מכיון ששבת שובה כוללת את כל שבתות השנה, מודגש בה ביותר תוכן יום שבת – גמר ושלימות העבודה – כמ"ש: "ויכולו השמים והארץ גו' וישבות ביום השביעי גו'", ש"עולה החיות שנמשכת בששת ימי המעשה בעשרה מאמרות שנברא העולם (בחי' דיבור) לבחי' המחשבה. ולכן שבת אותיות תשב, שענין שבת וענין תשובה הכל אחד, דהיינו חזרת הדברים למקורן ושרשן… היינו, שנמצאים בעולם הזה, נשמות בגופים (בכל התוקף דבריאות הגוף) לאורך ימים ושנים טובות ועד לחיים נצחיים, במעמד ומצב הכי נעלה, כמו לפני הירידה למטה… ובאופן נעלה יותר באין-ערוך ("וילך"), כיון שישנו העילוי דגמר ושלימות כל העבודה.

הקשר של עם ישראל עם הקב"ה הוא קשר עצמותי. כשהקב"ה אמר "נעשה אדם", במי הוא נמלך?… "בנשמותיהן של צדיקים", "ועמך כולם צדיקים". הקב"ה דומה לאב שחקוקה לפניו צורת בנו הקטן לפני שנולד. ומאחר ששורש נשמות ישראל הוא בבחינת "בצלמנו כדמותנו", לכן ה' יכול לומר בפשטות: "נעשה אדם". זהו עם ישראל עם סגולה, שהקשר בינו לבין הקב"ה הוא קשר הדדי כשיש השפעת גומלין ביניהם.

פרשת כי תבוא מדברת על מצוות ביכורים. יהודי "חלק אלוקה ממעל ממש", לכן לא רק מה שקיבל מה' שייך לה', אלא הוא עצמו שייך לה'. לכן מקומו של יהודי הוא בבית המקדש כביכורים.

בְּמִצְוַת בִּכּוּרִים יְהוּדִי שֶׁהִגִּיעַ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל ("אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ"), מִתְבַּקֵּשׁ לָקַחַת מִפֵּרוֹת שֶׁנִּשְׁתַּבְּחָה בָּהֶם אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּלְהָבִיא אוֹתָם לְבֵית הַמִּקְדָּשׁ. הוּא מַנִּיחַ אוֹתָם שָׁם לִפְנֵי הַכֹּהֵן כְּדֵי לְהוֹדִיעַ שֶׁהַכֹּל שַׁיָּךְ לְהַשֵּׁם. גַּם לְאַחַר שֶׁקִּבֵּל אוֹתָם מֵהַשֵּׁם הֵם עֲדַיִן שֶׁל הַשֵּׁם, שֶׁהֲרֵי "לְהַשֵּׁם הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ!"

פרשת כי תבוא קושרת את מצות ביכורים לכניסה לארץ, כי דרך מצות ביכורים, או במקביל לה דרך תפילה, ניתן להגיע לרמות גבוהות בעבודת ה' וליעודים נפלאים. כי ארץ היא מלשון "מרוצה" ומלשון "שרצתה לעשות רצון קונה". וגם את מצות הביכורים ומצות התפילה יש לקיים מתוך רצון פנימי עמוק ומוחלט, ומתוך אהבה וחשק במרוצה של שמחה.

בדבר מלכות של פרשת כי תבוא מסביר הרבי שענין הגלות אינו שייך לעם ישראל כלל וכלל. כיון שמקומו של יהודי הוא – סמוך על שולחן אביו, "לפני ה' אלקיך" בבית המקדש. וזה שהקב"ה יצר מצב של גלות הוא כדי לעורר את עבודתו של יהודי שיתגלה בעולם שישראל הם "ביכורים" לה', ו"ישראל וקוב"ה כולא חד", ועל ידי זה – לבטל מיד את הגלות, ולהוציא את כל הענינים הטובים והנעלים שנמצאים בגלות, עד – לעשות מ"גולה" שתהי' "גאולה" (על ידי גילוי האל"ף דאלופו של עולם – הכוונה העליונה – בגלות), המעלה של תשובה שבאה מהירידה בגלות.

הַיֵּצֶר הָרַע הוּא הָאוֹיֵב הָרוּחָנִי שֶׁל הָאָדָם, הוּא הַכֹּחַ שֶׁמּוֹשֵׁךְ אֶת הָאָדָם לְתַאֲווֹת הָעוֹלָם הַזֶּה. הוּא עוֹשֶׂה הַכֹּל כְּדֵי לְהַשְׁכִּיחַ מִמֶּנּוּ אֶת תַּפְקִידוֹ הָרוּחָנִי וְהֶחָשׁוּב בָּעוֹלָם, אֶת הַמַּטָּרָה שֶׁבִּשְׁבִילָהּ יָרְדָה נְשָׁמָה לְעוֹלָם. כְּדֵי לְמַלֵּא אֶת יִעוּדֵנוּ בָּעוֹלָם עָלֵינוּ לָצֵאת לַמִּלְחָמָה נֶגֶד הַיֵּצֶר הָרַע!

טעם מצות מעקה ברוחניות קשור במהות הפנימית של מעקה, שמשמעו גדרים וסייגים. המעקה הוא ההתבטלות וקבלת העול בעבודה, ההופכים את האדם לכלי ראוי ל"בית חדש", היינו, לעליה למקום חדש, לדרגה נעלית יותר. אם כן, המעקה אינו רק הגנה מנפילה, אלא דבר הגורם חידוש והתעלות בלתי מוגבלת גם באדם וגם למעלה כביכול.

"כי תצא למלחמה על אויבך" – מורה על היציאה דנפש האלקית משרשה ומקורה למעלה (בעולם האצילות, שעל זה נאמר: "נשמה שנתת בי טהורה היא") לירד למטה (עד לעולם העשי' הגשמי, שעל זה נאמר: "אתה בראתה כו' יצרתה כו' נפחתה כו' משמרה בקרבי") ולהתלבש בגוף ונפש הבהמית כדי לבררם ולזככם, ועד להבירור וזיכוך דחלקו בעולם – שעבודה זו היא באופן של מלחמה עם המנגד ("אויבך"), ובפרט בזמן הגלות, שמצד ההעלם וההסתר דחשכת הגלות מודגש יותר תוקף המנגד ובמילא גם הצורך במלחמה בתוקף כדי לבטלו.

גַּם יְלָדִים מְמַנִּים שׁוֹפְטִים וְשׁוֹטְרִים – לִפְנֵי כָּל דָּבָר שֶׁעוֹשִׂים צָרִיךְ לַחְשֹׁב אִם הוּא טוֹב אוֹ לֹא טוֹב. צָרִיךְ לִבְחֹר בַּטּוֹב עַל פִּי תּוֹרָה וְעַל פִּי שֵׂכֶל וּמַחְשָׁבָה טְהוֹרָה. יֵשׁ לְדַבֵּר בְּלָשׁוֹן נְקִיָּה לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי תּוֹרָה לִקְרֹא סְפָרִים מוֹעִילִים וּמְחַנְּכִים וכו'. בְּקִצּוּר, צָרִיךְ שְׁמִירָה וּפִקּוּחַ עַל הַשְּׁעָרִים, עַל כָּל מַה שֶּׁנִּכְנָס וְיוֹצֵא מֵהֶם.

ב"דבר מלכות" לפרשת שופטים הרבי מגלה לנו פן חשוב בזהותו ובתפקידו, הוא מעיד על עצמו שהוא נביא ושיש לו מסר אלוקי לעולם. הוא מודיע שהגיעה התקופה של "ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה", שיש "שופט לדור" וגם "יועץ לדור", ולמעלה מזה יש "נביא לדור". ועיקר הנבואה היא ש"הנה הנה משיח בא". ואכן הנבואה היא הכנה לגאולה.

אנו מצדנו צריכים לפרסם בפרסום הכי גדול, להפיץ ולעשות הכל, כדי שכל יהודי ישמע ויידע שלא אלמן ישראל חס ושלום. יש רבי בישראל ויש את מי לשאול, ובמילא שלא יזיז יד או רגל ללא עצתו וברכתו של הרבי מלך המשיח שליט"א. וכפשוט, פעולה זו היא חלק מ"קבלת מלכותו" ושלימות ההתקשרות עמו.

בדבר מלכות לפרשת שופטים מסביר הרבי שהוא נשיא דורנו, שופט דורנו ויועץ דורנו ונביא דורנו – נביא הגאולה המוסר את דבר ה'. זכינו וכבר מתקיים בנו "ואשיבה שופטייך כבראשונה ויועצייך כבתחילה". הרבי מדגיש שנבואה היא דבר ה' ביד עבדיו הנביאים המדברים בשם ה' (סעיף י"א). וההלכה מחייבת להישמע לנביא.

הבה ננצל את התגלות אהבת ה' אלינו בחודש אלול ונתקרב אליו בבחינת "אני לדודי ודודי לי". ואל נחשוב רק על עצמנו אלא נפעל עם הזולת דוגמת פעולת ה' עלינו. וכשם שה' יוצא מעיר מלכותו לשדה, רק כדי לקבל אותנו בסבר פנים יפות ובפנים שוחקות, כך נצא מעיר המלכות עיר אלוקינו אל השדה, ונקבל כל יהודי באשר הוא בסבר פנים יפות ובפנים שוחקות ונקרבם לה'. וכך נזכה לקבלת פני המלך בשדה באופן של ראיה.

אנו דור של תשובה כבר מוכנים לגאולה, כבר שמענו ש"הנה הנה משיח בא", אך עדיין אין זה בבחינת ראיה, "עניה סוערה" עדיין "לא נוחמה", כי עדיין אינה רואה את הגאולה האמיתית והשלימה. ואנו מחכים ל"אנכי אנכי הוא מנחמכם" בפועל ממש. מחכים להתגלות הרבי מלך המשיח ש"מנחם שמו".

מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל כֻּלָּנוּ נֵצֵא לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ בַּשָּׂדֶה, וְנוּכַל לְבַקֵּשׁ וְלִדְרֹשׁ מִמֶּנּוּ כָּל מַה שֶּׁנִּרְצֶה, כָּל מַה שֶּׁחָסֵר לָנוּ וּבְעִקָּר אֶת הַגְּאוּלָה הָאֲמִתִּית וְהַשְּׁלֵמָה.

ברכה כח הראיה שה' נותן לעם ישראל היא דרגת הביטול של חכמה עילאה, כי דוקא בחכמה עילאה שעניינה ביטול מתלבש אור האין סוף. זוהי בחינת ביטול אל ה' יתברך שלמעלה מן ההשכלה והדעת המושג (תניא פי"ח). בחינה ביטול זו חזקה בכל אחד מישראל, עד שהוא "עם קשה עורף" למעליותא!… וככתוב: "כי עם קשה עורף הוא וסלחת". ואכן, ליהודי יש רצון פשוט (בלי שום טעם ושכל מושג) להתאחד עם ה' ולא להיפרד ממנו כלל.

מְנַחֵם שָׁרוֹן כָּתַב סֵפֶר עַל טִבְעוֹנוּת שֶׁנִּקְרָא "לֶאֱכוֹל כְּדֵי לִחְיוֹת", וְאֵלֶּה הַדְּבָרִים שֶׁהוּא כּוֹתֵב בַּהַקְדָּמָה לְסִפְרוֹ לְלַמְּדֵנוּ כַּמָּה חָשׁוּב לֶאֱכוֹל מָזוֹן בָּרִיא. וְאָכֵן הֱיוֹת הַגּוּף בָּרִיא וְשָׁלֵם מִדַּרְכֵי הַשֵּׁם הוּא.

כְּדֵי לִשְׁמֹר אֶת הַשַּׁבָּת צָרִיךְ לְהָבִין אֶת מַהוּתָהּ הַפְּנִימִית שֶׁל הַשַּׁבָּת וְלָדַעַת שֶׁהָיְתָה חֶמְדָּה גְּנוּזָה וְקִבַּלְנוּ אוֹתָהּ עִם כָּל הַחֻקִּים הָאֱלֹקִיִּים הַדּוֹרְשִׁים שְׁמִירָתָהּ מַתָּנָה מֵהַשֵּׁם. שׁוּם בֶּן אָדָם בָּעוֹלָם אֲפִילוּ הֶחָכָם בְּיוֹתֵר לֹא הָיָה יָכוֹל לִיצוֹר מַעֲרֶכֶת חֻקִּים כָּזֹאת שֶׁל שְׁמִירַת שַׁבָּת כְּדֵי לְהַרְגִּישׁ אֶת גֹּדֶל הַמַּתָּנָה שֶׁקִּבַּלְנוּ מֵאֵת הַשֵּׁם. וְרַק עַל יְדֵי שְׁמִירַת שַׁבָּת כְּהִלְכָתָהּ אֶפְשָׁר לְהִתְחַבֵּר לַשַּׁבָּת, לְהִתְחַבֵּר לַבּוֹרֵא וּלְהִתְחַבֵּר עִם הַאֲנִי הַפְּנִימִי שֶׁלָּנוּ וּלְהַרְגִּישׁ תַּעֲנוּג נִפְלָא שֶּׁאֵין כָּמוֹהוּ.

פרשת השבוע עקב המדברת בשבח ארץ ישראל רומזת לעם ישראל הנקראים ארץ חפץ.

המהר"ל מפראג רואה את מקומם הטבעי של עם ישראל בארץ ישראל ברשות עצמם, וכמובן לא בהיותם מפוזרים בגלות. וכמו שלכל דבר בעולם הפיזור והפירוד אינו טבעי, כך והרבה מעבר לזה עם ישראל מצבם הטבעי והבריא הוא בהיותם באחדות במקומם הטבעי שסידר להם בורא עולם בארץ ישראל.

בחמישה עשר באב בנות ירושלים היו יוצאות וחולות בכרמים לתכלית שידוכים וזיווגים, ומה היו אומרות: "בחור שא נא עיניך וראה, מה אתה בורר לך"… – הבט להויה הרוחנית העליונה!…

משה רבינו, צדיק יסוד עולם, עומד בתפילה בתחנונים לפני ה' להיכנס לארץ, ואינו תולה בקשתו בזכות מעשיו הטובים, אלא מבקש מתנת חינם, ואם משה רבינו נוהג כך, ראוי לכל אדם להתפלל בלשון תחנונים ולבקש מתנת חינם.

ב"שבת חזון" מזל הנשמה למעלה רואה את בית המקדש שלעתיד, ועל ידי זה הנשמה המלובשת בגוף האדם מתעוררת לשוב בתשובה. ואם הד קולה של ה"בת קול" המכריזה יום יום "שובו בנים שובבים", עשויה להשפיע על האדם, על אחת כמה וכמה בשבת וכל שכן וקל וחומר במה שרואה ב"שבת חזון". העובדה שלעיתים רחוקות בזמן מסויים מראים לאדם את מקדש העתיד, מעידה בהכרח שהכוונה היא כדי שתהיה בזה השפעה עמוקה על האדם, כדי שהליכתו בדרך הישרה תהיה אצלו "כמו טבע", ועד שלא יהיה שום חשש שיחזור לסורו.

מדוע מעלת המצוות – "היום לעשותם" נעלית באין ערוך מהשכר – "מחר לקבל שכרם"? איך אפשר לחוש כל יום את מעמד הר סיני מחדש? איך נגלה את "אור האין סוף"?

יְלָדִים יְקָרִים, צָרִיךְ לְהָבִין שֶׁהַתּוֹרָה הִיא תּוֹרַת הַשֵּׁם, הַדָּבָר הֲכִי חָמוּד שֶׁשָּׁמַר הַשֵּׁם לְעַצְמוֹ ("חֶמְדָּה גְּנוּזָה אֶצְלוֹ"), וְרַק הַשֵּׁם מֵבִין אוֹתָהּ בֶּאֱמֶת וּבָהּ הוּא מִשְׁתַּעֲשֵׁעַ. אֲפִלּוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת אֵינָם מְבִינִים אֶת הַתּוֹרָה. קַל וְחֹמֶר בְּנֵי אָדָם שֶׁבְּוַדַּאי קָשֶׁה לָהֶם לְהָבִין אֶת הַתּוֹרָה. אוּלַם חֶסֶד עָשָׂה הַשֵּׁם עִמָּנוּ שֶׁהוֹצִיא אֶת הַתּוֹרָה מִמְּקוֹם גְּנִיזָתָהּ, וּמָסַר אוֹתָהּ לְמֹשֶׁה כְּדֵי לָתֵת אוֹתָהּ לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל.

לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ נִתְּנָה בָּהּ תּוֹרָה וּבָהּ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ, וּשְׂרָפִים וָאֳפָנִים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ מְקַלְּסִים אוֹתוֹ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְאַף הוּא כְּשֶׁבָּא לְקַלֵּס אֶת יִשְׂרָאֵל בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הוּא מְקַלְּסָן, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: הִנָּךְ יָפָה רַעְיָתִי הִנָּךְ יָפָה. בְּאֵיזוֹ לְשׁוֹן הַכָּתוּב מְדַבֵּר, הֱוֵי בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וּכְשֶׁהוּא מִתְאַוֶּה לִתְפִלָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, לְאֵיזוֹ לָשׁוֹן הוּא מִתְאַוֶּה, לִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ.

התורה נעלית מן העולם שהרי קדמה לעולם הן בזמן (אלפים שנה) והן במעלה. וכדי שהתורה תרד ותיכנס לעולם צריך ממוצע המחבר, שמצד אחד הוא נעלה מן העולם ומצד שני הוא בתוך העולם. לתפקיד זה נבחר משה רבינו שיש בו את שני הקצוות, מצד אחד, הוא שיא הביטול, נעדר המציאות, "ונחנו מה" – נעלה מן העולם, ומאידך, הוא שלימות המציאות כפי שהיא בתוך העולם. לכן הוא יכול לחבר בין התורה שמעל העולם לבין העולם.

בדבר מלכות ש"פ דברים, שבת חזון, תשעה באב (נדחה) אומר הרבי, שכאשר תשעה באב חל בשבת והתענית נדחית לעשירי, ישנו מעין המעלה דתשיעי ועשירי בתשרי.

בימי בין המצרים עלינו למעט את צער החורבן על ידי שמחה, כי ימים אלה הם ימי תיקון למה שגרם חורבן המקדש, ובכח המקדש הפנימי שקיים בנו לנצח נוכל לתקן הכל.

פרשת מטות מסעי – המשמעות הפנימית לבקשת בני גד ובני ראובן. בני ראובן ובני גד בוחרים בהתבודדות כדרך בעבודת ה'. רצונם בלימוד תורה כעיסוק בלעדי.

מהי החשיבות והתכלית של הקרבת הקרבנות בבית המקדש? איך עם ישראל מחזיק מעמד בגלות הארוכה, כשאין בית מקדש ולא כהנים בעבודתם ולויים בדוכנם וישראל במעמדם?

יְלָדִים יְקָרִים, בּוֹאוּ נִחְיֶה עִם הַזְּמַן עִם פָּרָשַׁת הַשָּׁבוּעַ פִּינְחָס הַמְסַפֶּרֶת עַל קִנְאָתוֹ שֶׁל פִּינְחָס בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן.

פינחס בן אלעזר בן אהרון הכוהן קינא לה' במסירות נפש, כשראה את הפרצה שנוצרה בעם ישראל בחטא בנות מואב, כשסכנה מאיימת עליהם, קם ועושה מעשה…

מפרשת פינחס למדים, כשם שההריון הוא הכנה ללידה כך הגלות הכנה לגאולה. אי אפשר ללידה בלי הריון, ואי אפשר לגאולה בלי גלות. לכל דבר טוב בעולם יש הכנה והקדמה.

קנאותו של פינחס נובעת מהיותו "בן אהרן" דוקא ולא מהיותו "בן פוטי". וכמו אהרן "רודף שלום ומטיל אהבה בין בעלי מריבה", התעורר פינחס להשכין שלום בין ישראל לה'.

בִּלְעָם הָרָשָׁע לֹא מֵבִין שֶׁהַשֵּׁם אֵינוֹ מְשַׁנֶּה אֶת דַּעְתּוֹ, ואכן הַשֵּׁם הוֹפֵך אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה, וּבְעַל כָּרְחוֹ בִּלְעָם רַק מְבָרֵך…

מהפסוק בפרשתנו פרשת בלק "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו" למדים שתפקידנו הוא לכונן עולם, שיהיה בו גילוי שכינה – גילוי אלוקות!

מהפסוק בפרשתנו פרשת בלק למדים על ההבדל בין "יעקב" ל"ישראל", בין "תורה" ל"מצוות", בין "בעלי תורה" לבין "בעלי עסקים", בין "אהל" ל"משכן" בין "גלות" ל"גאולה".

פרשת השבוע נקראת על שמו של בלק שחשב רעות על ישראל ורצה לקללם: "לכה ארה לי את העם הזה, אולי אוכל נכה בו", כדי להדגיש שהתבטלה מחשבתו הרעה, ובכך אין זו סתירה ל"שם רשעים ירקב". להיפך הזכרה כזו היא דוקא לגנותו ובכך ממילא "שם רשעים ירקב". יתירה מזו, התורה הקדושה נלחמת עם הרע עד שהופכת רע לטוב ומר למתוק. ואכן בא לקלל ויצא מברך.

בימי הרבי הריי"צ, ספירת היסוד, הגיע הזמן להתחיל להוריד את השכינה לכיוון הארץ. כידוע שחמשת המידות שלפני ספירת היסוד (חסד, גבורה, תפארת, נצח, והוד) הם עדיין בתוך עצמו, בפנים, למעלה, ברקיע. ואילו עניינה של ספירת היסוד היא ההשפעה החוצה, למטה, ולכן היא נקראת בשם "כל" ("כי כל בשמים ובארץ" – "דאחיד בשמיא ובארעא"), שהיא מחברת ומאחדת את השמיים עם הארץ.

פרשת חוקת לילדים – עם ישראל מודים לה' על כל הניסים שקרו להם במדבר ובמיוחד על בארה של מרים: "אז ישיר ישראל… עלי באר ענו לה"… בארה של מרים הוא דבר נצחי המלווה אותנו עד היום.

בפרשת חוקת שר עם ישראל את השיר על בארה של מרים: "עלי באר ענו לה"… בענין זה מסביר הרבי את מקור המנהג לשאוב מים מבארות במוצאי שבת, דבר השייך להתפשטות בארה של מרים.

רש"י בפרשתנו פרשת חוקת אומר ש"משה הוא ישראל וישראל הם משה, לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור, כי הנשיא הוא הכל!" מכאן שמשה וישראל הם היינו הך.

מצות פרה אדומה היא חוקת התורה כולה, משום שמצוה זו בכללה ובכל פרטיה שייכת לכל התורה כולה, וממנה ניתן ללמוד על כל התורה כולה. עיקר עניינה של מצוות פרה אדומה הוא לטהר טומאת מת, ולעתיד לבוא יהיה זה בשלימות עד שיבולע המוות לנצח ומחה ה' דמעה מעל כל פנים.

שירת הבאר בפרשת חוקת אינה על גשם ולא על מעיין אלא על באר עליונה המחברת שמים וארץ, על באר המחברת את רצון האדם ופעולתו עם כוונת הבורא.

שיחתו הקדושה בעלת העוצמה של הרבי הריי"צ באמצע מאסרו בג' תמוז תרפ"ז הקורא ליהודים שלא להתפעל מרדיפות המשטר הסובייטי והמעודד אותם להתחזק ולשמור תורה ומצוות באומץ ובגאווה, ומברך אותם בגשמיות וברוחניות.

פרשת חוקת עוסקת במצוות פרה אדומה. מעלתה ויחודה של מצוות פרה אדומה היא שמבטלת את טומאת המת ואת הסיבה לטומאה (חטא העגל). כשיתבטל חטא העגל יתבטל המוות ויהיו חיים נצחיים.

יהודי בעולם הזה הוא בתנועה מתמדת של "רצוא" ו"שוב". כנשמה שהתלבשה בגוף הוא בחינת "שוב", אך מכיון שיש בו עניין עלייה וסילוק עד לעולמות האין סוף, הוא בחינת "רצוא". זהו עניינה של מצות פרה אדומה שהיא כללות התורה, שבה מצטרפות שתי תנועות הפכיות אלה: העלאה מלמטה למעלה – שריפת הפרה – "רצוא". והמשכה מלמטה למעלה – נתינת מים חיים אל כלי – "שוב".

בערב יום הגאולה ג' תמוז ה'תשע"ג בוקעת מאליה מעומק לבנו ונפשנו הזעקה והדרישה והתביעה בכל ה"שטורעם": גיוואלד, רבי, עד מתי?! אי אפשר עוד! אנו רוצים (חסרים וזקוקים ל)משיח עכשיו, עכשיו ממש, ולעיני כל בשר ממש.

מהו עניינה של "השגחה פרטית"? איך יתכן שיהיה מצב של "הסתר פנים"? מהי תכלית הסתר הפנים? מה ההבדל בין שיטת הרמב"ם לשיטת הבעל שם טוב בעניין ההשגחה הפרטית? איך אנו מוצאים תשובות לשאלות אלה בפרשתנו פרשת קורח?

פעולת המלך המשיח בישראל ובעולם היא לא (רק) שהוא מלמד את העם ופועל בהם דברים שמחוצה להם, אלא פעולתו היא באופן של "שלהבת עולה מאליה". הוא מביא את התחתונים להכרה באלקות גם מצד עצמם, לדעת להכיר ולהרגיש שבעצם זוהי מציאותם שלהם. שכל מציאותם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו. וממילא נרגש בהם שאלקות זוהי עצם המציאות שלהם, ולא דבר הנוסף להם.

הרבי מדגיש במפורש שבנוגע לדורנו זה, דורו של הרבי מלך המשיח שליט"א: "מובן וגם פשוט שבימינו אלה, לאחרי כל מה שעברו במשך הדורות שלפני זה ויצאו ידי-חובת כל הענינים הבלתי רצויים (כמובא גם בדרושי אדמו"ר האמצעי), אין עוד ענינים של ירידה כו' (כולל גם שלילת הענין ד"מאן דנפל מדרגי' איקרי כו'") ובמילא ישנה מציאותו של משה – גואל ראשון הוא גואל אחרון – נשמה בגוף באופן נצחי" (שיחת ש"פ האזינו ה'תש"נ).

עלינו לתת את דעתנו, כי אף שהטבע של "אחור באחור" נטוע בתוכנו, מאחר שנשאר בנו ה"רשימו" (=רושם) מהתקופה שהיינו אחור באחור, יש לנו האפשרות והיכולת להיות פנים בפנים על ידי עבודה במסירות נפש, ומשימה נפלאה ותמידית היא לכל זוג לשוב ולהתאחד בדרך של פנים בפנים. הבחירה חופשית!…

הינוקא מדגיש ומעורר אותנו שלא יחסרו המצוות ומעשים טובים המשמשים כשמן לאור השכינה שעל הראש בהסבירו את הפסוק: "החכם עיניו בראשו". מהי החשיבות הגדולה כל כך במצוות, עד כדי כך שאין השכינה שורה בלעדיהן, הרי "לית אתר פנוי מיניה", והוא נמצא בכל מקום בשוה? כיצד מסמלת הנשמה את השכינה? מהו היחס בין כחות הנפש לאברי הגוף? מה בין העולמות העליונים לעולמות התחתונים?

מכיון שהירידה הכרחית בשביל העליה למדרגה עליונה יותר, הרי שהיא חלק מן העלייה. בדרגות גבוהות מאד מרגישים בפועל בעת הירידה, שהירידה אינה אלא הכנה הכרחית לעליה למדרגה גבוהה יותר.

על היהודי לעשות את עבודת הבירורים, להפריד את הרע מן הטוב, כדי שיתבטל הרע מן העולם. זוהי העבודה המוטלת על כל אחד ואחד מאיתנו, אך שלימות העבודה תהיה לעתיד לבוא כאשר הקב"ה יתגלה בעולם – "ונגלה כבוד הוי'".

קודם הצמצום היה אלוקות בפשיטות, דבר מובן ופשוט. ומציאות העולמות והנבראים בהתחדשות ואחרי הצמצום הראשון התהפכו היוצרות מציאות הוא בפשיטות ואלוקות בהתחדשות.

…ידיעת המציאות מההשתלשלות היא… מצוה רבה ונשאה ואדרבה עולה על כולנה כמ"ש וידעת היום כו' דע את אלקי אביך כו' ומביאה ללב שלם כו' שהוא העיקר (תניא קונטרס אחרון עמ' 312)

כמו במשל, ככל שקשורים יותר אל המוח כך קשורים יותר עם הנפש (ואף פעם אין חשש שמא יהיו קשורים למוח "יותר מדאי", ואולי על ידי זה ישכחו כאילו את הנפש) – כך בנמשל, ככל שהקשר עם הרבי הוא חזק יותר ועמוק יותר ופנימי יותר, כך יהי' יותר הקשר עם הקב"ה. וכמובן שאף פעם אין שום חשש שמא יהיו קשורים לרבי "יותר מדאי", ואולי על ידי זה "ישכחו" כאילו ח"ו את הקב"ה.

בפיוט: "לך אלי תשוקתי" שחיברו ר' אברהם אבן עזרא בספרד במאה ה-12 פותחים יהודי תימן ורוב אחינו הספרדים את תפילת ערב יום הכיפורים. הפיוט מעורר את נפש האדם לכמיהה וערגה אל ה', ובו ממתיק ר' אברהם אבן עזרא סוד עם הקב"ה מתוך תחושת ביטול. הוא מודה לה' על כל מה שנתן לו. הוא יודע שה' הוא חיי החיים וכל מה שיש לו כולל חייו הוא מתנה שקיבל מאת ה' ברוב חסדיו.

כיצד נתכונן לקבלת התורה בחג השבועות? קבלת עיקר ועצם התורה אינה על ידי הדגשת ה"מציאות" שלי, ההבנה וההרגש שלי, אלא דווקא על ידי ביטול המציאות העצמית לנותן התורה.

הקב"ה מבקש לתת לעם ישראל חמדה גנוזה, והם בטחו בה' וסמכו עליו ואמרו לו בענווה ובביטול מתוך שמחה של אהבה: "כל אשר דיבר ה' נעשה ונשמע". עם פזיז שמקדים לשמוע ולציית עוד קודם שיודע במה מדובר. והקב"ה משיב אהבה לעמו – כנסת ישראל, ומכנה אותו: "אחותי רעייתי תמתי"… "אחותי כלה"… וקורא לה: "בואי כלה"… – ולא עוד אלא שלא זז מחבבה עד שקראה בתי"… שהיא בבחינת מקבל, ולא זז מחבבה עד שקראה "אמי", ש"ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים".

פרשת "בהר" הפותחת בפרטי הלכות שמיטה מלמדת אותנו, שכל התורה כולה על כל פרטיה ודקדוקיה ניתנו בהר סיני. התורה ניתנה על "הר" גבוה ומתנשא, הצומח שבדומם. שיש בו נפש הדומם ונפש הצומח, ללמדנו שבלימוד תורה יש לצמוח ולגדול מעלה מעלה. גם פרשת "בחוקותי" הפותחת במלים: "אם בחוקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו ועשיתם אותם" דורשת התקדמות ועליה בלימוד תורה וקיום מצוות – "בחוקתי תלכו", הליכה אמיתית, התקדמות תמידית.

כפי שכותב האריז"ל (שער הגלגולים פי"ג ובספר ארבע מאות שקל כסף) שעלייתו של משיח אחרי שיתגלה אליו ה' וישלחו, ויכירוהו מקצת בני אדם אך עדיין לא יכירוהו כולם, היא כדוגמת עליית משה להר בגופו ובנפשו כדי לקבל את הכוחות האלוקיים להביא את הגאולה. ועל כך כותב רבינו הזקן (מאמרים על נביאים ע' ס') שזהו עיקר ענין "דוד מלך ישראל חי וקיים".

פרשת השבוע "אמור" מלמדת שיש לקיים "אמור" באופן של ציווי תמידי… והכוונה להרבה מצוות הקשורות באמירה ודיבור – תפילות, ברכות ולימוד תורה וכל הקשרים בין איש לרעהו הנוצרים בעיקר בדיבור. "אמירה" בלשון רכה.

צריך להפסיק את ההסתכלות על הרבי כמו על "בשר ודם" פשוט עם כל החולשות האנושיות. הרבי לא טועה, הרבי לא שוכח, הרבי לא נכשל ח"ו. הרבי שליט"א אומר (בשיחת כ' מנחם אב תש"י. כמובן אודות "כ"ק מו"ח אדמו"ר", הוא בכלל לא דיבר על עצמו…), כי הרבי, בהיותו בטל ודבוק לגמרי עם הקב"ה, הוא בבחינת "נמנע הנמנעות" ו"מי יאמר לו מה תעשה". הוא יודע הכל ויכול הכל. ומי שיש לו ספקות בזה ח"ו, אומר הרבי, יש לו ספק ב"אנכי ולא יהי' לך"!

בזכות אותה "חוצפה" שיהודים העיזו לתבוע ולדרוש ממשה רבינו ומהקדוש ברוך הוא את הזכות להביא את קרבן הפסח – נתן לנו ה' את "פסח שני". את ההזדמנות לתקן ולהשלים גם למי שהיה טמא, בדרך רחוקה, ואפילו במזיד. וכדברי חז"ל: "חוצפה, אפילו כלפי שמיא – מהניא"… ומה אנו עושים כדי לזרז את הגאולה?…

"עולם חסד יבנה", ראשית הכל ומעל לכל היא מדת החסד. האהבה הנובעת ממדת החסד היא הבסיס והמקור לכל היחסים שבין איש לרעהו, וכמובן בין איש לאשה. "ואהבת לרעך כמוך" הוא לא רק כלל גדול בתורה, אלא הוא כל התורה כולה. זהו כוחה של אהבה המסייעת לנו לקפוץ ולדלג הרבה דרגות מעל הטבע.

אם הינך רוצה ללמוד על רגל אחת מהו עניינה של חסידות חב"ד (חכמה בינה דעת)?… מהי עוצמתו של "רבי"?… מהי מעלת 770?… מנין שואבים חסידי חב"ד את הכוחות שלהם לאהבת ישראל ולעבודת ה' במסירות נפש ובשמחה שאין לה אח ורע?… למד קונטרס בית רבינו שבבבל.

משמעות מיוחדת לשבת מברכים של חודש אייר שבכולו אנו אומרים את ספירת העומר, בתחושה שכל יהודי יכול להיות "מדלג על ההרים (בזכות אבות) ומקפץ על הגבעות" (בזכות אמהות), ואף למעלה מזה.

העבודה בדרגת הנבראים קשורה ל"כפרת נפשו" של האדם שיהיה מושלם. אולם הקרבנות שצריכים להביא לגילוי האור שמעל דרגת הנבראים, הם "דורון" הגורם נחת רוח לה', (כי לולא גרם לו נחת רוח לא היה נותן לו את הדורון). ובזה יש תוספת על הכפרה על החטא והיא ההודעה על כך, כי מתוך שרמת העבודה גבוהה יותר הרי שהאדם מרוצה וחביב לפני ה' יתברך, ולפיכך מודיעים ומגלים לו שהקב"ה כבר מחל וסלח לו והוא יכול להתראות עם המלך.

הקב"ה וישראל קשורים בקשר עמוק וחזק בל ינתק לעולם! וכתורת הרב המגיד, "עשה לך שתי חצוצרות" – שני חצאי צורות, שישראל והקב"ה הם שני חצאי צורות, כביכול. אם כן, יהודי כשלעצמו, הוא רק חצי מציאות. החצי השני שלו, המשלים אותו למציאות שלמה, הוא הקב"ה, וכדי להיות מציאות שלימה חייבים להתקשר עם הקב"ה.

הרבי הריי"ץ שיום הסתלקותו חל בי' שבט, נתן כמה ימים קודם הסתלקותו מאמר: "באתי לגני אחותי כלה" (הכולל עשרים פרקים), ללומדו בעשירי בשבט (שנת ה'שי"ת), לכבוד מה?… לכבוד מי?… לכבוד היאצ"ט של כבוד אמו זקנתו הרבנית מרת רבקה זצ"ל (י' שבט). ולכבוד היאצ"ט של כבוד אמו הרבנית מרת שטרנא שרה זצ"ל (י"ג שבט). ובפועל לכבוד "יום ההילולא" שלו – גמר שלימות עבודתו בחיים חיותו בעלמא דין. ולכבוד יום העליה לנשיאות של הרבי מה"מ שיל"ו.

גופנו הוא נכס אלוקי שהופקדנו עליו על מנת לשומרו – האם אנו אכן עושים זאת?! • אכילה לצורך שמירת הגוף היא מצווה ועולה לקדושה, אולם מאיזו כפית האוכל יורד לתחום הקליפות?! • בשבת וירא ה'תשנ"ב מורה הרבי שליט"א מה"מ להישאר רעבים לסעודת הלוויתן ושור הבר – מהי משמעותם המעשית של הדברים? • בעקבות הרמב"ם עם דיאטה נצחית כחובה הלכתית!

פלא אדיר. הרבי יושב בברוקלין ומדבר לפני אלפים בכל מיני פינות בעולם. ובו ברגע אכפת לו והוא מכוון את דבריו גם ובמיוחד לאיזה יהודי נידח שיושב לו בקלקוטא, התוהה אם יש בכלל משמעות להדלקת נר חנוכה שלו. והרבי דואג שהוא, "ממש במקרה" יפתח "מכשיר" וישמע את הרבי מדבר על הכוח הנפלא שיש ליהודי בקלקוטא להאיר את העולם כולו!

לקראת הגאולה האמיתית והשלימה, כשמעיינות החסידות נפוצו עד לחוצה שאין חוצה ממנו… נחזור להתבונן בראשיתה של חסידות חב"ד לכבוד כ"ד טבת יום ההילולא של אדמו"ר הזקן.

הרבי נותן עצה והדרכה באגרות קודש לראות תמיד את הטוב. הנקודה היא אשר אופן וסוג חיי האדם, אם הם חיים מלאים שביעת רצון ותוכן, או בקו ההפכי, חס ושלום, תלוי במדה חשובה וגדולה – ברצון האדם. כי האדם יכול למשול בראית עין שכלו, ויש לו הבחירה להסתכל לצד ימין או לצד שמאל.

מאתים שנה מאז הסתלקותו של אדמו"ר הזקן בכ"ד טבת יש התקדמות גדולה בעולם. הרבי מסביר, ש"התרבות והקידמה" של העולם המערבי, שבגלל זה נעשה העולם נאור יותר ומתקדם יותר ומתנגד לברבריות ולרצח ולהפרעה לחופש הדת וכו', אינו בגלל הדמוקרטיה – והראי' שדווקא במקום ה"נאור והמתקדם" ביותר בעולם המערבי, גרמני', בוצעו הפשעים הנתעבים ביותר בזמן השואה! אלא כל זה אינו אלא תוצאה מפעולותיהם של רבותינו נשיאינו, ובמיוחד הרבי שליט"א מלך המשיח שמתקן את העולם כולו לגאולה.

לשמירת בריאות הגוף יש לשמור על כמה חוקי ברזל. בראש וראשונה על אכילה של מזונות טבעיים. עם זאת, אחרי חודש של תזונה טבעונית יש לעשות יום צום פעם בשבוע, בערב שבת או ביום א'. פעם ב-3-6 חודשים מומלץ לעשות שלושה ימי צום רצופים, שבהם שותים אך ורק מים. אם יש צורך – להוסיף עוד ימים מספר. בזמן הצום אין לעבוד, אלא רק לנוח. עד 3 ימים עוד אפשר לבד, אבל למעלה מזה חייבים לעשות תחת השגחה וליווי מקצועיים.

ניצוץ הגאולה קיים בכל אחד מישראל, וגאולתנו מתחילה בראש ובראשונה באמונה בכך שנשמתנו קורצה ממקור עליון, ולכן גם הזנתה צריכה לבוא ממקור זה. ולעומת זאת הגוף הפיזי, משכנה של הנשמה, נוצר מן האדמה, וגם הזנתו צריכה לבוא מן האדמה. "ונשמרתם מאד לנפשותיכם" היא מצוה מן התורה. איך יכול גוף חי להיזון מדבר מת?! הגוף אמור להיות ניזון ממזון חי: פירות, ירקות, זרעים, אגוזים וכו'. אם ניזון ממזון חי בלבד נשמור על הבריאות שלנו.

היות הגוף בריא ושלם מדרכי ה' הוא. גוף של יהודי הוא קדשו וצריך לשמור עליו. נפש בריאה בגוף בריא. דבורה בראל מביאה כמה כללים בסיסיים על שמירת בריאות הגוף.

אנשי האש הרעים הנלחמים בקדושה, אין להם כל סיכוי לשבור את הקדושה, כי מולם ניצבים שלושת אבות החסידות יחד עם שאר כל רבותינו נשאינו עד הרבי – שבכוחם אנו הולכים ומנצחים וכובשים את העולם וממלאים אותו במי הנהר השוטפים של תורת החסידות.

נסים נפלאות וישועות בחנוכה – בלשון הקודש אין סתם מילים נרדפות, לכל מילה ומילה משמעות מיוחדת, גם למילים שמשמעותם זהה יש בעצם לכל מילה משמעות מדוקדקת ומיוחדת. גם בקשר ל"נס", "פלא" ו"ישועה", למרות שכולם מבטאים מאורעות נדירים ולא רגילים – יש משמעות מיוחדת לכל מילה ומילה.

מסופר בתלמוד שבנותיו של רבי חנינא בן דוסא ורב יוסף הדליקו את נרות השבת בבתיהן, ואילו נרות חנוכה המנהג שהאיש מדליק ו"אין האשה מדלקת" [אלא אם כן האיש אינו מדליק] – ויש להבין את סיבת ההבדל ביניהם, למה נרות שבת מדלקת האשה ונרות חנוכה מדליק האיש? אולם חידושו של הרבי בתפקיד האישה בדורנו – שגם האשה תאיר את החוצה, כהכנה למצבן המיוחד של הנשים בימות המשיח.

נס גדול אירע לאבותינו בחנוכה – יוון המעצמה הגדולה והאדירה בתבל באותן הימים יצאה למלחמת חורמה בעם היהודי היושב בציון, הם זממו לחסל את נשמת העם היהודי, את האמונה בא-ל אחד ותורת ישראל, ולהפוך את העם הקדוש "ככל הגויים בית ישראל", מנותקים מתורת ה' ומצוותיו.

לבני ישראל לא היה שום ספק בלבם שהם מעל הטבע ולא יזוקו מפגעי הטבע. הם היו חזקים בביטחונם שה' לא יעזוב אותם בימי הרעב ובפרט כשראו שיש להם תבואה בעת ששאר אנשי כנען רעבו מפני חוסר התבואה; הרי זה שהם זכו לברכה והצלחה שלמעלה מהטבע, חיזק את ביטחונם שה' ימשיך לכלכלם, לכן הם הראו עצמם כאילו הם שבעים והרגישו ביטחון חזק בה'.

הרבי מדליק חנוכיה במוצאי "זאת חנוכה" ללמדנו, שדווקא כאשר האור נגמר ונדמה שהכל כבר נגמר, דווקא אז מתחיל עיקר עניינה של ספירת המלכות. דווקא כאן מתגלה ה"עצם" שלמעלה מכל הגדרים וההגבלות, שאינו מוגבל בשום נתונים ובשום נסיבות, והוא נמצא גם ודווקא במקום בו בטוחים לגמרי שהוא איננו בכלל.

"בעוד יומיים יחול חג החנוכה וצריך לעשות 'פרסומי ניסא'. קח אותי אל ראש-העיר. שמעתי שהוא יהודי ואני רוצה שהוא ישתתף בטקס הדלקת נרות החנוכייה בצורה פומבית". האיש נדהם. "מה איתך" גער בי "לא מתחילים לעבוד כך. צריך לתאם פגישה ולבקש ראיון. זה לא הולך כך שבאים ונכנסים אל ראש העיר". אולם אני התעקשתי וראש העיר הסכים לבוא לטכס הדלקת נר חנוכה, וכך התחלתי את דרכי ברגל ימין ובהצלחה.

יוסף הבין ברוח הקודש מה שלא הבינו חרטומי מצרים. יוסף הבין שבחלום עצמו יש פתרון לבעיה של הרעב. הפרות השמנות עמדו לצד הרזות על שפת היאור אלה לצד אלה. מכאן למד יוסף שניתן לחבר את העתיד עם ההווה, ולהעמיד את שנות השובע מול שנות הרעב, עוד לפני ששנות הרעב יבלעו ויכלו את שנות השובע. וכך על ידי שיאגרו את האוכל בשנות השובע, יהיו מוכנים לשנות הרעב! ההצעה של יוסף אינה תוספת על פתרון החלום, אלא המשך ישיר לפתרון החלום!

כאשר עומדים אנו בערב חג הגאולה י"ט בכסלו, ראש השנה לחסידות, חייבים להזכיר שוב ושוב, ולא לתת לעצמנו ולא לאחרים לשכוח ולהשכיח את העיקר – את משמעותו הפנימית האמיתית והעיקרית של יום זה. לא להסתפק בפשוטם של דברים, בסיפור שקרה לפני כמאתיים שנה, אלא לדעת שהדברים הם עכשוויים ואקטואליים לנו ולמצבנו כיום, בחודש כסלו ה'תשע"ג. שכן "הקורא את המגילה למפרע (הוא חושב שכאן מדובר רק על דברים שקרו בעבר) – לא יצא".

ההיסטוריה של עם ישראל מלאה בסיפורים של קידוש ה', ולא די בזה אלא שבעינינו חזינו מאורעות של קידוש השם כשיהודים נפגעו רחמנא ליצלן. הרבי מלך המשיח שליט"א בתחילת חודש אדר א' ה'תשנ"ב מתייחס למאורע של קידוש השם ברבים ע"י אשה מישראל שארע בשכונת קראון-הייטס, ואומר שעלינו "לזעוק להקב"ה על אריכות הגלות, עד מתי?!" ולבקש ולדרוש ולעשות כל מה שאפשר שתיכף ומיד תבוא הגאולה".

הרבי אומר שעיקר עניינו של משיח – נוסף למה שמבואר תמיד שמשיח הוא "יחידה הכללית" – הוא עצם הנשמה שלמעלה גם מיחידה. כי יחידה היא כבר תנועה של ביטול ומסירות נפש, אך עוד לפני כן ישנו עצם הנשמה, שהוא עצם נקודת ההתקשרות של יהודי עם הקב"ה, עוד לפני שעשה איזו שהיא תנועה של מחשבה או דיבור כלשהו. וזהו עיקר עניינו של משיח – התגלות עצם הנשמה. אותו "עצם" שלמעלה מכל תואר וגדר.

המאבק בין הטוב לרע, בין יעקב הטוב לרע המתגלם בעשו, הוא מאבק איתנים אדיר המעלה ענני אבק עד כסא הכבוד, אבל הרי כולנו בני יעקב. יהודי צריך להיות "איש תם יושב אוהלים" – ללמוד תורה בתמימות, זו התחלה והבסיס לעבודת היהודי. עם זאת צריך יהודי להיות גם "יודע ציד" – לצאת לשדה, לעולם, ולעשות מהדברים שיש בעולם 'מטעמים' לאבינו שבשמים. וכאשר היציאה אל העולם נעשית כהמשך ל"יושב אוהלים" – מגינה התורה על האדם שיוכל להצליח בשליחותו זו.

פרשת וירא עוסקת בעקדת יצחק. בניסיון העקידה ה' מבקש מאברהם את הבלתי אפשרי… להקריב לה' את בנו יחידו, הבן שנולד לו לגיל מאה שנה!… לעשות היפך מה שהורה לו ה' לעשות עד כה!… מדוע מזדרז אברהם לעשות זאת?

הרב בן ציון גאגולה, שהתעלה בלימוד כמה שנים בישיבה ליטאית בירושלים, עבר מהפך כשהגיע לעניני גאולה ומשיח. ראשי הישיבה הליטאית ניסו להניא אותו מהצטרפות לחב"ד, אבל משלא הצליחו לענות לו על השאלות ההלכתיות שהציב לפניהם, הסביר להם על פי הלכה שחייבים להאמין ברבי מליובאוויטש כנביא ומלך המשיח.

במקום שבו יש התלהבות וחיות שם נמצאת הקדושה. לא לחינם נקרא שמו של "בית משיח" – '770' – בשם "בית חיינו" (כפי שנקרא גם בית-המקדש בברכות ההפטרה) – המקום בו שוקקים ותוססים החיים האמיתיים וממנו נובעים החיים לכל המקומות האחרים ולכל הזמנים השונים. "נקודת האמת" נמצאת בבית-המקדש, ב"בית רבינו שבבבל" ("שנסע מקדש וישב שם"), ומשם מתפשטת החיות וההתלהבות לכל העולם כולו.

פרשת חיי שרה עוסקת בנישואי יצחק ורבקה שהם סמל ליעוד של כל הבריאה – יצחק אבינו נושא לאשה את ה"שושנה בין החוחים", בת לבתואל ואחות ללבן הארמי כדי לעשות יחוד של גוף ונשמה (יחוד מ"ה וב"ן).

כשאנחנו יוצאים מתשרי, ובפרט מבית חיינו – עם הזעקה, בקלא פנימאה דאשתמע ובקלא פנימאה דלא אשתמע, בביטול עצום ובשמחה גדולה, מצד אחד בדמעות ומאידך דווקא בשמחה ובטוב לבב, התשוקה שלנו היא כפי שהרבי רוצה מאתנו, ומתוך רצון נחוש ששום דבר לא יכול לעמוד נגדו – להגיע כבר לתכלית הכל, לראות את הרבי מלך המשיח שליט"א מתנשא ומביא לכולנו את הגאולה האמיתית והשלימה לעיני כל בשר תיכף ומיד ממש, וברגע זה ממש.

במאמר "באתי לגני" של הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שליט"א בי' שבט תיש"א (תשי"א) קובע הרבי את תפקידו, תפקיד הדור השביעי: "והנה זה תובעים מכל אחד ואחד מאיתנו, דור השביעי, דכל השביעין חביבין. דעם היות שזה שאנחנו בדור השביעי הוא לא על פי בחירתנו ולא על ידי עבודתנו ובכמה עניינים אפשר שלא כפי רצוננו, מכל מקום, הנה כל השביעין חביבין, שנמצאים אנחנו בעקבתא דמשיחא, בסיומא דעקבתא, והעבודה – לגמור המשכת השכינה, ולא רק שכינה כי אם עיקר שכינה, ובתחתונים דווקא". בכך רומז הרבי להיותו המלך המשיח.