משכן לה' יתברך, על ידי העבודה דאתכפיא סטרא אחרא ואתהפכא סטרא אחרא. שעל ידי זה מקיימים ומשלימים תכלית הכוונה דבריאת העולם, שיהי׳ ושכנתי בתוכם בתוך כל אחד ואחד מישראל כמו שהי׳ קודם החטא ועוד יותר, שיהי׳ עיקר שכינה בתחתונים.

במאמר "באתי לגני" ה'תשט"ו מסביר הרבי שאדם צריך לפעול בעצמו שיהפוך את תוקף הלעומת זה לקדושה, שהתוקף שהי' אצלו בלעומת זה, בתוקף זה עצמו ישתמש בקדושה, בלמוד התורה ובזמני התפלה ובסור מרע ועשה טוב ובקיום המצות בהידור, שמהשטות דלעומת זה יעשה שטות דקדושה.

בפרשתנו פרשת ויגש דורש יוסף מהמצרים למול את עצמם כדי לקבל מזון. יוסף התכוון בזה לזכך את מצרים, אולם טעה כי דוקא על ידי כך הקליפות קיבלו תוספת חיות. מכאן שאל לנו לפעול על דעת עצמנו.

בפרשתנו פרשת השבוע ויגש מגיעים לשיא דרמטי במפגש שבין יוסף לאחיו בשיחה שבין יהודה ליוסף ואחר כך בגנבת גביע הכסף ולשיא השיאים כשהגיע הרגע של אמת בהתוודעות יוסף לאחיו.

רעיון חשוב במאמר "באתי לגני" זה הוא שכדי להסיר את הרוח שטות דלעומת זה, הוא ע"י שטות דקדושה דוקא, דאף שבכלל צריך ללכת בדרך האמצעית, זהו דוקא כאשר כל ימיו הלך והולך בדרך הישרה, אבל כאשר נטה מדרך זו להקצה דלעומת זה צריך לנטות לקצה השני דוקא. והוא על דרך המבואר בענין בעל תשובה, דלהיותו בעל תשובה צריך סיג מיוחד.

אחד הרעיונות החשובים במאמר באתי לגני לשנת ה'תשי"ד הוא שהעבודה דשטות דקדושה אינה רק ליחידי סגולה דוקא או בזמנים מיוחדים דוקא, שהרי אמרו שאין אדם עובר עבירה, איזה עבירה שתהיה, אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, והרי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ובמילא מובן שאצל כל אחד צריך להיות העבודה דשטות דקדושה.

באתי לגני אחותי כלה היא הפתיחה של מאמרי "באתי לגני" שנאמרו על ידי הרבי ביו"ד שבט, כהמשך וביאור למאמר "באתי לגני" של הרבי הריי"צ בשנת ה'תש"י.

בפרשתנו פרשת מקץ מסופר על פגישת יוסף עם אחיו, ואחר כך גם עם אחיו בנימין. מה לומדים מפגישה זו? מדוע נכמרו רחמיו של יוסף וביקש לבכות?

כמו בכל פרשה כך גם בפרשת מקץ, שם הפרשה, שמשמעותו כפולה, כולל בתוכו את כל ענייני הפרשה.

לפניכם הדרכות מיוחדות לנשים, שבעצם מהותן מייצגות את מידת הגבורה, מה עושים כדי להתגבר על מידת הכעס, כולל מבחן עצמי.

מידת הגבורה בשורשה ובפנימיותה היא מידת חסד כי בלעדיה לא היה קיום לעולם.

על משמעות השם של חודש מרחשוון, על היציאה מן החגים לחיי היום יום האפורים – ויעקב הלך לדרכו, ועל מעמדה המיוחד של עקרת הבית במאמר שלפניכם.

מהי משמעות החיבוק בחיי האדם? שלמה המלך אומר ש"לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים… עת לחבוק ועת לרחוק מחבק". למה נתן שלמה חשיבות כה גדולה לחיבוק?

בימי חנוכה ישנם כמה וכמה מועדים הקשורים במיוחד לחסידות חב"ד, החל מיום ב' דחנוכה בשנת תקנ"ט שבו חזר רבינו הזקן לביתו וברך ברכת הגומל אחרי המאסר והגאולה של חג החגים י"ט כסליו וכלה ב"זאת חנוכה"

מיהו אליהו הנביא שעלה בסערה השמיימה, אותו אנו מזכירים בכל מוצאי שבת, ובכל ברית מילה ואף בליל הסדר הוא ממלא את נוכחותו, ולא עוד אלא שבא להציל את מי שראוי להצלה בשליחות של מעלה?

אין להתיאש ולהישבר מקשיים ונסיונות, כי זה חלק מהכוונה האלוקית שיתמודדו עמהם ויתגברו עליהם. ההתמודדות עם נסיונות לא רק שהיא מחשלת את האדם ומוסיפה בו כוח ועוצמה, אלא עוד זאת היא מוסיפה בו כוחות אלוקיים נעלים ונשגבים מן השורש הרוחני העליון, כוחות שלא היו לאדם לפני שעמד נגד הנסיונות והפיתויים.

בפרשתנו פרשת וישב רואים שיעקב רצה לשבת בשלוה ואז קפץ עליו רוגזו של עשו. ונשאלת השאלה למה בחיים הכל הולך קשה? כי בכל אחד מאיתנו חבוי יהלום יקר ומנצנץ, זוהי הנשמה ששוכנת בנו ומחכה שנגלה אותה על ידי עבודה קשה, דם יזע ודמעות והרבה מאמץ ואתגרים אבל מרגע שנצליח לחשוף ולו מעט ממנה, נבין כמה המאמץ היה שווה.

עבודת התפילה היא עבודה שבלב, וכמו שכתוב: "ולעבדו בכל לבבכם" ואמרו חז"ל: איזו היא עבודה שהיא בלב זו תפילה.

אדם הראשון הוא הראשון מהמין האנושי (סוג המדבר), ואחרון בבריאת הנבראים שנבראו בששת ימי בראשית. בבריאתו כלתה מלאכת ה' עושה שמים וארץ, וכל הבריאה באה לידי שלימות.

עם ישראל מאוחד בלימוד פרשת השבוע. ובמחזוריות שנתית הוא לומד את כל התורה כאשר כל שבוע הוא חי מחדש את פרשת השבוע. לפניכם דברי תורה לפרשת השבוע לכל השנה למבוגרים ולילדים. דברי תורה על פי הקבלה והחסידות כולל דבר מלכות.

הדברים האסורים הם אלו האסורים וקשורים בידי הקליפות וסטרא אחרא – כמו אסירים בבית הסוהר. ולכן האדם מנוע – במצות ה׳ – מלעשותם או מלהשתמש בהם. ואילו הדברים המותרים, אעפ״י שגם הם מתחום הקליפה, אבל מותרים ופתוחים הם ויכולים לעלות מרשות הקליפה אל הקדושה. ולכן אין האדם מנוע מלעשותם, ובלבד שאכן יעשם לשם שמים ויעלה אותם אל הקדושה.

כאשר לומדים פנימיות התורה והולכים בדרכיה, הרי זו הדרך הישרה והקלה לאהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למתקא וכל הקללות נהפכות לברכות בטוב הנראה והנגלה.

חשיבות רבה ועצומה יש לסיפורים בכלל ולסיפורי ילדים בפרט. אין כמו סיפור טוב ללימוד מהנה להרגעת הנפש לדיבוק חברים ולפיתוח הדמיון והיצירתיות. ואם הדבר נכון לגבי אנשים מבוגרים קל וחומר לגבי ילדים.

ספר בד קודש מכ"ק אדמו"ר האמצעי זי"ע, והוא כתב הבקשה שכתב בעת מאסרו בשנת תקפ"ז, אל שר הפלך וויטעבסק הגנעראל גובערנאטאר חאוואנסקי.

בדבר ה' שמים נעשו. בעשרה מאמרות (של הקב"ה) נברא העולם, "כי הוא אמר ויהי, הוא ציוה ויעמוד", וכמו "ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור", "ויאמר אלקים יהי רקיע וגו' ויהי כן".

התורה ניתנה בשני רבדים; "סתים" (הנסתר) ו"גליא" (הנגלה). הנגלה הוא חלק התורה שמתלבש בעניני העולם הזה כדי לבררו ולתקנו – מבואר בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים, והנסתר – חלק התורה שענינו גילוי אלקות – מבואר במדרשים, בזהר הקדוש, ספרי הקבלה והחקירה וספרי מוסר.

בדור הזה, תמה עבודת הבירורים. סיימנו כבר את סאת הייסורים והיזע וכל מה שנותר זה לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש.

רַבִּים הַיְּצוּרִים שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ רַבִּים וּמְגֻוָּנִים מִינִים מִמִּינִים שׁוֹנִים וְהַכֹּל לִכְבוֹדוֹ וַעֲבוּר הָאָדָם, וּבְעִקָּר כְּדֵי שֶׁיּוּכַל הָאָדָם לִלְמֹד מִכָּל נִבְרָא וּמִכָּל מַה שֶּׁהוּא רוֹאֶה אוֹ שׁוֹמֵעַ אֵיזוֹ הוֹרָאָה בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם.

וּמִכָּאן יֵשׁ הוֹרָאָה לְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ. כַּאֲשֶׁר אָנוּ נִתְקָלִים בְּעֵשָׂו הַשּׂוֹנֵא אֶת יַעֲקֹב, אַל לָנוּ לְהִתְפַּעֵל, אֶלָּא לְהַמְשִׁיךְ בְּתֹקֶף לַעֲסֹק בְּתוֹרָה וּמִצְווֹת, וְלִזְכֹּר שֶׁתַּפְקִידֵנוּ בָּעוֹלָם לַהֲפֹךְ אֶת עֵשָׂו לְטוֹב, לַהֲפֹךְ אֶת הָאוֹיֵב לְאוֹהֵב.

אין זה סוד ששליחי חב"ד המפוזרים בכל העולם הם הקומנדו של הרבי להפוך את העולם ולעשותו דירה לה' בתחתונים בעבודה של מסירות נפש שאין לה אח ורע. השאלה היא, מה מביא בחור צעיר לתעצומות נפש כאלה, כאשר הוא עוזב את ארצו ואת מולדתו ונוסע הרחק מהחממה הביתית שלו למקום לא ידוע ופועל שם במלוא המרץ?

בשעה שפרחה נשמתו של רב יוסף בנו של רבי יהושע בן לוי ועלה למרום – לגן עדן – שמע שהכריזו בשמים: ״אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו".

עיקר המעלה ד״עטרת בעלה״ יהיה לעתיד לבוא, שאז תתגלה מעלת האשה בשרשה, שהיא ספירת המלכות כפי שהיא – המלכות – בשרשה העליון, שאז יומשכו תוספת אורות מבחינת מלכות אל בחינת זעיר אנפין.

איזהו שוטה – המאבד (את) ה'מה' שנותנים לו, כי אדם שמאבד את בחינת מ"ה שבנפש, שהוא הביטול המוחלט לה׳ יתברך הרי זה כתוצאה מהעובדה שהוא שוטה, שיש בו רוח שטות.

חסיד אמיתי הוא חסיד שטובת ה' ועשיית נחת רוח לו יתברך לנגד עיניו תמיד, והיינו, לעשות לו יתברך – דירה בתחתונים, וזהו המניע היחידי בקרבו לעבודתו את ה', ולא בשביל הנאה אישית וסיפוק כלשהו, אפילו אם הוא סיפוק רוחני אלוקי.

איזהו חכם? הרואה את הנולד! מי שרואה ומתבונן איך נולד ונברא כל נברא מהכח האלקי, ואיך הוא בטל אליו, וזה פועל גם בו עצמו את הביטול לה' – חכמה שבנפש.

דמות הכתובה בתורת ה', והוא וכן כל הכתוב אודותיו, הרי אלו דברי אלקים חיים – תורת אמת, ואין מקרא יוצא מדי פשוטו, הרי בודאי שקיומו של איוב וכל המסופר אודותיו – אינה עובדה המוטלת בספק, והדיון אינו אלא, האם איוב הוא מציאות בעלת ערך בפני עצמו, או שמא לא נברא אלא לשמש כמשל וכהוראה לבני ישראל בעבודתם את ה'.

בְּעִקְבוֹת הַמְלָצָתוֹ שֶׁל הֶחָכָם בָּאָדָם, שְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ: "לֵךְ אֶל נְמָלָה, עָצֵל, רְאֵה דְּרָכֶיהָ וַחֲכַם", נֵצֵא לְמַסָּע אַחַר יְצוּר קְטַנְטַן זֶה, הַנְּמָלָה, וְנִתְפַּעֵל מֵהַיָּזְמָה, הָאֲצִילוּת, הַחָכְמָה וְהֶחָרִיצוּת שֶׁהַבּוֹרֵא חָנַן אוֹתָהּ בָּהֶן.

וּכְפִי שֶׁנּוֹכַח הָאָח הַצָּעִיר, שֶׁלֹּא נִתָּן לִיצֹר בֶּגֶד מִבְּלִי שֶׁבִּתְחִלָּה יִגְזְרוּ אֶת הַבַּד קְרָעִים-קְרָעִים, וְרָהִיטִים לֹא יוּכְלוּ לִהְיוֹת אִלּוּלֵא יְנַסְּרוּ, יְקַצְּצוּ וְיַחְתְּכוּ תְּחִלָּה אֶת הָעֵצִים – כָּךְ גַּם בְּחַיָּיו הַפְּרָטִיִּים שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל…

כשהחינוך הוא ללא פשרות ודבק בדרך ישראל סבא, מבלי להביט על קשיי העולם והשפעותיו אזי העולם סביב בטל ומבוטל והדור הבא גדל עם אמונה ושליחות של מסירות נפש.

נְשָׁמָה יוֹצֵאת מִמְּקוֹם כְּבוֹדָהּ שָׁם לְמַעְלָה בִּ"בְאֵר שֶׁבַע". שָׁם הָיְתָה דְּבוּקָה וַחֲבוּקָה בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שָׁם הָיְתָה קְרוֹבָה לְאוֹר הָאֵין סוֹף וְנֶהֱנֵית מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. כְּדֵי לָרֶדֶת לְחָרָן, לַ"חֲרוֹן אַף שֶׁל מָקוֹם" – לָעוֹלָם הַזֶּה הַתַּחְתּוֹן שֶׁאֵין תַּחְתּוֹן מִמֶּנּוּ!

מכיון שהעולם הגשמי אינו מציאות קיימת מצד עצמו, שהרי לפני שבראו ה' – היה אין ואפס, וכל מציאותו התחדשה והיתה בדבר ה', ורק מאמיתת המצאו של ה"מצוי הראשון" – הבורא יתברך – נמצאו כל הנמצאים, לכן אין מציאותם אמיתית כמציאותו של ה'.

סיפורה של חנה היא אשתו של אלקנה מעורר התפעלות על יחסים נפלאים בין איש לאשתו. אולם מעבר לזה יש כאן דוגמה חיה לאשה המצטיינת בכח תפילתה שאופן תפילתה היא מופת לרבים, עד כדי כך שחז"ל למדו מחנה את כל הלכות תפילה.

בפרק זה מעורר רבינו על העבודה שבלב זו תפילה שתהיה בכוונה ובמתינות, להתחיל כולם ביחד מלה במלה, וגם לגמור את כל הששה סדרי התלמוד מידי שנה בשנה בכל עיר ועיר וכל אחד יקפיד לומר את פרק קיט' שבתהילים פעם בשבוע ואין להתענות מלבד התעניות שנצטווינו מפני חלישות הדור כדי שלא יפריע לעבודת השם ובמקום זאת העצה היא לעסוק בהלכות שבת כי כל השומר שבת כהלכתו מוחלים לו כל עוונותיו.

התפילה במתניות מאריכה חיים. ועוד שבשעה שמתבונן בתפילה הוא מגלה בליבו אהבה לקדוש ברוך הוא וזאת עיקר המצווה של "ואהבת את השם אלוקיך".

בפרק זה יתבאר הפסוק "צדקה כנחל איתן" מהו הדימוי של הצדקה לנחל איתן. שה"איתן" הוא נקודה פנימית מאד בנפש האדם ועל ידי מצוות הצדקה מגלים את ה,איתן" שבנפש.

דוד המלך אמר בתהילים "זמירות היו לי חוקיך" והקדוש ברוך הוא אמר לדוד: וכי דברי התורה נראים בעיניך כ"זמירות" בלבד?… ועל כך נענש.

בהמשך לפרק הקודם ממשיך רבנו בפרק זה לבאר לנו את מעלת קיום ולימוד ההלכות. אולם נשאלת השאלה: מה דינן של הלכות שאינן שכיחות ולא יהיו לעתיד לבוא. כי אף הם במעלה יתירה של עיסוק בחכמה עילאה. אך מה התועלת שישנה מלימוד הלכות אלו בעבודת הבירורים?

בתפילה, ולא רק בלימוד תורה, ישנה מעלה גדולה, והיא כדברי ה"פרי עץ חיים" שבדורנו אלה עיקר עבודת הבירורים היא על ידי התפילה דווקא. בתפילה ישנה עוצמה אדירה המצליחה להפוך מצב של אין ליש. בכוח התפילה אפשר לרפא חולים ולהוריד גשם ולגרום מחילה וסליחה.

כשהתפילה בכוונה היא עולה כמו התורה אם בכונה טבעית לעולם היצירה ואם בכוונה שכלית היא עולה לעולם הבריאה אך בלא כוונה היא נדחית למטה לגמרי וזה צריך להבין.